ארכיון יומי: 26 בדצמבר 2013


רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

קבר אור החיים הקדוש

קבר אור החיים הקדוש

רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו

שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״. 

משה בן עטר היה גאוות המשפחה ונערץ על רבים. גבר במיטב שנותיו, יפה־תואר, היודע למצוא נתיבים אל ליבותיהם של הבריות. אפילו את ליבו של המלך ידע לקנות בתבונתו ובהומור שלו. בשיחותיו עם המלך, שכולם רעדו מפניו, נהג להתייחס בלגלוג חביב כלפי אכזריותו.

באוזני בני משפחתו תיאר את דרכו זו בעזרת משל: ״למה הדבר דומה? לאיש התוחב את ראשו בלועו הפעור של האריה. מה עליו לעשות כדי שהאריה לא יתקע בעורפו את מלתעותיו? עליו לדאוג לכך שהאריה לא יפסיק לצחוק. כל עוד האריה צוחק, ייוותר פיו פעור והאיש ייוותר בחיים. ״אולם היה ברור שמאחורי צחוקו, היה משה שרוי כל העת בפחד. כלוליין המהלך על חבל, ידע משה, שצעד אחד שלא כהלכה והוא מתרסק. כמה שנים קודם כמעט קרה הדבר, כאשר הסתכסך עם ר׳ אברהם מימראן. בימים ההם חזר משה משליחות מדינית בצרפת, בה הביא לידי סיום מוצלח משא־ומתן בעניין קשרי מסחר בין שתי המדינות. כפרס על הצלחתו, ביקש משה זיכיון מאת המלך לייצא תכשיסים לאצולה הצרפתית. אולם אברהם מימראן המקורב למלכות דרש מן המלך לדחות את הבקשה, שכן משפחת מימראן עסקה אף היא בסחר בתכשיטים. הסכסוך בין השניים, שלא הוסיף כבוד לאיש מביניהם, שיעשע את המלך. לבסוף איים בן עטר, שאם לא ייכנע לו אברהם מימראן, יסית את יהודי סאלי לסרב לשלם את המם המשולם למשפחתו של יריבו עבור כל סחורה המיובאת אל תוך מרוקו. הזכות לנכות אחוז אחד מערך הסחורות הנכנסות למרוקו — שניתנה למשפחה מימראן על־ידי השולטנים, עוררה התמרמרות בקרב הסוחרים היהודים, שרבים מהם העבירו את הסחורות דרך נמלי סאלי וראבאט תאומתה. על כן, היה בדבריו של משה בן עטר משום איום של ממש, שהרי השפעת משפחתו בשתי ערים אלו היתה רבה.

 אברהם מימראן ידע שאם קרה הדבר עלול המלך לבטל זכות זו לחלוטין. על כן דרש בכל תוקף להעניש את יריבו החצוף.

מולאי איסמאעיל לא היה מעוניין להתנכל לשגרירו הצעיר והמוכשר. אך יחד עם זאת רצה לרצות את יועצו ואיש סודו. ״איך מרגיעים שגי כופרים משתוללים?״ שאל את עצמו. הוא זימן את שניהם אליו ואמר להם: ״נכבדים, קצה נפשנו מן המריבות הקטנוניות ביניכם. אנו אוהבים את שניכם, ולא נוכל להסכים שתבזבזו את כשרונותיכם במלחמות ביניכם, שעה שאומתנו שרויה בסכסוך מלחמה נגד שולטן תורכיה, וכל משאבינו חייבים להיות מופנים כלפי המאמץ המלחמתי. לכן החלטנו ברוב חסדנו לפשר בין שניכם, ולקשור אתכם בעבותות קשרי משפחה. אי־ לכך, גוזרים אנו שאתה אברהם מימראן תיתן את בתך שהגיעה לפרקה למשה בן עטר, ויאוחדו שתי משפחות מפוארות. התחילו מייד בהכנות לחתונה שתיערך באגף ארמוננו.״ שני היהודים נותרו פעורי־פה. המחלוקת ביניהם נשתכחה בן־רגע. הם התחבקו ביניהם וכך נוצרו קשרי חיתון בין המימראנים ובני עטר. מקשר נישואין זה נולדה פאסוניה, אשר ברבות הימים, היתה לאשתו של חיים בן עטר.

בזכות קשריהם הטובים של בני משפחתו עם המלך, יכול היה שם־טוב בן עטר להימלט את בירת הארץ, שעה שסר חינו בעיני מושל העיר סאלי. וכך, כשהתייצב שם־טוב בן עטר בחצרו של מולאי איסמאעיל וביקש את חסותו, לא היסס המלך לתת לו אותה, על אפו ועל חמתו של מושל העיר סאלי.

חיים נחל אכזבה ממכנאם. בסאלי נהגו המבוגרים להזכיר את שם עיר המלכות בהערצה, אך הילד לא יכול היה להבין מה מצאו הגדולים להלל את המקום. בסאלי, שרוב תושביה יהודים, היו אלה פזורים בכל העיר, ובתיהם הקטנים והנאים פתוחים לשמש ולרוח הים הנעימה. במכנאס היו היהודים מכונסים ברובע מוקף חומה ושמו ״מלאח״. ״על כן קרא שמה מכנאס, שיהודיה מכונסים!״ השמיע באוזני המבוגרים את פרשנותו, והם צחקו וטפחו לו על לחיו.

בבואם למכנאס, מצאו בני משפחת בן עטר מקלט אצל שתי משפחות נכבדות בעיר. ר׳ שם-טוב בן עטר ומשפחתו השתכנו בבית חותנו של בנו משה, הלא הוא אברהם מימראן נגיד היהודים, ואילו ר׳ חיים בן עטר הזקן העדיף להשתכן בביתו של ר׳ יצחק די־אבילה. משפחת די־אבילה לא היתה עתירת נכסים ומקורבת למלכות כמשפחת מימראן, אבל התורה שכנה במעונה, ור׳ חיים קיווה להמתיק את גלולת הגלות מעירו על־ידי שקיעה בעולמה של תורה. ר׳ יצחק די־אבילה, בנו משה ונכדו בן השבע־עשרה שמואל, שמחו לשכן בביתם את גאון־התורה מסאלי. ואכן, הזקנים הסתגרו בינם לבין עצמם, פתחו את ספר התורה, או ספר ״הזוהר״ האוצר בו את חוכמת הקבלה, והפליגו אל עולמות רחוקים והשאירו את המציאות מאחוריהם. המציאות היתה קשה וקודרת. הרעב עוד השתולל בארץ, ומספר העניים והחולים התרבה מיום ליום. באותו חורף, חודשים מספר קודם, התפרצו עבדי המלך ל״מלאח״, ובתואנה שבאו להגן על היהודים מפני זעם ההמון, שדדו בעצמם כלי בסף וזהב. כשפנה אברהם מימראן והתלונן באוזני המלך, הורה הלה להחרים את כל השלל שנגנב מידי היהודים ולהעניש את הבוזזים. אולם כלי הזהב והכסף לא חזרו לידי בעליהם, אלא נשארו בידי המלך.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערישלוחי ארץ ישראל

הקדמה

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

ו. מי ומי השולח?

בימי שלטון רומא היה השולח הנשיא, ומטרת השליחות היתה החזקת הישיבה. לאחר ביטול הנשיאות הוטל איסור על השליחות מטעם השלטונות, אבל לא פסקה השליחות למעשה, אולם אין אנו יודעים בשם מי נשלחו השלוחים אז. משהתכונן שוב המרכז בירושלים לאחר הכיבוש הערבי, נשלחו השלוחים ע״י הגאונים ראשי הישיבה המרכזית, ישיבת ״גאון יעקב״, והמטרה היתה שוב בעיקר החזקת הישיבה, אבל גם צרכים כלליים שלוחי של הקהילה, וביחוד תשלום מסים לשלטונות. אמנם כבר אז אנו מוצאים שליחויות למטרות מיוחדות. כך, למשל, שלחו במאה האחת־עשרה החולים שנתקבצו לחמי טבריא כדי להתרפא, שכינו את עצמם בשם ״המיוסרים״, שלוחים ליהודי מצרים כדי לבקש עזרה. בתקופה שבין גירוש הצלבנים מהארץ ועד הכיבוש התורכי אנו מוצאים שוב רק שלוחים מטעמי הישיבות, כגון ישיבת ר׳ יחיאל מפריז בעכו במאה השלש־עשרה או ישיבת הנגיד ר׳ יצחק הכהן שולאל בירושלים. גם במאה השש־עשרה נשלחו שלוחים מירושלים, צפת וטבריה מטעם הישיבות שבערים אלה.

