מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

מוחמד ניצל את תקופת ההפוגה שנוצרה לאחר תבוסתו בקרב ׳אוחוד׳ ועמל קשות לבניית צבאו, אף כי בני השבטים מאל-מדינה לא  רוו כלל נחת מסגנון הנהגתו ונטו לדחות את הצעותיו להצטרף לכוחותיו.

מוחמד ידע מעל לכל ספק שאין בכוחו להתמודד צבאית פנים אל פנים מול כוחות מכה העדיפים על צבאו בלוחמים מנוסים ומגובים בשנאה תהומית כלפיו וכלפי תומכיו. אולם, למרות האמור, לא פסק ממעשי ההתנכלות כלפי שיירות האספקה למכה ובהזדמנויות הנדירות שזכה להצלחה אף העלה את חמתם של מנהיגי מכה שהחליטו להביא לידי סוף את התופעה החריגה של שוד וביזה בדרכי הגישה של שיירות האספקה החיוניות לקיומה הפיזי של מכה.

אבו־סופיאן, המצביא הצבאי המהולל ממכה, גיבור הניצחון בקרב ׳אוחוד׳ היה נחוש בדעתו למחוק את כוחותיו של מוחמד מאל-מדינה ולהביא סוף למעשי השוד והביזה על שיירות האספקה בדרכן למכה.

כשמוחמד ועוזריו לא זכו לגייס את לוחמי השבטים הסמוכים לאל- מדינה לצידם וכשהצעותיהם לברית צבאית עם לוחמי השבטים מתוך אל-מדינה ומחוצה לה נידחו, הצליח אבו-סופיאן לכרות בריתות עם השבטים הגדולים סולים ועטפאן והגדיל את מספר לוחמיו שמנו יותר מעשרת אלפים נושאי כלי מלחמה ופרשים מלומדי קרבות. המצביא הדגול אבו־סופיאן ולוחמיו מנוסי הקרבות הטילו את חיתתם על צבאו של מוחמד שלא מנה יותר משלושת אלפים לוחמים וסכנת ההכחדה שלו בשדה הקרב הייתה ודאית.

מתוך ויקיפדיה :

בשנת 626 יצא שוב אבו סופיאן לעבר ית'רב (אל-מדינה), הפעם עם 10,000 לוחמים ובעזרת אנשי השבט היהודי בנו קריט'ה (قُريظة). מוחמד ביצר את ית'רב ולאחר מצור שנמשך 20 יום, התייאשו בני קריש ושבו למכה. אז יצא מוחמד עם 3000 לוחמים להילחם ביהודי שבט קוריט'ה. לאחר שהובסו, הורה מוחמד להרוג 600 גברים מבני השבט ולאסלם את הנשים והילדים.

ב-628 הושג הסכם בין מוחמד לאנשי שבט קריש שעצר את המלחמה ביניהם לזמן-מה. הסכם זה, המכונה הסכם חדיביה (حديبية) נחשב באסלאם כהסכם משפיל, שכן אנשי שבט קוריש לא הסכימו שמוחמד יחתום עליו בתואר "רסול אללה" (שליח האל), אלא כמחמד בן עבדאללה בלבד. במקביל נוצר סכסוך בין מוחמד לאנשי ח'יבר (خيبر כ-150 ק"מ צפונית לאל-מדינה) היהודים, שהיוחקלאים. בקרב שהתחולל ביניהם, הידוע בשם קרב חייבר, הרג מוחמד 100 איש. יתר היהודים נכנעו והגיעו להסכם על-פיו ימסרו למוחמד ואנשיו מחצית מיבוליהם. הסכם זה שימש מאוחר יותר באימפריה המוסלמית כדגם להסדר על-פיו יהודים ונוצרים יכולים לחיות בין מוסלמים ובלבד שיכירו בעליונות המוסלמים וישלמו מס מיוחד. יש מסורות המספרות כי מוחמד לקח לו את ספייה (صفية), אישה יהודייה שהייתה, לפי חלק מהמסורות המוסלמיות, בתו של מנהיג יהודי ח'יבר….עד כאן מתוך ויקיפדיה

מוחמד ויועציו היו אובדי עצות ולא ידעו איך להתמודד עם הכוחות העדיפים של אבו-סופיאן עד אשר פנה אליו אחד משורות תומכיו, פרסי מומר בשם סלמן אל-פארסי, יליד איראן, שהציע למוחמד לחפור ׳חנדק׳ (חפיר) סביב לעיר, שיטה פרסית עתיקת יומין שהייתה נהוגה בארצו להגנה על העיר מפני פולשים.

הצעתו של אל-פארסי הפיחה רוח חיים במחנהו של מוחמד שהורה מיד לכוחותיו להתחיל במלאכת החפיר לפני שיצליחו כוחותיו של אבו- סופיאן להספיק ולהגיע לשערי העיר הבלתי בצורה.        

  הצעתו של סלמן אל-פארסי הצילה את מוחמד ואת כוחותיו מתבוסה קשה ואולי אף מהשמדה טוטאלית. על תרומתו הגדולה הוא כונה בפי מוחמד בתואר ה׳קדוש׳ –באב אל־אומיד שפירושו שער התקווה. (סלמן אל־פארסי הפך לימים לאחד מקדושי הכת העלווית ונמנה בין שלושת קדושי הכת).

מתוך ויקיפדיה :

סלמאן הפרסי (בערבית:سلمان الفارسي), היה אחד מחברי הנביא מוחמד ועלי לפי המסורת המוסלמית. בכתות קיצוניות של השיעה, נתפש כאחד מהתגלמויות האל בדמות אדם.

סלמאן נולד תחת השם רוזבה בכפר ג'יאן בקרבת איספהאן שבאימפריה הסאסאנית. אביו של סלמאן היה אדם אמיד ומנהיג הכפר. אך, הייתה לו חרדה מתמדת לשלומו של בנו והוא שמר עליו כאסיר בביתו. בדרך כלל היה זה אביו שנהג לטפל בעסקי האחוזה, אך יום אחד ביקש מסלמאן להשגיח על ענייניה בעודו יוצא למסע. לפי המסופר סלמאן עבר בדרכו אל שדותיו ליד כנסייה נוצרית, והוא הוקסם מקולות השירה והתפילה שבה. הוא מצא את עצמו נכנס אל הכנסייה, ומבלה בה את שעות האור במקום ללכת לעיסוקיו בשדות. הוא שאל את הכמרים באשר למקום מוצאה של הדת ונאמר לו שמקורה בסוריה. לעת ערב חזר לביתו, וסיפר לאביו על הדת החדשה אליה נחשף, אך אביו פסל את דבריו באומרו ש"דת אבותיך טובה לך מכל אלה". סלמאן הסתכסך עם אביו והוא נאסר בנחושתיים בביתו. סלמאן הצליח להעביר מסר לנוצרים בבקשו מהם לספר לו על השיירה הקרובה שיוצאת מפרס לסוריה. כשהתקרב המועד המיועד פרץ את האזיקים שכבלו אותו למיטתו ונמלט לעבר סוריה. שם, פנה אל הבישוף המקומי, "מנהיג דתם" של הנוצרים וביקש ללמוד ממנו את ערכי הדת ולהתנצר.

לעוגמת נפשו של סלמאן, הוא גילה לתדהמתו שהבישוף היה מושחת. הוא היה נוהג לצוות על מאמיניו לתרום כסף לצדקה, אך במקום לחלקו לנזקקים הבישוף החמדן אגר אותו לעצמו. כשנפטר הבישוף והנוצרים התאספו לקבור אותו, חשף סלמאן את סודו והראה למאמינים את מקום המחבוא שהכיל כדים גדולים של זהב וכסף. במקום לקבור את הבישוף, צלבו אותו המאמינים וסקלו את גופתו באבנים. לאחר מכן שירת סלמאן כומר נוצרי שנהג להתבודד ולהתנזר בתפילה. לאחר מותו של הכומר החל לעבוד בשירותם של נזירים מתבודדים במדבר. סלמאן נדד בין נציבין, מוצול ואסיה הקטנה עד שהכומר האחרון שבשירותו עבד הכריז ש"לא נותר על פני האדמה אדם ההולך בדרך המישרים, ובקרוב יופיע בערב נביא שיהיה בעל מוניטין של אדם ישר ולא יצרוך צדקה לשימושו הפרטי".

משלחת מנהיגים ערביים משבט "כַלְב" עברה בקרבת מקום וסלמאן ביקש מהם להובילו לערב בתמורה למעט הכסף שהיה ברשותו. הם הסכימו ולקחו אותו עימם למסע, אך בקרבת מכה הם בגדו בו, הפכוהו לעבד ומכרו אותו ליהודי משבט בנו קורייזה (תעתיק מדויק: קריט'ה). בתחילה עבד סלמאן בשירותו ואז נמכר לבן דודו והועבר לית'ריב, היא מדינה, ועמל במטעי התמרים. היהודי סיפר לסלמאן על בואו של "נביא" ממכה ושהיהודים הכריזו מלחמה על הערבים משבטי האוס והח'זרג' שקיבלו עליהם את מרותו.

למשמע הדבר חדל סלמאן מעבודתו, קפץ מעץ התמר שאת פירותיו קטף והחל לצהול ולכרכר. היהודי היכה את סלמאן וציווה עליו לשוב לעבודתו. אך באותו הערב, לקח סלמאן מספר תמרים והלך לביתו של מוחמד, ואמר לו שהוא שמע שהוא אדם ישר ושהוא וחבריו נמצאים במצוקה. סלמאן בחן אותו ונתן לו צדקה ממנה לא לקח לצרכיו ואז העניק לו כדורון מנחת תמרים ממנה סעדו הוא וחבריו. סלמאן קיבל עליו את האסלאם ושוחרר מעבדותו בידי הנביא אשר שילם ליהודי, לפי המסורת, כופר לפידיונו.

סלמאן היה בעל ידע והכשרה מקצועית מתקופת התבגרותו בפרס, והוא העלה את רעיון חפירת השוחה הגדולה מסביב למדינה כאמצעי לבלום את התקפתם של עובדי האלילים המכאיים ובני בריתם על העיר. בקרב שהתרחש לאחר מכן, המכונה בהיסטוריוגרפיה האסלאמית קרב השוחה, נחלו עובדי האלילים תבוסה מוחצת.

סלמאן לא נחשב למוהג'יר (מהמוסלמים הראשונים שהיגרו למדינה ממכה) ואף לא לאנצרי (מבני מדינה שתמכו בנביא). מסורת שיעית קובעת שהוא היה חלק ממשפחת הנביא, וזאת במטרה להאדיר את שמו. הסונים מכנים אותו "בן האסלאם מילדי אדם" ובכך רומזים לנוכריותו הקודמת ולהיותו אחד מה"אחים" ל"אומה המוסלמית". השיעים מונים אותו בין הצחאבה, חברי הנביא, שלא בגדו בעלי ונשארו נאמנים אליו לאחר מות הנביא. לפי המסופר, הוא שמר על נאמנותו לעלי והיה ממלוויו הקרובים ביותר. סלמאן נפטר בימי עת'מאן בן עפאן ונקבר בקטסיפון. השיעים מחשיבים אותו דוגמה למאמין המושלם המקבל עליו את עולה של משפחת הנביא. הכת השיעית האזוטרית של העלווים מחשיבה אותו כ"שער" (באב) דרכו נגלה עלי לעולם וכאחד משלוש הישויות המרכיבות את המהות האלוהית. עד כאן מתוך ויקיפדיה