צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – י. בן עמי
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.
בר׳ דוד בן-ברוך היו באים ערבים. כל שנה הלכתי לר׳ דוד בן-ברוך. הייתי מביא איזה ארבעת אלפים, חמשת אלפים ריאל. אנשים עשירים שהכירו אותי נותנים לי את הכסף, אני הייתי מאלו שהיו יושבים בבית-הקברות, היינו אוספים קצת כסף, לוקחים מה שיש. היינו אומרים להם: תנו בשם החכם, תנו לעניים, כל אחד לפי יכולתו. הייתי הולך לכל מיני מקומות ובכל מקום נשאר שבעה ימים. הכוס שלו, אני מדליק בערב שבת, ורק ביום ראשון בבוקר נכבה ולה רק פתיל קטן״. [עדות של מבקש נדבות]
ראיתי אחד רוקד על האש ולא קרה לו כלום, וגם לא לבגדים שלו, והוא בתוך האש ממש, והוא צועק: ויוה ר׳ דוד בן-ברוך כמה פעמים. היה שמח – ואחר-כך יצא מן האש ולא קרה לו כלום.
הכל הולך לפי האמונה. יש הרבה אנשים חולים והולכים לשם שבעה ימים. קוראים לזה: ״לוקח שבעה ימים ברב דוד בן-ברוך״. זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל, חוזר בריא. לפעמים יש אשה שלא בהריון, ואומרת: אני אלך אצל ר׳ דוד בן-ברוך, ואשב שם שבעה ימים עד שהוא ישלח אותי ואהיה בהריון. יש לפעמים מישהו שלא נשארים לו הילדים בחיים. אומר: אם הפעם יהיה לי ילד, אני אקח אותו, אוריד לו את השערות הראשונות בר׳ דוד בן-ברוך ואקרא אותו על שמו של החכם. ויש אנשים שלא מצליחים במשהו, ויש אנשים שרוצים לעשות שותפות בעסק ואומרים: נלך, נשתה לחיים על קברו של ר׳ דוד בן-ברוך, ואתה לא תרמה אותי ואני לא ארמה אותך, נהיה לב אחד. יש הרבה סיבות שבגללן הולכים והכל לפי האמונה.
אני מתחנן אל ר׳ דוד בן-ברוך, אני בוכה ואני מבקש ממנו שיש לי ערבי שכן והוא מפריע לי. היתה לי מכונית וגם לו היתה מכונית. כל מי שבא לבקש הובלה או משהו, היה קורא לו ואומר לו: למה תלך ליהודי, למה לא תבוא אלי, וככה במקום שאני רב איתו, אני עוזב אותו. פעם אמרתי למולאי איגגי: אני לא באתי אליך לשום דבר. לא חסר לי כסף, לא חסר לי בריאות, לא חסר לי כלום. אלא תעזור לי, לערבי הזה שהוא נגדי תמיד. עברו ששה חודשים והוא התהפך במכונה שלו כשהיא מלאה חיטה ושעורה. נשברה המכונית והוא קיבל מכה חזקה. עזב את עניין ההובלות ונשאר כמה שנים חולה. אמרתי זה בזכות הצדיק לפי האמונה שלי. לא בכוח ולא במשהו, רק ככה.
אני הייתי גרה במקום של ר׳ דוד בן-ברוך, איפה שהיה בית-כנסת ברחוב עקנין. בזמן המלחמה רציתי לבוא ארצה אבל לבי לא נתן לי. הוא בא אלי בחלום ואמר לי, שאם אני אמכור, אשאר לגור במקום עד שאבוא לארץ. באותו שבוע בא קונה וכך סידרתי את העניין. אותו ערבי שקנה אצלי, אפילו לא בא לבקש שכר דירה. אחר-כך באנו לארץ.
אני שמעתי שכאשר רצה הקדוש לחתן את בתו לא היתה לו נדוניה בשבילה. הוא הלך למוגאדור, ובידו חתיכת שעווה של דבורה. הוא נגש לפועלים של איזה יהודי עשיר גדול, והציע למכור להם. אמרו לו: מה אתה רוצה למכור לנו? אנו קונים בטונות ואתה מוכר חתיכה שלא שוקלת כלום. הלכו להודיע ליהודי העשיר על המקרה הזה. הוא בא ונתן הוראה לשקול את חתיכת השעווה. שמו על כף המאזניים ובכף השנייה שמו את כל המשקולות שלהם וזה לא הספיק. הם התפלאו. אז הזמין העשיר את הקדוש ושלח אותו עם מתנות.
עוד מעשה שקרה. הנה אביו של חמי. היה לו שותף. פעם רצה השותף לרמות אותו. שכר אנשים שיעידו בעדו. הביא אותם והחביא אותם. נתן לאבי חמי לשתות יין עד שהשתכר. אמר לו: שמע, כל מה שיש בחנות הזאת לא שייך לך, ואין לך בה חלק כל שהוא. אבי חמי שהיה אז שיכור ענה: כן, אתה צודק. העדים כתבו, רשמו את התשובות של אבי חמי שאין לו חלק בחנות. למחרת בבוקר, אמר השותף לאבי חמי: שלמה, צא מהמקום, הנה כל מה שיש כאן רשום על שמי. הלך למראכש ומשם שלחו אותו לתארודאנת לר׳ דוד בן-ברוך. הצדיק קורא את החוזה הזה ואומר: שמע, כל זה שקר. אמר לו: לך לך לעירך ואל תפחד, הפרנסה לא תחסר לך והיהודי הזה יבוא על עונשו. הוא יצא, אותו יהודי רכב על הפרדה שלו. הגיע לשער השכונה היהודית ושם שיחקו ערבים. אחד מהם זרק עליו אבן, פצע את הפרדה ברגליה. זה היה העונש הראשון. המושל הזמין אותו אליו וביקש ממנו שייצא מהבית בו גר וכך הלאה. כל הונו ורכושו התפזר. וזו היתה הקללה של החכם, שכאשר היה מקלל מישהו, הקללה היתה מתקיימת.
יהודי אחד מהעיירה שלנו, מאיית אוולוז, הוא רצח אשה נוצרית ונדון למיתה על-ידי תלייה בצרפת. הוא רצח את אשתו, זרק אותה בים ונדון לתלייה. כאשר שמו את ראשו כדי לתלות אותו, פנה לקדוש ר׳ דוד בן-ברוך ואמר: או ר׳ דוד בן-ברוך, אם אתה תציל אותי מהתלייה הזאת, אני אבנה לך מציבה משיש. שם את ראשו ולא נתלה. כולם מחאו כפיים. באותו לילה הגיע לקזבלנקה. שם קנה את השיש ובא אלינו.
אסתר בתי היתה חולה והבאתי אותה לקליניקה. כשביקרתי אצלה בלילה, מצאתי אותה שהיא נמצאת בזמן יציאת הנשמה. חזרתי מהמרפאה לבית כמו משוגע. הבן שלי ואשתי קראו לי בדרך ולא שמעתי. שאלו אותי: מה יש לך? ביקשתי שיעלו איתי הביתה. מצאתי שם את כל המשפחה. אמא ביקשה ממני שאבוא לאכול. עניתי לה: איני יכול לאכול שום דבר ואיני ישן על המיטה שלי. אישן רק על הרצפה עד שיבוא ר׳ דוד בן-ברוך, ויאמר לי שהבת שלי בסדר. אמא מסכנה הוציאה את השד שלה. עניתי לה: אין ברירה. אני לא אקום עד שיבוא ר׳ דוד בן-ברוך, ויגיד לי לקום. ישנתי על הרצפה. בערך בשתיים בבוקר ואני בוכה, נרדמתי קצת ופגשתי בחלום את החבר שלי בשם דוד. אמר לי: עכשיו אתה בסדר? עניתי לו: אני מודה לך, אני מודה לך, אני מודה לך. לא אשכח מה שעשית לי. אז התעוררתי, אמרתי לאמא: תני לי לאכול. אני ישן על המיטה. ענתה: למה? אמרתי לה: ר׳ דוד בן-ברוך היה אצלי עכשיו ואמר לי שבעוד שלושה ימים תבוא הבת שלך הביתה. חיכיתי ובחמש בבוקר נסעתי לקליניקה. לא נתנו לי להיכנס. ביקשתי מהאחות שתתן לי לראות את הילדה כי לא ישנתי כל הלילה. היא הסכימה בתנאי שאני אוריד את נעלי ואעלה לאט לאט. כך עשיתי. נכנסתי ומצאתי אשתי. אמרה לי: בשם ה׳ ובשם ר׳ דוד בן-ברוך, הכל בסדר. הבה ישנה, אכלה, כי במשך עשרים יום לא אכלה שום דבר. אמרתי לה: בתי, איך את מרגישה? ענתה: אני בסדר. בלילה בא אדם אחד זקן ונתן לי תרופה. נתן לה כוסכוס לאכול. ׳אמר לי: אכלי, אכלי׳. אמרתי לה: שמעי, בתי, אני דאגתי לך כל הלילה ועכשיו ברוך ה׳ היה אצלי ר׳ דוד בן-ברוך ואמר לי שבעוד שלושה ימים תהיי בבית. וכך היה: ביום השלישי אסתר היתה בבית בריאה ושלמה.