ארכיון יומי: 18 בדצמבר 2013


Les veilleurs de l'aube-V.Malka

LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA

On l'a parfois comparé à Ray Charles, en ver­sion orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la tra­ditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulière­ment ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs syna­gogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse.

Le poème religieux (le piyout) a toujours une fonction éducative et liturgique. C'est pourquoi il est en perma­nence lié au chant et à la musique. Et cela est conforme à ce qu'écrivait le roi David lui-même, patron et mentor des poètes et des chantres : Poésie et chant sont pour moi tes préceptes dans ma demeure passagère (Ps 119, 54). Au demeurant, chant et poésie mariés tous deux à un air se disent d'un même mot en hébreu : chir. Comme si tout poème devait être porteur d'une musique qui lui soit propre. Par le chant et la poésie, mélangés dans une sorte d'alchimie, les veillées shabbatiques ont pour objectif de raffermir les liens sociaux des membres de la communauté et de préserver leur identité spirituelle et religieuse.

La musique qui accompagne ces poèmes est toujours vocale. C'est une liturgie qui se passe d'orgue, de luth ou de harpe. Quand ce ne serait que parce que ces poèmes sont le plus souvent chantés le jour du shabbat (ou durant des fêtes) et que l'utilisation du moindre instrument de musique est, ce jour-là, interdite par la loi. C'est une musique qui n'a jamais été écrite. Traditionnelle, elle se transmet du maître à ses disciples et du père à ses enfants. Une légende rabbinique ne fait-elle pas dire à Dieu s'adressant aux enfants d'Israël : « Bien que vous m'ayez glorifié par les harpes et les lyres, c'est le son de vos voix qui m'est le plus agréable » ?

Dans l'analyse qu'il fait (dans Le Chant des nations) de la poésie des juifs face à celle des gentils, le poète andalou du xiie siècle, Abraham Ibn Ezra, établit, non sans finesse et avec un grand sens de l'observation, ce qu'il considère comme un état des lieux des thèmes poétiques :

Les poètes d'Ismaël chantent l'amour et les voluptés ; les Iduméens, les guerres et les batailles vengeresses ; les Grecs, les sciences et les spéculations de l'intelligence ; les Indiens, les proverbes et les énigmes. Quant aux Israé­lites, ils glorifient dans leurs hymnes et leurs cantiques le Seigneur des Armées.

Mais rien n’empêche évidemment ces poètes d'évo­quer, ainsi qu'on l'a noté plus haut, les douleurs de leur vie quotidienne : telle razzia dans un quartier juif, telle catastrophe naturelle détruisant une partie de la commu­nauté, tel tsunami dans la petite ville de Sefrou ou encore telle jeune vierge juive, dans le nord du pays, préférant la mort à la conversion à laquelle on veut la contraindre. Les poètes assument pour le coup, sans l'avoir cherché, le rôle d'historiens de l'instant. Leurs poèmes deviennent d'une certaine façon des documents d'information qu'ils lèguent aux générations futures et à leurs historiens profes­sionnels

Pour se faire comprendre avec clarté de leurs fidèles et des auditeurs de ces veillées shahbatiques, dans le but d'atteindre ceux des juifs qui ne comprenaient pas l'hébreu, il arrive que ces rabbins-poètes écrivent leurs poèmes directement en judéo-arabe. Il faut dire que la langue arabe qu'ils utilisent est en partie une langue en lambeaux, une sorte de fourre-tout. Les juifs du pays n'ont pas eu l'occasion d'apprendre l'arabe classique, que leurs col­lègues et coreligionnaires en Espagne maniaient avec un rare bonheur, même s'ils le transcrivaient uniquement en lettres hébraïques. Leur arabe est un jargon où l'on trouve entre autres des mots bibliques, des formules talmudiques, des termes castillans venus directement de l'Andalousie. Le tout est mélangé de sorte que le locuteur ne sait pas toujours ce qui, dans son expression, appartient à telle source et ce qui provient plutôt de telle autre. Ajoutons que la prononciation de l'arabe par les juifs du pays (ce n'est pas le cas pour ceux qui ont habité l'Irak, l'Égypte, la Syrie ou le Liban) est très approximative. On y confond allègrement le « ch » avec le « s », le « z » avec le « j », le « ou » avec le « o », etc. 

Amor Abitbol (1782-1853) président du tribunal rabbinique de Sefrou, une petite ville voisine de Fès (et que l'on appellera la petite Jérusalem du Maroc, en raison du grand nombre de ses rabbins), écrit un poème devenu depuis lors célèbre. Il y appelle les fidèles à retrouver la voie de l'amour de Dieu et à faire retour à la religion. Le poème est intitulé en arabe Toubou l'- Allah ya nass.

Poètes de l'espérance

Mon père chantait régulièrement à ses enfants réunis à table ce poème au cours du repas shabbatique du vendredi soir.

Mais il peut aussi se faire que le poète « tricote » son œuvre et fasse rimer harmonieusement un vers hébreu avec un autre arabe. Ces poèmes appartiennent – ainsi qu'on l'a vu – à un genre appelé matrouz et deviennent des chants populaires très appréciés. L'un d'entre eux figure désormais dans toutes les anthologies de poésie juive marocaine.

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוהפיוטי רבי יעקב אבן צור

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה

בשירי יעב״ץ השקולים במשקל הכמותי, נפוץ במיוחד השימוש במשקל המרובה הנקוט בשלושים ושמונה פיוטים. שירי המשקל המרובה הם ברובם בתבנית שוות־ חרוז קלאסית, להוציא שני שירים שהם במתכונת קופלטים, האחד ׳בני תמיד׳(דף ל עמי ב), והשני ׳ירומם פי לצור׳(דף סג עמי א). מבחינה ז׳אנרית, בהתאם למצויין לעיל, מופיעים פיוטים השקולים במשקל המרובה בעיקר במדור הרשויות, ואולם יצויין כי קבוצת פיוטים נוספת במשקל זה מסתתרת בתוך מדור ההספדים הנרחב.לשם השלמת התמונה יצויין כי שלושה שירים נוספים בקובץ הם בתבניות שוות חרוז ושקולים במשקל כמותי אך לא במשקל המרובה. אחד מהם במשקל המרנין ׳אלוהים חי מציאתו׳(דף יד עמי א), אחד במשקל המהיר ׳גדול אדוננו ורב כוח׳ (דף כד עמי ב), ואחד במשקל השלם ׳לבי למו אב׳ (דף צב עמי א).

קבוצה אחרת של שירים שקולים במשקל הכמותי נאחזת במשקל המתפשט והיא כוללת שלושה עשר פיוטים. שירים אלו מגוונים באופיים התבניתי: מהם שווי חרוז, מהם שירים חרוזיים (לאמור שירים בהם הדלתות והסוגרים חורזים בחריזה אחידה), ומהם בתבנית המוסמט המרובע. ואולם יודגש כי בפועל התייחס הפייטן לכל הפיוטים השקולים במשקל המתפשט כאילו הם מרובעים. לאמור הן על־פי הנדפס, והן על־פי כתבי־יד חילק הפייטן את טורי השירים הללו לארבע צלעיות באמצעות נקודה שסומנה לאחר כל צלעית. טורי המתפשט נחשבו איפוא לצלעיות על פי צזורת עמודי המשקל לאמור ׳מתפעלים נפעל׳, בין אם חלוקה זו מלווה בחריזה פנימית שלמה או חלקית, ובין אם החריזה הפנימית חסרה לגמרי. לאמיתו של דבר, מוסמט מרובע במשקל המתפשט, מגולם בשני מקרים בלבד בכל מרחבי הפיוט שליעב״ץ. האחד הוא הפיוט ׳יה חיש ישועתי׳(דף טו עמי p והשני ׳יחיד בעולמך׳(דף יזעמ׳ א). שני אלו הם איפוא מרובעים הבנויים על־פי המופת הספרדי. בשישה שירים אחרים ניתנה חריזה ל׳צלעית׳ השניה והרביעית דהיינו, לדלתות ולסוגרים והם למעשה שירים חרוזיים. לדוגמא יוזכר השיר ׳בקר אבקרך׳(דף ב עמי א). בחמישה פיוטים אחרים חולקו הטורים לצלעיות מלאכותיות הכל לפי צזורה משקלית כפי שהוסבר לעיל. למעשה שירים אלה הינם שווי חרוז ובצורתם המיוחדת ניתן לכנותם ׳קוואזי־מרובעים׳, לדוגמא, השיר הפותח את הקובץ הוא ׳יוצרי שעה עבד׳(דף א עמי א). חלוקה מרובעת לצלעיות, בפיוטים אחרים בקובץ של יעב״ץ, הינה לעתים קרובות על־פי המשקל ההברתי הפונטי, כפי שיוסבר להלן, ובמקרים אלו החריזה הינה אאאב. כזכור, גם בספרד היו מעין מרובעים שנאחזו במשקל הברתי אלא שהיה זה המשקל ההברתי הדקדוקי.

פיוטים בתבנית המרובע שיש לציינם במיוחד הינם ׳יה צור קדושנו׳ (דף כו עמי א) בו מתחרזות כל צלעיות טורי השיר (השקול במשקל המתפשט) בחרוז אחד ויחיד! שיר נוסף הוא ׳מנגינות אברח ואבחר מגינות׳(דף סט עמי ב) שהוא קינה לט׳ באב והוא שקול במשקל הקל, והמחולק לצלעיות כמרובע בחריזה אאאב. קינה אחרת ׳אמרר בקינה ואזנח מנגינה׳(שם) אף הוא מרובע לכל דבר וחריזתו כבפיוט הקודם אלא שמשקל הפיוט הוא המתקרב.

