ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

אין מקום לפקפק באמיתות דבריהם של סופרים ערביים המזכירים את התיישבותם של יהודים בקירואן זמן קצר לאחר היווסדה (בפאס 2מחצית השנייה של המאה הז'). אולם לא נמצאה תשובה לשאילה מהיכן באו והתלקטו אנשים אלה!־ אין להניח שהם הגיעו מבבל, מארץ־ישראל או ממצרים, והקרוב והמתקבל על הדעת, שאלה היו פליטי הגזירות של הרקליוס וקודמיו, שנמלטו לפנים הארץ, לחבלים המדבריים, אשר שם זרוע השלטון לא יכלה להשיג אותם, בתחילת המאה הטי מגיע אלינו הדם של אנשי אפריקה באגרתו של פירקוי בן באבוי תלמיד־תלמידו של רב יהודאי גאון. מדברי הכיבושין שלו, בהם הוא מוכיח את הנמענים, יש להסיק כי יהודי אפריקה היו שולחים תלמידים לישיבת ארץ־ישראל, ואלה היו מביאים עמהם ״מנהגי שמד״ — כפי שפירקוי בן באבוי מכנה אותם — הנוהגים שם. כלומר בראשית המאה הט׳ יש עדות לזיקתם של יהודי המגרב לארץ־ישראל ולישיבותיה, ולפי שעה אין הם נזקקים לישיבות בבל.

אולם החל מאותו פרק זמן מתהדקים הקשרים בין קהל קירואן (אפריקה) ובין גאוני בבל. נדמה שבניגוד לדעה המקובלת לא גדל בעקבות זאת מספרם של המהגרים מעיראק שהתיישבו באפריקה הצפונית. ר׳ נחום בן יוסף החזן הברדאני הוא האישיות היחידה שרישומה ניכר במקורות ספרותיים מימי הגאונים ושהתיישב באפריקה הצפונית — לפחות לזמן מה. אמנם נזכרים ״זקני בבל״ בקירואן, אבל בחליפת המכתבים הערה ובתשובות המרובות של הגאונים שנשלחו למגרב נעדר כל רמז לקהילות הבבליים (״עיראקיין״), שהיו מצויות בערי סוריה, ארץ ישראל ומצרים, והן מאורגנות בבתי כנסיות לפי מוצאם. עובדה זו אומרת דרשני.

זיקתם של חכמי המגרב ובתי־הדין של קהילותיו לישיבות בבל ולתורתן היא מן המפורסמות. אולם אין כל רמז בספרות התשובות הענפה, שהיתה בידי גאוני בבל סמכות כלשהי למנות את הדיינים בבתי־הדין או להשפיע על הסדרים הפנימיים בישיבות. גט סמכותה של ההנהגה הרוחנית בארץ־ישראל לא השתרעה על בתי־ הדין במגרב. אין אנו יודעים כיצד ועל ידי מי הוסמכו החכמים לשמש דיינים וראשי בתי־הדין. הרי אין לראות בתארים אלוף, סנהדרא רבא, הרב הראש וכדו׳ יותר מאשר תוארי כבוד ויקר, שהיו מעניקים ראשי הישיבות לפקידים, כלומר הממונים מצדם ואישים מכובדים אחרים, שדאגו לצרכיהן של ישיבות בבל וארץ־ישראל. הסמכות היחידה וללא ספק החשובה ביותר שבידי הגאונים לגבי חו״ל היתה סמכות התורה, וזו השתרעה על מחן תשובות והכרעות בענייני דת ודין. אף אם נקבל את ההשערה הנראית רחוקה, שרב האי הוא שהעניק לנגיד קירואן תואר זה, לא ממנו קיבל רב אברהם בן נתן ועמאן את הסמכות המעשית להיות נגיד בתוניסיה, כלומר העומד בראש כל היהודים בארץ — ולייצג אותם לפני השליט המוסלמי.

ר׳ אברהם בן דאוד (עמי 51 בהוצאת ג, כהן) מספר כי ב׳׳גליון״ (כתב מינוי), שמסר המלך השאם השני, קורטובה סוף המאה הי/ לחצרנו יעקב בן ג׳ו היה כתוב ״שנשאו על כל קהלות ישראל, שיש מן סגלמאסא עד נהר דויירה, שהיה קצת מלכותו ושהוא שופט את כלם ושהוא רשאי למנות עליהם כל מי שירצה ולקצוב כל מם וכל פרעון שעליהם. והעמיד לפניו י״ח מסריסיו לובשי פסים והרכיבוהו במרכבת המשנה ונקהלו כל בני קהל קורטובה מנער ועד זקן וכתבו לו הסכמה בנשיאות וכתוב בה: משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך וכו׳ ״. לפני כן (שם, עמי 48) מתאר הראב״ד את בואו של ר׳ משה בן חנוך (אחד מ״ארבעת השבויים״) לקורטובה, וכיצד הציע ר׳ נתן הדיין לאנשי עירו למנות את ר׳ משה לדיין עליהם. משני התיאורים יש ללמוד משהו גם על דרך מינוים של הנגיד ושל הדיינים במגרב האפריקאני, ומתקבל על הדעת שהנוהג היה דומה כאן וכאן: השליט המוסלמי היה ממנה איש שהיה בשירותו — כרופא או כיועץ — לנציגם של היהודים בחצרו והיה מטיל עליו תפקידים שונים בעדה היהודית — כולל מינוי דיינים. אגב זאת יש להזכיר, כי בבבל ובארץ ישראל היה מסמכותם של ראשי הישיבות וגם של ראשי גולה למנות את הדיינים שברשויותיהם. נדמה כי בהעדר נגיד היד. הקהל ממנה את הדיין *. מכל מקום ברור, שאם בימיהם של רב שרירא ורב האי בפומבדיתא ור׳ שמואל בן חפני בסורא לא היה המגרב כפוף למרותם מבחינת מינוי מנהיגיו החילוניים והדתיים, על אחת כמה שאין להניח כי נשתנה המצב בימי חולשתן של שתי הישיבות, ובמיוחד לאחר ירידת סמכותן הרוחנית של הישיבות בבבל ובארץ־ ישראל. כורח המציאות אילץ חכמי המגרב הספרדי המובהקים ומוכרים במאות הי״א—י״ב, כגון ר׳ יוסף בן מיגאש, תלמידו של ר׳ יצחק אלפאסי, לחדש את מנהג הסמיכה של תלמידים הראויים להיות דיינים ומורי הוראה (אבל לא לתפקידים אחרים, שהיו כלולים בסמיכת חז״ל) ולשגרם למארוקו—שבה לא נמצא כפי הנראה רב וגדול בתורה, שתהיה לו האוטוריטה לסמוך חכמים. מתקבל על הדעת, שבאותו פרק זמן התחילו במגרב כולו להתקין תקנות מתוך מאמץ להסדיר עניינים הטעונים הסכמת הקהל. ייתכן שגם דרך מינויו של ר׳ משה בן חנוך וגם חידוש הסמיכה (המוגבלת כאמור להוראה ולפסיקה בדיני ממונות) יסודן בתקנות והסכמות כאלה. מכל מקום מתוך ספר השטרות של ר׳ יהודה אל־ברג׳לוני משתקפת יהדות המגרב כחטיבה חברתית בעלת משטר חברתי ותרבותי עצמאי — ולא גרורת האגף המזרחי. אמנם בשל מיעוט המקורות ואף העדרם בשביל פרקי זמן או חבלים מסויימים, נוכל לפי שעה רק לשער השערות על מהותה של חברה זו, המבוססות על מקורות ספרותיים מאוחרים או על הקבלה עם הידוע לנו מאזורים אחרים— אבל כאמור נרחיב את הדיבור על זה בדיון מיוחד. כאן נרמוז רק כי המקורות הספרותיים הם פרי עטם של חכמים, פליטי קנ״א שהתיישבו באלג׳יריה או צאצאיהם עד המאה הט״ז, כלומר מימי המפגש באגף המערבי, שהוא בעל אופי שוגה מזה. שבמזרחו של האזור.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

דצמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר