מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח ה

מקדם ומים כרך ז

תיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

פתח דבר

כרך שביעי זה בסדרה מקדם ומים מביא מחקרים ועדויות על התמורות שחלו במצבם הפוליטי של היהודים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון במאה העשרים, ובמיוחד לקראת                                              הקמתה של המדינה היהודית ולאור ההגירה ההמונית שהתלוותה לכך והביאה

להתפזרותן של הקהילות. בפרקים שונים בקובץ מבצבצת השאלה, האם התפזרות זאת הייתה מרצון ובלתי נמנעת בתוצאה מעליית התנועה הלאומית והזרמים הלאומניים בארצות ערב או תוכננה וזורזה בידי פעילים של התנועה הציונית כפי שטענו חוגים שמאלניים ומתבוללים בקרב יהודי עיראק. טענה זו עומדת ביסוד מאמרו של ראובן שניר והדים לה גם במאמרה של אסתר מאיר. גם במאמרו של מיכאל לסקיר ובדבריו של אברהם ברזילי המובאים בנספח מועלים רמזים בכיוון זה.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

פתח דבר

מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.

רובה המוחלט של היצירה היהודית המזרחית נשענת על מסורת ישראל. היא מבטאת הווי־חיים אישי ולאומי, אמוציונאלי ואינטלקטואלי של בני הקהילות השונות ברחבי העולם. היא יכולה לשמש כחומר לימודי וכהזדמנות להיכרות עם דמויות חיוביות שניתן להזדהות עמן. כיום משולבת תרבות המזרח יפה בספרי הלימוד השונים. מאות יצירות של סופרים ומשוררים מן העבר וההווה פורסמו וזכו לתפוצה נרחבת.

המרכזים החדשים במכנאס ובסאלי : פרשנות המקרא, מוסר והגות בראשית המאה ה-18: רבי חיים בן עטר.

בעל הלכה אחר היה רבי חיים בן עטר. רבי חיים נולד בשנת 1696 בעיר סאלי שבמרוקו למשפחה שהוציאה גם גדולי תורה וגם שרים וראשי קהל. הוא חיבר כמה ספרים בהלכה : " פרי תואר " ביאור ל " יורה דעה ", בספר הוא מתריס נגד בעל  ה " פרי החדש " לרבי יחזקיה די סילוה על שחלק על הראשונים באופן לא הודן. את חידושיו על הש"ס בצעירותו הוא כלל בספר " חפץ ה' " , ב " ראשון לציון " הוא היא חידושים על הש"ס, על הרמב"ם ועל השולחן ערוך.

ספר זה הוא כתב בשנים המעטות שבהן חי בארץ, בשנות הארבעים של המאה ה-18. כל ספריו של מורנו זכו למהדורות רבות. משנוסדו בתי דפוס במרוקו גופא, החלו לצאת לאור, בזה אחא זה ספרים למכביר מן הדור הזה, כגון הספרים, של רבי משה בירדוגו " דברי משה " ושל רבי מרדכי בירדוגו " דברי מרדכי ", מקורות חשובים לתולדות התורה והשפעתה במאה ה-18 .

חלק נכבד מהחכמים האלה עסקו גם בפרשנות המקרא, אם בדרך השפט ובדרך הדרוש, ואם בדרך הסוד . היו גם לא מעטים שחיברו פירושים בדרך הרמז גימטריות ונוטריקונים וכיוצא באלה פרפראות לחוכמה. חלק מפרשנות זו עלתה על הכתב, לאחר שנישאו בצורת דרשות בבתי הכנסת. בדרשות באו לידי ביטוי לא רק השקפת עולמם של המחברים, אלא גם מאורעות הזמן, יחסה של המלכות ודמות החברה.

