עליית הנוער ותנועת ש.נטר-י.ש

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

הפלגת " שיבת ציון " הייתה קצרה מהפלגת " יהודה הלוי ". לאחר שנים עשר ימי הפלגה בים התיכון נתפסה האוניה והובאה לנמל חיפה ב " מוסד " בפאריס היו ערים לאפשרות זו ולסכנה הגדולה של החזרת האוניה לנמל המוצא, קרי אלג'יריה.

אנשי " המוסד " מיהרו להעביר הנחיות ברורות לצוות להשמיד את כל תעודות האוניה. בסופו של דבר לא הצליחו הבריטים לגלות מהו נמל המוצא שלה, ולכן נאלצו לשלוח את המעפילים לקפריסין.

אוניית " הפורצים " הצליחה להעלות את המעפילים לחופי הארץ ב – 14.12.1947 מבלי שתיתפס על ידי האנגלים. סם אביטל ואשתו עלו ארצה ונשלחו למעברת בת גלים ומעברת פרדס חנה. לבסוף הם התיישבו בקיבוץ בית אורן, קיבוצו של אפרים בן חיים.

שנים רבות עבד סם אביטל במשרד הביטחון, תוך שהוא מכהן בתפקידים ציבוריים הקשורים ביהדות צפון אפריקה.

אלי אוחיון.

יליד מרוקו – 1924. בוגר " שרל נטר ", פעיל בעלייה ב'. שימש מזכיר הפדרציה הציונית במרוקו עד לעלייתו ארצה, לאחר פעילות ציבורית ענפה, התמנה לנציג כל ישראל חברים בארץ. אלי אוחיון משקיף על עברו בהרבה ענווה :

" אם תרצה ללמוד על שרל נטר, עליך לפנות לאחד והיחיד, הנשמה של התנועה, הלא הוא אלפונסו צבע " – כך הוא פותח את דבריו.

אלי אוחיון רואה בפעילותו בשנים 1945 – 1948 פעילות שהכינה את התשתית למה שהפך להיות בשנות החמישים הארגון להגנה עצמית ולעלייה בחסותה מוסד וביוזמת איסר הראל ראש המוסד. ארגון זה, שפעל על אדמת צפון אפריקה בפיקודו של שלמה חביליו, נקרא בשם " המסגרת ".

" המסגרת " פעלה בשיתוף פעולה עם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, בראשות שלמה זלמן שרגאי. יחד החלו את אחד המבצעים המופלאים ורבי התושייה, שנמשך שבע שנים 1956 – 1963 והניב פרי הילולים – כדברי איסר הראל – פינוים של שלמעה ממאה אלף איש ואישה, זקן וטף, והעלאתם לישראל.

העלאתם הייתה דרך טנג'יר, שהיה לה מעבר בין לאומי, ושתי מובלעות ספרדיות – סיאוטה, מול ג'יברלטר הבריטית, והעיר הספרדית אלחסיראס ; ומלילה, מול העיר מלגה שבספרד – מובלעת ספרדית זעירה על חופי האוקיאנוס האטלנטי. 

התוכנית האסטרטגית הייתה להבריח את העולים ממרוקו העצמאית אל המובלעות ומשם להעבירם לספרד ולגיברלטר. במבצע " יכין ", בשנת 1961, יצאו את מרוקו כשבעים וחמשה אלף יהודים, ועד למבצע יכין, משנת 1956, יצאו לארץ ישראל בפעולות מיוחדות של " המסגרת " כעשרים וחמישה אלף יהודים.

איסר הראך, ראש המוסד, הודה בדבריו לאלפונסו צבע כי הנוער היהודי המרוקאי עמד מעל כל הציפיות ואין מופלא ממנו, כשמדובר במבצעים אלה.

ב – 1958 ביקר איסר הראל בכל המרכזים היהודיים הגדולים במרוקו – קזבלנקה, רבאט, מראכש, פאס ומכנאס. וכך הוא מספר : " ביקוריי במללאח, ברובע היהודי בערים אלה, היו עבורי חוויה עמוקה ביותר. לבית הכנסת של קזבלנקה הגעתי לתפילת ליל שבת.

בית הכנסת היה מלא מפה לפה, ילדים רבים עם הוריהם. כולם היו לבושים והסדר היה מופתי. התפילה הייתה מלווה שירה של הקהל וקולות הילדים בלטו ביופיים. האירוע הזה עשה עלי רושם כביר, בהדרו ובסדר המופתי שלו.

לאחר התפילה הקיף הקהל את הפמליה הקטנה שלי. כלפי חוץ היינו יהודים מן העולם הגדול, אל לא היה בקהל אדם שלא ידע כי אנו ישראלים ולאיזו מטרה באנו לבקרם. רבים מאוד עמדו בתור כדי ללחוץ את ידינו.

אנשיי זירזו אותי לעזוב את המקום מחשש שתגיע משטרה ; אותו זמן נתרבו הרדיפות נגד אנשי " המסגרת " פעילי העלייה. אך אנוכי השתהיתי, ראיתי את עיניהם של מארחיי וידעתי כי איש מהם לא יסגיר אותנו "

אלי אוחיון עמד בראש קבוצת " ז'בוטינסקי , בתנועת שרל נטר. קבוצתו שמה את הדגש החינוכי על הציונות ומאורעותיה. הוא זוכר היטב את הפעילות התוססת בתנועה, בסניף רוחשת פעילות ציונית, דתית, אומנותית וספורטיבית .

עקרון הברזל היה כי בהתכנס עשרה בני נוער, שרל נטר היה מעניק חדר פעילות לאותה קבוצה, איש איש לפי נטיות לבו.

זכורים לאלי אוחיון המפגשים המרתקים עם אפרים בן חיים ויגאל כהן, עד לשעות הקטנות של הלילה, כשהתוודעו לראשונה ל " ארץ ישראל " הממשית, מעבר לאגדות ולסיפורים שסופרו בתנועה.

למחרת מלחמת העולם השנייה התחדש הקשר עם אפרים בן חיים באלג'יר, כשאלי אוחיון כבר היה מזכיר הפדרציה הציונית במרוקו. בשלב זה החל לגייס עולים ולהעבירם בדרך לא דרך לאלג'יר דרך אוג'דה. בהדרגה נוצרה חלוקת תפקידים בינו לבין סם אביטל : הוא הופקד על ענייני " ההגנה " וסם אביטל על העלייה, בשיתוף פעולה מלא.