 רק בסוף המאה השש־עשרה, משהורע מצבה של צפת ע״י מגיפות ובצורת, וביותר ע״י שליטים עריצים, מתחילים לשלוח שליח בשם העיר כולה, ומטרת השליחות היא קיום הישוב בעיר. וכן מנסים אז לבסס ולהרחיב את הישוב בירושלים ע״י עזרה כללית מארצות הגולה. (טבריה התרוקנה מישובה בשנת ת״ד (1644) לערך, והישוב לא נתחדש בה עד שנת ת״ק (1740) ! בחברון היה הישוב אז קטן ולא שלח שלוחים מיוחדים).

שלוחי כולל

 במחצית הראשונה של המאה השבע־עשרה כבר התגבשה שיטת־שליחות קבועה משלש ערי־הקודש ירושלים חברון וצפת, שנקראו יחד בסימן ״יח״ץ״ על שם ראשי התיבות של שמות הערים האלה. כל אחת משלש הערים שלחה בקביעות פעם בשנים אחדות שליח משלה לכל אזור מאזורי השליחות שנזכרו בפרק הקודם. שליח כזה נקרא בשם ״שליח כולל״, או ״שליח כוללות״, והמלה ״כולל״ או ״כוללות״ פרושה קהל או קהילה (ולא כמשמעה בדורות מאוחרים ״עדה״ או יוצאי ארץ מסוימת), והכינוי בא לציין שהשליח נשלח מטעם הישוב כולו בעיר השולחת. חברון התחילה לשלוח שלוחים משלה בשליש השני של המאה השבע־עשרה, לאחר שנתקבץ בה ישוב הגון. ומשנתחדש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) הצטרפה גם טבריה לערים השולחות שלוחים, והיו יחד ל״ארבע ערי הקודש״, שמהן שלוחי־כולל יוצאים לארצות הגולה.

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.

שלוחי עדות

תחילה הקפידו מאד, שלא יהיה שום פירוד בעיר לענין השליחות, ושלא יצאו שלוחים מטעם מוסדות או קבוצות־אנשים אלא רק מטעם ה״כולל״ כולו. יוצאים מכלל זה העדה האשכנזית בצפת ובירושלים והעדה האיטאלייאנית בצפת, שהיו רשאיות לשלוח שלוחים משלהם לארצותיהם לקיום בני עדתם בא״י. בתקנה שהותקנה בירושלים בשנת שפ״ג (1623) נאמר: ״להיות שיש הסכמה קדומה חתומה מחכמי ורבני ירושלם… ומחכמי ורבני צפת ת״ו, שלא יהיה רשאי שום אחד יחיד או רבים לעשות שום פירוד בק״ק יצ״ו, לא לענין הבעלי תורה ולא לענין הקופה, זולת ק״ק אשכנזים, ושלא לכתוב דבר שטנה על כוללינו הק״ק יצ״ו ולא על הפרנסים המטפלים בצרכי העיר, וכל זה בחומר וחוזק כל אלות הברית, עתה אנחנו חתומים מטה חזרנו לאשר ולקיים ההסכמה הנזכרת״.

בצפת הורשתה גם עדת בני איטליא (״ק״ק איטאלייאני״) לשלוח שליח משלהם לאיטליה, ושליח כזה יצא בראשית המאה השבע־עשרה, ונשתמרה אגרת של מנהיגי העדה הזאת משנת ש״ע (1610) אל ר׳ אהרן ברכיה ב״ר משה ממודינא, מחבר ס׳ ״מעבר יבק״, שבה הם מודים על העזרה שנתן להם בידי שלוחם ר׳ יוסף חיים. העזרה המיוחדת מאיטליה לבני העדה הזאת בצפת נמשכה גם אחר־כך, כפי שמעיד מכתב שכתב להם ר׳ יהודה אריה ממודינא בויניציאה בשנת שצ״ט (1639), שבה הוא מודיע להם! ״על משמרתנו נעמוד כל השנה כלה לקבץ יד על יד היותר האפשר להעלות נדבה למעלותיהם מדי שנה גשנה״.« שליח לארצות אשכנז מטעם עדת האשכנזים בירושלים לא מצאתי לפני שנת שפ״ז (1627), אבל אין ספק ששלחו שלוחים כאלה עוד בסוף המאה השש־עשרה, כפי שמעידה תשובה אחת בענין מחלוקת בין הספרדים והאשכנזים בירושלים, שהספרדים דורשים החלק הששי מכל מה שנשלח לאשכנזים ע׳יי שלוחים ושלא ע״י שלוחים, בהתאם לתקנה שהותקנה ע״י ר׳ בצלאל אשכנזי ותלמידיו ר׳ אברהם ירושלמי ור׳משה ן׳ שושן, תקנה שהאשכנזים סירבו לקיימה לאחר פטירת ר׳ בצלאל, שנפטר בין שנת שנ״ב (1592) לשנת שנ״ד (1594). ויש להניח ש״מעות עניי א״י״ שנאספו ע״י ועד ארבע ארצות בפולין ושאנו מוצאים זכר להן משנת שפ״ז ואילך היו מכוונות בעיקר לעדת האשכנזים בירושלים.

הסיבה שגרמה לנהוג לגבי האשכנזים והאיטאלייאנים לפנים משורת הדין ולהרשות להם מה שלא הרשו לשום קבוצה אחרת, היא, שהללו היו עדות־עולים, ובניגוד לתושבי הארץ הקבועים שהיו ביניהם רבים שהתפרנסו ממסחר וממלאכה ולא היו זקוקים לתמיכה אלא לגבי צרכים כוללים או בשביל תלמידי־חכמים ועניים גמורים, היו רוב העולים מאשכנז ומאיטליא זקוקים לתמיכה לעצם פרנסתם, מהיותם בלתי־בקיאים בלשון הארץ ובתנאי הארץ. ועוד ידעו מנהיגי הישוב בארץ, שרשות כזו שתינתן לאשכנזים תמשוך לעזרת הארץ קהילות וארצות שלפני כן קשה היה לבוא אתן במגע, ומשיתחילו לתמוך בבני־ארצם סופם שיתמכו בארץ־ישראל בכלל. ונוסף לכל זה קיבלו קהילות א״י חלק מסוים מהתמיכה המיוחדת הזאת שנשלחה לא״י, כפי שמוכיחה תקנת ר׳ בצלאל אשכנזי שנזכרה לעיל.

בשנת תל״ח (1678) הורשו החכמים מבין עולי צפון אפריקה שבירושלים לשלוח שליח מיוחד לארצותיהם, אבל לא כדי לאסוף כסף לבני עדתם שבירושלים, כי על ההכנסות הגדולות מ״שליחות המערב״ לא יכלו בני ירושלים לוותר בשום פנים, ומה שהרשו לאשכנ­זים לא יכלו להרשות למערביים, אלא השליח נשלח שליחות חד־פעמית כדי לאסוף קרן לשם ייסוד ישיבה מיוחדת של חכמי־המערב בירושלים. אבל גם זה היה יוצא מגדר הרגיל.

מאחר שכל אחת מארבעת ערי הקודש בא״י שולחת שלוחים לעצמה ומקבצת כסף לעצמה׳ ומאחר שבקהילות רבות בגולה נמצאות קופות וקרנות ומגביות המשותפות לכל הישוב בארץ, נקבע בהסכם ארבעת ערי הקודש מפתח שעל־פיו מתחלקים ביניהן הכספים המוקדשים לארץ־ישראל סתם. ובהתאם למפתח זה מקבל שליח כל עיר ועיר את החלק המגיע  לעירו מתוך הכספים הכלליים. בסוף המאה השש־עשרה ובתחילת המאה השבע־עשרה היה נהוג מפתח זה! הכספים המיועדים לארץ ישראל סתם מתחלקים לעשרים וארבעה חלקים, שמהם נוטלת ירושלים שבעה, צפת עשרה, חברון שלשה, טבריה ארבעה. לאחד שהישוב בירושלים גדל וטבריה הרבה ערערה ירושלים על חלוקה זו ותבעה להגדיל את חלקה.

לאחר שנחרבה טבריה כליל עלתה בכלל השאלה מה לעשות בקרנות ובהקדשות המיועדים לטבריה ובחלקה של טבריה במעות אי׳י סתם, ובענין זה נכתבו שאלות־ותשובות רבות, וההכרעה היתה לטובת צפת, לפי שאנשי טבריה עברו אליה ולפי שהיא שומרת על המקומות הקדושים בטבריה. בפולין חילק ועד ארבע ארצות את מעות א׳יי בין ארבע ערי הקודש.״ עם גידול הישוב בירושלים ובחברון עלה חלקן בכספי א״י. בשנת ת״ל (1670) לערך היתה החלוקה כך! ירושלים שנים־עשר, צפת שמונה, חברון ארבעה.

אולם חברון לא הסתפקה בחלקה, ובשנת ת׳׳ס (1700) ויתרה ירושלים על חלק אחד מתוך שנים־עשר חלקיה לטובת חברון. חלוקה זו עוד היתה קיימת באמצע המאה השמונה־עשרה. עם חידוש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) נקבע שוב חלק לטובת טבריה. בראשית המאה התשע־עשרה היה מפתח חלוקת כספי א״י כך! הכספים מתחלקים לעשרים ושמונה חלקים, שמהם נוטלת ירושלים אחד־עשר חלקים, צפת שבעה, חברון ששה, טבריה ארבעה.״ אף על פי שלאשכנזים בירושלים — ואחר עלית החסידים ותלמידי הגר״א גם בצפת ובטבריה — היתה רשות לשלוח שלוחים מיוחדים משלהם, לא פסקו החיכוכים ביניהם ובין הספרדים, שהם היו היסוד העיקרי בערי א״י. על השתלשלות היחסים האלה ידובר בחלק אחר של חיבורנו. באמצע המאה התשע־עשרה התגבשו היחסים ונקבעו גבולות מוגדרים ואף מפתח מפורט על חלקה של כל עדה בהכנסות הארצות שאליהן לא נשלחו אז שלוחים כלל, ארצות אירופה המערבית, ושבהן שלחו הקהלות עצמן את תרומותיהן למרכז באמשטרדם.

קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו

קדיש לערב שבת בלחן הפיוט תורת אמת – איתמר מלכא – הקרדיט והתשבוחות למר איתמר מלכא…הי"ו

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּריםמאז ומקדם

מתוך עשרות הארצות שאליהן נסו עשרות מיליוני פליטים לתור להם מקלט המקרה היחיד שבו ״סירבו הארצות המארחות״, כגוש אחד, לתת סיוע נאות, או אפילו לקבל סייע בשיקומם הקבוע של פליטיהן, אירע ב״ארצות הערביות״. במרס 1976 אמר מנהל הוועדה־האמריקאית לפליטים כי אם גם ״הכל חייבים לקבל את פליטיהם – זה המצב בעולם; בכל־זאת ״הפליטים הערבים הם מקרה מיוחד״.מדוע מתייחסים לבעיה של ״פליטי ארץ־ישראל״ כאילו היא מקרה מיוחדי המומחה הדגול של הכנס־הקאתולי-לארצות־הברית, ג׳ון מקארתי, ניסה להעמיד את מצבם של הפליטים הערבים בהקשר הרחב יותר, על סמך עשרות־שנות נסיונו האישי בעבודה עם פליטים בעולם כולו. הגורמים השונים שבהם היה מקארתי קשור באורח פרטי – הוא חבש ״כמה וכמה כובעים״ במוסדות ליישובם של פליטים מטעם הקאתולים – השיגו את יישובם של קרוב למאית אחת מכלל מאה מיליוני הפליטים שנשארו חסרי-בית בעולם מאז מלחמת־העולם השניה. אגב ראיון בדצמבר 1978 שאלו אותו:

ש: האם העולם מוכן באמת לקבל את התקדים של מציאת בתים חדשים לפליטים? מקארתי; ב־30 השנים האחרונות יישבנו כמיליון איש. כיום יש לנו מדרום־מזרח אסיה – אנו יכולים לספק בתים ומקומות־עבודה לי7,000 איש בחודש, בלי התחשב בגזע, דת, לא־חשוב־ מה. אין בזה כל בעיה – זה פועל. אנו מבצעים תכניות התיישבות בקנדה, שווייץ, אוסטריה, גרמניה, ארצות כורדיות, גם בניו-זילנד, באוסטרליה – כולם מדרום־מזרח אסיה. אנו עובדים עם מצרים, ומחוץ לאירופה אנו מטפלים באתיופים, כורדים, עיראקים, ואנשים מכל מסך׳ הברזל. זאת אומרת שיש לנו תנועה גדולה למדי. אין שום בעיה. תמיד זה פועל – אם אומרים להם במה דברים אמורים, כמו שצריך. עליך לזכור שבכל מסגרת – שחורה, לבנה, ירוקה, צהובה – יש תמיד מידה של התנגדות לחדש שמקרוב-בא. אם אנו יכולים להוכיח שהאנשים האלה יכולים לתרום – שלאנשים האלה יש בעיה, שהאנשים האלה טובים – אם אנו יכולים להוכיח שהאיש הוא אחיך, הרי זה פועל.

שאלה; במקרה של הפליטים הערבים הפלשתינאים – מדוע שם זה לא פעל?

מקארתי – זה פעל שם.

ש: כוונתך לומר, בצורה בלתי רשמית ?

מקארתי –  אתה חייב לזכור – זאת מסגרת פוליטית סבוכה כל־כך. אני עבדתי במסגרת הפלשתינאית, וניסיתי לומר, ״הבה ניישב את האנשים האלה״. הממשלות במצרים וכך הלאה, כולן אמרו, ״חכה מעט״, או ״לא, אנו לא מוכנים לזה. הם יתיישבו רק במקום אחד, בחזרה בישראל, בין אם זה צודק ובין אם לאו״. אתה חייב לזכור – כי־כן – האנשים האלה הם פשוט כלי־משחק.

שאלה – מה אפשר לעשות?

מקארתי –  אנו יכולים לעשות מעשים בבני-אדם אם אנו מקבלים את עזרתן, רק את רשותן של הממשלות. אבל דבר אחד אתה חייב לזכור: הארצות הערביות אינן רוצות לקבל ערבים. בזה הן מפלות לרעה את עצמן-ובשרן… התפקיד היחיד שלנו הוא לברר אם אנו יכולים ליצור אפשרויות־חיים חדשות. החשוב ביותר הוא להשיג את יישובם של הפליטים, של האנשים. ״התיישבות־קבע״ עודנה גם המטרה הכללית של ממשלת ארצות־הברית. אף־על־פי־כן דו־השיח הנוכחי אין בו זכר לשיקומם של הפליטים הערבים־ הפלשתינאים גם לא ליישובם המחודש. על ״זכותם של הפלשתינאים למולדתם״ חוזרים בלי הרף.

ניצול הפליטים לרעה, העובדה שמ־1948 והלאה שוללים מהם ״זכויות אנוש״ לאמיתן, והמניע האמיתי שמאחרי דחייתם על־ידי העולם הערבי – כל אלה הושתקו על־ידי סיסמות והשמטות של תעמולה. קולות הומאניטאריים של חרדה ל״מצוקתם של בני־אדם״ ולכבודם־העצמי נבלעים עכשיו בתרועות הקולניות יותר, והמשתררות יותר ויותר, על ״זכויות הפלשתינאים״ ל״שיבה״.

בתוך אותו מסע־תעמולה אמרו פקידים אמריקאיים, בתקופת ממשלו של קארטר, על ההכרה המאוחרת בפליטים ה״אחרים״ של המזרח התיכון, היהודים, שהיא ״סיבוך״ שלא־בעתו.לתועלתו של מנגנון־התעמולה הערבי, ואולי לרוע־מזלם של הרבה פליטי־תמיד ערביים, לא שקדה ישראל על זכות־התביעה של פליטיה היהודים שלה: הישראלים אומרים כי השאירו את הענין של חילופי־אוכלוסים לשיחות־שלום כוללות, אף־על־פי שהעלו את החילופים בשעת דיונים בתשלום פיצויים לפליטים, ועל במות כבמת האו״ם.

אולם, אף שהישראלים בחרו למעשה להתעלם מן התועלת התעמולתית שיכלו להפיק מניצול הפליטים שלהם, הערבים לא כך חזו. אולי בגלל ניצולם הפוליטי של הפליטים על־ידי העולם הערבי עצמו, היו ערבים שביקשו להקדים רפואה למכת השימוש שיעשו הישראלים בדבר שהערבים רואים בו תביעה כבדת־משקל לטובת ישראל והפליטים היהודים שקלטה מארצות ערביות ויישבה בתחומיה.

נשמעו אזהרות חכמניות שקיומם של אותם מאות־אלפי פליטים יהודים שברחו ממדינות ערביות לישראל יכריע את ״הקלף התעמולתי״ של הפליטים הערבים. עוד בטרם ימיר הקו התעמולתי את המונח ״פליטים ערבים״ במונח ״פלשתינאים״ הודו רבים בעולם הערבי שהדרישה ל״שיבת״ הפליטים הערבים לישראל אינה מתקבלת על הדעת: ב־1966 נדפס בעתון מצרי חשוב מאמר־מערכת שבו נאמר כי ״כולנו יודעים שההשפעה הציונית… הביאה לידי העברת אלפי יהודים מתימן לישראל… וכן אלפי יהודים מרוקאים, ואותו הדבר נעשה בתוניסיה, וגם סוריה ניסתה לנקוט אותה מדיניות…״

כתוצאה מכך, גרס אותו מאמר־מערכת, יכולה ישראל לטעון שאם ״רבבות יהודים שחיו בעבר בארצות הערביות״ יושבים עכשיו בישראל, ״מדוע לא יושיבו את הפליטים הערבים על מקומם?… הצעה זו… יכולה לשמש קלף־תעמולה שיעורר ענין בדעת־הקהל העולמית״.

ב-1974 שוב נזקקו הערבים לשאלה זו בעקיפים – כשבא עתונאי ישראלי יוצא ארץ ערבית לראיין את ראש משלחת אש״ף באו״ם בעת ההיא, ד״ר נביל שעת׳. שאל העתונאי הישראלי: ״מדוע שלחתם את אנשיכם להרוג אנשים חפים־מפשע במעלות ובקרית־שמונה… והרי ידעתם שרוב התושבים במקומות הללו הם מיהודי המזרח, שאתם קוראים להם אחים?״ לשמע הדברים על הפליטים היהודים יוצאי הארצות הערביות אמר ד״ר שעתי: ״על זה אין לי תשובה. אני עצמי אעלה את השאלה בארגון שלנו כשאחזור לביירות…״

כעבור חדשים העניק איש אש״ף ד״ר שעת׳ ראיון נוסף, ששימש לו הזדמנות למתן תשובה: שעת׳ קרא ל״מגילת־זכויות לאזרחים ערבים בני הדת היהודית״.כעבור זמן קצר התחדשה שורת ה״הזמנות״ מן העולם הערבי ל״יהודיו״.

סימן לדאגתם הנמשכת של הערבים ניתן במאי 1975 במאמר גלוי־לב במידה בלתי־רגילה בעתון הביירותי אל-נהאר. צברי ג׳רייס, שהוא חוקר וסופר ערבי וחבר המועצה־הלאומית־הפלשתינאית, חניך ישראל, כתב כי ״הערבים מילאו תפקיד פעיל מאד״ בהקמתה של ישראל, אם גם

ספק אם זה המקום לתאר איך גורשו יהודי המדינות הערביות מבתיהם העתיקים… הוגלו בצורה מבישה לאחר שהוחרם רכושם או נתפס על־פי ההערכה הנמוכה ביותר שבגדר האפשר… כך היה על רוב היהודים הנדונים. ג׳רייס הזהיר כי ״ישראל עתידה להעלות את הסוגיה הזאת… בכל משא־ומתן שינוהל בנוגע לזכויות הפלשתינאים… ישראל אוספת את הפרטים הקטנים ביותר על היהודים שעזבו את המדינות הערביות אחרי 1948… כדי שיוכלו להשתמש בהם בבוא השעה״. בסיום דבריו אמר ג׳רייס

הישראלים עתידים להציג את התביעות האלו: …״אפשר… שאנו הישראלים הבאנו לגירושם של כ־700,000 פלשתינאים…

״אולם אתם הערבים הבאתם לגירוש אותו מספר של יהודים מן המדינות הערביות… לכן למעשה התרחשו… ׳חילופי אוכלוסיה ורכוש׳, וחייב כל צד לשאת בתוצאות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
דצמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר