ארכיון יומי: 11 בינואר 2015


ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-דן אלבו – חג המימונה בקהילת ואזאן

דן אלבו

חג המימונה בקהילת ואזאן

בית הכנסת על שם הצדיק רבי עמרם בן דיוואן

בית הכנסת על שם הצדיק רבי עמרם בן דיוואן

ב. ״תיאור המימונה שהעלה על הנייד אדם משכיל ובר אוריין ר׳ שלום ישראל מאנשי מאזן, היושב כעת בירושלים.'

״אציין מנהגי קישוט הבתים, מנהגי החברה קדישא, הכוהנים, תלמידי חכמים, וזקנים. קישוט הבתים: על המטות והספות היו מציעים שטיחים וקטיפות מהמובחר שיש בבית, מדליקים נרות מצביעים שונים, בעיקר ירוק, ורוד ולבן. על השולחן פורשים מפה יפה. על השולחן מסדרים הבאים לסימן, וכן כל מיני ממתקים ופרות. מניחים סביב השולחן זרים של שיבולי חיטה ושעורה. הילדים היו יוצאים לשדות מבעוד יום ומביאים לאימותיהם שיבולים, פרחים וצמחים. בעלי השדות הערבים הרשו להם לקטוף את הפרחים והשיבולים בלא הפרעה.

מצד אחד של השולחן, נהגו להניח קערה גדולה מלאה קמח. באמצעיתה הניחו כוס מלאה בשמן זית. סביב כוס השמן נעצו פולים עם קליפתם הירוקה בקמח. מצדו השני של השולחן נהגו להניח בקערה דג גדול, טרי ועל גבו גבעולי ירק ופרחים. באמצע השולחן נהגו להניח ספל מלא דבש, וסביבו צלחת מלאה גבינה טרייה, בקבוקי חלב, מיני ממתקים, ריבות, פרות כמו תמרים, אגוזים, שקדים ומשקאות חריפים. בעלת הבית מקבלת האורחים כשהיא מלובשת לכסווא לכבירה [השמלה הגדולה] שבעלה או אביה קנו לה ליום החתונה, וחובשת על ראשה מטפחת'משי שבעלה קנה לה לכבוד החג.

לרוב המשפחות היו מכרים ערבים שהביאו להם דגים ודברי חלב מבעוד יום. תמורת זה היהודים נתנו להם מצות, מצות עשירות, פרות וכד׳. המשפחות העניות שלהן לא היו מכרים ערבים, נהגו ללכת לבתי העשירים לקבל במה לקשט את שולחנם. העשרים היו מקבלים מחבריהם הגויים, בכמות גדולה והיו משתפים את העניים בשמחתם. תפילת ערבית הייתה נערכת בבתי הכנסת ברוב פאר, בשירים ובריקודים. בדרנים הסתובבו בין בתי הכנסת כשהם לבושים בגדים משונים [תחפושות] ומספרים לקהל בדיחות ודברי שנינה.

אנשי חברה קדישא היו מתפללים בבית הכנסת של נשיא החברה. בתום התפילה נהגו לצאת לרחוב. נושאים הנשיא על כתפיהם, אחדים מהם, כשעל ראשם פנסים מוארים, רקדו ושרו עד לפתח ביתו של הנשיא. מבית הכנסת עד בית הנשיא המרחק היה שלוש מאות מטרים. זה היה לוקח להם שעתיים או שלוש שעות. בבית הנשיא היתה נערכת מסיבה גדולה, חברי החברה קדישא שתו הרבה ערק, רקדו ושרו שירים לכבוד הרשב״י. כל הלוקח כוס ערק בידו, שר: ״ שתה כולו, עד גמירה, בחייאת אל שייך דיאלנא מא תכללי חתא קטירא״, ז״א לחיי הנשיא שלנו אל תשאיר [בכוס] אפילו לא טיפה אחת. בתום המסיבה בבית נשיא החברה קדישא, נהגו חבריה לצעוד עם פנסיהם לבקר בבתי העשירים ובבתי הקרובים שלהם. זאת הייתה הקבוצה היותר רעשנית. בליל זה הכוהנים נהגו לברך בברכת כוהנים את המבקרים אצלם. וכך היו נוהגים: הכהן הזקן יושב על כסא או ספה

וסביבו בניו או אחיו. המבקר מתקרב אליו, וכל הכוהנים מניחים ידיהם על ראשו. המבקר מתחיל: ״וידבר ה׳ אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם. והכוהנים אומרים: יברכך ה׳ וישמרך וכוי. אחר כך הכהן נותן לו עוגה אחת של ״מופליטא״ מרוחה בדבש, לאחדים היה נותן גם כוסית של ערק או משקה אחר. המופליטא

היא מן בצק שאופים על המחבט. היא הייתה טעימה להפליא, ואחדים היו רואים בזה חלק מהברכה. טקס זה של חברי החברה קדישא היה נמשך עד אור הבוקר, עד שמגיע זמן הביקור ״בעין אגמיר׳׳ כמו שנבאר להלן.

תלמידי חכמים ורבנים היו יושבים בביתם. לכל מבקר היו נותנים עלה חסה עם דבש, מברכים את המבקר ומאחלים לו הצלחה. הבתים היו פתוחים לרווחה עד הבוקר, ואף אחד לא היה ישן.

ילדים קטנים ונערים בני שמונה עד שש עשרה, היו מסתובבים קבוצות קבוצות, נכנסים לכל בית, ומברכים בקול רם ״תרבחו ותסעדו״ ״תרוויחו ותצליחו״ בעלת הבית הייתה מכבדת אותם בפירות, שקדים, תמרים וכד׳ ומחלקת להם דברי מתיקה. לבחורים הצעירים היה מנהג מיוחד. ביום המימונה כל קבוצת חברים הייתה יוצאת מבעוד יום מחוץ לעיר, לוקחים עמם מאכל ומשקה, נכנסים לגן או פרדס, יושבים תחת אילן ואוכלים ושותים. לפנות ערב היו חוזרים העירה, נכנסים לעיר כשהם שרים ורוקדים ומבקרים אצל קרוביהם.

בכל בית שבקרו שרו בניגון את הפסוקים הבאים ממשלי: חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד: אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך: יהי מקורך ברוך ושמח באשת נעוריך, כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. גול אל ה׳ מעשיך ויכונו מחשבותיך. ובפזמון חוזר שבים ומברכים ״תרבחו ותסעדו״. אין בית בעיר שלא בקרו בו כל הקרובים והמכרים ולא לדבר על השכנים. הביקורים התנהלו על פי סדר שהשתרש עם השנים. אחדים היו יושבים בבתיהם בתחילת הלילה, עד שמקבלים כל המבקרים, אחר כך היו יוצאים הם לבקר. אחריהם היו מבקרים בתחילת הלילה, ואחר כך נכנסים לבתיהם, באופן שכל אחד היה יודע מתי ימצא ה את הקרוב שלו בבית.

בשעה ארבע או חמש בבוקר, אנשים נשים וטף נהגו להיאסף ברחוב של המלאח, בידם תופים והולכים בשירים ובמחולות לרחוץ ידיהם ופניהם ״בעין אגמיר״. עין אגמיר הוא מעיין מים צלולים ונקיים. המעיין נמצא בשכונה המיושבת כולה בערבים, וגרים בה רוב השורפה – צאצאי הנביא מוחמד. ולרוב פלא תושבי השכונה לא היו מגיבים על הרעש וההפרעה שגרמו להם היהודים בשיריהם ובריקודיהם. להפך, היו רואים בזה סימן לברכה. הפאשה של העיר היה יוצא לקראת היהודים, מקבל את ברכתם, מאחל להם שנה טובה, ומחלק להם חלב וסוכר. ראוי לציין שהערבים האמינו שביקורי היהודים מביאים להם הרבה טובה. כן גם, היו מאמינים שהגשם מתחיל לרדת אחרי שהיהודים בונים סוכות ויושבים בהן.

בתום הביקור במעיין, הגברים הלכו לבית הכנסת להתפלל שחרית. ומשם יצאו לפרדסים ולמטעים לברך ברכת האילנות. ונפרדים איש מרעהו בברכות ואיחולים.״ 

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ד"ר אלישבע שטרית

מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש-1סים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

למעשה, במשך תקופה ארוכה מאוד היו הסוחרים היהודים הגורם היחידי שהותר לו לעבור באין מפריע, כמעט, מאזור לאזור, והשליטים הגנו עליהם פיזית מפני התנפלות האוכלוסייה המוסלמית.

בשנת 1884 , לדוגמא, הציבו השלטונות שומרים ליד הדוכנים שלהם בשווקים ואף פיצו אותם פיצוי כספי על נזקים שנגרמו להם. כאשר גברה עזיבה של סוחרים עם משפחותיהם מהעיר או מהמחוז לעבר ערי החוף(במיוחד בתקופות של אנרכיה) הוציאו השלטונות צו האוסר את יציאתם והם אף הציבו חיילים בדרכים כדי להחזיר את מי שהצליח לחמוק. לאחר שהתמנה סי מדאני אל גלאויי לוזיר הממלכה ( 1908 ) הוא כינס את רשויות השלטון העירוניות והאזוריות, הציג בפניהם את נחיצות היהודים לפריחה הכלכלית של העיר והפריפריה ודרש מהם לדאוג לביטחון הסוחרים. גם בישובים הקטנים של בלאד אל סיבא הגנו התקיפים המקומיים על הסוחרים היהודיים.

״ היהודי ורכושו שייכים לאדון ״ כותב פוקו ״ וכפי שהסיד(=האדון) מגן על רכושו כך הוא גם מגן על היהודי שלו… ככל שהיהודי עשיר יותר כך גם רכושו של הסיד גדל, על כן הוא יעדיף לאפשר לו להתפתח. אין הוא פוגע לא באשתו ולא בבנותיו וזאת כדי שהיהודי לא יברח ממנו…יהודי הרוצה לנסוע למקום מסוים (לרגל המסחר) עליו לבקש את רשות האדון. רשות זו מוענקת לו, כי רק בדרך זו יכול היהודי לעסוק במסחר, אבל אסור לו לקחת אתו את אשתו ואת ילדיו. המשפחה נשארת כבת ערובה עד לשובו של היהודי". היהודים עצמם היו מודעים לחשיבות פעילותם המסחרית . פעם , בשנת 1877 למשל, הם איימו לנעול את שערי המלאח של מראכש ולא להתיר להוציא ממנו סחורות בגלל ריבוי התנכלויות ( קללות, יידוי אבנים) נגד הסוחרים היהודים שפעלו בשווקי המדינה המוסלמית. למרות שהעיסוק במסחר לא ייחד את יהודי מחוז הדרום- ובכללם את יהודי מראכש- מיהודים שחיו בקהילות אחרות, הרי שכאן הם הצליחו לחלוש על המסחר העירוני, המחוזי והבינ״ל. ההגמוניה המוחלטת(כמעט) שהייתה להם על כל ענפי המסחר הדהימה את המבקרים האירופאים, שביקרו במקום במהלך המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים, והותירה עליהם את רישומה.

כך כותב הקולונל האנגלי Keatinge בראשית המאה ה י״ט :

"כאן{=בדרום} אין שום ענף של מסחר, שהיהודי אינו נוטל בו חלק, שום פעילות כלכלית אינה יכולה להיעשות ללא תיווכו".. ולקראת סוף המאה כותב הקולונל Erckmann : "אם בפאס מתחלק העיסוק במסחר בין יהודים ומוסלמים הרי שבמראכש, היהודים הם האדונים הבלעדיים עליו, כמעט ״. המרקיז הצרפתי Segonzac אף הגזים והעריך (בראשית המאה העשרים) שמחצית מתושביה של מראכש הם יהודים וכולם עוסקים במסחר: "במראכש יש 50,000 תושבים, מחציתם יהודים וכמעט כולם עוסקים במסחר…למרות שהמוסלמי אינו יכול להתקיים ללא השירותים החיוניים שמעניק לו היהודי בתחום המסחר , הוא בכל זאת מאוד בזוי בעיניו ״. בשנת 1902 כותב מואיז לוי(מנהלו הראשון של ביה״ס מטעם כי״ח בעיר) אל כי״ח בפאריס: "היהודים הם היחידים, שמספקים את הסחורות החיוניות לקיומה של המדינה (החלק הערבי של העיר) אם כסוחרים סיטונאיים, שמספרם מגיע למאה, ואם כסוחרים קימעונאים, שמספרם כאן גדול מאוד. המלאח היהודי הוא המפרנס והמלביש את המדינה המוסלמית- בה הוא מוצא את הקליינטורה הרצינית שלו".

זאת ועוד , כאן הצליחו היהודים להחזיק בהגמוניה על הסחר הפנימי תקופה ארוכה יותר מאשר בכל מקום אחר- עד תום מלחמת העולם הראשונה.

אין ספק, תופעה זו הייתה תולדה של הגורמים השונים עליהם הצבענו ובראשם: הפיזור היהודי ברחבי המחוז ושל הקשרים המסועפים שהתקיימו בין יהודי המרכז ליהודי המחוז, כפי שנראה להלן.

ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו

המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר

ג' הפרישותברית מספר 28

נושא זה זוכה לדיון רחב יותר בכתבי רחב״ע, וכאן ראוי להעיר, שבדיון רחב זה אין זכר לפרישות החברתית שמקורה בחיבור "חובות הלבבות", ובחבורים מאוחרים יותר. המחבר סבור, שהדרך המובילה לפרישות כרוכה בטיפוח תודעה בדבר פחיתותן של הנטיות הטבעיות, תוך הבנת היחס שבין הרוח לחומר כיחס שבין עיקר לטפל. מכאן ואילך האדם אמור להבין, שצורכי הגוף היצוק מחומר נועדו להסב הנאה לגוף בלבד כאובייקט טפל:"בהבט ובהתבונן אדם בכל הנאות העולם הזה הנרגשות … המאכל והמשתה אין העריבות של אותו דבר צודק מצד עצמו אלא מצד הגוף אשר הוא כלי ריקם"

פחיתותן של התאוות הגשמיות ברורה לנוכח העובדה שעם סיפוקן חולפות כהנאה רגעית. כך, למשל, התשוקה למטעם כלשהו חולפת מייד לאחר שבאה על סיפוקה. ואותו מטעם, לא זו בלבד שאינו מגרה עוד, אלא אף מעורר בחילה: "כאשר יהיה האדם שבע לא מלבד(יש לגרוס "בלבד") שלא יקח עריבות למאכל ההוא אשר נכספה וגם כלתה נפשו אליו באותה שעה עצמה קודם שמילא כרסו אלא שמואס בו". תודעה מוסרית זו היא המקרבת את האדם לפרישות המוגדרת בפי המחבר "כעבודת קודש ערבה ונעימה"

סיפוק צורכי הגוף יותר משנחוץ לקיומו הוא בבחינת ריבית האסורה. זוהי, לדעתו, משמעות הכתוב: "ובמרבית לא תתן אכלך" (ויקרא כה לז). המילה "מרבית" גזורה משורש רבה ומתפרשת גם כריבוי וגס כריבית. הנאה גשמית מופרזת מאפילה על אורותיו הרוחניים של האדם: "כשאדם הולך אחר גרונו ויטה גבול התאווה שבו למותרות בזה יחשיך אור הנפש". הגוף והנפש צרים זה לזה: "כשזה קם זה נופל" לפיכך אדם החותר לקראת שלמות מוסרית נתבע להדיר את עצמו, לא רק מן האסור, אלא גם מן המותר, לפי העיקרון הידוע: "קדש עצמך במותר לך" (יבמות מ ע״א). דהיינו, דיכוי מאוויי הגוף ככל שניתן: "להרחיק ממנו כל אשר תאווה נפשו(הכוונה לנפש הבהמית) אפילו דברים שאין בהם איסור"

בדיונו של רחב״ע בתורת הנפש הוא נוקט, לעתים, עמדה השוללת את הגוף. נתייחס כאן למקום אחד בלבד שבו הוא מכנה את הגוף בשם "שקע ארורות", על פי המילה "שקערורות" (ויקרא יד לז). משמעות הכינוי היא, בתוך הגוף שקוע יצה״ר. בהמשך הוא מפרש אלגורית את שמות התואר "ירקרקות", "אדמדמות", שבכתוב הנ״ל, כפתויי החיים שאליהם נוטה הגוף, ולבסוף הוא חותם את פירושו ברעיון, שהגוף הוא בית נגוע הטעון הריסה ותיקון. עיקרו של דבר, המוסר הסגפני מתבטא בשעבוד נטיות הגוף לשם חיזוק הנשמה: "כל מחשבותיו ויגיעותיו וטרחו בעוה״ז ואפילו מאכלו ומשקהו אינו אלא בשביל הנשמה… להגדיל הרוחניות".אך, כאמור, דיון זה שייך לתורת הנפש שאין זו מסגרתה.

אחת הנטיות הטבעיות של האדם היא התאווה המינית, שמהחבר מתייחם אליה כמכשול גדול בתהליך הפרישות, ודיכויה הוא מעבר ליכולתו של כל אדם, למעט יחידי סגולה המסוגלים לכך: "איך יכול אנוש טבעי למשול בתאוותו… דבר זה מושלל מהדעת… אלא לאנשים אשר יכולין לעמוד ויש כח ברצוני (ברצונם) לשלול החפץ בזה". שני דברים, לדעתו, עשויים לסייע לאדם לדכא את התשוקה המינית. א) הרחקת ראייתו מן המין היפה. ב) הימנעות מהרהורים, ('פנטזיות', בעגה של ימינו): "מרחק הרגש ראות העין ומרחק בחי׳ (בחינת) החושב". תפיסה פסיכולוגית זו ידועה ממקורות קדומים, ואין בה משום חידוש.

אמנם, התשוקה המינית כנטייה טבעית אינה ניתנת לכיבוש, כי "כפי הטבע אין אדם שליט ברוחו למנוע מעצמו חשק המכריחו", אולם, לרשות האדם מישראל, שזכה לאפוטרופסות אלוהית, עומדת עוד דרך אחרת, והיא "השגת האלוהות" והתדבקות בה; ובכוחה של דביקות זו הוא יגבר על נטייתו הטבעית: "משא"כ (מה שאין כן) אתם בני ישראל לצד היותי ה׳ אלהיכם והיא השגת האלוהות בכח האלהי ינוצח כח הטבעי כשיסכים איש מישראל להתדבק בה׳ אלה' ישלוט בטבעו".

בהמשך הוא מאשש את דעתו בנוסחה פסיכולוגית הקובעת את הרצון במוח, בניגוד לחשק שמקורו בלב. לפיכך כיבוש התשוקה המינית תלויה ברצון, או ליתר דיוק במוח: "ודיכול הרצון התלוי במוח למנוע החפץ… הגם שיחמוד". פירושו של דבר, שפעילות שכלית משחררת את האדם (מישראל) מייצר התאווה. המחבר הולך כאן בעקבות רמב״ם הקובע, כי העיון משחרר את האדם ממאבק היצר. ראוי להעיר, שהנימה הלאומנית המסתמנת כאן בדברי המחבר, יסודה בכתוב המתפרש(ויקרא יח א-ה).

הפרישות מחייבת להדחיק את להט התשוקה גם בזיווג המותר מן ההלכה, משום שהאדם עלול למצוא היתר לארוטיקה בזיווג שנחשב למצווה, וזיווג ארוטי הוא בבחינת ניצחון החפץ על הרצון, וליתר דיוק ניצחון הרגש על השכל. על האדם, אפוא. לנהוג בשעת התייחדות עם אשתו כאילו הוא מקיים מצווה מסוג המצוות שאינן כרוכות בריגושים: "אלא יעשה הדבר בקדושה ובטהרה כמו שמתעטף בציצית… וימאס בדעתו חפץ הבא מעצמו". באחד מפירושים הארוכים הוא מציין שלוש דרגות בניאוף. א) ניאוף-פשוטו כמשמעו, כלומר, זנות. ב) זרע לבטלה, או קרי לילה. ג) משגל כשר, לפי ההלכה, אך מלווה בלהט התשוקה: "שמתחמם האדם וקשתו ננער באמצעות מחשבות זרות". הוי אומר, שארוטיקה בזיווג הכשר, דינו כדין נואף.

בשני מקומות הוא קובע, שעיצוב אופיו של הנולד מושפע מהתנהגות ההורים בשעת התשמיש, וכצפוי מודגשת בעיקר התנהגות הגבר. במקום הראשון כשהוא עומד על חטאו של ראובן עם בלהה (בראשית מט ד). זהו מאמר ארוך ומפותל תוך הסתמכות על מקורות רבים. כאן נסתפק בנוסח דבריו הנוגעים לענייננו: "וזה לך עיקר גדול כי המזריעים הם הבונים לנפש הנולד ואם תזרע בנקיון וטוהר קדיש משמייא נחית (הנולד יורד קדוש מן השמים), ואם תולד בו כל שהוא מחלק הרע דרך שם תכנס בחינת הרע". כאן אינו מבהיר את משמעות הרע, משום כך עלינו לפנות למקום הבא, שבו הדברים ברורים יותר.

בפירושו לכתוב "אשה כי תזריע" (ויקרא יב ב) הוא מנסה להסביר את השימוש בפועל "תזריע" במקום הפועל "תלד". נביא שוב את נוסח דבריו כאן: "כי כפי הכוונה אשר יכוון המזריע ימשיך לזרע הנפש אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות ימשיך לטפה נפש טמאה ואם יחשוב בטהרה ימשיך נפש קדושה" קרוב לודאי, שבצירוף "מחשבות רעות ומזוהמות" הוא מתכוון לריגושים בשעת התשמיש.

נחתום סעיף זה בהתנזרות משיחות חולין. דבריו הקצרים של המחבר בעניין זה מתייחסים ללימוד תורה ־ נושא שעליו הוא מרחיב את הדיון, ובין היתר הוא מעיר, שהעיסוק בתורה מחייב להימנע משיחות על דברים בטלים. הטעם לכך הוא, שהפה הוא כלי שרת בלימוד תורה, לפיכך דינו כדין כלי קודש, שאין לחללו בדברי חולין: "כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש… ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול"  מילת הריבוי "אפילו" באה לשלול, כדבר מובן מאליו, שיח בתחומים בלתי מוסריים, כגון רכילות וכדי…

לחיזוק הרעיון הוא משתמש בהסבר אטימולוגי לגבי השמות "פֻוָה","פוני"־ משפחה משבט יששכר (במדבר כו כג), וכידוע בני יששכר מוחזקים במסורת כיושבי אוהלה של תורה. השם פוה בנוי מהמילה־פה ומהאות ו' שהיא אחד משמות ספירת תפארת ־ מקורה של תורה שבכתב. משמעות השם "פוה, היא, אם כן, פה לומד תורה. השם "פוני" משמעותו לפנות. ההסבר המתקבל מכל הפירוש האטימולוגי הזה הוא, הפה הלומד תורה, יש לפנותו משיחות חולין. התפיסה העולה מכל הדברים האלה היא, בעצם, פרישות הדיבור הידועה מכתבי מוסר אחרים.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

 

לזכרה של ג'ואן פיטרס……..

3. היהודי הערבי

עד שקמה המדינה היהודיתמאז ומקדם

לא היה שום דבר שיפגע ביחסים

 הטובים בין הערבים והיהודים.

המלך פייצל, מלכה המנוח, של ערב הסעודית,

בנבובמר 1973, להנרי קיסינג׳ר

אין אנו נגד היהודים.

נהפוך הוא, כולנו שֵמים

והרבה מאות־שנים חיינו

 יחד חיי שלום ואחוה –

מוסלמים, יהודים ונוצרים.

יאסר ערפאת, ראש אש׳׳ף

מאז קמה ישראל מחדש נהרו מאות־אלפי יהודים מארצות ערביות אל המדינה החדשה. ב־1948 ישבו בעולם הערבי למעלה מ־850,00 יהודים. כיום יש בו פחות מ־29,000, צל חיוור של הציבור העתיק מלשעבר. רוב הפליטים היהודים הללו ברחו לישראל. מניין באו בבהילות כזאת – ומדוע?

בניגוד למיתוס, שלפיו חיו היהודים בשופי ובנחת עם הערבים קודם לקומה של המדינה הציונית, הרי חיבורים מוסמכים רבים-מספור מעידים עדות חותכת על שיעבוד, דיכוי, והתפרצויות של אלימות אנטי־יהודית מפקידה לפקידה, שהחשיכו על היהודים את עולמם בארצות הערביות־המוסלמיות.

אכן, בטרם יקומו הנביא מוחמד והאסלאם במאה התשיעית היו יחסים תקינים בין יהודים וערבים, ובספרות הערבית הקדומה אפשר למצוא מלים של שבח למידות הטובות והנאצלות של היהודים.

לפני הכיבוש הערבי היו כמה שליטים בחצי־האי הערבי ש״אכן התגיירו׳… כמו שמעידים היסטוריונים מוסלמים.

הקוראן עצמו מעיד על טבעם היהודי של ״יישובי בני־ישראל בערב״: יש בו התייחסויות לרבנים ולתורה שהם הוגים בה, ולכבוד וליקר שנהגו בהם הבריות בעבר.

הקוראן ״יש בו כה הרבה אגדות ורעיונות תיאולוגיים המצויים בספרות חז״ל עד שלפיו יכולים אנו לצייר לעצמנו תמונה מחיי־הרוח של אותם יהודים שעמהם ודאי בא מוחמד במגע״.

הנביא מוחמד עצמו הוא שניסה לשלול את התמונה החיובית של היהודי, שהשתרשה קודם־לכן. לדברי ההיסטוריון ברנארד לואיס, אמר הנביא מוחמד תחילה לשדל את היהודים שיקבלו עליהם את האסלאם: כאשר החל מוחמדבשלטונו במדינה ב־622 לספה״נ היו לו תומכים ספורים, ולכן אימץ לו כמה וכמה ממנהגי היהודים – בכלל זה תפילה יום־יום תוך כדי פנייה לעבר ירושלים וצום ביום-הכיפורים – בתקוה לקנות את לבם של היהודים. אך הללו דחו את דתו של הנביא מוחמד ולא זזו מאמונותיהם שלהם, ואז החליף מוחמד את ירושלים במכה וחדל מרבים ממנהגי היהודים.

כעבור שלוש שנים החלה איבת הערבים ליהודים, כאשר השמיד צבא מכה את השבט היהודי של בני־קורייזה. בגלל טינתו של הנביא מוחמד מכיל הקוראן הקדוש עצמו הרבה מדברי-הבלע שלו נגד היהודים ומהתקפותיו המרות על המסורת היהודית, שוודאי השפעתם ניכרת באמונותיהם של מוסלמים דתיים עד היום הזה. עומר, הכליף שירש את מקומו של מוחמד, התווה באמנה שלו את שנים-עשר החוקים שעל-פיהם הותר לו לד׳ימי או לא-מוסלמי להתקיים כ״כופר״ בין" מאמ­ינים ". האמנה הסדירה את תנאי חייהם של היהודים תחת שלטון האסלאם – חיים שאותם היה הד׳ימי עלול לקפח אם הפר את החוק הזה. בתוך שאר הגבלות שבאמנה נאסר על יהודים לגעת בקוראן; נגזר עליהם ללבוש בגד מיוחד להם (לפעמים כחול־כהה או שחור) עם אבנט: הם נאלצו לשאת פיסת־אריג צהובה כתג-היכר (כחולה לנוצרים); הם לא הורשו לקיים את מנהגי דתם ברבים! הם לא הורשו להחזיק סוסים ברשותם, כי הסוסים נחשבו אציליים: לא התירו להם לשתות יין בפרהסיה: וחובה היתה עליהם לקבור את מתיהם בלי שישמעו המוסלמים את יגונם.

לאות הכרת-טובה על שהורשה לחיות כך ולקבל ״חסות״, שילם הד׳ימי מס גולגולת מיוחד ומס-רכוש מיוחד, שעליהם ציווה הקוראן במישרים: ״הילחמו באלה [היהודים והנוצרים] אשר לא יאמינו באללה… עד אשר יעלו את המס בנפש חפצה, יען כי יושפלו.״– סורא ט, פסוק29 .

מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

מלחמת צרפת במרוקו ב־1844 ובקשתו של מונטיפיורי מן הסלטאן להוציא פירמאן לטובת היהודים ב־1845מונטיפיורי

נכשל המשא ומתן בין ממשל מרוקו ובין ממשל צרפת, ולכן פרצה מלחמה בין צבא הסלטאן ובין צבא צרפת. המלחמה פרצה לא רק מפני שתמכה מרוקו בעבד אלקאדר, אלא גם מפני שנאלצו אניות לשלם מס מיוחד לקורסארים שמן המגרב כדי שלא ישדדו את סחורותיהן. מושל טנג׳יר איים שאם תגיע שייטת צרפתית לנמל טנג׳יר, יהיו בסכנה חייו ורכושו של כל צרפתי ושל כל יהודי. כשהגיעה הידיעה הזאת לשגריר בריטניה בפריס, הביע תקוותו שלא תותקף מרוקו, אלא אם תפתח במעשי איבה נגד צרפת.

הפגיזו את הערים טנג'יר ומוגדור . (De Joinviiie) אניות מלחמה של צרפת בפיקודו של הנסיך דה

יהודי טנג׳יר לא נפגעו, ולזכר הנם קבעו שכ״א במנחם  אב יהיה יום פורים מקומי, וכינוהוPourim de las Bombas .

היו יהודים שברחו לגיברלטר, והיו שהגיעו ללונדון. אפשר להסיק זאת ממכתבו של מושל ג'יברלטר, הגנרל  – Wilson- לשר החוץ של בריטניה, לורד סטנלי – Stanley – מ – 17 באוגוסט 1844. רשימה שמית של 102 יהודים שעברו מטנג'יר לג'יברלטר מ – 27 ביולי 1844 נמצאת בתיקי הארכיון של משרד החוץ של בריטניה . צבא סולטאן בפיקודו של יורש העצר, מחמד הרביעי, ניגף לפני צבא צרפת בקרב ליד הנהר Isly, שנערך ב – 14 באוגוסט 1844

ההתקפה על מוגדור

מוגדור סבלה ביותר. לאחר שעות מספר של הפגזה על תותחי החוף ניגף צבא הסלטאן. מ־500-400 חיילים, שהיו אמורים להגן על העיר, נהרגו 92 חיילים ו־314 נשבו. השאר נסו עם אנשי הממשל המקומי. למחרת המשיכו הצרפתים להפגיז את מוגדור כדי לפגוע בתותחי החוף. ההפגזות החל ב־15 באוגוסט 1844 פגעו ב׳מלאח׳, שגרו בו רוב היהודים. מלבד היהודים שנקברו תחת ההריסות, היו שמתו ברעב.

להלן פירוט של תעודות מספר שמתעדות את הנעשה ליהודים יושבי ה׳מלאח׳:

א. כתב העת של המיסיון האנגליקני, שהחל לפעול במרוקו בשנות ה־20 של המאה ה־19, כתב על מצב יהודי העיר.

ב. ב־17 באוגוסט 1844 כתב יהודי ממוגדור שניצל ב־14 באוגוסט מן ההפגזה על העיר, שנמשכה יומיים.

ג. ב־13 בספטמבר 1844 כתב סוחר יהודי ממוגדור לאחיו בלונדון על המתרחש בעיר מ־15 באוגוסט. לדבריו, שמונה אניות של צרפת התקיפו את העיר. המאורים ברחו, והשבטים שמחוץ לעיר פרצו פנימה. הם פרצו לחנויות ובזזו אותן. המאורים נעלו את שער ה׳מלאח׳. הוא עוד הוסיף שכ־300 יהודים, בהם נשים וטף, מצאו מקלט בביתו של ר׳ יוסף אלמאליח, שגר בקסבה מחוץ ל׳מלאח. הם חסמו את הכניסות לבית מפני המאורים ומפני שבטים שמחוץ לעיר, תוך כדי שיורים עליהם. אבל לאחר מכן פרצו הפורעים לקסבה, ותבעו מיושבי הבית הזה שיאפשרו להם להיכנס. בדלית ברירה נתן להם החכם להיכנס לביתו בתנאי שלא יפגעו בחיי היהודים. הפורעים ביקשו מהאנשים כסף ודברי ערך, ואיימו להמיתם אם לא יעשו כן. הם אף פצעו והרגו יהודים. יהודים אחדים לא הובאו לקבורה. הסוחר עוד כותב שלאחר ששמע הסלטאן על המצב, שלח תרומה של עשרת אלפים דוקאטים. בעקבות המכתב הוקמה בלונדון מועצה של 11 חברים כדי לסייע לנזקקים. בראשה עמד סר משה מונטיפיורי. בחברים היו הברון אנתוני רוטשילד, יהודה גדליה ובן אחותו של משה מונטיפיורי, י״מ מונטיפיורי.

ד. במכתבו של סגן הקונסול הבריטי במוגדור מ־28 בספטמבר 1844 ליהודה גדליה שבלונדון יש עוד פרטים: חיילים שתפקידם היה להגן על העיר בזזו את ה׳מלאח׳ שעתיים לאחר שהתקיף צי צרפת את העיר. הכול ברחו מן ה׳מלאח׳ למעט הזקנים והחלשים. אלה נשארו בה ונרצחו. בני השבטים שפרצו לעיר שדדו ורצחו את היהודים. אף הבורחים מחוץ לעיר סבלו! היו מהם ששבטי הברברים שמחוץ לעיר בזזו או רצחו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
ינואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר