Il etait une fois le Maroc il etait une foisTemoignage du passe judeo-marocain David Bensoussa
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussa
Pour ce qui est des ambassades, la diplomatic etait fort differente de ce qu'elle est de nos jours. L'ambassadeur accredite devait jouir de la confiance des deux parties, ce qui exigeait des qualites peu communes en matiere de relations humaines. En outre, les ambassadeurs etaient aussi des negociants et devaient marcher sur une corde raide en ce sens que leurs interets personnels ne devaient pas entrer en conflit avec ceux des parties qu'ils representaient. Qui plus est, leur situation etait fort enviee et ils devaient composer avec les intrigues de cour sans jamais perdre la confiance du monarque.
Jacob Rosales fut un commercant d'epices responsable des relations avec le Portugal au debut du XVIe siecle. II recut l'ambassadeur de Francois Ie Pierre de Piton lequel lui offrit un chargement de livres sacres juifs. Jacob Routi (Roti) fut au service du dernier sultan wattasside. Aux dires du diplomate portugais Lourenco Pires de Tavora, «Rien ne peut se faire dans ce pays sans Jacob Routi.» Jacob Routi fut en charge de l'etablissement d'un traite de paix entre le Maroc et le Portugal en 1538 II aida ses freres marranes a revenir au judaisme et encourut de ce fait la colere de l'lnquisition. Mais le pape lui emit un sauf-conduit pour voyager dans les pays chretiens, probablement parce qu'il negocia la liberation de captifs chretiens. Ceci lui fit encourir des jalousies a la Cour marocaine. Toutefois, il fut presente a l'assemblee des Oulemas de Fes comme un simple traducteur afin de ne pas heurter leur sensibilite. Jacob Routi defendit les interets des Wattassides devant la puissance grandissante des Saadiens qui avaient repris aux Portugais les villes coheres suivantes : Santa Cruz (Agadir), Safi et Azemmour, a l'exception de Mazagan. Ce puissant personnage connut la meme fin tragique que les anciens vizirs juifs Ben Waqassa et Haroun Ibn Battash.
Revenons aux Pallache…
Le sultan saadien Moulay Zidane regna de 1603 a 1628 et Samuel Pallache fut son representant a La Haye. II joua un role clef lors de la signature d'un accord commercial en 1610 II obtint du sultan le monopole du commerce avec les Provinces-Unies (les Pays-Bas). Le sultan Moulay Zidane le considerait comme « notre serviteur et notre agent» et il beneficiait de la confiance de Guillaume d'Orange. Le Parlement des Provinces-Unies le designa representant officiel aupres du sultan. Samuel Pallache s'ingenia a assainir les relations prevalant alors entre le Maroc et les Provinces-Unies et participa a cinq delegations entre 1609 et 1615 II racheta les marchandises desquelles les pirates marocainss s'etaient empares et les remit aux Provinces-Unies. II negocia l'envoi d'ingenieurs neerlandais afin de consolider les ports marocains si convoites par les Espagnols. Cette transaction n'aboutissant pas rapidement, les Espagnols purent prendre Mamora, a l’embouchure de Oued Sebou. Samuel Pallache etait un homme fier qui n'hesita pas a vilipender en public 1'ambassadeur d'Espagne apres que leurs carrosses se soient heurtes, au grand plaisir de la foule d'Amsterdam qui n'etait pas mecontente de voir l'Espagnol ainsi traite. II inaugura les offices rublics de Kippour a Amsterdam en 1596
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
פרק שלישי – 1890-1886
הראשונים שסחרו בשעורה וחנדל
יהודי יפו שסחרו בשעורה ובחנדל בנגב היו יוסף בק מויאל, ר' אהרן שלוש ור׳ משה אלקיים, וכך נם הבנים אברהם חיים שלוש ועזיז אלקיים, סבו(אבי אמו) של השר עוזי בר-עם. הם סחרו בשעורה של מדבר הנגב עם משפחת אלשווה, ראש עיריית עזה עתיר הנכסים. לאלשווה היו אדמות בעזה, בבאר-בשבע, במדבר סיני, שהגיעו עד לעציון-גבר. גם משפחות בסיסו, סורני, אלרייס כיאל, חוסייני, אבו רמדן ואבו שעב, שלטו שלטון ללא-מיצרים. היהודים לא יכלו לחדור לענף זה, לא במישרין ולא בעקיפין, והם נסוגו. לא כן אנשי הגרעין שבאו להקים ישוב יהודי בעזה. אלה הצליחו לעקוף קשיים אלה על-ידי כך שהתקשרו אל היצואנים המונופוליסטים היהודיים בטריפולי, שאיתם סחרו הערבים בעזה, ועם הסוחרים הערביים המקומיים, ויצרו שותפויות עימם, או עם אחד מראשי שבטי הבדואים שהיו מעוניינים ביצוא סחורתם לארצות אירופה, בעזרת אותם יצואנים בעלי המונופול בטריפולי.
ב-1864 יצאו כמה סוחרים יהודים אל ראשי השבטים במדבר, וקנו שעורה בכמויות גדולות. בזכות שותפותם עם ראשי השבטים הם הביאו עימם למכירה לבני השבט בדים, קפה, ממתקים ומיני סידקית. כאמור, התנהל כאן סחר חלופין: סחורות תמורת שעורה והנדל, והמסחר התנהל בזכות השותפות.
התפתחות הישוב היהודי בעזה
ב-1896 הישוב בעזה גדל לאיטו. נוספו אליו משפחות מירושלים ומחברון. הם מצאו פרנסה ולא עזבו את עזה. ב-1896 היו בעזה כ-50 משפחות והמוסד החינוכי היחיד היה תלמוד-תורה קטן, שבו לימד חכם אליהו שמול מיפו. רק שתי משפחות שלהן ילדים גדולים, נזקקו לבית-ספר, ונאלצו לעזוב את עזה ולחזור ליפו.
כשנוכחו חכם נסים אלקיים ואברהם חיים שלוש, שקיימת סכנת עזיבה בהיעדר בית-ספר, הם יצאו לשכנע משפחות צעירות מחברון להתישב בעזה, והצליחו להגדיל את הישוב גם בעזרת צעירים מיפו.
באותו זמן הגיעו ליפו מגיברלטר משפחות רבות, ביניהן משפחת אמוץ, נתינים בריטיים אמידים שהיו להם קרובים בעזה. המשפחות לא הכירו את עזה והיססו להיענות בחיוב להזמנה להתיישב בה, כפי שעשה פעמים רבות בעבר חכם נסים אלקיים, שסיפר לאנשי גיברלטר על מטרת ההתיישבות היהודית בערים הערביות, על הלבטים של תושבי עזה כישוב קטן, ועל הסיכויים הכלכליים הגדולים הטמונים במסחר עם הבדואים, ביצוא השעורה והחנדל לאנגליה ולגרמניה, שנמצא, כאמור, כולו בידי סוחרים ערבים עשירים. אלקיים הביע דעה כי העשירים שביניהם יוכלו, כנתינים בריטיים, להתחרות בסוחרים הערבים שאין להם רשיונות יצוא לארצות אירופה, והם מייצאים באמצעות יצואנים יהודיים מלוב. כנתינים בריטיים, אין ספק שייכלו לקבל רשיונות ליצוא סחורה לאנגליה ולגרמניה, והזמין אותם לבקר בעזה.
משה ארווץ, ראש המשפחה, ואחרים, ביקרו בעזה ובדקו את תנאי המסחר. הם הגיעו לידי למסקנה שדברי חכם נסים כנים, והסיכוי להתבסס כלכלית עם משפחותיהם הענפות טוב בעזה מאשר ביפו. רוב המשפחות הלכו אחרי משה ארווץ והתישבו בעזה. ר' אהרן שלוש, שלום מויאל, יוסף בק מויאל וחיים אמזלג, קונסול בריטניה ביפו, הבטיחו להם הלוואות ברבית סמלית כדי להתחיל במסחר בעזה, אם יזדקקו להן; ראש המשפחה מוסה ארווץ הודה להם ואמר, כי השם בירך אותם בממון ואינם נזקקים להלוואות.
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון
יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון
מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא.
השיר מתוך ספרו של יעקב לסרי " השירה היהודית העממית במרוקו
גנייא לננפיסא אולולייד
שיר ליולדת ולתינוק
אנפיסא פססיר ווחזאמהא דלחריר
היולדת במיטתה ובאבנט משי אזורה
עקבאל בזהד רבבי לילת למילה
מי יתן וברצון האל, ליל המילה הטהורה
עקבאל לילת לכמיס לכביר וולילת למילה
ומי יתן וליל החמישי הגדול, וערב המילה הטהורה
בזהאד ללאה ייכבר מוממו, וויקרא תורה ווימסי לססקוילא
בעזר השם יגדל התינוק, ויקרא תורה וילך למדרשו
ווחנא כאא נחזזמוה בלחזאם, וולבאשו נדוורוה דארא
ואנחנו אוזרים אותו, באבנט שיקיף לבושו
בזהד רבבבי ייכבר מוממו, וייקרא לגמרא
בעזרת האל יגדל התינוק, ובגמרא יפרש לנפשו
אילא כא נקטטרו מאחייא, כא נקטטרוה ברריסא
ואם נטפטף מאחייא, בנוצה נדליף טפטופה
וויעיס לינא מוממו, מעא אוממו אנפיסא
ויחיה לנו התינוק, עם אמו היולדת באומנה
לפרחא בללאה, וולפרחא בלמאזי ליכום
שמחתנו שמחת אל, ושמחת הבאים אליכם
מנחית גאלו אליהו הנביא, דאכל עליכום
מפני שאליהו הנביא נכנס לביתכם
וואנא ללי גאלס הנאייא, צפפית ליכום חרובי
ואנוכי היושב בזה המקום, השלמתי מלותי במקור
ווילא מא חבבתוס למעאני, אראוולי גיר לערובי
ואם פתגמים אינם לרצונכם, הבו לי רק שירי פולקלור
הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן
אם ילדה זכר – לא יישא אשה שנייה
ר׳ רפאל בירדוגו דן בשלוש שאלות אלה:
מי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה והתירו לו בית הדין לישא אשה ולא הספיק לישא אשה עד שנתעברה אשתו וילדה בן זכר, אם בהיתר קאי [האם חל עליו ההיתר לשאת אשה שנייה] ויכול לישא או לא. התשובה שלילית, כי ״יש לו זרע זכר אסור, דכך היתה התקנה שכאשר יהיה לו ממנה זרע זכר לא ישא – והרי יש לו״(׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ קמב).
בשאלה אחרת שנשאל אותו חכם מדובר באדם שנשא אשה שנייה, ״וילדה לו זכר ולא התנה עמה שלא יישא אחרת עליה או מתה, אם יכול לישא אחרת״. התשובה שלילית, כי ״סוף סוף יש לו זרע זכר ממנה״(שם, סי׳ קמג).
השאלה האחרונה בנושא זה התייחסה לאדם ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, והותר לו לישא אחרת. ואחר כך נתעברה אשתו הראשונה. השאלה האם יכול לישא את האשה השנייה לפני הלידה של הראשונה או לא. התשובה שמותר לו, כי יש חשש שמא תלד נפל, ואם תלד חי ״שמא נקבה״ (שם, סי׳ קמד).
כל המקורות שלעיל מלמדים שכדי להוליד בן מותר לגבר לשאת אשה נוספת.
ר׳ יוסף בירדוגו דן בכמה מתשובותיו בנושא זה: ההנחה היא שאם במשך עשר שנים לא ילדה, מותר לו לשאת אשה שנייה. השאלה היא האם לנישואי קטנה כבת שש־שבע מונים עשר שנים מיום הנישואין, או מזמן שהיא ראויה לילד. החכם ענה כי לפי חכמי פאס הראשונים אם עברו עשר שנים ״ובן אין לו רשאי לישא אשה אחרת עליה״ (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ ב).
היו מצבים בהם הותר לישא אשה נוספת כבר אחרי חמש שנים. החכם הנ״ל דן באשה שעד גיל 46 – גיל בו רוב הנשים כבר אינן יולדות – לא ילדה זכר. בעלה רצה לשאת אשה נוספת עליה. חכמי פאס פסקו שאם אחרי חמש שנים לא ילדה זכר, מתירים לו שבועתו שלא יישא שנייה, משום: ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך״(קהלת י, 6). כלומר, על האדם להוליד גם בגיל מתקדם. לשם כך, מותר לו אפוא לשאת אשה שנייה (שם, אהע״ז, סי׳ ד).
לעומת זאת, מי שיש לו זרע זכר מאשה אחרת, ואין לו מאשתו הנוכחית, אינו רשאי לשאת אשה אחרת עליה, כי יש לו כבר בן (שם, אהע״ז, סי׳ ו).
שאלה אחרת דנה במי שלא היה לו בן בסוף עשר שנות נישואין ואשתו מעוברת. האם מותר לו לשאת אשה אחרת עליה? לפי ר׳ יוסף בירדוגו הנ״ל, היו כמה חכמים שפסקו כי יישא עליה אשה נוספת. כי אם תלד ״ספק חי ספק נפל, ואם תמצי לומר חי, שמא בת״. אבל למרות זאת מסקנתו שלא ישא אחרת כי ״רוב הנשים יולדות חי ומספק שמא זכר שמא נקבה חד ספיקא [ספק אחד] אין לו לישא״(שם, אהע״ז, סי׳ ג).
פסיקה שונה הייתה במקדה הבא. יצחק בן יעקב אזולאי מתושבי העיר סלא Sla, מול רבאט], היה נשוי עם מרים בת שלמה אדרעי ובמשך ארבע עשרה שנים משנישאה לו, לא נבנה ממנה בזרע זכר כי אם בבנות. נוסף לכך היא חולה. ר׳ יעקב בן יקותיאל בירדוגו ענה בשנת תא״ר (1841) כי הוא רשאי לשאת אשה נוספת עליה (׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז, סי׳ עא).
בוארזאזאת Quarzazat, בדרומה של מרוקו] היה יהודי שנדד מעיר לעיר לפרנסתו, וחשש לחזור לעירו בגלל סכנה לביטחונו. הוא עדיין לא נבנה בזרע זכר, ורצה לשאת אשה שנייה בתקוה שזו תלד לו בן. הוא אינו רוצה לגרש את אשתו הראשונה, ויש לו עדים כי הוא בעל יכולת כלכלית לפרנס שתי נשים. ר׳ רפאל משה אלבאז ענה כי ״הדין עמו ויכול לישא אשה לקיום המין כי לא תוהו בראה״. וכיוון שיש סכנת נפשות אם יחזור לביתו ולאשתו הראשונה, מותר לו לשאת שנייה (׳הלכה למשה׳, אהע״ז, סי׳ לז).
אשה נתעברה אחדי עשר שנות נישואין. לאחר שהותר לבעל לשאת אשה נוספת, התעברה אשתו הראשונה. השאלה שדן בה ר׳ שלמה אבן דנאן האם רשאי לשאת את השנייה לפני הלידה של הראשונה או לא. תשובתו חיובית, כי יש ספק שמא תלד נפל או תלד נקבה, והוא רוצה בן (׳אשר לשלמה׳, דף קלט ע״ב, אות נון).
לפי תשובה משנת תש״ו (1946) התיר ר׳ שלמה אצבאן הכהן לאדם לשאת אשה נוספת לאחר עשר שנות נישואין, כי אשתו ילדה לו רק בנות והוא טוען כי עדיין לא קיים מצות פריה ורביה. ״אשתו מעכבתו מטעם שעדיין היא ילדה ויולדת, ומן השמים ירחמו עליה ותלד הזכרים״. החכם ביסס את ההיתר שלו לשאת אשה שנייה, בהתבססו על התקנה בפאס בשנת גש״ן שהוזכרה לעיל, ודחה את טיעונה של האשה כי היא עדיין צעירה ״וראויה לילד ואינה משכלת ואין בה מום״ (׳מעלות לשלמה׳, אהע״ז, סי׳ ס).
ר׳ שאול אבן דנאן ענה, בהסתמכו על הנאמר בתשובות יעב״ץ ח ״ב, סי׳ כח, כי ״אפילו יש לו כמה בנים זכרים חיים מאשה אחרת, רשאי לשאת אשה על אשתו בת בנים, ואין זה בכלל שבועה שלא ישא אשה״. ולכן אם אין לו בן זכר מאותה אשה לאחר עשר שנים, מותר לו לשאת אשה נוספת (׳הגם שאול׳, סי׳ פ, דף עו ע״ב).
במאה ה־20 היה מעשה ביהודי שבמשך 28 שנות נישואין אשתו לא ילדה לו בנים. למרות שיש לו בנים ובנות נשואים מאשה אחרת, הוא רצה עוד בנים. בית הדין המקומי ובית הדין הגבוה [בית הדין העליון] במרוקו אישרו לו לשאת אשה נוספת, בהתאם לבקשתו(׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ א).
בג׳רבה אם אין לו בנים ־ אין כופים אותו לשאת אשה שנייה
ר׳ כלפון משה הכהן נשאל בשנת תרפ״ב (1922), על אלמן אשר ״עדיין לא קיים מצות פריה ורביה, שאין לו רק בנות, האם מתירים לו לשאת אשה תוך ג׳ רגלים לאחר פטירת אשתו״.
לפי הדין ביור״ד סי׳ שצב, ס״ק ב: ״מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלש רגלים… ואם לא קיים מצות פריה ורביה… או אין לו מי שישמשנו מותר לקדש מיד ולכנוס אחר שבעה״.
החכם השיב שלא זו בלבד שמותר לו, אלא בית הדין צריכים להתיר לו כיון דמדינא [מהדין] הוא מחויב במצות פריה ורביה, ומן הדין היה ראוי לכופו לקיימה כמבואר באהע״ז סי׳ א, ס״ק ג: ״ומי שעברו עליו כ׳ שנה ואינו רוצה לישא בית דין כופין אותו״. אלא דלא נהגו לכוף, אך כשהוא עצמו בא לקיים המצוה, לא די שאין למונעו, אלא שיש לייעץ לו לישא (׳שואל ונשאל׳, ח״א, יור״ד סי׳ קפב). החכם ציטט את ר׳ יעקב בן נאיים, שו״ת ׳זרע יעקב׳: אנן בדידן [אנחנו] נוהגים דאין מניחים לאדם לישא אשה אחרת על אשתו כי אם בשביל איזה סיבה מוכרחת. ומקרוב רצה איש אחד לישא אשה על אשתו מפני שאין לו בנים אלא בנות ואשתו עדיין ראויה לילד. והסכמנו אנחנו ולא הנחנוהו, ואז נתפייס עם אשתו והולידה לו בנים זכרים (׳ברית כהונה השלם׳, אהע״ז, דף שס).
בספרותנו מצויים שירים, תפילות, ברכות ואיחולים שיזכו לבנים, וסגולות ללידת בנים, וכן פתגמים עממיים המבטאים את העדפת הבנים. בעת הנישואין היו שרים:
ישמח חתן עם הכלה
בבנים יחידי סגלה
(יעקב בירדוגו, ׳קול יעקב׳, דף עב).
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן
20- الف صديق ولا عدو واحد
אלף צדיק ולא עדו ואחד
ידידיך, ככל שירבו לא יזיקו לך ולא יתחרו נגדך, אך אויב או שונא אחד, עלול להזיק לך
אין נקב המחט צר לשני אוהבים, ואין רוחב העולם די שלני שונאים….מיוחס לשמה אבן גבירול
20 – اتفق القط والفارـ على خراب الديار
איתפקה אלקאט ואלפאר, עלא ח'רבי אלדיאר
החתול והעכבר הסכימו ביניהם ( במקום לריב ) את הארץ להחריב
שני האויבים שיתפו פעולה נגד צד שלישי
21 – ثلاثه مش ممكن اخفاءها ـ الحب والفقر والسعال
תלאת אמוש ממומכאן איח'אפאיהא, אלחוב, אלפקר ואלסועאל
שלושה לא ניתן להסתיר, האהבה, העוני והשיעול
אהבה ושיעול אין לנעול במנעול – פתגמים ומכתמים , חנניה ריכמן
שיעול ואהבה אי אפשר להסתיר – ג'ורג' הרברט