מורשת יהדות מרוקו

רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944

רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.

משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.

מורנו הרב אברהם שלם מדרעא זצ"ל

הוא היה מחבל דרעא וחי בחצי האחרון מהמאה השלישית ובראש המאה הרביעית והיה מקובל, וספרו אודותיו כי היה גדול הדור ויודע עתידות.

כהה"ר אברהם רותי ז"ל.

אחד מחכמי פאס וניתנה לו משרת הנגידות אחרי רבי שאול בן רמוך הוא חי במאה השלישית ופעם אחת כשנכנס לפאס המלך עבד אלמלקי והטיל על היהודים מס גדול וביחוח הטיל על רבי אברהם הנזכר מס גדול כי הוא היה עשיר ובעל הון.

מורנו הרב אברהם הכהן ז"ל

בן רבי יצחק מחכמי פאס חי במאה הרביעית בדור השני להתיישבות המגורשים והיה בימי מוהר"ר זעדיה בן רבוח זצ"ל וראיתיו חותם עם כמה רבנים בשנת שנ"א, עוד ראיתיו חותם בהסכמה אחת עם כמה רבנים בשנת שמ"ד ליצירה.

כההר"ר אברהם הכהן ז"ל

בן מורנו הרב רבי יהודה הנזכר , להלן בתואר מארי מתניתין

מורנו הרב אברהם אבן צור זצ"ל

בנו של מורנ הרב משה זצ"ל, הוא אחד מרבני סאלי והוא חי במאה הרביעית, וראה בספק התקנות בתקנה המתחלת לפי שרבי אברהם אבן צור נ"ע, ומורנו הרב יצחק צבע זצ"ל מסאלי כתב בהקדמתו לספר קרני ראמים שלמד לפני מרונו הרב אברהם הנזכר. 

מורנו הרב אברהם בן פאלקון זצ"ל

בן החכם רבי שלמה אחד מרבני פאס שהיו במאה השנית והוא בא במשא ומתן עם מורנו מורה"ש דוראן זצ"ל. ראה שאלות ותשובות הרשב"ש זימן ת"ו ת"י. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

אין מקום לפקפק באמיתות דבריהם של סופרים ערביים המזכירים את התיישבותם של יהודים בקירואן זמן קצר לאחר היווסדה (במחצית השנייה של המאה הז'). אולם לא נמצאה תשובה לשאילה מהיכן באו והתלקטו אנשים אלה!־ אין להניח שהם הגיעו מבבל, מארץ־ישראל או ממצרים, והקרוב והמתקבל על הדעת, שאלה היו פליטי הגזירות של הרקליוס וקודמיו, שנמלטו לפנים הארץ, לחבלים המדבריים, אשר שם זרוע השלטון לא יכלה להשיג אותם, בתחילת המאה הטי מגיע אלינו הדם של אנשי אפריקה באגרתו של פירקוי בן באבוי תלמיד־תלמידו של רב יהודאי גאון. מדברי הכיבושין שלו, בהם הוא מוכיח את הנמענים, יש להסיק כי יהודי אפריקה היו שולחים תלמידים לישיבת ארץ־ישראל, ואלה היו מביאים עמהם ״מנהגי שמד״ — כפי שפירקוי בן באבוי מכנה אותם — הנוהגים שם. כלומר בראשית המאה הט׳ יש עדות לזיקתם של יהודי המגרב לארץ־ישראל ולישיבותיה, ולפי שעה אין הם נזקקים לישיבות בבל.

אולם החל מאותו פרק זמן מתהדקים הקשרים בין קהל קירואן (אפריקה) ובין גאוני בבל. נדמה שבניגוד לדעה המקובלת לא גדל בעקבות זאת מספרם של המהגרים מעיראק שהתיישבו באפריקה הצפונית. ר׳ נחום בן יוסף החזן הברדאני הוא האישיות היחידה שרישומה ניכר במקורות ספרותיים מימי הגאונים ושהתיישב באפריקה הצפונית — לפחות לזמן מה. אמנם נזכרים ״זקני בבל״ בקירואן, אבל בחליפת המכתבים הערה ובתשובות המרובות של הגאונים שנשלחו למגרב נעדר כל רמז לקהילות הבבליים (״עיראקיין״), שהיו מצויות בערי סוריה, ארץ ישראל ומצרים, והן מאורגנות בבתי כנסיות לפי מוצאם. עובדה זו אומרת דרשני.

זיקתם של חכמי המגרב ובתי־הדין של קהילותיו לישיבות בבל ולתורתן היא מן המפורסמות. אולם אין כל רמז בספרות התשובות הענפה, שהיתה בידי גאוני בבל סמכות כלשהי למנות את הדיינים בבתי־הדין או להשפיע על הסדרים הפנימיים בישיבות. גט סמכותה של ההנהגה הרוחנית בארץ־ישראל לא השתרעה על בתי־ הדין במגרב. אין אנו יודעים כיצד ועל ידי מי הוסמכו החכמים לשמש דיינים וראשי בתי־הדין. הרי אין לראות בתארים אלוף, סנהדרא רבא, הרב הראש וכדו׳ יותר מאשר תוארי כבוד ויקר, שהיו מעניקים ראשי הישיבות לפקידים, כלומר הממונים מצדם ואישים מכובדים אחרים, שדאגו לצרכיהן של ישיבות בבל וארץ־ישראל. הסמכות היחידה וללא ספק החשובה ביותר שבידי הגאונים לגבי חו״ל היתה סמכות התורה, וזו השתרעה על מחן תשובות והכרעות בענייני דת ודין. אף אם נקבל את ההשערה הנראית רחוקה, שרב האי הוא שהעניק לנגיד קירואן תואר זה, לא ממנו קיבל רב אברהם בן נתן ועמאן את הסמכות המעשית להיות נגיד בתוניסיה, כלומר העומד בראש כל היהודים בארץ — ולייצג אותם לפני השליט המוסלמי.

ר׳ אברהם בן דאוד (עמי 51 בהוצאת ג, כהן) מספר כי ב׳׳גליון״ (כתב מינוי), שמסר המלך השאם השני, קורטובה סוף המאה הי/ לחצרנו יעקב בן ג׳ו היה כתוב ״שנשאו על כל קהלות ישראל, שיש מן סגלמאסא עד נהר דויירה, שהיה קצת מלכותו ושהוא שופט את כלם ושהוא רשאי למנות עליהם כל מי שירצה ולקצוב כל מם וכל פרעון שעליהם. והעמיד לפניו י״ח מסריסיו לובשי פסים והרכיבוהו במרכבת המשנה ונקהלו כל בני קהל קורטובה מנער ועד זקן וכתבו לו הסכמה בנשיאות וכתוב בה: משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך וכו׳ ״. לפני כן (שם, עמי 48) מתאר הראב״ד את בואו של ר׳ משה בן חנוך (אחד מ״ארבעת השבויים״) לקורטובה, וכיצד הציע ר׳ נתן הדיין לאנשי עירו למנות את ר׳ משה לדיין עליהם. משני התיאורים יש ללמוד משהו גם על דרך מינוים של הנגיד ושל הדיינים במגרב האפריקאני, ומתקבל על הדעת שהנוהג היה דומה כאן וכאן: השליט המוסלמי היה ממנה איש שהיה בשירותו — כרופא או כיועץ — לנציגם של היהודים בחצרו והיה מטיל עליו תפקידים שונים בעדה היהודית — כולל מינוי דיינים. אגב זאת יש להזכיר, כי בבבל ובארץ ישראל היה מסמכותם של ראשי הישיבות וגם של ראשי גולה למנות את הדיינים שברשויותיהם. נדמה כי בהעדר נגיד היד. הקהל ממנה את הדיין *. מכל מקום ברור, שאם בימיהם של רב שרירא ורב האי בפומבדיתא ור׳ שמואל בן חפני בסורא לא היה המגרב כפוף למרותם מבחינת מינוי מנהיגיו החילוניים והדתיים, על אחת כמה שאין להניח כי נשתנה המצב בימי חולשתן של שתי הישיבות, ובמיוחד לאחר ירידת סמכותן הרוחנית של הישיבות בבבל ובארץ־ ישראל. כורח המציאות אילץ חכמי המגרב הספרדי המובהקים ומוכרים במאות הי״א—י״ב, כגון ר׳ יוסף בן מיגאש, תלמידו של ר׳ יצחק אלפאסי, לחדש את מנהג הסמיכה של תלמידים הראויים להיות דיינים ומורי הוראה (אבל לא לתפקידים אחרים, שהיו כלולים בסמיכת חז״ל) ולשגרם למארוקו—שבה לא נמצא כפי הנראה רב וגדול בתורה, שתהיה לו האוטוריטה לסמוך חכמים. מתקבל על הדעת, שבאותו פרק זמן התחילו במגרב כולו להתקין תקנות מתוך מאמץ להסדיר עניינים הטעונים הסכמת הקהל. ייתכן שגם דרך מינויו של ר׳ משה בן חנוך וגם חידוש הסמיכה (המוגבלת כאמור להוראה ולפסיקה בדיני ממונות) יסודן בתקנות והסכמות כאלה. מכל מקום מתוך ספר השטרות של ר׳ יהודה אל־ברג׳לוני משתקפת יהדות המגרב כחטיבה חברתית בעלת משטר חברתי ותרבותי עצמאי — ולא גרורת האגף המזרחי. אמנם בשל מיעוט המקורות ואף העדרם בשביל פרקי זמן או חבלים מסויימים, נוכל לפי שעה רק לשער השערות על מהותה של חברה זו, המבוססות על מקורות ספרותיים מאוחרים או על הקבלה עם הידוע לנו מאזורים אחרים— אבל כאמור נרחיב את הדיבור על זה בדיון מיוחד. כאן נרמוז רק כי המקורות הספרותיים הם פרי עטם של חכמים, פליטי קנ״א שהתיישבו באלג׳יריה או צאצאיהם עד המאה הט״ז, כלומר מימי המפגש באגף המערבי, שהוא בעל אופי שוגה מזה. שבמזרחו של האזור.

 משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'

שמואל לוי הסוחר.

עליו מספר רבי חיים משאש, חי בימים בין השנים תר"ג  תרס"ד 1843 – 1904, את המעשה הבא : " ומעשה רב אירע במינו באיש אחד ירא אלקים וסר מרע שמו שמואל הלוי שהיה סוחר גדול במדינת הגויים בחנות אחת גדולה שהייתה שכורה בידו מישמעאלי אחד קרוב למלכות יותר משלושים שנה.

ואחר כך נתקנא בו גוי אחד שריף, ושונא ישראל והלך ושכר את החנות מיד בעליה, ועברו ביניהם דברי ריבות קרוב לשישה חודשים. וסוף דבר הגוי ניצח, ויום אחד באו משרתי השררה ונכנסו לחנותו פתאום והוציאו לו כל סחורותיו החוצה, וגרשוהו בעל כורחו, והייתה מהומה גדולה בעיר, כי היהודים שכניו וקרוביו ואוהביו חם לבם בקרבם ויכו את משרתי השררה.

והגויים עזרו למשרתים ונתלקחה מחלוקת גדולה ביניהם, והודות לאל כי שוחד בחיק כפה חימה עזה, ונגמר הדבר בכי טוב, והיהודי שמואל שכר חנות במקום אחר, ואחרי שלושה ימים נתיישב במקומו והגוי נכנס לחנותו וסיידה לתקנה וישב בה ומלא אותה סחורות שונות.

וביום העשרים לישיבתו היה יום השוק, והיית החנות, והייתה החנות מלאה ערביים קונים. ופתאום נפלה עליהם תקרת החנות ומתו כמה גויים, גם בעל החנות שני בניו, ונאבדו הסחורות.

ונתקדש שם שמים ברבים ואז הכיר האיש שמואל הלוי חסדי ה' אשר הגדיל עמו שחשבם תחילה לרעה חס ושלום, ועשה סעודה גדולה וחילק צדקות וקרא הלל הגדול, כל זה מורה על השגחת ה' הפרטית. שמואל הלוי הנ"ל אין שהוא ממשפחת אבן יולי ובני בנו אברהם הם כיום בישראל.

כולם עלו ארצה מאז קום המדינה. בביקור שערכתי אצלם לא נמצאו אצלם כתובות או מסמכים שעל ידיהם ניתן לעמוד על הרצף המשפחתי. שמואל לו ( בן יולי ) בן אברהם נולד בתרמ"ה גר בקרית אתא. יצחק לוי אחיו גר בקרית ים והוא בן 75. אחיהם הגדול יעקב אבן יולי, נפטר הוא ובנו חיים, במכנאס.

נכדו אברהם לוי גר במושב רנתיה בישראל. קשר זה שקישרנו בין עבר להווה במשפחה זו, ממחיש את הכלל " גלגל הוא שחוזר בעולם ", דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. תחילתה של המשפחה בנבכי העבר ואחרית בארץ שיראל.

והמעט שאנו יודעים עליהם מתרכז רק בענף אחד של המשפחה, זה שחי ופעל במכנאס. ואלה שחיו במוגאדור ואספי נשארו כספר החתום בשבילנו לעת עתה, ומי יתן ויעלה בידינו למצוא דברים עליהם ולהעלותם על ספר.

סוף הפרק משפחת הלוי אבן יולי. 

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

כשמונה חודשים אחרי ההבנות שהושגו בין הנסיך חסן ובין הקונגרס היהודי העולמי, התרחש ב-11 בינואר 1961 אסון טביעת אוניית המעפילים ״אגוז״(פיסס) על 48 נוסעיה. אף שניכרו סימני עייפות בעבודת ״המסגרת״, קדמו להפלגתה ה־14 של הספינה" התלבטויות בשאלה אם נבון להתגרות בשלטונות המרוקנים לפני ועידת קזבלנקה ולפני ביקור עבדלנאצר במרוקו.¹⁵ לדברי יועצו של נחום גולדמן, ג׳ו גולן,¹⁶ בביקור נשיא מצרים במרוקו, הבטיח המלך מוחמד החמישי לאורחו שתיפסק יציאת היהודים מן המדינה. המלך מסר את הידיעה לגולן, וזה העבירה למנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ברוך דובדבני, ששהה במרוקו באותה העת. דובדבני מסר את השדר לגולדה מאיר בירושלים, אך שרת החוץ דאז לא הסכימה להיענות לבקשה, ובהוראתה לא בוטלו הפלגות הספינה." גם במרוקו העדיפו השליחים להמשיך בהפלגות ולהתעלם מן הבקשה.

עדות לרוח שבקרב ראשי המוסד בנושא הוצאתם המהירה של היהודים, אף אם הדבר כרוך בסיכונים, אפשר למצוא בדבריו של השליח אלכם קורני:

בעבודתנו אצה לנו הדרך. לא ניתן לנו להתכווץ ולהסתתר עד יעבור זעם ועד שיתבררו פני הדברים. הצורך בהוצאת מקסימום יהודים ממרוקו נעשה דחוף יותר ומוחשי יותר והמטה בפריס לחץ עלינו ללא הפוגה ותבע להמשיך במבצעים ולהוציא יהודים ויהי מה. אכן לא אחת נשלחו קבוצות עולים יהודים בנתיב זה או אחר אל עבר הגבולות של יבשה או ים, מבלי שניתן לנו לבדוק בעוד זמן את בטיחות המבצעים או הנתיבים. היה זה משחק פוקר והסתמכות על המזל הטוב. נאלצנו להתגרות בגורל כי כאמור המצב הוא שהכתיב לנו את דרכי הפעולה.

הערת המחבר : דברי קורני נוגעים לימים הראשונים להגיעו למרוקו באוגוסט 1959, אך הם מאפיינים את כלל הרגשת מנהיגי ישראל וראשי המוסד בשאלת מצב יהודי מרוקו ומקומם של הבטיחות והביטחון בפעולות ״המסגרת״. עדות א״ק [אלכס קורני] הממונה על שלוחת המודיעין, שושני, דברי חברים.

הערת המחבר :   ג׳ו גולן – יוסף גולדין – (2003-1922) נולד באלכסנדריה כבן למשפחה שהיגרה למצרים מרוסיה. גדל בדמשק שאביו שימש בה כנציג הסוה״י ובביירות. דיבר ערבית וגם אנגלית וצרפתית. חזר עם הוריו למושב אביחיל בשנת 1940 ובזכות היכרותו את מדינות ערב גויס ביוני 1941 לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה. שירת לאחר מכן במודיעין של ההגנה וארגן רשת מחתרתית יהודית בקהיר שגם משה טרנטו נטל בה חלק. אביו ניהל בעבדאן באיראן את מפעלי הזיקוק של הנפט. ערב מלחמת השחרור נעצר בקהיר, שוחרר אחרי שלושה שבועות מן הכלא על ידי שליחי ההגנה והגיע לישראל באוניית מעפילים כ׳ בתמוז. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין ועמד להתמנות לסגנו של הראל כראש המוסד למודיעין. ליווה את סטניסלס מנג׳ן ואת אלינור רוזוולט בביקוריהם בישראל. נסע לפריס בשנת 1949 ולמד משפטים ומדעי המדינה עד אוקטובר 1953 ונבחר למזכיר כללי של ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם, שהיה בין מייסדיה. בהמלצת משה שרת ומנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן, מונה ליועץ מדיני בנושא ארצות ערב לנחום גולדמן מנובמבר 1953 עד שנת 1971. התיידד עם ראשי התנועה הלאומית המרוקנית ובמיוחד עם בועביד, בן־ברכה, גסוס ומברכ בכאי. האחרון כינה אותו בשם כרים. הוא נעצר פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים DST בגלל תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקנית. גולן נסע למרוקו, אלג׳יריה ותוניסיה בדרכון ישראלי. אחרי שגולדה מאיר החרימה את דרכונו שימש שנים אחדות יועץ כלכלי למדינות באפריקה קיבל אזרחות סנגלית ובוטל החרם עליו בצרפת. גולן יזם את המגעים עם הווטיקן בזכותם שינו הקתולים את עמדותיהם הרשמיות כלפי היהודים. גולן חי ברומא ובעיר העתיקה בירושלים. נפטר בשנתו בעת ביקור במרוקו ליד אלג׳דידה. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ולרומא ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ספרו ׳דפים מיומן׳ בהוצאת כרמל, ירושלים 2006, יצא אחרי מותו.

ברור שהלחץ שהופעל להוכחת הישגים גרם ביודעין לזלזול בכללי הבטיחות המתבקשים, ושההתגרות בגורל עלולה לגרום במוקדם או במאוחר לאסון.

הספינה ״אגוז״ בעלת שלושה מנועים, שנבנתה כ־18 שנה קודם לכן ומשקלה 20 טון לערך, שימשה במלחמת העולם השנייה להצלת טייסים שצנחו לים. מהירותה 13 עד 15 קשר והתאימה למשימות שציפו ממנה שכן שוליה לא היו גבוהים מדי מגובה המים, דבר שאיפשר העלאה מהירה של המשפחות לקרבה. מבחינה זו ציין שושני שהספינה הייתה ״המצויה והמתאימה״. לדברי ג׳ו גולן, לפני הפלגת ״אגוז״, הזהיר מושל טנג׳ה בן־סאלם גסוס את האחראים על ההפלגה באזור הצפון מפני שיגור את הספינה ללב ים בגלל מזג האוויר הסוער, אך הם לא שמעו לקולו. גולן, ידידו של גסוס, מספר על השתלשלות האירועים:

הערת המחבר : נ׳ אבינון, ״האיש שעשה יותר מדי״, כל העיר 21 בנובמבר 1997. בשיחות עם ג׳ו גולן בירושלים ב-23 בנובמבר 1997 וטלפונית לרומה ב-2 בינואר 1999, חזר גולן על התרעת גסוס אך לא זכר מיהו איש המוסד האחראי על אזור הצפון עמו דיבר גסוס. לעומת זה בספרו דפי יומן, פרק מרוקו סוף, כותב גולן שגסוס פנה לקברניט הספינה פרנסיסקו מורייה והורה לו לעכב את ההפלגה בגלל סערה.