מורשת יהדות מרוקו

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

וכאשר אנו פונים מזרחה, השליש השני של עולם האסלאם הרבה יותר הומוגני ויונק ברובו מתרבות המקור ההודית האחת, אם כי בשוליו המרכז-אסיאניים והרוסיים הוא טוען למקורות יניקה אחרים. המדובר בעיקר בתת-היבשת ההודית ובספיחיה, הקרויה גם דרום אסיה, שבכל אחת משלוש הארצות הגדולות המרכיבות אותה, ושהיו בעבר חלק מאותה יחידה היסטורית תרבותית, אנו מונים אוכלוסייה מוסלמית גדולה. הכוונה לפקיסטן, להודו ולבנגלה דש, שבכל אחת מהן מתקיימים ריכוזי בני אדם ענקיים, שבמשולנ מתחרים באוכלוסייוז המיליארו ורבע של הענק הסיני מצפוו בכל אחת מארצות אלה נמצאים י 120 150 מיליון מוסלמים, החיים בדרגות שונות של עוני ודוחק. לקראת סופו של השלטון הקולוניאלי הבריטי. בתת-היבשת, ב-1947, דרשו המוסלמים, בהנהגתו של מוחמד ג׳ינאח, לפרוש מן הישות המדינית המאוחדת שבהנהגת גנדי ונהרו ולהקים מדינה מוסלמית עצמאית משלהם. תוך ייסורים, מחלוקות, מלחמות וגלי עקורים, נוצרה מדינת פקיסטן הגדולה ובה כשני שלישים מכלל מוסלמי הודו, בעוד שליש נותר במקומותיו כמיעוט. המדינה המוסלמית התעמתה במשך שנות דור עם ריפוי פצעי ההיפרדות, העקירה ואיחוי הקרעים, ובפרט עם האנומליה שהיתה פרודה לשתי מחציות: המזרחית והמערבית, שאלף קילומטרים של שטח הודי חצצו ביניהם. פקיסטן הקרועה גם ראתה בעיניים כלות כיצד איזור קשמיר השגיא, שרובו מוסלמי, נותר בשלטון הודי לאחר החלוקה. ב- 1971 התקוממו תושבי האיזור המזרחי שבבנגל, בראשותו של מוג׳יב רחמאן, והם בנגלים שמאסו בשלטונם של בני מערב המדינה הבלוצ׳ים והפונג׳בים, והכריזו על עצמאות ארצם בסיוע הודי פעיל. שתי חלוקותיה של הודו הביאו לכך כי בשתי המדינות האסלאמיות, החיות האחת לחופי האינדוס והשנייה על גדות הגנגס, מכונסים יחד כ-300 מיליון מוסלמים. אם תוסיף עליהם את המיעוט בן 120 המיליון של הודו, את 25 מיליון האפגאנים שמצפון־מערב, את למעלה מ-60 מיליון המוסלמים של מרכז אסיה הסובייטית לשעבר, את הקווקז ואת מוסלמי הפדרציה הרוסית, כמו טטארים, צ׳צ׳נים ואחרים, שוב אנו מגיעים בקירוב למעלה מחצי מיליארד מוסלמים, בני עממים, לשונות, תרבויות ומסורות שונות.

איזור זה גם ידע ימי זוהר שאין להם דוגמא, כאשר הכיבוש המוסלמי ייסד שם את סולטנות דלהי ואחר כך קמה השושלת המוגולית האדירה, שהקבילה בקיומה לאימפריה העותמאנית(מאות 19-16) והגיעה לפסגות של עושר ותרבות כאשר שלטה על תת-היבשת כולה. אם כן, השלטון האסלאמי למד להתמודד, כמו בפרס ובחצי-האי האיברי, עם מצב שבו המיעוט המוסלמי השליט ניהל את חיי המדינה שבה בני הרוב היו לא-מוסלמים. מובן שתהליך האסלאמיזציה מתגבר ומזדרז כאשר השליטים הם מוסלמים, בעיקר בתקופתם של קיסרים רחבי דעת ודורשי פשרות ושילוב עם בני הרוב, אך בתקופתם של מלכים קנאים וחשוכים רבו הרדיפות ורבים מבני המקום או שנאלצו להמיר דתם כדי להתקיים, או שנמלטו על נפשם או שהשיחו קומתם עד שירווח. מכל מקום, המורשת האסלאמית בתודעה ההודית הנה עצומה ומעורבת, וכך גם היחס למיעוט המוסלמי האדיר שנותר בהודו לאחר החלוקה. כי מחד רבה הגאווה ההודית על תרבות הפאר שהותירו המוגולים אחריהם, שהתאג׳ מהאל הנו רק המופת הפופולארי ביותר בתוכה, אך מאידך הם כועסים על שהאסלאם סירב להיטמע בחרדות הודו הגדולה וכפה את חלוקת היו שת תוך קריעתה וריסוקה, ופציעתו! באופן כח אווש, עד כי היא מתקשר י\ז חיוגt להתאושש מן הטראומה ההיא, גם פיזית וגם נפשית. והא ראיה – שלוש המלחמות שהיו ביבשת מאז חלוקתה, המלחמות המאיימות להתלקח תמיד בגלל קשמיר או בגלל האיום הגרעיני ההדדי, והתבערה המתמדת שבחיכוך בין הרוב ההינדי לבין המיעוט המוסלמי שהיה שליט ונדחק למעמד של מיעוט, ולא השלים. גם בשוליים המרכז-אסיאניים קמו ממלכות מוסלמיות בשלהי ימי הביניים, לפעמים עם זיקה לאיראן ולפעמים לצפון הודו ולאפגניסטאן, והמצטיינת שבהן השושלת הטימורית (שלהי המאה ה-14 ותחילת ה-15) שהגיעה לפסגות אימפריאליות ותרבותיות מרשימות, ששרידיהן המעטירים עדיין מקשטים את הערים העתיקות של בוכרה, סמרקנד, טשקנט וחיווה שבאוזבקיסטן המודרנית.

אשר על כן, איזור זה הוא אחד הבעייתיים והנפיצים ביותר בעולם האסלאם, לא רק בגלל בעיית קשמיר שימיה כימי חלוקתה של היבשת, אלא גם מפאת אזורי התפר הפראיים שבו, בהם שולטים שבטים שמעולם לא הכירו בשלטון חוק, הם מקומות אידיאליים לצמיחת קבוצות מורדים ופורעים, להקמת בסיסי אימונים לטרור ולטיפוח דוקטרינות לוחמניות ואלימות שיד השלטון, גם לו רצתה, לא יכלה להגיע אליהם. אזור ספר זה, הכולל את אפגניסטאן, פקיסטן וכמה מן הרפובליקות האתניות של מרכז אסיה (טגייקיסטאן, קירגיזסטאן, אוזבקיסטאן, קזחסטאן ותורכמניסטאן), ובו גם פירוד לשוני-אתני-כיתתי-שבטי עצום, מורה בעצם השמות של ארצותיו על פירוד \\ז.- סטאן היא ארץ, ומכאן שהסטאנים השונים הם ארצות האפגאנים, האוזבקים, הקזאכים, וכדומה, ממש כמו שאירלנד, פינלנד, אינגלנד הן ארצותיהם של האירים, הפינים והאנגלים (אך לא תאילנד שתושביה הם תאים, ושפתם תאית, ולא פקיסטאן שהיא ארץ הפקיסטאנים). השמות הללו עלו לחדשות בדיוק משום שקבוצות אסלאמיות קיצוניות, כמו הטליבאן והקאעידה, מצאו שם מקלט, וכל ההפצצות וההתקפות של האמריקנים ובעלי בריתם המקומיים שאינן מצליחות להוציאם ממעוזיהם או להשמידם, והם עוד עתידים לייצר מכשלות רבות לעולם המערבי, וישראל בכללו. גם הפדרציה הרוסית, שנפטרה כביכול מעול שש הרפובליקות האסלאמיות במרכז אסיה ובקווקאז, משקילפה מעליה את משטר ברית-המועצות על 15 הרפובליקות שלה, נמצאת עתה במצוקה מפאת לחץ המיעוטים האסלאמיים שנותרו בתוכה, לפרוש גם הם, תהליך שלו החל היה יכול להביא קץ גם לעצם קיום הפדרציה שבה 89 עממים, שהרוסים הם רק בני הרוב שבה. מכאן התעקשותם שלא לוותר לצ׳צ׳נים, שלו נכנעו להם, היו קמים הדגיסטאנים והטטרים ואחרים, ותובעים את ליטרת הבשר שלהם, ואז לא היה עוד קיום לפדרציה ההיא.

פרופסור אלימלך וסטרייך

אתה מוצא קשר ורציפות מימי המגורשים ועד לשנת 1950 ?.

אני חושב שיש קשר. לא אני המצאתי את זה, הרב יעקב משה טולידאנו, אחד מחוקריה ורבניה של מרוקו כבר כתב על כך בספרו " נר המערב " בהתייחסו לחיבור " כרם תמר ", – היה אחר כך לאבן פנת היהדות במרוקובכלל ל " שולחן ערוך " שהכול סמכו עליו, ועל פיו נחתכים רוב דיני ומשפטי הדת בין יהדות מרוקו מבלי להשגיח כלל אם ימצאו חולקים עליו מהפוסקים היותר מפורסמים ". גם הרב דר' משה עמאר ( שבזכותו הגעתי לחקור על יהדות מרוקו ) הקדים אותי בעניין.

מכל מקום, הקו המאפיין את שתי התקופות הוא בכך שחכמי מרוקו השתמשו בחקיקה ובתיקון תקנות בתור מנוף עיקרי להתמודדות עם בעיות. זה היה " כלי הנשק " המרוקאי להתמודדות בעת גירוש ספרד, שהיה אז קטסטרופה גדולה, ובשנות החמישים שהייתה התמודדות עם המודרניות. המנוף של החקיקה לא קיים במסורת האשכנזית, לפחות מאז האמנציפציה, וניסיונות שנעשו בארץ נתקלו בצגובות מאוד חריפות

בעיני, הדרך היחידה, כמעט, להתמודד עם בעיות המשפחה היה לאמץ את הדגם המרוקני.

במה ? בלקחתאת הפסיקה שלהם ולהכניס אותה למשפט העברי בישראל, זו כוונתך ?

לא. לא לקחת את הפסיקה שלהם אלא לקחת את הנכונות שלהם להתמודד עם בעיות בדרך של חקיקה.

כלומר לאמץ את המתודה שלהם ?

כן, לאמץ את המתודה. אני לא אומר לאמץ את הפתרונות הספציפיים. המרוקאים נתנו את הפתרונות הספציפיים שהתאימו להם לחברה היהודית במרוקו. אני מדבר על אימוץ השיטה שלהם, להפנים אותה לתוך המערכת ולקבל אותה, זה דבר אחד.

שנית, לא רק לקבל את עצם השיטה אלא גם את הרדיקליות שלה, את עוצמת השינוי, שזה הדבר המשמעותי. אם נחזור לדוגמא של הייבום אנחנו מוצאים שהמרוקאים לקחו מסורת שהתירה לגמרי את הייבום וכפתה אותו על האישה באופן מעשי, ועשתה בזה שינויים מהפכניים, שבהם האישה יכלה להשתחרר מאותה כפייה.

אני חוזר ואומר יש לבדוק את מידת השינוי, את איכותו ועוצמתו ואותו לאמץ כמודל. מודל שאפשר להחיל אותו גם בתחומים אחרים לאו דווקא בייבום. זו הנקודה המרכזית.

האם היה במדינת ישראל איזשהוניסיון לאמץ משהו מהדגם המרוקני ?.

היה ונכשל. נושא הירושה היה התחום הראשון שנלקח משליטת הדין הדתי, עם קון המדינה. הרב הרצוג פנה אל הרב שאול אבן דנאן, שישב במרוקו, וביקש לשמוע ממנו מה הם עשו בנושא ירושה, והוא אף השיב לו תשובה מפורטת, כי לרב הרצוג היה חשוב מאוד, שהחוק האזרחי לא יהיה מנותק מהדין הדתי והוא רצה חהמשיך את המודל הישן, המבוסס על הדין הדתי, עם תיקונים, אז הוא פנה ליהדות מרוקו וניסה לקבל מהם השראה. אבל הרב הרצוג נכשל ביוזמתו בגלל התנגדות חריפה מצד האשכנזים שהאשימו אותו שהוא " צדוקי " ו " רפורמי " 

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.      

קורות התנועה השבתאית

פרק שלישי: החברה היהודית במרוקו והנהגתה

בשני הפרקים הקודמים עמדנו על התנאים החמריים והרוחניים בהם חיו יהודי מרוקו. לשם השלמת הרקע להבנת היהדות באותה תקופה, נעמוד בקצרה על החברה היהודית, מבנה, מעמדה החוקי והנהגתה. אין זה מעניננו באן לסקור את תולדות יהודי מרוקו לתקופותיהם השונות. נצטמצם בעיקר לאותו פרק זמן בו אנו עוסקים.

החברה היהודית

אנו עוסקים בדורות שלאחר גרוש ספרד עד המחצית הראשונה של המאה ה־18. החברה היהודית היתה מורכבת משתי חטיבות אטניות בולטות:¹ האחת מורכבת מהתושבים הותיקים שנקראו ״התושבים״ וה­שניה – מהתושבים החדשים שנקראו ״המגורשים״ או ״חובשי הכומתות״. מאוחר יותר הצטרפו לקבוצה הזאת כמה סוחרים יהודים שהגיעו למרוקו כאשר ראשוני מלכי השושלת העלאווית פיתחו קשרי מסחר עם ארצות אירופה. הגולים הביאו אתם למרוקו מסורות חיים והשקפות שונות מאלה של התושבים האוטוקטונים. הפגישה בין שתי ״התרבויות״ הביאה להתע־ שות גלויה בין שתי החטיבות שבאו במגע. חילוקי הדעות שנתגלעו חבקו שטחים רבים החל מנוסח התפילות וכלה במנהגי השחיטה (נפוחה).

תהליך ״מיזוג הגלויות״ בין שתי החטיבות היה מלווה בויכוחים מרים ובפולמוסים חריפים בעיקר בפאס והיתה דרושה מנה גדושה של סובלנות, זהירות, פיקחות וכבוד הדדי משני הצדדים כדי להגיע למכנה משותף ולהבטיח את אחדות הקהילה. ההתנגשות בין שתי החטיבות היתה נחלתן של כל קהילות ישראל בצפון אפריקה והמנהיגות הרוחנית פעלה כדי לרסנן. ללא ספק גם העוינות שאפפה אותם אילצה אותם להבליט את המאחד ביניהם ולא את המפריד וזחה את תהליך ליכודם הפנימי כדי שיוכלו לעמוד מול התלאות והמזימות שחרשו עדם אויביהם.

חלק נכבד בתהליך המיזוג היה בתרומתם של חכמי הדור, ביניהם הרשב״ץ (ר׳ שלמה בן־צמח דוראן) והריב״ש (ר׳ יצחק בר־ששת), שישבו באלג׳יר אך השפעתם השתרעה על צפון אפריקה כולה, וכן של רבנים