אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
נגינת החליל
שבעה בנים היו למלך אחד. כולם יפי תואר ותמירים. באחד הימים הכריז המלך על תחרות צייד בין בניו. יצאו הבנים ליער, אך לא צדו כלום. רק הבן הצעיר הצליח לצוד אנקור. אמר לו הבכור: ״תן לי את הציפור שבידך.״ לא אבה הצעיר לתת לו את הציפור, כי טען: ״ציידי הוא.״ הכה הבכור את הצעיר, המית אותו והטמין אותו באדמה. הביא לפני המלך את האנקור. שאל המלך לבנו הצעיר. ענה הבן הבכור: ״כנראה שתעה ביער״ משיצאו לחפשו ולא מצאוהו, אמרו: ״חיה רעה אכלה אותו״ והכריזו אבל בכל המדינה.
עברו שנים ומנגן צעיר עבר ליד מקום מותו של הצעיר, מצא עצם מעצמותיו והתקין ממנה חליל. משנשף בחליל, השמיע החליל קולות משונים, ואף דיבר ואמר: ״מנגן צעיר, מעצמותי לך חליל התקנת, דע כי אחי הבכור הרגני על שסרבתי לתת לו ציפורי ״
עלי להביא את הפלא הגדול הזה למלך – חשב המנגן.
הביא המנגן את החליל למלך, נשף המלך בפיו בחליל, ומתוכו בקעו קולות מוזרים ואף דברים בשפת אנוש: ״אהה, אבי, בידי אחי נהרגתי-בעטיה של ציפור שצדתי.״ נשפה אף המלכה בחליל ומה נרעדה כשנשמע קול בכי האומר: ״אהה, אמי, בידי אחי נהרגתי, בעטיה של ציפור שצדתי.״ וכך עבר מפה לפה, עד שהגיע החליל לבן הבכור. נשף הבן הבכור בחליל, ואז נשמע קול רם וצלול: ״אהה, אחי, אתה הוא שהרגת אותי, על ציפור שצדתי.״ הודה הבן הבכור בחטאו, ועוד באותו היום הוצא להורג, ואת עצמות הבן הצעיר הביאו לקבורת מלכים.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
פרק חמישי
וישי ויהודי צפון אפריקה
משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה
הרקע האידיאולוגי
הן במארוקו הן בתוניסיה נמנעו הנציבים הכלליים מלהנהיג את פקודות הביצוע של צווים שונים בדבר גישתם של יהודים למקצועות חופשיים אחרים. לא כן באלג׳יריה שבה, להוציא הצו מן ה־26 בדצמבר 1941 בנוגע לרוקחים יהודים, כל ההוראות שפרסמה בשטח זה ה׳נציבות הכללית לענייני היהודים׳ הופעלו הלכה למעשה: לפיכך הונהג, בדומה לרופאים, ׳נומרוס קלאוזוס׳ של 2 אחוזים למיילדות, פרקליטים מוסמכים, אדריכלים ורופאי־שיניים. לבסוף, משלוש הטריטוריות הצפון־אפריקניות, היתה אלג׳יריה היחידה שבה הוקם ׳שירות מיוחד לפתרון הבעיה היהודית׳. על־פי פקודת־חוק מן ה־14 באוגוסט 1941, בחתימתו של הגנרל ויגאן, הוטל על גוף זה להפעיל את ׳תקנון היהודים׳, ׳לפי הוראות הממשלה ובהתחשב בבעיות הנובעות מן המצב האתני, הפוליטי, והכלכלי המיוחד לאלג׳יריה׳.
מספר האנשים שסבלו מן הגזירות השונות של ׳תקנון היהודים׳ היה שונה מארץ לארץ בצפון־אפריקה. אולם, בין אם במארוקו, בתוניסיה או באלג׳יריה, דבר אחד היה משותף לכל קורבנות הצווים: העובדה שאימצו את ׳האידיאל הצרפתי׳. שכן גברים ונשים אלה, שינקו משיטת החינוך הצרפתי והיו לעתים מופת ל׳שליחות התרבותית׳ הצרפתית, הוחזרו למצבם הקודם של ׳ילידים׳ ונשללו מהם אמצעי הקיום, רק משום שביקשו להתקרב לצרפת ולתרבותה. לא ייפלא אפוא אם אלה שסבלו פחות מכולם בגלל ׳תקנון היהודים׳ היו יהודים — רבים יותר במארוקו מאשר בתוניסיה ובאלג׳יריה — שברחו מן התרבות המערבית או שלא הכירוה מעודם, מי שצורת חייהם והתנהגותם היו קרובות יותר לדגמים המסורתיים.
האריאניזציה של החינוך ושל ׳מפעלי הנוער׳
לפי התקנון מן ה־3 באוקטובר 1940, פוטרו כל המורים היהודים — למעט מורי ה׳אליאנס׳(׳כל ישראל חברים׳ — כי״ח) ושל מוסדות אחרים שאופיים דתי — ממשרותיהם תוך חודשיים בכל אחת משלוש הטריטוריות הצפון-אפריקאיות. אולם לא חוק זה ואף לא זה שפורסם ב־2 ביוני 1941 עסקו בתלמידים היהודים. ׳ליקוי׳ זה תוקן עד־מהרה בחוק מן ה־21 ביוני 1941 ׳להסדרת תנאי הכניסה של סטודנטים יהודים למוסדות החינוך הגבוה׳. לפי כל כללי ההגיון, טרחו שירותיו של קסוויאה ואלה להסביר כי בקובעם את מספר היהודים שהורשו להירשם לאוניברסיטאות לכדי מכסה של 3 אחוזים, הם ביקשו למנוע למעשה מן היהודים לקבל ׳תארי שווא׳, מאחר שהמקצועות החופשיים נחסמו לפניהם.
החוק החדש הונהג באלג׳יריה בצו מן ה־23 באוגוסט.1941 אולם, לפי שהתיר לסטודנטים המסולקים אפשרות להיבחן, הוא הוחלף — בהתערבותם של רקטור אקדמיית אלג׳יר ז׳ הארדי ויושב־ראש אגודת הסטודנטים באלג׳יר — בנוסח חדש מן ה־5 בנובמבר 1941, שקבע כי —
מספר הסטודנטים היהודים המורשים להיבחן לכל שנת־לימודים בבית־ספר או במוסד ללימודים גבוהים לא יוכל להיות יותר מ־ 3 אחוזים מכלל התלמידים הלא־יהודים הרשומים לאותו תאריך במשך שנת־הלימודים הקודמת.
שלטונות החינוך באלג׳יריה אף לא משכו ידם מתלמידי התיכון והיסודי, שמספרם הוגבל במוסדות לימוד ציבוריים.
צעד זה, שלא נקטה אפילו וישי עצמה כלפי הילדים היהודים באיזור החופשי, היה פרי יוזמתו של הרקטור ז׳ הארדי, שביקש את אישורו של האדמיראל אבריאל. האחרון אישר את הצעתו, אולם עמד לעזוב את אלג׳יריה, ולכן הוציאוהו הגנראל ויגאן וסגנו איב שאטל אל הפועל, לאחר שנועצו בק׳ ואלה, בעת סיורו בצפון־אפריקה באוגוסט.1941
לפיכך נקבע ׳נומרוס קלאוזוס׳ בשיעור של 14 אחוזים בבתי־הספר התיכונים, לתלמידים חדשים ותלמידים ותיקים: כשיעור הזה נקבע לתלמידים חדשים בלימודי היסוד: ואילו לתלמידים ותיקים הוחלט לאפשר להמשיך את לימודיהם ׳באורח ארעי בלבד׳ עד ה־1 בינואר.1942
Epreuves et liberation. Joseph Toledano
Joseph Toledano
Epreuves et liberation
Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Le soupcon du role en coulisses de l'antisemitisme propage par la propagande allemande trouvait une confirmation dans le rapport envoye a Paris par un jeune instituteur de l'ecole de l'Alliance Israelite Universelle a Meknes, Prosper Cohen, en juin 1933:
" Les exactions dont les Juifs d'Allemagne ont ete l'objet, ont eu quelques repercussions regrettables au Maroc. Ainsi, a l'epoque de Pessah a Casablanca, des individus a l'affut d'aventures se sont cherche querelle et ont provoque des incidents entre Juifs et Arabes qui ont failli avoir une tournure grave. Pendant plusieurs jours, le quartier juif de cette ville a ete le point de visee de certains agresseurs. Les autorites civiles et militaires ont ete emues, et dans le but d'etouffer dans l'oeuf le mouvement a bref delai, et surtout d’empecher que le feu ne se propage, ont mobilise la garnison de Casablanca. On a opere a plusieurs arrestations dans les deux camps et tout semblait rentrer dans l'ordre lorsque quelques semaines plus tard a Rabat, une querelle est survenue entre un gargotier juif et un indigene musulman, ce dernier a ete involontairement tue. Ce fut le declenchement d'une nouvelle vague d'antisemitisme beaucoup plus grave que la precedente… Des bruits couraient que ces incidents malheureux etaient le resultat de la propagande hitlerienne. Des articles de journaux, taxes de tendancieux, ont confirme ces bruits… "
L'alerte fut prise tres au serieux par les autorites du Protectorat francais, soucieuses du maintien de l'ordre. Elles redoutaient en effet que de tels incidents ne debordent sur une agitation plus vaste profitant au mouvement nationaliste embryonnaire. A Rabat, la Direction des Affaires Indigenes tirait le signal d'alarme :
« Les recents incidents viennent demontrer que l'antagonisme traditionnel entre Musulmans et Israelites tend a prendre un caractere aigu. La generalisation des incidents constitue un danger certain pour l'ordre public et il importe au plus haut degre d'y mettre un terme rapidement "
Les incidents s'etendirent egalement a la zone de Protectorat espagnol… A El ksar el Kebir, ils prirent meme une tournure religieuse inquietante. Au mois de juin 1933, des Musulmans avaient organise une manifestation devant l'ecole hispano-hebra'ique pour protester contre le projet de representation de la saynete " Sol l'Heroi'que ", a l'occasion de la distribution des prix de fin de l'annee scolaire. Ils avaient juge une telle representation insultante pour l'islam. La piece evoquait la vie de la sainte Lala Soulica Hatchuel qui, en 1833 avait prefere le martyr a l'apostasie Des notables musulmans avaient requis du pacha son interdiction mais sans succes. Elle n'en fut pas moins annulee, par precaution, par le Comite de la Communaute, malgre les garanties formelles de protection prodiguees par les autorites espagnoles. Cela ne devait pas empecher une attaque contre le quartier juif, comme le rapportait le consul de France « Des groupes d'indigenes, munis de matraques, ont attaque le mellah et les rues adjacentes pendant deux heures et se sont livres a des voies de fait et a des violences sur les Juifs. Ils ont lapide les locaux de l'ecole de 1'Alliance Israelite Universelle et blesse le directeur et son fils… »
L'Avenir lllustre notait'1'attitude parfaite de la population espagnole et des autorites, ainsi que l'indignation des elements eclaires de la population musulmane.