שב. סיפור וסיפור מפי יהודי מר.
חיים אלכפוסי (מספר! סיפורים 30—32), בן רבי רפאל אלכפוסי, שהיה יליד טאטאר־פאזארג׳יק שבבולגריה, וסבב כבעל מופת ברחבי עולם. כאשר נתגלגל 
למארוקו, היה נפגש שם עם שרים ונכבדים ועושה ניסים ומופתים. הוא נשאר במארוקו וחיבר ספר ״עבודת משא״ שנשאר בכתב־יד. חיים, עתה בן 59, רגיל — לדברי שמעון א ר נ ס ט — לומר על עצמו, כי כל חייו הם שלשלת־ניסים אחת. מאז ילדותו בפאס היה רובל, ובגדודיו הכיר יישובים רבים במארוקו. בשנת 1955 עלה לארץ הקודש׳ והוא תושב תל־אביב.
רוחה וריחה של ירושלים
מספר חיים אלכפוסי
ר׳ חנינא יגל היה רב ובעל מופת במארוקו. הוא אהב מאוד את עיר הקודש ירושלים והתגעגע עליה ומכיוון שלא יכול היה לנסוע בעצמו לשם, קיבץ שנה תמימה כסף ונתנו לאביו כדי שייסע לשם.
בא אביו לירושלים ושהה שם זמן קצר, אך לא יכול היה להתרגל והחליט לחזור למארוקו.
בשובו סיפר לבנו, מדוע עזב את עיר הקודש. הצטער על כך ר׳ חנינא ואמר:— חבל מאוד, אבא, לא האקלים הוא שלא התאים לך שם, אלא שלא הריחות את ריחה של ירושלים. כי ירושלים ״ליבא בעי״ — ירושלים זקוקה ללב! אילו היית מדביק את רוחך לריחה של ירושלים, היית מתבשם מבשמיה של עיר הקודש.
נכנסו דברי ר׳ חנינא ללבו של האב, באותה שנה עצמה הוא חזר לירושלים ושהה שם כל ימי חייו.
32 – המתפלל בדממה
מספר חיים אלכפוסי
רבי חיים בן עטר היה רגיל לנדוד על פני מדינת מארוקו, אך השתדל לעשות תמיד את שבתותיו בביתו.
פעם אירעה לו תקלה בדרך, וביום שישי היה עוד במרחק רב מעירו ומביתו. בצער רב נשאר רבי חיים בן עטר בשדה, יחידי.
בשבת זו, עם שחרית, התבונן וראה, כי נער רועה צאן מכופף את גופו, מעמיד את עצמו על הראש ועושה תנועות משונות. בדרך זו היה הנער מתפלל לאביו שבשמים.
אמר רבי חיים, כאשר סיפר מעשה זה:— לשם כך אירעה לי תקלה זו, כדי שאסתכל ואראה, כיצד מעלה־נער רועה זה את כל התפילות בשדה, והכול בדממה ובלי מלים.