שני שירים נוספים השקולים במשקל כמותי(לא קלאסי) הינם בתבנית מוסמט משולש והם ׳יה לעם אביון׳(דף ח עמי ב) וכן ׳יה שעה רחשי׳(דף טו עמי ב). שיר אחר במשקל כמותי(לא קלאסי) הינו בתבנית מוסמט משושה והוא ׳יוצר המאורות׳ (דף טז עמי א). יובהר כי מעין מוסמטים משולשים ומשושים מצויים במורשת יעב״ץ בשקילה הברתית פונטית.

בשירים הסטרופיים נמצאת, כאמור לעיל, קבוצת משנה של שירים חד סטרופיים אזוריים או מעין אזוריים השקולים במשקל כמותי. בכולם, הטורים הינם דו־צלעיים ומשקלם מורכב משני עמודים. קבוצה זו מונה בין השאר את הפיוטים ׳צורי דבירך תקומם׳(דף ח עמי ב), ׳רם ענה את עתרתי׳(דף יד עמי ב), ׳ירום ונשא וגבה(דף טו עמי ב), ׳יחיד לך אקרא׳(דף יז עמי ב), ׳צורי בתתו תעודה׳(דף מב עמי ב), ׳תורת ה׳ תמימה׳ (דף מג עמי ב), מתוך קבוצה זו ארבעה פיוטים שקולים במשקל הקטוע. כידוע, קיים ויכוח בין החוקרים על מידת הקשר בין משקלי השירה הקלאסית ומשקל שירי האזור, מכל מקום נראה כי יעב׳׳ץ נאחז במשקל הקלאסי מתוך שמשקלים אלו היו שגורים יותר בימיו, ובעיקר מתוך רצון להתאים משקל ללחן. אשר לשירים הסטרופיים האחרים, מסתבר שכמות השימוש במשקלים כמותיים בטלה כמעט לגמרי ביחס למספר הרב של שירים סטרופיים השקולים במשקל ההברתי פונטי. מעניין לציין כי מתוך עשרה שירים סטרופיים שקולים(לא חד סטרופיים), רק אחד הינו בתבנית אזורית ׳יגון בלבי עצור ונכבש׳(דף עד עמי ב). שמונה שירים העם בתבנית זג׳ל ואחד בתשתית אזורית מיוחדת והוא יצורי בתוך עם דל תתגדל׳(דף טז עמי ב). כריכת המשקל הכמותי ותבנית הזג׳ל בשירת קודש, אינה מן המנהג הנפוץ בשירת ספרד אשר בה כאמור, נוהג השיר האזורי לכרוך את תבנית הזג׳ל (המלווה לעתים ברפרין) במשקל הברות דקדוקי.

בשירים החד סטרופיים שמשקלם כמותי, בולטת העדפה של התבנית האזורית (מוושאח). בפיוטי יעב״ץ יתכן שההיקף המצומצם החד סטרופי חתר לביצוע מושלם יותר של מכמני התבנית, דהיינו השלמות האיכותית באה לפצות על הגרעון הכמותי. מכל מקום, העשיר יעב״ץ את שירתו גם בתחום השימוש במשקל כמותי ותרם בכך להמשך חיותו של משקל זה אף בדור מאוחר, מה גם שהחייאת המשקל באה תוך שימוש בווריאציות תבניתיות מגוונות.

אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

פאס וערים אחרותיגאל...הרצאה

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.

העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.

עוד היו על ״אגוז״ ארבעה אנשי צוות ספרדים, הקברניט פרנסיסקו מוריה ריינלדו, פרנסיסקו(פאקו) פרז רולדן, מיגל סנשז וקריסטובל מויה, בסך הכול 48 איש. ״אגוז״ יצאה מחוף אלחוסימה בסביבות השעה 22.00, אחר שצוות האונייה שהה בלב ים כבר משעה 6.15 בבוקר, השעה בה יצאו מנמל האם בגיברלטר. הממונים על ההפלגה במרוקו קיבלו דיווח שהים אינו רגוע ושמתחוללת בו סערה: ״התצפית של ההפלגה האחרונה העידה שהים אינו שקט אך לקראת הלילה, ליל הפעולה, הוא ירגע״. ההפלגה מגיברלטר לאלחוסימה בספינה זו ארכה בדרך כלל כעשר שעות. אך הפעם, על פי עדות רב החובל, היא ארכה יותר משלוש-עשרה שעות, בגלל הסערה שכבר התחוללה בים. לדבריו, רק בשעה אחת לפנות בוקר, אחרי שלוש שעות נסיעה פרצה הסערה שגרמה לטביעה. בשעה 1.30 הודיע חיים צרפתי לאלחוטנית במטה בפריס שהים אינו שקט, וביקש ממנה להקשיב לעוד הודעה בשעה 3.00 לפנות בוקר. זה היה הקשר האלחוטי האחרון עם ״אגוז״.

לפי עדות הקברניט, עם התגברות הסערה החליט להפחית מהירות, הפסיק את פעולת אחד משלושת המנועים והפעיל את האחרים בפחות מחצי יכולתם המרבית כדי למזער זעזועים. מיד לאחר מכן פרצו מים מתחתית הספינה, ועליהם ניסה הצוות להתגבר על ידי חסימת החור שנפער בחרטום בשמיכות. צרפתי שיגר קריאות חירום לתחנת האלחוט בפריס ואולי גם לתחנה בגיברלטר שהפעיל אהוד דייוויס. הקברניט שינה את כיוון הנסיעה לעבר אלחוסימה שממנה הפליג, אך חרטום הספינה שקע וירד מתחת לפני המים. בשעה 3.15 הורה הקברניט לנטוש את הספינה. אנשי הצוות דרשו מן המפליגים לקפוץ לים ובהם גם מי שהמשיכו לאחוז בדופנות הספינה הטובעת: ״אך אף אחד בעולם לא היה מצליח לשכנעם לעזוב את הדפנות אלא רק אם היינו חותכים להם את כפות הידיים״. פאקו פרז וחיים צרפתי ששיתפו פעולה עם הקברניט לא הצליחו לעלות על סירת ההצלה היחידה, אך המלחים מיגל סנשז וקריסטובל מויה עלו על הסירה היחידה, משו מן הים את הקברניט וניצלו מטביעה.

הערת המחבר : עדות קברניט ״אגוז״, בצרפתית, 29 בינואר 1961, ארכיון פרטי, גילה גוטמן, ראו בעדות שני המלחים שניצלו מטביעת ״אגוז״ ושוחררו מן הכלא המרוקני בסביבות מאי שסיפרו על גבורת חיים צרפתי. בולטין מס׳ 70 [של המוסד], 25 עד 28 במאי 1962, אמ״י, חץ, 3755/1.

חיים צרפתי ליווה רבות מהפלגות ״אגוז״, הוא היה אמור לסיים את תפקידו לפני ההפלגה הגורלית, אך נעתר ברגע האחרון לבקשת מפקדיו להחליף את דייוויס, ושוב הצטרף לנוסעים ומצא את מותו לפני שהספיק לחזור לישראל ושם היה עתיד להתחתן. יומיים לפני ההפלגה התארח לארוחת ערב עם חברתו בביתם בגיברלטר של השליח הרצל שר ואשתו ציונה והודיע להם שהוא עומד לחזור לישראל ולהינשא. ארבעה ימים לפני ההפלגה הגורלית הוא נפגש מחוץ לגבולות מרוקו עם מפקד שלוחת מקהלה החדש והדריך אותו לקראת המבצע. לדברי גד שחר, סיפר לו צרפתי שלפני כל הפלגה הוא נתקף פחד גדול שלא מניח לו אלא בשעה שהספינה ניתקת מן החוף. אז הוא שוקע בהתקשרויות עם תחנות האלחוט. משך כל ההפלגה לא סרה ממנו החרדה שמא לא יעלה בידו, במקרה אסון, להודיע בעוד מועד על מיקום הספינה כדי שתתאפשר הגשת עזרה. שחר התרשם שלפניו עמד אדם הכובש פחדיו מתוך יחס של חברות כלפי שותפיו לפעולה ומתוך אחריות לתפקיד. צרפתי היה ספורטאי ושחיין מעולה, אך נשאר על משמרתו כאלחוטאי עד לרגע האחרון וטבע עם הספינה. מפקד ״המסגרת״ במרוקו, אלכס גתמון, שלא השתתף הפעם במבצע, המתין לדיווחים בביתו עד שנכנס האלחוטן צבי ניצן והודיע לו את הבשורה המרה. גתמון התקשר לראש הקהילה דוד עמר ודיווח לו על האסון.

בפרק מיוחד במסקנות חקירת האסון סיכם אליעזר שושני את התחומים שהבחין בהם בליקויים טכניים, בהזנחות או במחדלים: נסיבות רכישת הספינה, הזנחה בתחום סירות ההצלה, כישלון מערך הקשר האלחוטי, הנסיעה בים סוער, חיפוש ניצולים במקום הלא נכון וכישלון מקצועי של ראשי סניף גיברלטר. על סעיפים אלה הוסיף את המחסור בכוח אדם בשלושת המטות: מרוקו, גיברלטר ופריס והקשיים התקציביים שהערים גזבר הסוכנות היהודית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 225 מנויים נוספים
דצמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר