Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
janvier 2012
L'usage du tract et de la pétition dans les relations entre Juifs et Musulmans au Maroc indépendant
נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית
יגאל בן-נון 
פורסם בכתב העת "קשר" 42 אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127
אגודת אלויפאק, שהנהלתה הורכבה פריטטית מיהודים ומוסלמים, עסקה בעיקר בארגון הרצאות ומפגשים חברתיים לקירוב לבבות. בפני חבריה הופיע הסופר אחמד ספריווי, שכתב בצרפתית, ושרל בן סימון שהרצה על הסימביוזה התרבותית בין מוסלמים ליהודים בתקופת תור הזהב בספרד. ב-9 באוקטובר 1956 ערכה האגודה בקזבלנקה קבלת פנים שנטלו בה חלק ראשי המוסדות היהודיים ובכך הביעו את תמיכתם הגלויה בתהליך האינטגרציה שהייתה באותם ימים דבר מובן מאליו, ואיש עדיין לא ערער עליה.
הלך הרוחות החדש הביא גם למהפך במועצת הקהילות היהודיות. במוסדות הקהילה כיהנה הנהגה ותיקה. כנגד הנהגה זו צמחה הנהגה צעירה ופעלתנית שחרטה על דגלה השתלבות בחברה המרוקנית. מיד אחרי העצמאות התאחדות הרופאים, הרוקחים ורופאי השיניים, שאיגדה מוסלמים ויהודים, שיגרה עצומה לחברי מועצת הקהילות וביקשה להדיח את ז'אק דהן מתפקידו כמזכיר הכללי של מועצת הקהילות ולגנות בפומבי את עמדותיו כעלולות לפגוע ביהדות מרוקו ובמועצת הקהילות, שהייתה גוף לא פוליטיבראשית ינואר 1956, אחרי כישלון ניסיונו להיבחר כשר בממשלה, נאלץ דהן להתפטר מתפקידו. השלטונות דרשו את סילוקו מתפקידו ובעיתונות היהודית הקהילתית פורסמו כרוזים ומאמרים נגדו, בטענה שהוא שייך כבר לעבר ואחרי סיום תקופת החסות יש לפתוח דף חדש. אנדרה שורקי מחברת כל ישראל חברים (אליאנס, כי"ח) הודה שהדבר היה בלתי נמנע ושעדיף שהדבר יתבצע בהקדם כיוון שדהן מעולם לא היה חסיד של התנועה הלאומית המרוקנית.
מלחמת סואץ וכרוז אלויפאק
גילוי דעת נוסף פורסם לאחר הפלישה הישראלית לחצי האי סיני בסיוע כוחות צבא בריטים-וצרפתים. מרוקו הזדהתה עם העמדה הכל-ערבית ועם מדיניות נשיא מצרים, שהיה סמל לאחדות הערבית. מעורבות ישראל גרמה לחידוד תחושת הלאומיות הערבית במדינה. אולם תגובת השלטונות שחששו ממהומות נגד היהודים הייתה מהירה ויעילה. בעקבות התנגשות בין מפגינים לצרפתים בעיר מכנאס שיגרו ראשי השלטון הוראות מפורשות למושלי המחוזות ודרשו מהם למנוע פגיעה ביהודים. הארמון והמפלגות קראו לאוכלוסייה להבחין בין יהודים לישראלים וכוחות הביטחון הוצבו להגנת הרבעים היהודיים. בוועידת המפלגה הדמוקרטית לעצמאות שהתכנסה בחודש נובמבר, צירים יהודים תבעו לא להזכיר את ישראל בנוסח הודעת הגינוי לפלישה המשולשת לשטח מצרים. נימוקם היה רצון למנוע מהומות נגד הקהילה והגברת האהדה בציבור היהודי למפלגה. צירי הוועידה קיבלו את הנימוקים וישראל לא הוזכרה בהחלטות.
האירועים גררו התארגנות גם באלויפאק. הנציגים היהודים באלויפאק ניסחו גילוי דעת בעניין "המתקפה הישראלית" בסיני, ופרסמו אותו בשלוש שפות: ערבית, צרפתית וערבית-יהודית. מטרת הפרסום הייתה להרגיע את הרוחות ולמנוע התפרצויות אנטי-יהודיות. "אם לא היינו עושים זאת, מצב היהודים היה קשה מנשוא".הפרסום גינה את הפלישה המשולשת לשטח מצרים וקרא לאחדות באומה המרוקנית, דבר שימנע פגיעה ביהודים עקב התעוררות הלאומיות הכל-ערבית:
מתוך בוז לחוק הבין-לאומי הכריזו הבריטים-צרפתים-ישראלים מלחמה על מצרים. העם המרוקני בשלמותו מתקומם נגד המתקפה ומגנה צעד מלחמתי יזום שכוונתו להשפיל את האומה המצרית וליטול ממנה את חירותה ואת עצמאותה. עלינו להעניק את כל תמיכתנו למצרים ולמנוע מן התוקפנים להצליח במזימתם. אירועי השעה מצווים עלינו אפוא, אחים יקרים, לשמור על ההרמוניה בינינו, מוסלמים ויהודים, על הידידות, האחדות וההסכמה בינינו ולחזקן כיוון שרק הן יבטיחו את עצמאות מולדתנו. הקולוניאליסטים ינסו להפריד בינינו כבעבר וישתמשו בכל דרך לסכסך בינינו. כאן במרוקו יש רק אזרחים מרוקנים, מרוקנים מוסלמים ומרוקנים בני הדת היהודית, אך כולם מרוקנים. כל המרוקנים ללא הבדל דת חייבים להרגיש מגויסים לשמירה על הסדר ועל השקט. מרוקנים אחים יקרים, עלינו להיות דרוכים. באחדותנו, בעמידתנו על המשמר ובאמון חסר-המצרים שאנו נותנים בהוד-מלכותו המלך ובממשלתו תלוי עתידה של ארצנו. אל תקשיבו למפרידים ביניכם. להפך, גנו אותם. כך, מגויסים, אתם נוטלים חלק במעשה האציל ביותר שהוא השמירה על עצמאותנו.
כמו בגילויי הדעת הקודמים, מחבריו הדגישו שהיהודים הם חלק מן האומה המרוקנית ושותפים לגורלה, אף אם צריך עקב כך לגנות את מדיניותה של המדינה היהודית בישראל. כתוצאה מפרסום הכרוז, ב-8 בנובמבר 1956 החליט גם נשיא ועד קהילת קזבלנקה דוד בן-אזרף לגנות את הפלישה הישראלית-בריטית-צרפתית במכתב לשר הפנים, לחסן ליוסי, ולמושל העיר, אחמד ברגש אולם רוב היהודים לא נקטו עמדה והמתינו בדאגה לבאות.ראשי הקהילה ציינו בסיפוק את העובדה שתבוסתו של גמאל עבד אלנאצר לא גרמה להתלהטות יצרים של מוסלמים נגד יהודים, בעיקר בזכות התגייסות השלטונות בעוד מועד להגן על הרבעים היהודיים הצהרותיהם המרגיעות של נציגי הארמון ושל ראשי מפלגת אלאסתקלאל מנעו תגובות אנטי-יהודיות שמהן חששו רבים, אף שאהדת היהודים הייתה נתונה לישראל.