החשוב והנודע בפרשנים אלה הוא רבי חיים בן עטר. אגדה חסידית מספרת , שהבעל שם טוב השתוקק להיפגש עם רבי חיים, אך הדבר לא עלה בידו. את שנותיו האחרונות עשה רבי חיים בן עטר בישיבת " כנסת ישראל " שהקים בירושלים. בישיבה זו הסתופפו רבי מחכמי ירושלים, חכמים בנגלה ובסתר.

הוא נפטר בשנת 1743 ורבים באים להשתטח עד היום הזה על קברו על הר הזיתים. בספרו הגדול " אור החיים " משתקפת גדולתו בנגלה ובנסתר כאחד, ועיקר פרסומו של רבנו בא לו בזכות פירושו זה על התורה, ובשמו הוא נודע בישראל, כחכמים אנשי שם שקנו את עולמם בזכות חיבוריהם.  הספר זכה למהדורות רבות ולפוצה גם בקרב החסידים בפולין, ברוסיה וברומניה, שם היו לומדים בכל שבת את פרשת השבוע עם הפירוש הזה.

חכם אחר שעסק גם בהלכה וגם בפרשנות המקרא היה רבי שמואל צרפתי בפאס, הוא כתב פירוש לרש"י ולרמב"ן על התורה " נמוקי שמואל ". רבי חסדאי אלמושנינו מתיטואן חיבר את " משמרת הקודש ", חידושים בפירוש רש"י לתורה, ואת " חסד אל ", שבחלקו הוא כלל דרושים על פרשות השבוע.

מקדם ומים כרך שביעי…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות הי

מקדם ומים כרך ז

הודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

פתח דבר

כרך שביעי זה בסדרה מקדם ומים מביא מחקרים ועדויות על התמורות שחלו במצבם הפוליטי של היהודים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון במאה העשרים, ובמיוחד לקראת                     הקמתה של המדינה היהודית ולאור ההגירה ההמונית שהתלוותה לכך והביאה להתפזרותן של הקהילות. בפרקים שונים בקובץ מבצבצת השאלה, האם התפזרות זאת הייתה מרצון ובלתי נמנעת בתוצאה מעליית התנועה הלאומית והזרמים הלאומניים בארצות ערב או תוכננה וזורזה בידי פעילים של התנועה הציונית כפי שטענו חוגים שמאלניים ומתבוללים בקרב יהודי עיראק. טענה זו עומדת ביסוד מאמרו של ראובן שניר והדים לה גם במאמרה של אסתר מאיר. גם במאמרו של מיכאל לסקיר ובדבריו של אברהם ברזילי המובאים בנספח מועלים רמזים בכיוון זה.

פולמוס זה מציג את ההתרוצצויות המנוגדות שפעלו בקרב אליטות חדשות בקהילות יהודיות שונות במרחב הערבי האסלאמי. הפולמוס התפתח במיוחד בקרב צעירים יהודים שפעלו במפלגות הקומוניסטיות שהם סייעו להקמתן בארצות ערביות שונות, וקיבל את ניסוחו החריף ביותר ואף את ביטויו הספרותי בקרב שכבה דקה אך משפיעה של בני האינטליגנציה היהודית בעיראק. אלה התחנכו ברבע השני של המאה בבתי־ספר שלשונם ערבית, למדו ערבית ספרותית על בוריה ושאפו להשתלב במגמות הלאומיות המחרשות של החברה הערבית בעיראק תוך תרומה לשיח האינטלקטואלי והתרבותי  בארצם. חוגים כאלה שהתבדלו מן הזרם הקהילתי המרכזי צמחו בשנות ה־40 וה־50 גם במצרים ובמרוקו אך השפעתם על הקהילות היהודיות הייתה מעטה ואף שולית. לאמיתו של דבר, גם בקרב יהודי עיראק היה הפולמוס האנטי־ציוני שולי במידה רבה, שכן ההגירה ההמונית שיבשה את התפתחותם הטבעית של חוגים רדיקליים ומנעה מהם הפצה יעילה של תורתם החתרנית. גם החיים בארץ בצל הסכסוך המתמשך בין ישראל לארצות ערב הקהה את חוד הביקורת עד המדיניות הישראלית שפליטי המפלגה הקומוניסטית העיראקית המשיכו בה לזמן מה לאחר עלייתם לארץ.

עיקרו של הקובץ מוקדש לבחינת ההיערכות של הקהילות ושל קבוצות וחוגים שונים בקהילות מול השינויים המהירים שהתחוללו במצבם של היהודים עקב פעילותם של התנועה הציונית ומוסדות המדינה שבדרך, עקב המאבק להקמת המדינה ועקב מדיניותה של ישראל לאחר קום המדינה. היערכות חדשה של הקהילות נדרשה גם כתוצאה מן התמורות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות שנבעו מחדירת המודרניזציה האירופית לארצות ערב שונות בעקבות ההתפשטות הקולוניאליסטית של צרפת ואנגליה במיוחד, וכן כתוצאה מצמיחתה של הלאומיות הערבית בארצות אלה שהתלוותה בעיקרה למצב זה. תמורות אלה והמגמות השונות שהתפתחו בעקבותיהן בקהילות ובקרב האליטות המסורתיות והחדשות הביאו בסופו של דבר להתפזרותן של רוב הקהילות היהודיות שהתקיימו במשך כאלפיים שנה בארצות אלו.

בחלקו הראשון של הקובץ מובאים בעיקר מחקרים על יהודי מרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. יוסף שיטרית סוקר את השירים העבריים שכתבו משוררים עבריים על ארץ ישראל. אלה המשיכו להביע בהם את הכמיהה המסורתית של הקהילות לארץ אך מעלים על נס בו בזמן את התמורות המדיניות שחלו במעמדה. משה עמאר מתאר את דמותו המייצגת ויצירתו המגוונת של תלמיד חכם ודיין שהיה מחובר למציאות המשתנה במרוקו. יהושע פרנקל עומד על מגבלותיהן של התמורות ועל המשכיות הדימויים השליליים של היהודים ושל היהדות בקרב חוגים פונדמנטליסטים של האיסלאם המרוקני. בת ציון עראקי־קלורמן מתארת את השיטות המתוחכמות שאפשרו לפעילי העלייה בעדן להתגבר על מדיניות ההגירה של הבריטים בארץ ישראל ולהעלות יהודים רבים מעדן ומתימן עוד בשנות השלושים.

החלק השני של הקובץ מוקדש להשלכותיה המיידיות של מלחמת העצמאות ושל התבוסה הערבית על גורלן של הקהילות היהודיות בתוניסיה, בתימן ובעיראק. חיים סעדון סוקר בהרחבה את הפעילויות האנטי־יהודיות שנרשמו בתוניסיה ומדגיש את הריסון שכפו בעניין זה מנהיגי התנועה הלאומית התוניסאית על השכבות העממיות ומנעו בזאת פרעות אפשריות ביהודים. אהרן גימאני דן בפרעות שידעו יהודי תימן עקב הירצחו של האימאם יחיא והיוו כנראה גורם מזרז חשוב בהתפזרותן של קהילות תימן ועלייתם ההמונית והחפוזה של היהודים במבצע ״על כנפי נשרים״. הוא מתעכב גם על פעלם ועמדותיהם של מנהיגי הקהילה בעת משבר זה ועל הירתמותם להקלת סבלם של רבים בקהילה. גם אסתר מאיר דנה בעמדות המנהיגות הקהילתית ביחס לפעילות האנטי־ יהודית שגברה בעיראק עקב התבוסה שנחל צבא עיראק בקרבות מלחמת העצמאות. היא מתארת את ההתלבטויות של המנהיגות כלפי ההגירה מעיראק ואת המגמות המנוגדות שהתרוצצו בקרב האליטות הפוליטיות בארץ זו כלפי היהודים ורכושם. התסיסה האנטי־ יהודית הביאה לבסוף להגירתם ההמונית והבהולה של היהודים במבצע ״עזרא ונחמיה״. מאמרו של ראובן שניר דן כאמור במשמעות השונה שייחסו זרמים שונים בקרב האליטות החדשות של הקהילה, האליטה הציונית מכאן והאליטה הקומוניסטית מכאן, לסיבות שהביאו לחיסולה של גולה בת 2500 שנה.

שני המאמרים הנוספים בעניין הקשר בין הקהילות לארץ מעלים פרשיות שהתפתחו לאחר קום המדינה והתבססותה בזירה המזרח־תיכונית והבינלאומית. מוטי גולני מתאר את המבצע הבעייתי להעלאת יהודי פורט סעיד תוך כדי מלחמת סיני ואת האסטרטגיות המוצהרות והלא מוצהרות של הממסד הישראלי כלפי שרידי הקהילות במצרים והדאגה לבטחונם. הוא רואה במבצע זה המשך הניסיון הממסדי להשתמש ביהודי מצרים כבבני ערובה. גם מיכאל לסקיר מתייחס במאמרו להיבט זה של יחסי החוץ של המדינה כשהוא דן בקשרים שניסו גורמים שונים לפתח בין ישראל לבין מנהיגה הכריזמטי של האופוזיציה במרוקו, אחמד בן ברכה. אשר למאמרו של יצחק אבישור על חקר המרכיב העברי של הערבית היהודית המובא כאן כנספח, התקבצותם בארץ של היהודים יוצאי ארצות ערב כתוצאה מן התהליכים הטראומטיים בחלקם שהוזכרו כאן אפשרה — ומאפשרת עדיין — קיומם של מפעלי תיעוד ומחקר על לשונותיהם ותרבותם של יהודי ארצות האסלאם. מחקר זה הוא דוגמא מובהקת לבך.

בחלקו האחרון של הקובץ מובא מסמך מיוחד במינו שחובר בידי סובן בביר במוסד — אברהם ברזילי — ועל פיו הסבירו מדריכים את מהותה של יהדות ארצות האסלאם לסוכנים ולפעילים החשאיים השונים שנשלחו, או עמדו להישלח, לארצות ערב לארגון עלייה בלתי ליגלית ומבצעי העפלה. חשיבותו של המסמך אינה בתוכנו אלא בנקודות הראות הרשמיות ובדעות (הקדומות?) המוסכמות שהביאו להכנתו ולניסוחו. המסמך מובא כאן כתעודה גרידא. לצד מסמך זה מובאת עדותו הישירה של איסר הראל, ראש ״המוסד״, שיזם והפעיל את המסגרות השונות שעסקו מטעם המדינה בעלייתם החשאית של יהודי מרוקו. לעדות זו המביאה את אסטרגיית הפעולה שכיוונה את המבצעים החשאיים השונים מצורפת כאן עדותו של מאיר קנפו(רמון), שהיה פעיל מרכזי בארגון ההעפלה בסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים במרוקו ומאיר את ההיבטים האישיים והאנושיים שהתלוו לפעילותו החשאית רבת השנים.

מסמכים תעודתיים אלה שבנספח מתפרסמים כאן כלשונם. לא נעשה כל ניסיון בידי העורכים לאמת את המידע שנמסר בהם או להשוותו עם עדויות אחרות. אופן כתיבת העדויות והמסמכים המובאים כאן והניסיון של הכותבים לעצב זיכרון היסטורי חשובים למחקר על יהדות האסלאם לא פחות מתוכן העדויות עצמו.

חובה נעימה היא לי להודות כאן מקרב לב לכל האישים והמוסדות שסייעו בידינו להוציא קובץ שביעי זה בסידרה, בראש ובראשונה לחברי לעריכה ד״ר חיים סעדון שריכז את ההכנות הארוכות להוצאתו לאור של הקובץ ועמל ללא לאות לקידום הוצאתו לאור; לגב׳ בלה טוקטלי, ראש מינהל הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, על טיפולה המסור והנמשך בקובצי הסידרה לפני פרישתה זה עתה לגימלאות; וכן לראשי תחום מורשת יהדות המזרח וספרד במינהל לחינוך חברתי שבמשרד החינוך והתרבות, מר שלמה ונטורה ומר משה זעפרני. תודתי נתונה גם למר אברהם בן אמתי, שערך את המאמרים מבחינה לשונית, הכין אותם לדפוס, והוציא עבודה מתוקנת מתחת ידיו. תודה מיוחדת לגב׳ הלינה ציגל שהקלידה את המאמרים וכן לדפוס דף־נוי ולמנהלו מר פליקס דן על הפקתם המקצועית והראויה. לכולם מוגש באן זר תודות וברכות עם צאתו לאור הדפוס של הקובץ.

יוסף שיטרית

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל

עוד בתקופת הגאונים פרח בצפון אפריקה מרכז רוחני גדול שהדיו נשמעו למרחקים וזכה להוקרתם של גאוני בבל והוא היווה כחוליה מקשרת בין יהדות המזרח וראשיה לבין יהדות המערב – ספרד. כאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז הרוחני העולמי של היהדות בבבל, לתקופת מה המרכז הרוחני בצפון אפריקה תפס את מקומו בכמה בחינות.

 בתוכו צמחו כמה מענקי הרוח שקמו לעמינו ומהם ראשוני רבותינו הראשונים כרבינו יצחק אלפאסי, אשר אור תורתו האיר וזרח גם ברחבי ספרד. וגדולי הרבנים בספרד היו מתלמידיו כמו רבי יוסף בן מיגאש ועוד. ומאז ועד ימינו דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו קמו רבנים ואנשי שם אשר הקדישו את זמנם ללימוד תורה ולהרבצתה בבני עדתם והשאירו הרבה מחידושי תורתם בכתובים, יצירותיהם של רבותינו רבני המערב הן רבות ומגוונות אך דא עקא כגודל היצירה בן גדלו הפגעים שפגעו בה.

קושי השעבוד, העניות ופגעי הטבע היו גרמא, שחלק גדול ממנה אבד מאתנו לעולמים, ויתר הפליטה עודנו בכתובים בודד בספריות ובאוספים פרטיים, ומצפה לגואל.

מורדת מניקה שתניק עד תשלום כ״ד חדשים, ושלא תטול כ״א מחצית ההנקה.

לפי שראינו אנו החתומים, טופס ההסכמה אחת שתקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל, מכתיבת יד החכם השלם ה״ר אברהם עוזיאל ז״ל וזיין.

כ״ה. יום ש״ק שמונה במרחשון משנת האי״ש ליצירה בכאן במתא פ׳אס יע״א בהיותנו אנו החתומים, מקובצים בעליה מקום הוועד והמעמד, היו מצויין עמנו הנגיד המעולה ר׳ יעקב רותי יצ״ו, וקצת מהמעולים אנשי מעמד יצ״ו, לישא וליתן בדברי צבור. ובאותו מעמד הסכמנו כל החתומים בכאן, בהסכמה אחת בלי שום מערער, שאם יהיו איזה נשים שהן מורדות בבעליהן, ולפעמים יארע שאיזה מהן תהיה מעוברת ואינה עושה, רק שיולדת ומשלכת הוולד, כדי שיניקהו אביו וכן לא יעשה. לכן למגדר מילתא, אנו מסכימים שמהיום הזה ואילך, שום אשה שתהיה מורדת בבעלה, ובעת המרדות תהיה הרה , או מיניקת, שלא תוכל להשליך הולד שתלד, כי אם תהיה מהוייבת להניק את הולד, מיום הולדו ועד כ״ד חדשים רצופים, בין יהיה זכר או נקבה. ויתנו לה בשכר ההנקה חצי השכירות שלוקחת אשה מיניקת, שמיניקת ונותנת חלב לאחרים במעות, אי סיגון פריסיו דיל טיינפו לפי ראות ב״ד קי סירה אין אקיל זמן ולפי שנראה לנו היות כל הנז׳ סייג טוב, ותקנה הגונה לחזק כל בדק, ולגדור כל פרצה, לראיה חתמנו שמותינו פה לאחזוקי מילי דלעיל. והכל שריר ובריר וקיים, והיו חתומים החכמים השלמים כה״ר נחמן בן סונבאל, וה״ר יצחק נהון, וה״ר יהושע קורקוס, וה״ר אברהם חאג׳יז, וה״ר שמואל בן דאנאן, וה״ר שם טוב אמיגו, וה״ר יצחק דונדון, וה״ר שמואל חאג׳יז, וה״ר אברהם אוגיואילוס. ואני צעירם אברהם עוזיאל. ע״כ טופס ההסכמה הנז׳ מכתי׳ יד החכם הנז׳. ולפי שכל דבריהם אמת וצדק, ונתאמתו הכתיבה הנז׳, שהיא מיד החכם הנז׳. הסכמנו גם אנחנו בכל הכתוב בה, וחתמנו פה בחדש אדר שנת כי ב״ו ישמ״ח לבנו, פה העיר פ׳אס יע״א. וחתומים החכמים השלמים, כה״ר שמואל בן דאנאן זלה״ה, וכה״ר מכלוף! בן אסולין זלה״ה.

כ״ה. יום ש״ק אוגיו חשון אניו די האי״ש ליצירה אקי אין לה סיב׳דאד די פ׳אס יע״א איסטאנדו נוס לוס אפ׳ירמדוס אג׳ונטאדוס אין לה קאמרא דונדי סי אג׳ונטה איל מעמד אי איראן קון הנגיד המעולה ר' יעקב רותי יצ״ו אי פארטידה דילוס מעולים ג׳ינטי דיל מעמד יצ׳׳ו פור פלאטיקאב אין קוזאס דיל צבור אי אין אקיל מעמד הסכמנו טודוס לוס אפיירמאדוס אקי בהסכמה אחת סין דינגון מערער קי פור קואנטו אלגונאס מוג׳יריס שיאן מורדות אין סוס מארידוס אי אלאס ויזיס אקאיסי קי אלגונה איסטה מעוברת אי נון פ׳אזי מאס קי פאריר אי איג׳ה לה קריא טורה פארה קי לה קריאי סו פאדרי וכן לא יעשה. פור איסטו למגדר מלתא סומוס מסכימים קי די היום אינדילאנטרי דינגונה מוג׳יר קי פיואירי מורדת אין סו מארידו אי אין טאל טיימפו דיל מרדות איסטוב׳יירי פרינייאדה או אליגיאנדו קי נון פואידה איג׳אר לה קריאטורה אנדי איל פאדרי. סאלב׳ו סיאה אוב׳ליגאדה די אליג׳אר אסו קריאטורה דיל דיאה קי נאסי פ׳ין וינטי אי קואטרו מיזיס ג׳וסטוס טאנטו סיאה איז׳ו או איז׳ה. אי לי דאראן פור פאגה דילה אליג׳אדורה מיאטאד די לה פאגה קי לייב׳א אונה מוז׳יר קריאדירה קי קריאה אי דה ליג׳י פור דינירו אי סיגון פריסיו דיל טיימפו כפי פאריסיר די ב״ד קי סירה אין אקיל טיימפו. ולפי שנראה לנו היות בל הנז׳ סייג טוב ותקנה הגונה לחזק כל בדק ולגדור כל פרצה לראיה ח״ש פה לאחזוקי מילי דלעיל והכל שריר ובריר וקיים.

אלמנה מניקה שכתובתה למנהג המגורשים יצ״ו, שלא תטול כי אם מחצית שכר ההנקה, ובמה לשבב ובמה לכבס כסותו.

כ׳׳ו. בראותינו אנו החתומים דייני העירה פ׳אס יע״א, בענין תביעת שכר ההנקה, כמה דינים מחולפים, וביחוד מ״ש הרב מגיד משנה ז״ל בפי י״ח מה׳ אישות בשם הרשב״א ז״ל, והביאו מוהרי״ק ז״ל בסי׳ י״ג בטור א״ה וז״ל, אלמנה שהיתה מניקה את בנה, יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר, ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר, ואעפ״י שאינה יכולה להנשא ע״ס כ״ד חדשים עכ״ל. והעמידו דבריהם החכמים השלמים נ״נ ז״ל זה הדין, במקום שנוהגים להגבות לאלמנה כתובתה, מיד אחר מיתת הבעל. או אם תבעה כתובתה, וגבתה אותה. בזה הוא דיכולה לומר שאינה מניקה אלא בשכר. אבל אם כתובתה היא כדת וכהלכה, ועדיין לא גבתה אותה, והיא אוכלת מכח תנאי כתובה, אינה יכולה לתבוע שכר ההנקה. וכן נראה מדעת הרא״ש ז״ל בפי אעפ״י, וג״כ בס׳ שאלות ותשובות למהר״י בן ליב ז״ל. ולכן תיקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל, שאם היתה כתובת האלמנה כמנהג קהלות הקדש המגורשים מקאשטילייא יצ״ו, עם היות שיכולה לומר איני מניקה אלא בשכר. עכ״ז הואיל והם שותפים בכל אף בהניקה, לא תטול כי אם מחצית שכר. והם קצבו קצבה לאלמנה באותו זמן, שלש אוקיות שכר ההנקה בכל חדש לא זולת, והמחצית הוא אוקייא וחצי האוקייא, מלבד מה שיותן לילד במה לשכב, ובמה שתכבס לו כסותו ובלאות שלו כמנהג התינוקות. אך אמנה אנחנו החתומים, בראותנו שמה שתקנו לדורם תקנו. לכן ראינו ג״ב אנו החתומים לתקן, ששכר ההנקה יהיה מהיום והלאה כפי העת והזמן. והאלמנה שכתובתה כפי המנהג, יתנו לה היורשים מחצית שכר ההנקה. אן אמנה אם כתובתה כדת וכהלכה, אנו מעמידים הדבר על ד״ת. שאם תגבה כתובתה, אין לה מזונות מכח כתובתה. ויכולה לומר איני מניקה אלא בשכר, והשמאים ישומו לה שכר ההנקה, כפי העת וכפי הזמן וכפי השער.

ג״ב הוגד לנו, שתיקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל בענין ההנקה, אם מתה אם הילד כמה חדשים מחייבים לאב לשכור לו מינקת, עם היות שזה הדין לא הוזכר בשום פוסק, שאף מוהרי״ק ז״ל שדרכו להביא חדשים גם ישנים, לא הביאו אפי׳ במחודשים. ואפי״ה תיקנו הראשונים ז״ל, שמחייבים האב לשכור מינקת הן לבנו, הן לבתו, עשרים חדש ויפה תיקנו. וגם אנחנו הולכים בעקבותיהם, ואין לנו להרהר אחריהם, ולא לזוז מדבריהם, כי כל דבריהם אמת וצדק. עכ״ז ראינו לתקן שההנקה לנקבה, תהיה שמונה עשר חדש. ולזכר עשרים חדשים. ולראיה שכך הסכמנו חתמנו פה, וחתומים החכמים-השלמים כמה״ר שמואל בן דאנאן זלה״ה. וכמה״ר מכלוף בן אסולין זלה״ה.

בחדש כסלו שכ״ג לפ״ק.