ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

נדמה, שתורתו של בית המדרש באלג׳יריה, מיסודה של משפחת הרשב״ץ, ושל חוגים אחרים לא התפשטה לשני האגפים, שמעבר לאלג׳יריה, תוניסיה מכאן ומארוקו מכאן. על המצב בטריפוליטאניה למדנו מפורשות מדברי חיד״א. התנאים המדיניים והכלכליים, שבהם שרויות היו אז ארצות הברברים היו בעוכרי הידוק הקשרים עם אלג׳יריה ולא הגיעו מהן תלמידים ללמוד תורה מפי חכמי אלג׳יר. גם באלג׳יריה גופא רבתה המתיחות המדינית בראשית המאה הט״ז, כשצבאות ספרד התכוננו לפלוש אל הארץ. זו הסיבה, שרק חלק קטן מהמגורשים של רנ״ב—רנ״ז התיישבו במגרב האפריקאני, וגדולי התורה שביניהם, ששמם נתפרסם לאחר מכן בעולם היהודי בשל תורתם ומעשיהם, נטשו אותו ופנו בעיקר מזרחה, למצרים ומשם לארץ ישראל. כן עשו ר׳ יעקב בירב, ר׳ אברהם זכות, ר׳ דוד בן אבי זמרא, ר׳ משה בן אלשקר, ר׳ יהודה חייט (עבר לאיטליה), ר׳ אברהם בוקראט ועוד. אמנם ייתכן שבמחשבה תחילה ראו אלה את המגרב רק כתחנת מעבר, אבל מותר גם לשער שאילו מצאו בו תנאים נוחים היו משתקעים בעריו — במיוחד שאחדים מהם מתלוננים בפירוש על קשיים אובייקטיביים שנתקלו בהם כאן. לא מתקבל על הדעת כי אלה שפנו מזרחה התכוונו מראש לעלות לארץ־ישראל כי מוטיב זה חזר לפעול במלוא עצמתו רק לאחר כיבושה בידי העות׳מאנים (סוף שנת 1516). קשה גם להניח, שהם נמשכו אחר הזרם הגדול של המגורשים, שהציף את האימפריה העות׳מאנית, כי אזי היו עוברים מיד אל הקהילות שקלטו אז את הבאים: שאלוניקי, קושטא וכר — בעוד שאף אהד מאלה שמנינו לא עשה כן. רובם של החכמים שהזכרנום בשמם קשורים עם שיקומה של ירושלים ופריחתה של צפת בראשית התקופה העות׳מאנית.

מהעובדה של העדר מקורות ספרותיים פרי עטם של חכמי מארוקו ותוניסיה, בני הדורות הראשונים של מגורשי רנ״ב—רנ״ז, שהתישבו בעיקר בפאס ולאורך החופים, האטלאנטי ושל הים התיכון, אין להסיק מסקנות נחפזות על רמת החיים הרוחניים־ דתיים באותן ארצות. מסתבר, שבמצב המדיני הכללי של מלחמות, מהומות, חילופי שושלות, פשיטות ופלישות לא היתה כל אפשרות לפתח בארצות אלה תנאים נאותים לעבודה ספרותית• ואין להעמיד את הדממה כאן מול החיים השוקקים בקיסרות העות׳מאנית, שהיתה אז בשיא פריחתה והצלחתה. אף אם הועלו אי־אלה חיבורים על הכתב מתקבל על הדעת שהם אבדו, כי לא הוקמו כאן בתי־דפוס, כפי שהיה הדבר בקושטא ובשאלוניקי, שבזכותם הגיעו אלינו ספרי החכמים, שפעלו שם. אמנם נוסד בית־דפוס בפאס באמצע המאה הט״ז, אבל ככל שידוע לגו נדפס בו רק ספר אחד. וכן הודפס רק ספר אחד בתוניס במחצית המאה הי״ח. רק לאחר הידוק הקשרים עם ליוורנו התחילו להתפרסם חיבוריהם של חכמי המגרב.

במקום זה יש להצביע על אופיים המיוחד של מגורשי רנ״ז, שהתיישבו בערי הנמל, בחופי האוקיאנוס האטלאנטי, שהיו בידי הפורטוגיזים. כידוע גירוש זה היה תוצאה של הלחץ שהפעילו ״המלכים הקאתוליים״ של ספרד על מנואל, מלך פורטוגאל, וכמו שלבו לא היה שלם עם הגזירה שגזר, כן גם ביצועה היה כושל בכל מה שנוגע ליחסיו עם המגורשים מארצו, ועם אלה שנשארו בה כנוצרים למראית עין. אלה מהם שהתיישבו במגרב בחופי האוקיאנוס, המשיכו להגיש שירותים חשובים לחילות המצב, לשאת ולתת עם מפקדיהם, ולעמוד בקשרים עם החצר הפורטוגיזית בליסבון. בכל הפעולות הללו נטלו חלק פעיל הרבנים, שעמדו בראש הקהילות הקטנות שנוסדו אז, ושנתמנו על ידי השלטונות הפורטוגיזים. אלה ידעו שבין האוכלוסיה היהודית רבים התנצרו למראית עין— אבל כל עוד לא הוקמה האינקוויזיציה בפורטוגאל לא נשקפה שום סכנה ל״נוצרים החדשים״ אלה, וכן לא למושלי הערים. עם זאת ברור, שלא היה מקום להושיב ישיבות ולהרביץ תורה בתטואן, בארזילה, באספי, באזמור, במאזאגאן או באגאדיר. על חכמי הדור ממשפחת אבן זמירו מוטלים היו תפקידים מדיניים ודיפלומאטיים בשירות הפורטוגיזי — ולא נתפנו להרבצת תורה ולכתיבת חיבורים. בין אנשי הרוח של אותם דורות, שהשתקעו באלג׳יריה בולטת משפחת גבישון, שהקימה דורות אחדים של סופרים, חכמים ורופאים בתלמסאן ובאלג׳יר. אברהם בן יעקב גבישון, מחבר הספר עומר השכחה (פירוש על משלי) נולד אמנם בתלמאסן כלומר אחרי הגירוש, והיה רופא החצר, סופר ומלומד, פרשן המקרא ובקי בחכמת הנסתר. חשיבות חיבורו בזה, שנכללו בו הוספות פרי עטם של בנו ובני דורות מאוחרים ממשפחת גבישון. בצורה שבה נדפס עומר השכחה (ליוורנו תק״ח/48ד1) מהווה הוא מעין דגם ספרותי אופייני לחיי הרוח של המגורשים באלגייריה במשך שלושה יובלות שנים בקירוב. אחד מניניהם של בני גבישון הזיל גם מכיסו את הכסף להוצאת החיבור.

המשך…..