ארכיון יומי: 3 בדצמבר 2013


הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

תפילה בכותל

קדושים רבים נקראים בציון הכללי מול שזרא, היינו בעל העץ, ככינוי נוסף לשמם, או שהם נקראים על־פי העץ הנמצא בקרבת קבורתם. ידוע קדוש אחד אשר זהותו אינה ידועה ושמו הבלעדי הוא מול שזרא. ליד קבורתו ישנו עץ מלא קוצים. קדושים מספר נושאים כינוי נוסף המזכיר את קיומם של עץ או עצים ליד קבריהם, וביניהם ר׳ ישראל כהן הידוע גם כמול שזרא; מולאי איגגי הידוע גם בשם מול שזרא אל־כדרא, היינו, בעל העץ הירוק: ר׳ חנניה הכהן שאף הוא ידוע בשם מול אל שזרא אל־כדרא; ר׳ יחייא אלכדאר היינו ר׳ יחייא הירוק, בגלל העצים הרבים שעל ההר ג׳באל אלכדאר, שבו הוא קבור, ומול סדרהאו מוואלין סדרה שהוראתו בעלי השיח.

בין הקדושים הנושאים את שמו של העץ שליד מקום קבורתם אפשר לציין ר׳ דוד הלוי דראע, הקבור ליד דקל, ומכאן כינוייו הנוספים מול אנכלא, בעל הדקל, ומול אנכלא אלכדאר, היינו בעל הדקל הירוק: ר׳ יעקב אשכנזיידוע גם בשם מול אנמאי, על שם עץ הקרוי אנמאי: מול אל־כאראמה, היינו בעל התאנה, ידוע רק בשם הזה: סידי בו־ זיגאר נקרא על־פי השם הברברי של שיח, הצומח במקום: מול אזאדה נושא את השם הברברי של עץ מלא קוצים, הצומח ליד הקבר: ר׳ אברהם אזולאי (איגיניסאין) מכונה גם מול אימיתכּ, על שם עץ גדול שמעל מצבתו: ר׳ שמעון כהן ידוע גם בכינוי טיקי אל־בור, על שם שני העצים שצמחו ליד קברו.

עץ חרוב אנו מוצאים ליד קבריהם של הקדושים ר׳ ישראל כהן,בורי כיזו ור׳ אלעזר בן־ערן־;קבוצת עצי שסק נמצאת ליד קבריהם של סירי הארון ושל ר׳ משה כהן: עץ תאנה מצוי ליד קבריהם של מול אל־כארמה, של ר׳ יהודה בן ישראל הלוי,של מוואלין בו־חלו (יחד עם עצי זית) ובקבור שו (ליד דקל): ר׳ אברהם כהן' קבור מתחת לעץ דפנה: מתוך האבן שמתחתה קבור ר׳ דוד ומשה צמחה שקדייה; במקום קבורתו של ר׳ עמרם בן־דיוואן ישנו עץ גדול, הדומה לעץ זית. לפי מסורת אחת, ביקש הרב לפני מותו להיקבר ליד עץ זה, ולפי מסורת אחרת, העץ צמח לאחר שהרב נקבר. היהודים נהגו לתלות על העץ סמרטוטים וסרטים או תכשיטי זהב.

מסורות רבות מספרות שהעץ לא נפגע מהאש הגדולה שמדליקים המבקרים מתחתיו. ליד מול טרייאיש עץ מלא קוצים, והמסורת מספרת שלהבות יורדות מהשמים, ומאירות אותו בלילה: במקום קבורתו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי, יש עץ גדול והוא תמיד ירוק; על האבן הגדולה שבקברו של מולאי איגגי מסוככת צמחיה כמו הדס שאינה נשרפת, על אף הנרות הרבים שמדליקים על האבן.

בדומה לאבנים ולמעיינות, גם .עצים הקשורים לקדושים זכו לשמות כשלעצמם: לעץ שליד מול תימחדארת  מתייחסים כאל עץ של הצדיק: העץ הגדול שמעל מקום קבורתו של מול תאזגארתנושא את שמו של הקדוש, ולעץ של ר׳ מסעוד קוראים לאלה סדירא. נשים עקרות תולות קמיע על העץ הזה, ואחר כך עונדות אותו על צווארן, בתקווה שתכנסנה להריון.

מקום החלום בהערצת הקדושים

תפקיד חשוב ומרכזי ביותר ממלא החלום במערכת היחסים שבין הקדוש לבין מעריציו. הקדוש מרבה להופיע בחלום הן ליד הקבר והן בביתו של האדם. לא כל אחד זוכה לכך והדבר נחשב לסגולה. קורה שהקדוש מופיע פעם אחת בחלום, כדי למסור בשורה או פתרון לבעיה מסוימת. במקרים אחרים הוא מופיע שוב ושוב, עד כדי קשר סדיר עם אותו אדם: ר׳ דוד בן־ברוך מופיע פעמים רבות לאשה בחלום, ומברך אותה ובני משפחתה! לאשה, המטפלת בחדר של ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא בקרית גת, יש קשר סדיר עם הקדוש דרך החלום: ר׳ משה חאליווה מופיע בחלום לאחת מבנות משפחתו כל עת שהיא בצרה, או סובלת כאבים, ואומר לה איך לנהוג. קשר סדיר עם הקדוש הוא נדיר, ובין אלה הזוכים לקשר זה, והטוענים שהם מדברים עם הקדוש ולא רק בחלום, אפשר לציין את שני האנשים המארגנים את ההילולות של ר׳ דוד ומשה בצפת ובאשקלון.

הקדוש יכול לרפא אדם דרך החלום. אם החלום מתרחש ליד הקבר, זה סימן שבקשתו של הפונה נעתרה: ר׳ אברהם מול אנס מכה בחלום חולה במקל על רגליו, ובהתעוררו מבריא החולה: אדם שסובל מכאבים מקבל בחלום סכין מאולאד זימור, וכשהוא מניחו על המקום החולה הוא מבריא. ר׳ דוד הלוי דראע אומר למשותק בחלום ״קום !״, והוא מתחיל ללכת: ר׳ יחייא לחלו מעביר ידו על עיניו של עיוור בחלום ואומר לו ״קום! ״ והוא מתחיל לראות: ר׳ מוסא בן־ישי מרפא דרך חלום משוגע, ששכב שבעה ימים ליד קברו. הקדוש מופיע גם בביתו של האדם ומרפא אותו: ר׳ דוד הלוי דראע מופיע ליהודי העומד להתעוור, ואומר לו שאם ישים טיפות מחייא בעיניים ייצא מכלל סכנה.

 הקדוש יכול להופיע גם במקום אחר: ר׳ שלום זאווי מופיע לבחורה שישנה בחדר שכור ברבאט, בדרכה להשתטח על קברו, ומרפא אותה; בנת אל־חמוס הופיעה לאשה שברכה התנפחה, ואמרה לה לבוא למעיין, ושם מרחו לה את הרגליים והבריאה. יש והקדוש מוסר לאדם בחלום את התשובה או התרופה המיועדת לאדם אחר: ר׳ דוד ומשה מופיע לאשה שישנה ליד קברו ומוסר לה איזו תרופה לתת לבעלה: ר׳ דוד הלוי דראע מופיע לשומר קברו, ואומר לו שימרח שמן על גופו של חולה מסוים, וזה מבריא: לאם שהביאה את בנה החולה אל ר׳ שלמה בן־תאמצות אומר הקדוש שתקח אותו והוא כבר בריא.

 הקדוש יכול גם למסור היכן למצוא את התרופה הדרושה: ר׳ דוד בן־ימין אומר לאמו של חולה, שאת התרופה עבורו יש למצוא אצל אבי חתנה: במקרים אחרים, מודיע הקדוש דרך אדם אחר, שאין לו תרופה עבור הפונה אליו: ר׳ דניאל השומר אשכנזי מבקש מאשה שתמסור לעיוור הישן באותו חדר ליד קברו, שלא מצא תרופה עבורו ותרופתו תהיה בריאות, פרנסה שלו ופרנסת ילדיו. הקדוש גם מודיע לאדם שיש בידו לרפא אדם אחר: ר׳ אברהם מול אנס מופיע בחלום ליהודים, ואומר שיגידו למושל הצרפתי, שהוא ירפא את בתו החולה, והיא הבריאה לאחר ששכבה שבעה ימים ליד קברו.

פעילות הקדוש גדולה בחלומות הקשורים לענייני לידה, והוא מרבה להופיע לנשים בהריון, או שהוא מודיע לאשה שהיא תיכנס להריון, ומתי ומה תלד: ר׳ דוד בן־ימיןמודיע לאשה שהיא בהריון, ושתלד בן ותתן לו את השם יהודה: ר׳ רחמים מזרחי מופיע לאשה עקרה, ואומר שלא ירפא אותה אם לא תביא לו לחם. לאחר שעשתה זייארה וסעודה לכבוד הקדוש, הרתה וילדה בת: ר׳ יצחק בן־וואליד הופיע לאשה הרה, שהבטיחה לתת את שמו לתינוק, והזכיר לה שתקיים את נדרה.

להופעת הקדוש יש תמיד איזו מטרה. הוא מופיע כדי למסור הודעה הקשורה לעצמו, או לאדם החולם איתו, או לאדם שלישי, או אפילו לקהילה כולה. ההודעה הקשורה לקדוש עצמו יכולה להיות בעצם התגלותו של הקדוש, ודרך חלום נתגלו קדושים רבים. הוא גם מודיע לאלה המכירים אותו שהוא נמצא במקום אחר: כך ר׳ עמרם בן־דיוואן מודיע שהוא נמצא, חוץ מואזאן, גם בצפרו, וגם ליד החומה בקצר אל־כביר, והיהודים הולכים להשתטח במקומות אלה. הקדוש מופיע בחלום לחסידיו, ומבקש שיבואו להשתטח על קברו, או שיבנו לו ציון, מתלונן למה לא באים להשתטח על קברו, נותן הוראות בקשר להילולה, מזכיר ליהודים שיקיימו את נדרם וכו׳ וכו׳. ר׳ דוד ומשה, למשל, מופיע לאנשים המטפלים בחדריו באשקלון ובצפת, ונותן להם הוראות מפורשות איך לארגן את ההילולה, איך להזמין את האנשים, פרטים על השחיטה, באילו כלים להשתמש, כמות האוכל וצורת חלוקתו, איך למכור את המצוות וכו', וגם מודיע מה צורת הענישה לאלה שיפריעו בארגון ההילולה. מתוך דאגה למקום שבו נערכת ההילולה, הוא גם מתווה תכנית רחבת ממדים לפיתוח המקום, ומודיע על צעדים שינקוט נגד השלטונות המפריעים בבניית המקום, או המסרבים לשתף פעולה לשיפורו.

אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ

 

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964אל עולם שאבד

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

סבתא רוחמה

סיפור חיים

סבתא רוחמה לבית אלבז נולדה לעישה ושמעון אלבז בשנת 1930. היא הייתה אחות יחידה לחמישה אחים. לדוד פרץ היא נישאה בגיל מאד צעיר, כפי שהיה נהוג באותם ימים, כשהייתה בת כ 14 שנה. משום כך גם לא הספיקה ללמוד בימי ילדותה.

הלידות הראשונות שלה נסתיימו במפח נפש. הילדים הראשונים שנולדו נפטרו סמוך ללידה, ורק בלידה החמישית זכתה סוף סוף אף היא לראות בן גדל ומתפתח. מות הילדים הראשונים השאיר את רשומו על חייה. רוחמה דאגה מאד לנו הילדים וגוננה עלינו בכל דרך.

אחרי יחיא, הבן הראשון נולדו לדוד ורוחמה במרוקו עוד שני בנים, אלברט ועמיר ובת אחת, פלורה. בעקבות שחרור מרוקו מן השלטון הצרפתי עלתה כל משפחתה ארצה, ורוחמה, שהייתה קשורה לאמה, סבתא רבא עישה (נכה), דחקה בסבא דוד לעלות ארצה, למרות שהתחילו להגיע שמועות למרוקו, שארץ ישראל אינה בדיוק ארץ זבת חלב ודבש. ואמנם במהרה הם עלו ארצה.

המשפחה גרה בתחילה במבשרת ירושלים, קולוניא אז, שכולה הייתה מספר בתים ערביים נטושים, אבל סבתא רצתה לגור ליד אמה ומשפחתה, בשדרות, ועד מהרה נעתר לה אבא והם עברו לגור בשדרות. בשדרות נולדו לה שתי בנות, פנינה ודליה ובן ציון, שלאסונה הוא נפטר מסרטן כשהוא בן שש. מותו של ציון השאיר את רישומו על סבתא עד יום מותה.

סבתא רוחמה עבדה קשה מאד כל חייה. וכל זאת על מנת שלילדיה יהיה הטוב ביותר. היא עבדה במכבסה האזורית שעות רבות ובמשמרות שונות, ותמיד דאגה להכין הכל לפני יציאה לעבודה. היא אף צוינה כאם ׳מצטיינת׳ על ידי עיריית שדרות.

לסבתא רוחמה הייתה חכמת חיים רבה, זיכרון נפלא ותשוקה עזה ללמידה. למרות עבודתה הרבה ועול הבית, בכוח עקשנותה היא הצליחה לסיים קורם ללימוד השפה העברית.

בגיל 53 התגלה אצל סבתא רוחמה סרטן ולצערנו הסתבר מהר מאד, שזהו סרטן ממאיר ואלים. סבתא עברה טיפולים קשים וממושכים, ניתוחים והקרנות רבות. אך כל זה היה לשוא . סבתא נפטרה לאחר שנה, בגיל 54 בשנת 1984.

תמיד תיזכר סבתא רוחמה בפיקחותה בדאגתה ובמסירותה ללא קץ. יהי זכרה ברוך.

החמור שהפך ליהודי

החכם עיניו בראשו – והכסיל בחושך הולך (קהלת ב׳ ׳״7)

שחה לא הצליח להאכיל את בני משפחתו. בלילה בכו ילדיו מרעב, עד שנרדמו. מרוב צער ודאגה נדדה שנתו.

מה עשה? ניגש אל אורווה אחת, התיר חמור שהיה קשור שם ונתנו לבנו, ואחר המעשה קשר עצמו לחבל החמור. למחרת בבוקר נכנס בעל האורווה, ומה גדולה היתה תדהמתו כשמצא הולך על שתיים קשור במקומו של חמורו.

שלום, אדוני – הקדים בהכנעה את פני בעל האורווה.

שלום, רבי יהודי. מה לידידי בביתי? – שאל בעל האורווה בהפתעה ־ מי אתה, למה אתה קשור לאבוסו של חמורי ולהיכן הוא נעלם?

אני חמורך – ענה שחה.

איך ייתכן?! לחמורי היו ארבע רגליים ולך רק שתיים ?

אדוני, אם תקשיב רגע קט והעניין יתברר. דע לך שאבי הוא קוסם ואשף. ואני בנו יחידו. חסר תועלת הייתי, כעס עלי אבי, הפכני לחמור ואמר : ״עשרים שנה תהייה בן אתונות, ובפרך תעבוד׳״ אתמול בלילה מלאו לכישופי עשרים שנה בדיוק, ומשנתעוררתי נוכחתי לדעת שהפכתי חזרה ליהודי. תאמין לי, שנדהמתי במידה גדולה ממך, אך לבי רחב משמחה. אם מצאתי חן בעיניך – שחרר אותי לחפשי. אם אין ברצונך לעשות זאת, אעבוד בשבילך.

נגע הסיפור ללבו של בעל האורווה ושחרר את שחה. נשק שחה ידיו ורגליו של הלה לאות תודה ונפרד ממנו. הלך בעל האורווה לקנות חמור תחת זה שנגנב לו, ואילו שחה אץ למכור את החמור בשוק. שם זיהה בעל החמור את הבהמה ואמר : ״אה, חמור שכמוך, לא למדת לקח ? לאחר עשרים שנה של סבל, שוב הכעסת את אביך והפכת לחמור… הפעם לא אקנה אותך, כי הכישוף שוב יפוג. אחר יקנה אותך והוא יפול בפח.״

ברית מס 29- מרוקו הספרדית… עוף החול – ספר שירים מאת משה לוי – דר' דן מנור

4 – עוף החול – ספר שירים מאת משה לוי – דר' דן מנור – ברית 29

דד׳ דן מנור

עוף החול – ספר שירים מאת משה לוי

זהו ספר שירים מאת משה לוי. הספר יצא לאור בשנת תש״ע,אשר כנפו ומחברו מנמק את בחירת השם־ "עוף החול" בדמותו את זיק ההשראה שפקד אותו לראשונה, והצית בו את אש השירה, לאש שחרכה את כנפיו של עוף החול (׳אגדה חיה', עמי 8 ). יש לנו כאן,בעצם, רעיון מקראי המדמה את הנבואה לאש בוערת (ישעיה, ה ו, ירמיה כ, ט).

הקובץ מכיל שירים שהמשורר חיבר החל משנות החמישים – ימי עלומיו – ועד שנות התשעים. תקופה ארוכה שבה חל מפנה ניכר מן השירים המוקדמים למאוחרים. אלה המוקדמים טבועים בחותמו של הפיוט המרוקאי שאפשר להגדירו כצלם ותבנית של שירת ספרד, והמשורר שאמון ;על ברכי תרבות יהודי מרוקו, מגלה זיקה רבה הן לפיוט המרוקאי, והן לשירת ספרד-זיקה המתבטאת בכמה יסודות אמנותיים.

א).  מבנה סימטרי של השיר . בעקבות שני הז'נרים האלה הוא בונה את השיר מארבעה בתים בני ארבע שורות, כדוגמת השירים: 'בגן צמרי', 'בתוך לבי', 'יום הורידי. לפעמים גם שלושה בתים, כמו השירים: 'בתוך כלובי, 'הרועה', יצפור דרורי. אם כי אינו מקפיד תמיד על המבנה הזה.

ב).   החריזה. גם בעניין זה הוא נוהג כמקובל בשירה הקלאסית, לרוב א ב, א ב. בין אם זה חרוז "מיוחס", או חרוז "עובר", כפי שנראה בשירים הבאים: 'בגן צמרי', יטו בשבטי, יטו באבי, ועוד. לעתים הוא חורז בנוסח החרוז המודרני, כמו:,"שעריו, יערב" ('בתוך לבי'), או "יערות, חרות" (יטו בשבטי).

ג).   הסגנון מהוקצע, הלשון צחה ומרופדת, לעתים, במליצה ובדימויים הידועים מן השירה הקלאסית, כגון : דימוי הנפש לספיר ('כרובי שמים'), דימוי הזריחה להדלקת אש: "עת תתלקח האש באופק" או דימוי השמש לזהב, פנים שחומים: "בזהר מופז"('לא ידעתי עגמה'), דימוי המולדת ל-״עכגת הבושם" ('מכורה'), ועוד. סגנון זה יוצק בשיר בהירות המקלה על הבנתו. שלא כסגנון המעורפל של השיר המודרני, שעליו נעמוד להלן.

נושאי השירים כאן הם רבגוניים, שירי טבע, חגים ועונות, ואף שירי זכרון לאישים ידועים, כמו: הרצל, וייצמן ונתן אלבז. בכל השירים האלה המשורר מגלה שליטה וידע במכמני ו הלשון.

השירים המאוחרים משנות השבעים ואילך פועמת בהם רוח השירה החדשה בת דורנו הפורקת עול, ונוהגת בהפקרות כלפי המסגרות והתבניות של השירה הקלאסית. כמה ממאפייניה מסתמנים בשירתו המאוחרת של לוי. והם: העדר מבנה סימטרי וחרוז, פיסוק חופשי, עמימות, ספיקות ותהיות והתרכזות ב-" "אני האישי".

לגבי המבנה והחרוז די לעלעל בעמודים 8-96, שבהם מרוכזים השירים המאוחרים כדי להווכח בהעדר שני היסודות האלה. ובאשר לפיסוק הריהו שרירותי לגמרי בשירים אלה, או כמעט משובש- מה שמקשה, לעתים על הבנת הרעיונות. נציין דוגמה אחת בלבד: "ואני צועד, דורות רבים, ללחוך עפר, לחונן, ולשחר דרך, אין, שחר לה בנתיב דומה" ('אדם'). הפיסוק כאן סוטה לגמרי מכללי התחביר. הפסיק אחרי מילת השלילה-״אין"- מעיב על הבנת משמעות הכתוב, באין לדעת, אם היא שוללת את הרעיון שלפניה, או זה שלאחריה. דוגמאות מסוג זה אינן נדירות, כל עיקר,אך אין צורך להאריך.

עמימות

תופעה זו כאחד המאפיינים בשירה המודרנית היא גילוי למבוכתו ולרחשי לבו של המשורר בן דורנו. יש הרואים בה כשרון אמנותי, אף כי אפשר לחלוק על כך. אך לענייננו גם בשירתו של לוי מצויים ניצנים של עמימות זו. נביא כאן דוגמאות אחדות.

המשורר פותח את השיר יאשם תלוי' במשפט הבא: "רד ממני, לא בי האשם גם לא בך". א). לא ברור בפני מי הוא מצטדק, ומהו האשם שממנו הוא מתנער?, ב). כשהוא קורא :"רד ממני" הריהו מתכוון לאשם תלוי הידוע במקורות כאשם הנתון בספל, אולם כשהוא טוען :"לא בי האשם" הרי זה אשם ודאי לכל דבר.

בהמשך בא המשפט:"יציר תופעות הנני".האם אפשר להבינו כנימוק לטענתו של המשורר, או מן הסתם כציון עובדה?, ומהי משמעות הצירוף :"יציר תופעות?. כל הסבר לקטע מעורפל זה יהיה בבחינת פירוש דחוק.

גם המשפט: "לא שלוב ולא חובק במזלי, כוכב קרוב".(שם), הוא חסר מובן. האם הרישא של המשפט מתייחס לסיפא?, אם כך, הרי הפסיק אחרי המילה "במזלי" , מיותר, ואם הסיפא עומד בפני עצמו, כפי שמראה הנקודה אחריו, הריהו תלוש ממה שלפניו ולאחריו. מובן, שהדברים ניתנים לפירושים שונים, אך העמימות תשאר תמיד.

דוגמה נוספת- השיר :ישלח לח?ןך'. (זכר לשון מקראי, קהלת יא א, שם מנוקד "שלח). גם כאן לא ברור למי פונה המשורר. להשראה? לעצמו? למעיין הפותח רעיון חדש בהמשך? כל תשובה תהיה בחזקת השערה בלבד. ועוד, המשפט הבא :"הולך אני אלי ולא מגיע, מי יודע סוד הצמצום". אם הכוונה לסוד הצמצום במשמעותו הקבלית, הרי הקשרו לרעיון שלפניו אינו ברור.

כיוצא בזה בשיר 'בלהות' כתוב: "משיכת משיחות לכל ע3ר ועברה". אם הכוונה בשם "משיחות" משורש משח, הריהו חסר מובן בהקשרו. הוא הדין לגבי המילה "עברה" במובן זעם, שתפקידה כאן אינו ברור, אלא אם כן תתפרש כנקבה של ע1בר, ויהיה זה אם כן, חידוש לשוני מפוקפק.

הרמב״ם, הלכות שגגות, פרק 8, א.: "אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה אן לא שגג הרי מצווה להקריב אשם… וזהו הנקרא אשם תלוי"

כל המשפטים המעורפלים האלה עשוים להתפרש באופנים שונים, אך, כאמור, יהיו אלה פירושים דחוקים. וכפי שכבר צויין, עמימות זו נזקפת לזכות כשרונו של המשורר בהתאם לרוח הזמן החדש ביחס לאופייה של האמנות.

סינסתיזה = (ערבוב חושים)

זהו מאפיין נוסף בשירה החדשה בבחינת :"וכל העם רואים את הקולות"(שמות כ טו) רואים במקום שומעים. דימויים מסוג זה מצויים גם בשיריו המאוחרים של לוי. הנה דוגמאות אחדות:

"אבנים לוחכים בכפפה תשתיות" ('אבנים'). פעולת החי(לשון לוחכת) מיוחסת לדומם,

"פנים מאירים כ^צלתים".(׳דימונה׳) ערבוב חוש הראיה והשמיעה.

"השלוה נושמת סככים" (׳כ!כות) ערבוב חוש השמיעה והריח,

"טעמו כרצודי כוכבים" ('מחוזות ילדותי). ערבוב חוש הטעם וחוש הראיה,

לזה יש להוסיף גם ביטוים הקוראים תיגר על זכרי לשון המקובלים במקורות. למשל :"רשת שרועה" ('אפריון') במקום רשת מזורה (משלי א יז), או פרושה. "חרטה חותם" ('גלוי וידועי) במקום הטביעה חותם. "תמר לקוק" ('מסימני החג'), ועוד.

ד). האני האישי

נושא זה הוא אחד המאפיינים החשובים בשירה המודרנית. המשורר מתרכז באישיותו תוך הבעת חוויותיו, רחשי לבו, ספקותיו ותהיותיו. נעמוד כאן בקיצור על שירים אחדים משיריו האישיים של לוי, והכוונה, כמובן, לשירים המאוחרים, שבהם מבצבצים יסודות אלה.

באחד השירים הוא מתאר את ההישגים המדעיים, שבהם מתפאר האדם המודרני, ובעטיים הוא מוחזק בעיני עצמו כיצור עליון ביקום, תוך התעלמות מן האמת, שהישגים אלה עלולים להביא בסופו של דבר להרס :"מובל אני אלי הרס". המשורר סבור שהתפיסה האנתרופולוגית בדבר מעמדו של האדם כנזר הבריאה, מקורה באשליה. הוא מגדיר את הדעה על ייעודו של האדם בעולם "בתעתועי מרמה" ('אדם').

בקורת זו על הטכנולוגיה של העידן החדש כטומנת בחובה סכנה, היא מן המפורסמות, ואין בכך שום חידוש. יש להניח שהמשורר כאן מגלה זיקה למקור המקראי(איוב כח). הנחה זו מסתברת לנוכח הסיום בשיר הדומה לסיום הפרק המקראי. איוב חותם את בקורתו על ההישגים הטכנולוגיים ברעיון, שיראת ה' עדיפה מחכמת האדם. ובעקבותיו חתם המשורר כאן את שירו בזו הלשון :"אלי! קשור לי כבליך ככתרים ואצעד כל חיי אסיר קיומך" (שם). משמעות הדברים היא, עדיף כתר האמונה שאליה הוא כבול מכתר ההישגים המדעיים. יתכן שהמשורר רומז כאן להבדל הבולט בין המסורת של בית אבא, לאווירה המתירנית שמצא כאן בישראל כנער עולה.

אכן, באחד השירים הוא מתאר תוך המיית נפש את הניכור שבין המורשה שהביא עמו מן הנכר, לבין המציאות החדשה בישראל, שבה הוא חש את עצמו כנטע זר :"מתוך כף הקלע נץרקתי, ואני כאן ממלא חובת מעידה…ואני לא שיך, ואני לא מכאן" ('לא מכאן')

 

~א מתאר את עצמו כמזדחל מחוסר עניין לתוך המציאות החברתית החדשה הנראית לו :אותיות חסרות נשמה. מעגל עולמו המקורי נסגר, ובעולם החדש הוא חש זרות מוחלטת: '־וא כאן, אך לא מכאן" .

־משורר מתעקש להתנער מן המציאות החברתית החדשה תוך אחיזה בזהותו המקורית, אף ד־רכו זו גובה ממנו מחיר מלא: "אני משלם מחיר מלא על עקשנותי לא ללכת בתלם ד־זרשה מענית אחרת בשבילי" ('בתלם').

־•א מודה, שדרכו זו, כשחיה נגד הזרם, משווה לו תדמית של שוטה בעיני אחרים, אך גם ״רכה עוינת זו אינה מרתיעה אותו: "משלם אני מחיר גבוה… והולך בתלם שלי"(שם).

זורה מזו, הוא אף רואה לעצמו זכות להגן תפיסת עולמו כאמת שאין עליה עוררין. וכדרכו טל מוכיח בשער הוא מוקיע את פיתויי החיים במציאות החדשה שאליה הוא נקלע, את האדם ־;נכסף להנאות רגעיות כתכלית החיים, ואת המציאות המתגלה לעיניו: כ״עולם מי.סר בסבאיו מתגולל ?קיאו".במציאות אפלה זו, רק הוא, הנביא תר אחרי האור('אל מול נביאי).

אומנם, המשורר מופיע כאן כמי שנאמן תמיד לדרכו, חי לפי עקרונותיו ולפי מורשת אבותיו תוך פרישה מן המציאות, שנראית לו כמציאות הדוניסטית.

אולם בשיר אחר הוא מודה, שחייו אינם יריעה אחת שלימה, אלא קרעים קרעים שהשוני ביניהם אינו ברור לו. במילים אחרות, אין הוא יודע באיזו תקופה בחייו נהג בדרך זו, או אחרת. אפילו אותם שלבים הגלוים לו בקורות חייו מתפצלים לרבדים נעלמים: "ורבו פצליהם ־אין מוצא, ונשארו לי חידה הם וקךביחם" ('חידה'). אם כך, הריהו מפקפק בדרכו שתוארה לעיל ביחס לעמדתו כלפי עצמו וכלפי המציאות החדשה.

־ש לנו כאן, אפוא, שיר לירי הגותי שהמשורר מביע בו תהייה וספיקות על חייו ומהותו, או כפי שנוהגים לומר בלשון עילגת: "מחפש את עצמו", כמבוכת רבים מבני דורנו.

אכן, שירים אחדים חדורי נימה הגותית והמיית נפש מצויים ברובד המאוחר שאליו אנו מתייחסים כאן, אלא שבמסגרת צרה זו אין מקום לדון בהם. נסתפק, אפוא, בציון שמותם בלבד, הלא הם: 'בלהות', יקצוץ ?נפלם', 'חוזר בתשובה', '8ןמות הן', 'שדי שחתי. בכל השירים האלה מסתמנת מבוכתו של המשורר המלווה ספיקות ותהיות ברוח השירה של העידן החדש.

ואם בספיקות עסקינן הרי להערה מיוחדת ראוי השיר :'?חול מדברי המדמה את החיים ביקום לדיונות במדבר הנודדים ממקום למקוס-נדידה אין סופית וללא חוף מבטחים. גם החוק השולט בעולמנו הוא נודד כמו חול המדבר, אלא שנקודת המוצא של נדידתו היא ידיעתנו, דהיינו חוק שנעלם מהבנתנו. לפיכך חיינו תלויים על בלימה, רצופים אי ודאות וחוסר יציבות, והיייש" הקבוע והיציב בעולמנו הוא הספק: "ומה שבטוח זה הספק, הוא הקבוע בכל נוסחה, הוא הק:ם היחיד".

סיכום

בדיון קצר זה נסינו לעמוד על טיב שירתו של לוי בספרו יעוף החולי, בעיקר תוך התמקדות על ההתפתחות שחלה בתהליך כתיבתה המשתרעת על תקופה ארוכה. מצאנו, כאמור, ששיריו המוקדמים מושפעים במידה רבה מן הפיוט המרוקאי ומשירת ספרד על כל אביזריה: מבנה, חרוז, סגנון ואמצעים אמנותיים אחרים, בעוד ששיריו המאוחרים נושבת מהם רוח השירה בת דורנו. כמוה, אף בהם מסתמנת פריצת מסגרות ותבניות של השירה הקלאסית. והבהרנו זאת בדוגמאות רבות ושונות. וכל מה שיש להוסיף כאן הוא, שדיון זה, ככל שהוא צנוע וצר מלמצות את מלוא הנושאים שבספר, אם יסלול דרך לדיונים נוספים והיה זה שכרנו.

משה לוי/ גליי וידוע

ויהי ער,

 והנה אונן.

ותמר רואה מזרקות,

 ולבה, כלה,

על אס הדרן,

 לאון יהודה.

 העולה אל הצאן,

 ויורד אליה

 נותן בה סימנים,

 פתילים וחותם,

 ותהר, לאור השמש.

ןיוגד, זנונים!

 למשרפות!

 וגלוי הלב,

 כבו גחלים,

כי צדקה.

 ותם המר,

 וזהרו צפונותיה,                                                                              

לחבוק מלכים,

 וחרטה חותמה׳

 חותם׳ לדורותיה

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

                                         חבלי הסתגלות ובעיות דיור ותשתית

חבלי ההסתגלות של המהגרים הראשונים היו קשים. היה עליהם להסתגל ללשון ולתרבות חדשות, להתאים את פעילותם הכלכלית למציאות החדשה ולשקם את עצמם נפשית וכלכלית. רבים איבדו את משפחותיהם או את ילדיהם, ואם חפצי חיים היו, ביקשו להקים משפחה חדשה ולהעמיד צאצאים.

נצמא שלא רק גורל משותף מאחד אותם אלא גם גאווה והכרת ערך עצמית של העומדים בניסיון והמחזיקים באמנותם בתוקף ובגאווה. אנחנו המגורשים, הוא אומר, כולנו רשאים להתגאות במעשינו. ברור אפוא שהם חשו סולידאריות זה לזה, על אף ההבדלים והניגודים שבין יוצאי הארצות והמחוזות השונים.מפת גירוש ספרד

ועל אף הויכוחים המרים שבין בעלי הגישות הדתיות והחברתיות השונות. אין להפלא אפוא, שלא אחת התאגדו כולם כנגד כל מי שאינו מיוצאי ספרד, אם בהקמת התארגנויות משותפות לצרכים מעשיים וארגוניים ואם למטרות אחרות. לגאוותם הנושנה במוצאם משבט יהודה, גלות ירושלים אשר בספרד, נוספה עתה הגאווה על העמידה בניסיון.

אין פליאה בכך, שיהודים, יוצא איטליה או ביזנטין, הסתכלו בביקורתיות על גאווה זו. רבי דוד מֵסֵיר לֵאון מונה בכך את הקסיטליאנים כבר בדור המגורשים עצמו. ואילו הם עצמם, ראו בכל דבר " ספרדי ", במנהג, במסורת, בזכר היסטורי וכדומה, את העילית התרבותית ואת מיטב המסורת הדתית שאין להמירה בשום פנים ואופן. על כן פעלו ללא לאות להנהיג ולהשליט את מסורתם ואת דרך חייהם בכל מקום מושבותיהם, הן מפני שהיו יקרות להם, והן משום שלטעמם מעולים וטובים היו משל כל אחיהם היהודים.

לאחר חבלי בראשית, השכילו  לשחזר את ארוחות חייהם כבראשונה, הן בסדרי הפולחן הדתי, הן בנימוסיהם ובמנהגיהם והן בפסיקה ההלכתית. לעתים טרחו לגבות עדויות מרובות ממומחים שונים כדי לאמת את טיב הנוהג בחצי האי האיברי לפני יישומו בערי מושבתם באימפריה.

 תהליך יישום זה לא היה פשוט ולא מובן מאיליו, הן בגלל המגוון הגדול שך המגורשים וההבדלים הניכרים בינם לבין עצמם, והן מפני ההתנגדות שבה נתקלו לפרקים מצד האוכלוסייה היהודית הוותיקה, הרומָניוטים, המסתערבים, האשכנזים, האיטלקים ועוד…

כמדומה שניתן לומר שהקסטיליאנים, ספרותם ואורחותיהם, פסקיהם ונוהגיהם, השתלטו על חיי הציבור ברבות הימים, אולם בשנים הראשונות ממש ראשם לא היה פנוי לכגון אלה, ושאלות קיומיות ובסיסיות הן שהעסיקו אותם.

אחת הסוגיות היותר מטרידות הייתה בעיית הדיור. ההגירה ההמונית הביאה לכך שהביקוש עלה בהרבה על ההצע, על כן חייבים היו להסדיר את פעולת שוק הדירות ולרסן את עליית המחירים.

פעולה זו נעשתה על ידי מערכת חקיקה מפורטת שבאה על פי רוב להגן על השוכר היושב בדירה מפני שוכר אחר פוטנציאלי, שבצר לו יעלה את המחיר בצורה מוגזמת על מנת לפנות את השוכר מן הנכס.

הזעזוע שפקד את , גלות ירושלים אשר בספרד בסוף המאה ה- 15 שינה את פני ההיסטוריה היהודית. הגולה המבוססת והמושרשת ביותר באותם הימים, נעקרה מאדמתה וכל מערב אירופה נשאר ללא יהודים.

רבבות גולים נטשו את ספרד ואת פורטוגל ונתפזרו על פני ארצות רבות, ובגיא הצלמוות האיברי הפכו אנשים רבים לטרף קל של בתי דין של האינקוויזיציה.

אך בימי משבר אלה נתגלתה חיוניותו של השבט היהודי הספרדי אשר התגבר על מצוקותיו וחיש מהר התאושש מהמכה הקשה שהונחתה עליו.

המגורשים תקעו יתד ברחבי האימפריה העות'מאנית, בצפון אפריקה ובאיטליה והפכו לגורם משקי וחברתי ממדרגה ראשונה במדינות ובערים שבהן נקלטו. הקהילות שייסדו הפכו למרכזי צורה ויצירה, שהקרינו מהשפעתם על כלל ישראל כולו.

כדי למנוע את נישול השוכרים הוותיקים מדירותיהם וכדי למנוע מעשים לא תקינים אחרים, נחקקה מערכת של " הסכמות ", ונתמנו אנשים שהיו אחראים ליישום החקיקה ולניהול המערכת. ואכן, גם אם הנכס היה בבעלות גו, מוסלמי או נוצרי, תפסו כללים דומים, והיהודים הפכו, בעיקר במרכזים הגדולים, למעין בעלים המחזיקים בנכס מתוקף החזקה.

מראשית בואם של המהגרים  ועד המאה ה-18, התיישבו היהודים בערים בשכונות רבות ולא התרכזו בשכונה אחת או שתים. גם אן ישבו בריכוזים צפופים בכל שכונה שבה התיישבו. היהודים היוו לעתים קרובות רוב או אחוזי אוכלוסין גבוהים בשכונות שבהן התגוררו בצוותא גם עם מוסלמים ונוצרים.

לרוב התגוררו היהודים במעין חצר, שהיוותה בית לכמה משפחות יהודיות שהתגוררו בצפיפות. חצרות אלו נקראו לעתים קרובות על שם בעל הבית, על שם אישים ידועים שגרו בהן, או על שם הקהל שבני החצר נמנו עליו. יש יהודים בודדים או קבוצות קטנות גרו בשכונות שרובן מוסלמי ולא אחת גרו יהודים עם מוסלמים או נוצרים באותו בית. כאמור, רבים מבתי המגורים של היהודים היו שייכים למוסלמים.

בערים כסלוניקי, צפת ועוד הייתה לא אחת חצר יהודים מוקפת בחצרות אחרות שבהן התגוררו יהודים. בחצרות אלה היו לעתים קרובות לא רק בתי דירה אלא גם חנויות ומחסנים. לא אחת השתייכו חצרות של בתי דירה לקהלים והיוו הֶקְדֶש שמהכנסותיו מומנו הוצאות הקהל. מציאות זו של מגורים מעורבים הייתה רווחת בעיקר בסוף המאה ה-15 ובמחצית הראשונה של המאה ה-16.

אולם ככל שנקף הזמן, גברו הקנאות הדתית והאיבה לדימי, – הכופרים -, שהופחו בידי חכמי דת ובידי מוסלמים קנאים. מן המחצית השנייה של המאה ה-16 אנו שומעים יותר ויותר על ניסיונות של דחיקת ההודים מתוך אזורים מוסלמיים.

 התואנה לדחיקה זו, כמו גם לסילוק שכונות יהודיות שלמות ממקומן, היא מציאותם של מגורי יהודים סמוך למסגד. שופטים מוסלמים ניצלו תואנות כאלה במקרים רבים כדי להכריח את היהודים לעזוב אזורים שבהם ישבו מקדמת דנא עם המוסלמים.

מאידך, היהודים עשו כל מאמץ כדי שבתי היהודים הסמוכים לבתי כנסת לא יימכרו למוסלמים, שכן השלב הבא עלול היה להיות סילוק בתי כנסת והקהילה מן המקום.

 על כן הקהלים היו נכונים לשלם מחירים מופקעים עבור בתי היהודים שגרו סמול לבתי כנסת ואשר איימו למוכרם למוסלמים. במאות ה-17 וה-18 גברה נטיית המוסלמים והיהודים כאחד לא לגור בקרבה וצירה אלה לאלה.

בדרך כלל מתארים הנוסעים הנוצרים, בני אירופה, את הבית היהודי כבית מכוער, אשר חיצוניותו הייתה ירודה ואשר אף אולם הכניסה שבו הקרין דלות ועזובה. צפיפות הדיור גרמה גם ללכלוך ורעש בבית וסביבתו. אולם, לדבריהם, משנכנס אדם מעבר לפרגוד זה, מצא דירות נאות, חדרים יפים ומרוהטים וכלים נאים.

מן המקורות עולה, שזו הייתה מדיניות מכוונת, שכן היהודים ביקשו להצניע את עושרם מחשש מפני בוזזים ומפני קנאתם של מוסלמים. בכל זאת, מצינו בתי מידות ובתי קיץ של יהודים אמידים בעיר ולחופי הים או הנהר, באיסטנבול ובסביבתה באיזמיר ובסביבתה, ממילא ברור שלא הכול נשמעו לקו שהיה נקוט בידי המנהיגים והמטיפים הדתיים.

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.

רנני יאודה זרחיה אזולאי

כוללות ירושלים תובב״א ניסן ה׳ תקצד(1834)

ילד מר וקו נולד במראק״ש לאביו משה נין ונכד להגאון חיד״א ז״ל עלה לארץ ישראל בשנת תקע״ב 1812 יצא להרבה שליחויות ואחת מהם בשנת תקץ 1830 יצא למרוקו בשליחות ירושלים כתב שליחותו לצפת לא הגיעה לידי אם כי הוא עצמו ציין עליהם במכתבו לרבי יהודה אלבאז הרצו״ב והיה במרוקו בשנת תקצ״ה עם נוסח מכתב שליחות אחרת, וגם בשנת תר״ח היה במרוקו וחזר לירושלים ונלב״ע בשנת תרל״א 1871

מהמסמכים שלפנינו נראה שקדם לעיר רב בשם ר׳ יעקב אתורג׳מאן שליח לעצמו כנראה שהזהיר רבי יהודה אלבאז עליו, ותשובת רבי יהודה היתה שלילית לגבי ר׳ יעקב הנז׳. במכתבו של רבי יהודה אנו רואים תקנה וקבלה באלה ובשבועה שהקהל לא יעשו שום נדבה לשום שליח מהיום ולחרות עולם עד שיעשה נדבה בעיר פאס. כנראה שע״פ זה יכולים להער׳ך את נדבתם, לפי מצבם ולפי עוניים. ואולי גם יהיו מודעים לבינה מוקדמת על שד״ר כר׳ יעקב אתורג׳מאן הנזכ׳ וכיוצא.

על גזירתו בצירוף קב׳ה וכו' שגזר על דרכי הגביות בקהלה בבתי כנסיות מציין במכתבו החותם פה מאחת מערי המערב אשר לא תזכר עוד, כנראה שהיה לו שם איזה סכסוך ולכן כתב מה שכתב בחתימתו.

יב׳ סדר אמור

הגבירים הח' הש' הרמים גבאים ואמרכלים העומדים לשרת בקדש ועל ראשיהם מלמעלה הח' הש' והדיינים המצויינים אתה ה׳ תשמרם וכצנה רצון תעטרם כיר״א אשר בעי״ת ספרו יע״א

אחרי השלם הרב תדעו נאמנה שרצתי לילך למחק׳ בשליחותייהו דרבנן קדישי גאוני ותקיפי ורבני עיה״ק ירושלים תובב׳ לעשות שליחותי הודיעני נא אם תעשו לי שליחותי אני הולך בשבוע הזה ואם לאו תשלחו לי צדה לדרך שאני הולך למקנאס ואם לא תשלחו לי צידה לדרך אני הולך למח'ק לעשות שליחותי ושלם הצעיר יאודה זרחיא אזולאי סט׳

כתב רבני עהק׳ ירושלים למחק׳ יע״א מסרתיו ביד המוביל כהר' יוסף אנזנכוט נרו׳ כמלאכם, אותה ימחלו כבוד תורתם למוסרה לידו עד בואי לשלום ואחת שאלתי יתכן אכסנייא נאה לכהר׳ יוסף המוביל ולא תעלבוהו כלל זולת יום אחד ועהס״ר

המוסיקה שלי – קישורים לשירים

 

עלאש קאטעוכ יא וארדה

משה קרוצ'י

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר