ארכיון יומי: 12 בינואר 2015


שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת יהודים בהצתה*

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ומקדם ומים כרך ב

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה

שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת יהודים בהצתה*

אליעזר בשן

במאה הי״ט

גם בתקופה זו היו רעשים ושרפות באיזמיר, מהם שגרמו נזקים חמורים ליהודי העיר. בין השנים 1804-1802 פרצו רעידות אדמה בעיר, אך לא ידוע על נזקים חמורים. בשרפה שפרצה ב־10 ביוני 1810 נפגעו בעלי חנויות יהודים רבים, כמו גם תורכים ויוונים, כפי שכותב פראנציס וורי (Francis Werry), הקונסול הבריטי באיזמיר בשנים.1825-1794 ב־10 בינואר 1812 שוב נמסר על שרפה, אך לא נזכרים יהודים שנפגעו. לפי מקור אחד, פקד רעש גדול את העיר בשנת 1814, ונספו בו כ־40 אלף תושבים. (לא מצאנו עדות נוספת על אירוע זה, והדבר טעון בדיקה).

שרפה גדולה שפרצה בי״ב באב תר״א (יולי 1841), פגעה קשות ביהודים, ורוב בתי הכנסיות נשרפו. מכה זו גרמה להדלדלות נוספת ותלולה במצבם של יהודי העיר, כפי שמבטא זאת ר׳ חיים פאלאג׳י(תקמ״ח-תרכ״ח/1868-1788):

״וידל ישראל עד מאד״(לב חיים, ח״ג, סי׳ קמט). המיסיונרים שפעלו בתקופה זו בתורכיה, ניצלו את המצוקה, ותוL עזרה לנצרכים עשו נפשות לנצרות. מתברר שביניהם היה מומר, שחילק כרים וכסתות ל״עניים מרודים ערומים ויחפים ואין כסות בקרה״. ר׳ חיים נשאל האם מותר לקבל מהם, ובעיקר מהמומר לע״ז את העזרה המוגשת. בתשובתו הוא מביא מקורות מההלכה שבדרך כלל אין מקבלים מהגויים צדקה, אלא רק במידה והעזרה מיהודים אינה מספיקה. במקרה זה, מותר אפוא לקבל, כי ״בנ״ד דנשרפו כל הבתים של רוב העיר ועמא אזלא ומדלדלא בודאי דלא מפיק לעניי מה שמקבל מן היאודים דאין הקומץ משביע נראה דמותר גמור לקבל מן הגויים״ (שם). ובאשר למומר, ההיתר לקבל ממנו מנומק בכך שאינו נותן מכיסו, אלא מכספי האגודה הנוצרית. מכל מקום, התמונה העולה ממקור זה ואחרים היא טראגית. מזכיר החברה האנגליקאנית להפצת הנצרות, שכתב סקירה על פעולות החברה אצל יהודי המגרב והמזרח התיכון בתקופה של מאה שנים, כותב על השרפה הנ״ל. הוא מוסר על שתי שרפות נוספות: ב־1845, שבה לדבריו נשרפה כמחצית העיר, וב־18 ביולי 1882, כשחלק גדול מהרובע היהודי נשרף שוב. לאחר מכן פרצה מגפה, רבים מהיהודים חלו ונפטרו.

לסיכום, ראינו כי רעידות אדמה ושרפות פקדו את איזמיר לעתים קרובות, ופעמים באו שני פגעים אלה צמודים זה לזה. אף על פי כן גדלה העיר במאות הי״ז-י״ח במספר, והיתה לאחד המרכזים החשובים לסחר בין המזרח לאירופה. אשר לקהילה היהודית, המאה הי״ח היתה תקופת השיא שלה, ולמרות הנזקים שהוזכרו, העיר משכה אליה יהודים ממקומות שונים. מספרם הלך וגדל, הודות לאפשרויות הכלכליות שנפתחו ע״י הסוחרים האירופאים, והיהודים השתלבו בהן. נקבל מושג על הגידול, אם נשווה שלוש הערבות על מספריהם מתחילת המאה הי״ח, שנות ה־30, ושנות ה־80 של המאה הי״ח:

הצרפתי פיטון דה טורנפור מוסר ב־1702 על 1800 יהודים. אנגלי בשם ריצ׳רד פוקוק, שביקר במזרח בשנים 1740-1736, מעריך שמספרם בין 5000 ל-6000 קונסול בריטניה באיזמיר, אנתוני האייס, כותב ב־15 במאי 1789 כי מספר היהודים בעיר 7500, מתוך 140 אלף, מהם 30 אלף יוונים ו־45 אלף ארמנים, והאוכלוסיה הולכת וגדלה, הודות להגירה מאנטוליה וממוריאה.

דומה שבגידול המספרי, הקשור עם שגשוג כלכלי, טמונה התשובה לשאלה מדוע העלילו על היהודים שידם בהצתה ב־1778. היהודים הם קרבנות להסתה כאשר הם מצליחים. היה פער בין שכבות ענייות, שסבלו מתוצאות החולשה של המשטר, ובין הזרים וביניהם היהודים שעשו חיל, הודות ליזמתם וכישוריהם. כל עוד איזמיר היא מרכז כלכלי בינלאומי, מתגברים היהודים על הנזקים הנגרמים ע״י שרפות ורעשים. שונה הדבר במאה הי״ט. חברת הלבנט הבריטית, שהיתה גורם חשוב במסחר הבינארצי באיזמיר, הפסיקה פעילותה ב־1825. מאז ואילך הולכת איזמיר ויורדת מבחינה כלכלית. מכאן תובן רוח הנכאים והרגשת הדלות של יהודי העיר במאה הי״ט, כפי שבאה לידי ביטוי על ידי ר׳ חיים פאלאג׳י, עד כדי הזדקקות לעזרתם של מיסיונרים, ומתן לגיטימציה הלכתית למעשה חסד זה.

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללה (1790-1757) מקדם ומים כרך ו אליעזר בשן

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללה (1790-1757)

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

אליעזר בשן

דוד ויצחק קרדוזו

האחים קרדוזו הם בני משפחה מספרד, שממנה היו אנוסים שחזרו ליהדות וחיו במקומות שונים בארצות הים התיכון ובאירופה. לדברי רומאנילי, כשהיה בלונדון שמע עד שלושה אחים ילידי גיברלטר. האחד ישב בלונדון, ושני האחרים דוד ויצחק, שידעו ערבית ואהבו כסף, באו למרוקו ונשאו ונתנו ״במצות הסולטאן״. יצחק הצעיר היה המוכשר, והסולטאן נועץ בו, עד שהיה קרבן לאכזריותו והומת בפניו. מה גרם לכך? הצלחתם הניעה את הסולטאן להזמין את האח שבלונדון להצטרף אליהם, וזה סירב באמרו על הסולטאן ״כמלך כעם אין בפיהו נכונה… ברוב אוולתו ישגה… קל לכעוס… ולפני כסיל אויל מי יעמוד״, וחתם קרדוזו(בלי שם פרטי). המכתב נמסר ליריבם אליהו לוי, שבפניו התפאר יצחק על גדולתו בחצר הסולטאן, וזה ביקש להדיחו: חתך את הכותרת מראש המכתב, ומסר את המכתב לסולטאן. והסולטאן חשב כי יצחק כתב את דברי הבלע נגדו, גזר עליו מוות, ועל אחיו דוד מאסר. רומאנילי ביקרו לאחר שכבר היה שנתיים במאסר, כלומר בקיץ 1788.

בארכיון של משרד המושבות ומשרד החוץ הבריטי מצויות 18 תעודות על שני אחים אלה החל ב־ 1 בפברואר 1770 עד 20 באוגוסט 1790 . הם עסקו במסחר ובייצוא בקר ממרוקו לגיברלטר. לפי מכתבו של דוד מ־4 במרס 1783 הוא נמצא במרוקו כבר 16 שנה(כלומר משנת 1767), רוב הזמן בחצר הסולטאן, ונאמן לאינטרסים של בריטניה. יצחק שימש תורגמן לסוחר אנגלי בפגישתו עם הסולטאן במרס 1774. הם מסרו לבריטים מידע על הפעילות המסחרית של ספרד במרוקו, וכן על המשא־ומתן המתנהל בין שתי המדינות להסבם שלום, דבר שעלול לפגוע באינטרסים של בריטניה, אויבתה של ספרד. למרות שירות זה הייתה דעתו של מפקד הצי הבריטי בגיברלטר ר׳ קורטיס(Curtis), שנתמנה שגריר בריטניה במרוקו ב־16 בינואר 1783, שלילית עליהם, ועל יהודים בכלל בשירותה של בריטניה. שלוש שנים לאחר מכן הביע סגן הקונסול הבריטי הבללי צ׳רלס אדם דף (Duff) דעה מסויגת על שניהם, כי אוהדי ספרד הם; ובייחוד על דוד, שכיהן כסגן הקונסול של ספרד בעיר לרש.

יצחק חוסל ב־22 בספטמבר 1786, לפי תעודה שנכתבה ב־8 באוקטובר. הסולטאן האשימו שקלקל את היחסים בינו ובין מלך בריטניה, וזאת בהסתמך על מכתבים שהנוצרי צ׳יאפה תרגם ומסר לסולטאן. הוא הומת מיתה אכזרית לאחר שחולקה, וגופתו נשרפה.

מרדכי אשריקי

אחרי מות קרדוזו שימש את הסולטאן, לפי רומאנילי, ר׳ מרדכי ממכנאס, ״הנודע בשערים בשם אלחאזאן באכא ר״ל הרב, איש חכם וישר ורב עושר גדול ליהודים ונכבד בעיני המלך והשרים״. יזיד, שעלה על כיסא אביו מחמד בשנת 1790 , התנכל לו, כמו לשאר היהודים ששירתו את אביו. אשריקי יכול היה להציל את חייו על ידי התאסלמות, אבל הוא סירב, ומת על קידוש השם.

אליהו לוי

אליהו בא מתוניס למרוקו. היו לו עסקים בגיברלטר, ושם הכיר את רומאנילי. הוא הגיע למעמד מכובד, וגר בבית השייך לסולטאן. רומאנילי הוזמן לשמש מזכירו, ומכנהו ״משנה הקיסר״(ביטוי מופרז); ואליהו סיפר לו את קורותיו. לדבריו הוא נשלח מאת הסולטאן בתור ציר לספרד, ונצטווה להביא נשק ותחמושת מאנגליה, אך המשלוח לא יצא מפחד שודדי הים. הסולטאן כעם עליו על אי ביצוע ההוראה, גזר עליו להשחית זקנו, הטיל עליו קנס ואסרו. לאחר שריצה עונשו המשיך לשרת את הסולטאן. כדי להפגין את מעמדו לא חלץ נעליו בעברו ליד מסגד, כנדרש מד׳מים. הוא דרש מאחיו היהודים שישירו לכבודו בעלותו לתורה. רומאנילי כתב עליו בצורה ביקורתית, וכפי שהזכרנו לעיל, האשימו שגרם בנכליו לחיסולו של יצחק קרדוזו בידי הסולטאן.

הוא היה גם יריבה של משפחת דילאמאר (ראה עליה להלן), כפי שכתב עליו רוברט Heron), ) סוכן של ספרד בחצר הסולטאן יזיד, לאחר שאליהו התאסלם.

מצוי עליו מידע מועט בתעודות בריטיות. בין ה־27 בינואר 1770 ל־28 באוקטובר 1793 עסק אליהו בייצוא בקר מטנג׳יר לגיברלטר ולספרד, והיה לו על כך זיכיון ממלכתי. לפי הוראת הסולטאן מכר אליהו את הזיכיון למשך שנה.

במכתב בלתי חתום ממרוקו, שנכתב ב־27 בינואר 1770 והוא מופנה לקולונל רוברט ב— (Boyd), סגן המושל של גיברלטר, נאמר, שיהודי מטנג׳יר בשם אליהו לוי שולח מכתבים דחופים לסולטאן עם ״אלף המצאות״, והללו מגיעים לסולטאן מגיברלטר מאדם שהוא מתכתב אתו. הכוונה, כנראה, שאליהו משמש כעין אינפורמטור, או מרגל המוסר מידע לסולטאן על המתרחש בגיברלטר.

אליהו כינס קונסולים למסירת הודעה מהסולטאן: באיגרת ממוגדור ב־19 באוגוסט 1785 נאמר, כי אליהו לוי הגיע לכאן, הזמין את הקונסולים והסוחרים הזרים וקרא בפניהם בכתב מאת הסולטאן; לפי מכתב זה ייעזרו אזרחי ספרד, פורטוגל, גנואה וטוסקנה בקונסולים שלהם ויהיו חופשיים לייצא גרעינים במחיר קבוע, והאניות לא ישלמו דמי עגינה.

עם מותו של מחמד אבן עבדאללה הקיץ הקץ על גדולתו של אליהו. בזמנו של יזיד ניצל במוות הודות להתאסלמותו. כדרכם של מתאסלמים בדרך כלל שינה את שמו העברי לבל יוכר מוצאו, ושמו הערבי היה סקריש    .(Skerish

יעקב עטאל

יעקב עטאל עבר מתוניס למרוקו עם אליהו לוי. הוא עסק במסחר בין מרוקו לגיברלטר. כיהן כמזכירו ואיש אמונו של הסולטאן בשנותיו האחרונות. רומאנילי הכירו בגיברלטר, ופגשו גם ברבט ובמכנאס. דעתו על עטאל שלילית. הוא ברח מגיברלטר למרוקו, לאחר עשלח אבק שרפה לסולטאן בלי רשות המושל. לדבריו קיווה יעקב, שהסולטאן ישלחהו ללונדון בתור שלוחו.

עוד פרטים נמצאים בכתבי למפריאר. עטאל הוא צעיר שיודע אנגלית, ספרדית, איטלקית, צרפתית וערבית, פיקח ובעל יזמה, מזכירו האהוב של הסולטאן, שהצליח לשלוט על מאוויי אדונו, הכיר את תאוותו לממון, והציע לו כיצד לסחוט כסף מבעלי ממון. עסק בתעלולים ובתככים וכך סיכן את עצמו, ורבים ארבו למפלתו.

אולוף אגרל(Agrell), מזכירו של קונסול שוודיה בטנג׳יר, כותב, שעטאל הוא אחד משני משרתי הסולטאן בטנג׳יר, ומכהן כמזכירו במחלקה לענייני היהודים. היהודים פחדו ממנו, הנוצרים אהדוהו והמוסלמים שנאוהו. ריגל אחרי מי שהסולטאן חשד בו. נטייתו פרו־אנגלית. רוברט הרון כתב, שעטאל ריגל למען בריטניה בחצר הסולטאן.

בסוף שנת 1788 הציע הקונסול הבריטי הכללי במרוקו, שעטאל יטפל בשחרורם של מלחי אנייה שעלתה על שרטון ונשבו ובהבאתם לטנג׳יר. זמן קצר לפני מות הסולטאן כתב עטאל מכתב בשם הסולטאן לקונסול, ובו ביקש שהבריטים יעמידו לרשות בנו יזיד אנייה שתיקחנו לאלכסנדריה, ובתמורה יורשו לייצא בלא מכם, וישוחררו המלחים השבויים. הבקשה לא נענתה. עטאל עסק עם הקונסול בשחרור המלחים.

לאחר מות הסולטאן מחמד(11 באפריל 1790), משעלה יזיד בגו לשלטון, נתפס עטאל ונרצח בצורה אכזרית. נכונותו להתאסלם לא הועילה לו. הקונסול הבריטי כתב עליו: ״איבדתי את הסוכן הנאמן והפעיל ביותר שהיה לי במדינה זו״. הוא פעל אפוא בשליחות הסולטאן והבריטים כאחד למען בצע כסף, ואין פלא שקנה לעצמו אויבים רבים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר