ארכיון יומי: 8 בינואר 2015


הרב-א.אסולין-פרשת שמות

תורת אמך ◆ פרשת שמות ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 34◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו(א, א).

כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, שמות השבטים נקבע על שם העתיד לקרותם בירידתם למצרים. נאמר "הבאים" והם כבר באו, כמו שכתוב (שמות רבה א, ה), כי שמות כל השבטים לא נקראו על צד ההזדמן ודרך מקרה, רק בהשגחה על צד הנקרה לבניהם במצרים. "ראובן" על שם (שמות ב, כה), וירא אלהים את בני ישראל. "שמעון" על שם (שמות ב, כד), וישמע אלהים את נאקתם. "לוי" על שם, שנתחבר להם כביכול בצרתם, כענין (תהלים צא, טו), עמו אנכי בצרה. ורמז כאן במה שכתב "הבאים" רצונו לומר, ואלה השמות שמפרש והולך, לא בהזדמן קראם יעקב, אלא כולם נקראו על שם העתיד שעתידים לבוא מצרימה.

ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים(א, ה).

כתב הגאון החסיד רבי חיים משאש זצ"ל מגדולי רבני מכנאס, בספרו נשמת חיים, הכתוב קרא כל השבעים נפש בשם נפש אחת, להודיע שהיתה אהבה ואחדות בינהם, כאילו כולם נפש אחת. ונפש יתירה, להודיע שכולם נתעסקו רק בעניני הנפש, דהיינו התורה והמצוות ולא בעניני הגוף. "ויוסף היה במצרים" בא להודיע שיוסף היה שקול כנגד כולם. לפי שהיה במצרים ונתנסה בכמה ניסיונות של אשת אדוניו, משאו ומתנו בנכסי אדוניו באמונה והטובות שעשה עם אחיו, אף שעשו עמו כמה רעות, אבל אחיו לא נתנסו בשום נסיון, לכן הוא עדיף מהם וכולם חיים בזכותו. וכאשר "וימת יוסף בארץ מצרים" ופסקה זכותו, אז מתו "כל אחיו וכל הדור ההוא" שהם שבעים נפש.

ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם(א, ז).

כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספר אדרת אליהו חכמינו ז"ל אמרו במדרש (ויקר"ר לב, ה), רבי אבא בשם ר' הונא בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, לא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא ביניהם אחד פרוץ בעריות. ולכך בשביל שהיו גדורים בעריות, הצליח ה' את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם", על דרך (בראשית ו, יב),כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ וכו' קץ כל בשר בא לפני. הכוונה בזכותם של בני ישראל ותמלא הארץ בישובה ולא נחרבה, והם המקימים שלא נחרבה ארץ מצרים. וכן "ותמלא הארץ מהם ובהם, שלא התערבו ונטמאו בנוכריות ונוכרים.

ותאמרן המילדת אל פרעה כי לא כנשים המצרית העברית כי חיות הנה בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו(א, יט).

כתב הגאון רבי יעקב טולידאנו זצ"ל בספרו אהל יעקב, כתב רש"י ז"ל פירש, רבותינו דרשו (סוטה יא:), הרי הן משולות לחיות השדה, שאינן צריכות מילדות. מקשים וכי בשביל שנמשלו לחיות אין להן טבע נשים להצטרך למילדות, א"כ יאכלו גם כן עשבי השדה, כיון שנמשלו לחיות. ותירצו המפרשים ז"ל, שטעם היולדת צריכה מילדת, הוא בשביל חבלי לידה שנגזר עליה בעצב תלדי בנים, והיות ויולדת בצירים וחבלים צריכה מילדת אחרת. אמנם החיות לא נכנסו באותה גזרה, שכולן צדקניות ואין להם צירים וחבלים, שלא נכנסו בפתקה של חוה(סוטה יב), ולכך אינן צריכות מילדות.

ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה(ב, ו).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל ראש ישיבת כנסת ישראל ומחכמי העיר סאלי בספרו מאור חיים, אמרו חכמנו ז"ל (ב"מ נט), שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר (תהלים לט, יג), ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש, וכיון שהוא בוכה מן השמים ירחמו עליו. ורמז לנו ג"כ באומרו "והנה נער", היה לו לומר ילד, אלא לרמוז לישראל שנקראו נער, כדכתיב (הושע יא, א), כי נער ישראל ואוהבהו, וזה כשישראל מתפללים עם הבכיה, "והנה נער" ישראל "בוכה ותחמול עליו" מן השמים וגם סימן שמילדי  העברים זה". וחכמי קסטילייא אמרו "ותפתח ותראהו את הילד" כמשמעו משה "והנה נער בוכה"- אהרן שהיה בוכה על אחיו. כשראתה בת פרעה בת פרעה כך, "ותחמול מילדי העברים זה, מאחר שהם רחמנים בוכה על אחיו.

וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" (ב, כה).

כתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר מרכאש בספרו כפר ליצחק, אפשר לרמוז על פי מה שאמרו רז"ל[1]טעם ביאת הנשמה לזה העולם כי מעיקרא היתה נהנת על צד החסד בתורת מתנה ומאן דאכיל דלאו דליה בהית לאסתכולי באנפיה אבל אחר שבאה לזה העולם ומסגלת מצות ומעשים טובים כשחוזרת לעולם הבא נהנית מזיו השכינה פנים בפנים מן הדין ועל פי זה פירשתי פסוק ושונא מתנות יחיה פירוש מי ששונא מתנות כדין יחיה בזה העולם כי על כן בא לזה העולם לפי שלא רצה במתנות. אבל מי שאוהב מתנות למה יחיה בזה העולם ילך לעולם הבא ויקבל מתנות. עוד אמרו ז"ל טעם לסלוק הצדיק כדי שישראל יחזרו בתשובה וישאו קל וחומר אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי הקיר. עוד טעם אחר לעשות זיוג למעלה. וזהו שאמר הכתוב טעם ביאת הנשמה לזה העולם עכשיו וירא פנים בפנים. וגם כן אלהים פירוש מן הדין וטעם אחר לסלוקו את בני ישראל פירוש יחזרו בתשובה להיות נקראים בני ישראל הפך ממעיקרא שהיו בחינת בני יעקב. ועוד טעם אחר לסלוקו. וידע אלהים פירוש עכשיו נעשה זיוג למעלה כמו וידע אדם את חוה אשתו.

או יאמר דרך פשט. וירא אלהים את בני ישראל- שהם רבים ומשום הצלת הרבים. וידע אלהים פירוש חננם ונטל צדיק אחד וכפר על הדור כדי שלא יעשה בהם כליה ב"מ.

ועל פי האמור יתפרש גם כן פסוק בפרשה זו. "ותראין המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (א, יז), שהם הנשמות שנבראו בזה העולם רואים פנים בפנים. ועוד את האלהים מן הדין. וזכו לזה בשביל שלא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים שהוא יצר הרע מלך זקן וכסיל. ועוד טעם אחר ותחיין את הילדים באקרו בנייהו וכו'.

                                                                                      שבת שלום,

                                                                                הרב אברהם אסולין

                                            לתגובות:a0527145147@gmail.com

מפטיר והפטרה פרשת שמות בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת שמות בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

איתמר מלכא

הגר הלל – הרפורמיזם היהודי-הלאומי במבחן :

הגר הלל – הרפורמיזם היהודי-הלאומי במבחן :

העיתון ל'אווניר איעלוסטרה

קזבלנקה 1926-1936קזבלנקה 001

למשטר הקולוניאלי, המושתת מעצם מהותו על שמירת הפערים ההיררכיים בין האירופים לבין הילידים, לא היה אינטרס לקדם את האוכלוסיה כולה, ודבר זה השפיע על תהליכי ההסתגלות למציאות החדשה גם בקרב האוכלוסיה היהודית. הללו לא התנהלו בקצב אחיד בכל מגזריה של אוכלוסיה זו, ודבר זה הוביל לקרע באוכלוסיה היהודית העירונית ולפגיעה במוסדות הקהילה ובליכודה הפנימי.

מציאות קיומית זו הלכה והחריפה בד בבד עם התעצמותה המספרית של הקהילה, שקיבצה ערב־רב של אנשים חסרי מכנה משותף מבחינה חברתית, כלכלית ותרבותית. מקצת בני הזמן יזהירו מפני השלכותיה של מציאות זו. כך, למשל, אומר אחד הכתבים של ליאווניר: ״חוסר הארגון, חוסר המעש וחילוקי הדעות מתרבים בד בבד עם צמיחת האוכלוסיה. […] בערים הגדולות, או לפחות באלה שחלה בהן צמיחה מואצת, התקבצו הקבוצות ההטרוגניות ביותר כדי לחפש את מזלן. תושבים חדשים אלה התיישבו בהתאם לזמינות מקומות הדיור וליחס בין שכר הדירה לכיסם. מוצאם מכל רחבי מרוקו: מערים גדולות שבעבר ידעו שגשוג ועידון, ממרכזים עשירים שלימים החלו להתפורר; וגם מעיירות קטנות בפנים־הארץ, מוסתרות בהרי הברברים או בכל אזור מרוחק אחר. הם נמשכו לעיר הגדולה בעקבות ידידים שהצליחו שם. […] המקור לאי־סדר זה טמון במידה רבה גם בפירוד, או לפחות בפער, שנוצר בין אלה הנתלים בעבר וניזונים ממסורת יציבה המגנה על הכבוד היהודי לבין אנשי הקידמה, בעיקר אנשים חומרניים, הנמשכים בכל מאודם אל ההבל של ׳חיי הנוחות׳ שמחנכים זרים מתפארים שהעניקו להם״(ליאווניר, 30.9.36, עמוד 6).

תרבות מקומית מול תרבות זרה, מודרנה מול מסורת, רווחה מול מצוקה – אלה היו פניה של קזבלנקה זמן קצר לאחר כינונו של המשטר הקולוניאלי במרוקו והתפתחותה של העיר. הרווחה שררה ברובע האירופי – בקרב המגזר בחברה היהודית שהיה חלק מהמיעוט הקולוניאלי השליט בחברה הנוכרית; המצוקה שררה במלאח – בקרב הרוב היהודי־המסורתי, אנשי המגזר הילידי, שהיגרו מן הכפר אל העיר הגדולה.

בין שני מגזרים אלה ניתן למקם את בני העילית החדשה: אינטלקטואלים מתמערבים אשר נחלצו מהמלאח וקיבלו על עצמם תרבות מערבית, אך לא הצליחו, ואולי גם לא רצו, להשתלב במיעוט הקולוניאלי השליט. בהם נתמקד בפרקים הבאים. בין היתר, ננסה לשרטט את דיוקנם החברתי, התרבותי והאידיאולוגי של בני העילית החדשה ולעמוד על דינמיקת היחסים שהתפתחה בינם לבין המגזרים האחרים, ובינם לבין סביבתם – האירופית והצפון־אפריקנית, היהודית והלא־יהודית. ואולם, קודם לכן נפרע חוב מראשית דברינו וננסה לבדוק כיצד השפיע ההקשר ההיסטורי שתיארנו, קרי, הכיבוש הצרפתי, על התפתחות התנועה הציונית.

2.1.1 התמורות במחנה הפרו־ציוני

המחקר על התפתחות הציונות במרוקו מלמד, כי על אף ניתוקה היחסי של יהדות מרוקו ממרכזי העולם היהודי והיותה מוקפת בסביבה מוסלמית־מסורתית, זכתה התנועה הציונית להיענות מסוימת בכמה קהילות, הן בקרב הנכבדים והן בקרב העילית המתמערבת הצעירה. ואולם, כיבוש מרוקו, בשנת 1912, הטביע חותם ברור על מגמות ההזדהות של בני העילית החדשה. הללו חיפשו מתווך שיקל על ההידברות עם השלטון הצרפתי החדש ומצאו אותו בנציג הרפורמיזם היהודי־המערבי במרוקו, דהיינו, בכי״ח, שמוסדותיו סימלו גשר אל המערב, ותוכנית לימודיו – כרטיס כניסה לחברה הקולוניאלית. המורים של כי״ח שימשו מליצי יושר, שתדלנים ומודל לחיקוי של רבים בקרב יהדות מרוקו. בתי־הספר הקנו כלי חשיבה והתנהגות שאיפשרו הסתגלות לתרבותו של השליט החדש. כל אלה נתפסו כמפתח לקידום כלכלי ותרבותי ולחירות חברתית־פוליטית.

בד בבד עם עליית כוח המשיכה של ארגון כי׳׳ח, ירד כוח המשיכה של הארגון הציוני. במשך שנות העשרים נחלה התנועה הציונית מפלות קשות. אגודות שנרתמו בהתלהבות לאידיאולוגיה של ההסתדרות הציונית התפרקו, או אימצו את האידיאולוגיה המתחרה של כי״ח (יהודה, תשמ״א, עמוד 82).

״הסתדרות הציונית – שבעשור הראשון של המאה הצמיחה אגודות בערי החוף ובקהילות ותיקות, שבראשן עמדו רבנים ומנהיגי קהלים – צמצמה את היקף פעילותה מבחינה גיאוגרפית ומספרית. יתרה מזו, גם במאפיינים הסוציו־אקונומיים של נושאי דברה חלו שינויים מספר. בשנות העשרים והשלושים התרכזה מרבית הפעילות הציונית במרוקו בעיר אחת – בקזבלנקה. על אף היותה עיר דינמית ומבטיחה היתה זו גם עיר צעירה המאוכלסת בעקורים, ונעדרת אותה הילה שאפפה ערים בעלות קהילות שורשיות, כמו קהילת פאס, שחבקה מורשת יהודית עשירה. ציוני קזבלנקה הונהגו בידי קומץ מהגרים ובני המקום בעלי אזרחות זרה, רובם ללא עמדות כוח בהנהגת הקהילה. יתרה מזו, ניסיונותיו של טורש, יוזם החוג, להישען על מוקד כוח חיצוני ולרתום את המוסדות הציוניים לפתרון בעיותיה של התנועה במרוקו, לא זכו לתהודה רבה בטרקליני ההסתדרות הציונית העולמית, או ביישוב היהודי בארץ־ישראל. רק שליחים מעטים הגיעו למרוקו – חלקם ביוזמה אישית, אחרים כשליחי קרן היסוד – במטרה לאסוף כספים (שם, עמודים 125-113).

אם מצד הנהגת ההסתדרות הציונית נתקלו ציוני קזבלנקה באדישות, הרי מצדם של השלטונות הצרפתיים והממסד היהודי הם נתקלו באיבה, בחשד ובעוינות. די היה בקשר הרופף של ציוני קזבלנקה עם גורמי חוץ הקשורים לבריטניה – מחזיקת המנדט בארץ־ישראל ומעצמה המתחרה בצרפת – כדי להרתיע את הנציבות המקומית, שעשתה כל שביכולתה כדי להצר את צעדיהם. יתר־על־כן, כל דבר שעשוי היה להזכיר התארגנות פוליטית של גורמים מקומיים מקרב המעמד המכונה ״ילידים״, כל שכן התארגנות בעלת אופי לאומי, נתפס כאיום מוחשי על־ידי השלטון המקומי. כך, למשל, סירבה הנציבות להעניק רשיון להקמתה של אגודה ציונית מקומית, אסרה על ההסתדרות הציונית לעסוק בתעמולה, הטילה פיקוח על שליחים ציוניים ועל תרומות לקרנות הלאומיות. ללא גושפנקה מהשלטונות, התקשו ציוני קזבלנקה להשיג הכרה בקרב העילית היהודית המקומית, כל שכן תמיכה כספית, הואיל וזו התאימה עצמה למדיניות השליט, מי בשל אינטרס ציבורי ומי בשל שיקולים הנובעים מאינטרסים אישיים.

טורש החליט לספח את ציוני קזבלנקה לפדרציה הציונית של צרפת. בדרך זו הוא עקף את הצורך בקבלת הרשאה של שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי להקמת אגודה ציונית מקומית העומדת ברשות עצמה. אך גם טורש הבין, שלא די בפעולות טקטיות כדי להפיח רוח חיים בתנועה הציונית הדועכת.

השינויים הפוליטיים והסוציו־אקונומיים אשר חסמו את התקדמותם של הציונים פתחו אפיקי פעולה חדשים בפני אנשי כי״ח, שהלכו מחיל אל חיל: כבר בשנת 1864, הם הקימו בתי ספר במרוקו וביססו את מעמדם ברחוב היהודי, יובל שנים בקירוב, לפני לידתה של ההסתדרות הציונית. בשנים הללו חדר לקהילות סגל מסור, מעורב בחיי הקהילה שנהנתה מגיבוי המרכז בפאריז. מוסדות כי״ח, שגם בתקופה הטרום־קולוניאלית נהנו מיוקרה של פילנטרופים־אירופיים, בעלי יכולת תיווך במערכת משומנת היטב, זכו לאחר השתלטות הקולוניאליזם הצרפתי לתוספת משאבים ולגיבוי שלטוני – מקומי וחיצוני: שורה של הסכמים עם השלטון הצרפתי זיכו את רשת החינוך של כי״ח בסובסידיה נכבדת; אנשי כי״ח זכו להעדפה במסדרונות הנציבות המקומית ולתמיכתה של הנהגת העילית היהודית. מצב זה העניק לכי׳׳ח תנאים אופטימליים להגדלת השפעתו על מוסדות הקהילה, ולהעמקת מעורבותו בבעיות הקיומיות והתרבותיות של העדה (,chouraqui, 1950, p. 84; Laskier 151-161 .1985, pp).

מאזן כוחות שלילי חייב את ציוני מרוקו להיערך מחדש. ציוני קזבלנקה הבינו, כי ההישרדות של התנועה הציונית מותנית בשינוי דפוסי התארגנותה, בפעולותיה, בתכנים של מסריה וביכולת לסגל אותם לשינויים ולצרכים הפוליטיים, וכן גם לשינויים הסוציו־אקונומיים של -מציאות החדשה.

נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים

רבי יוסף בן נאיים

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

ר׳ יוסף חיבר יצירות רבות ומגוונות בפרשנות למקרא, לתלמוד ולמדרש. בספרות ההלכה, שאלות ותשובות, מונוגרפיות הלכתיות וליקוטי דינים; דרושים שירה והגות; אנתולוגיות תורניות וכלליות. בחיבוריו הוא עושה שימוש נרחב בספרות הרבנית לתקופותיה, מכל ארצות הפזורה היהודית. תחומי התעניינותו ויצירתו, חרגו הרבה מעבר לצרכיו היומיומיים של תלמיד חכם המצוי, ועסקו אפילו בהיסטוריה ובטבע. יצירותיו גדולות בהיקפן, יש בהן הכוללות מספר כרכים וחלקן נכתבו במספר מהדורות. חלק גדול מיצירתו ערך במתכונת אנציקלופדית, וזו נועדה לשמש כספרות עזר לרבנים, דיינים, דרשנים, סופרים, שו״ב ולהפצת דעת בין חובבי ספר בתחומים תורניים וכלליים. למטרה זו רתם את שקידתו והתמדתו בלימוד תורה, את בקיאותו הגדולה ואת ספרייתו העשירה. בצניעותו המפליגה ראה בעבודתו זו מלאכה ולא חכמה.

את יצירותיו כתב על גבי דפים בודדים ופיסות נייר, אחר כך קיבץ וערך אותם במתכונת של קבצים. נראה, שזו אחת הסיבות לכפילויות של חלק מן הפירושים שביצירותיו. ר׳ יוסף הכין במו ידיו את הקבצים עליהם כתב מדפים בודדים, מאחר שהנייר היה מצרך יקר במארוקו, במיוחד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. כמעט כל יצירותיו ערוכות וסדורות על ידו באופן סופי, כולל כתיבת הקדמה ושער. את רוב השערים עיטר בציורים נאים במגזרות נייר מעשה ידיו, המעידים על סגולותיו האמנותיות. בכותרות לחיבוריו שיבץ את שמו במפורש, כגון: צאן יוסף; ויקן יוסף; נמכר יוסר; תאמרו ליוסף או ברמז ואף בגימאטריאות כגון: ׳ספר הדרת פגים לזקן׳; עולה במספר קטן ׳המלקט יוסף בן נאיים׳.

 חלק מיצירותיו נכתבו על ידו בשני העתקים, העתק אחד כנראה, נועד למשלוח אל בית הדפום והאחר נועד להשאר תחת ידו לבטחון. ר׳ יוסף השתוקק להנציח את יצירותיו בדפוס ולהפיצם בישראל, כדי לזכות בהם את הרבים. ולזאת הרבה להתפלל לעת מצוא. שאיפתו זו ביטא ברשימת חיבוריו, אותה הציב כפתיחה להרבה מיצירותיו ואשר חתם אותה בתפילה, בבקשה ובתקוה שיזכה להוציאם לאור. לשם כך היה מוכן לשאת בנטל הכספי, אר אפשרויותיו היו מוגבלות. גם באותן היצירות שאת מחיר הדפסתן שילם, לא האיר לו המזל פנים וכל מאמציו עלו בתוהו. הוא היה מאוד חרד שמא יהיה גורל יצירתו כגורל יצירתם של רבותינו חכמי המערב:

ותוחלתי לאל יעזריני להוציא לאור כל ספרי אשר בכתובים לאור הדפוס. ולא תהיה תורתי אשר עמלתי בה שנים רבות שלל לשיני העכברים הרשעים. או לעש המחרים כל מחמד עין, פנינים יקרים שם אותם כאין. וב״מ [=ובר מינן] כל יגיעתי תהיה לריק ומה שילדתי לבהלה. מעי מפלה ואני תפילה שפתי לא אכלה, שיהיו מעשי לפליטה גדולה… ויהי רצון שנזכה למלאת רצונו של אותו צדיק, בל יהיה עמלו ליגיעו בתורה ח״ו לריק. ובטח יהיה למליץ יושר בעולם שכולו טוב, בעד כל המטיב עמו ועם יצירתו בהפצתה ברבים.

תיאור היצירה

בשעה שנגשנו לערור את תיאור יצירתו העניפה של ר׳ יוסף, העדפנו לסדרה לפי נושאים, ובמידת האפשר גם לפי סדר כתיבתה, על פני סידור אלפא-ביתי של שמות היצירות. הכוונה היתה להקל על הקורא ולתת בידיו ריכוז מידע על היצירה, בכל תחום ותחום. להלן הנושאים:

פרשנות, הכוללת פרשנות לתנ״ר, לתלמוד ולמדרש; דרוש; הלכה; אנתולוגיות תורניות וכלליות; הסטוריה וספרות.

אנו מספרנו במספור רץ את היצירות המתוארות. להלן רשימה של כל יצירתו, ערוכה לפי סדר אלפא-ביתא של שמות החיבורים, וליד כל חיבור המספר בו מתוארת היצירה.

כה. מלי מעלייתא א—ד, מם׳ 2

מם׳ 18

אבי הנחל

א.

38

כו. מלכי רבנן

5

אחרי נמכר

ב.

39

כז. מלכי רבנן — השלמות

21

אשכלות הגפן

ג.

9

כח. מעט מעט

31

דרכיו למשה

ד.

30

כט. מעשה הצדיקים

32

הגות לבי

ה.

28

ל. מעשה חרשים

13

הדרת פנים זקן

ו.

42

לא. נוהג בחכמה

23

הרי בשמים

ז.

12

לב. נושא היית

3

ויפתח יוסף

ח.

3

לג. נמכר ליוסף

1

ויקן יוסף א—ג

ט.

לד. נמכר יוסף מהדורא תניינא 4

14

זובחי הזבח

י.

41

לה. נפלאותיר אשיחה

11

זכרון דרשותי

יא.

27

לו. סגולת מלכים

36

זכרון ליום אחרון

יב.

26

לז. עולם בטבע

25

חיות קטנות

יג.

14

לח. צאן יוסף

17

יבין לאחריתו

יד.

ד

לט. ראשי אבות

40

כבוד מלכים

טו.

29

מ. רב טובך יביעו

15

כל חדש

טז.

18

מא. רגבי הנחל

22

כלו מחמדים

יז.

16

מב. שארית הצאן

19

כלל גדול

יח.

34

מג. שבח משפחת אבן דנאן

24

כתוב עליו ליוסף

יט.

6

מד. שירי דוד

34

לשוני עט

כ.

10

מה. תאמרו ליוסף

8

מגיד לאדם

כא.

35

מו. תולדות יוסף

16

מזכרת גטין

כב.

33

מזו. תרנן לשוני

20

מיני מתיקה

כג.

    37

מלה בלשוני

כד.

א, פרשנות

1. ויקן יוסף חידושים ופירושים על התורה, נביאים וכתובים. הם בנויים על פי שיטת הפשט הדרש והרמז. לספר כתב המחבר הקדמה ארוכה, ובה מוכיח את החובה המוטלת על כל יהודי לכתוב כל מה שמחדש בתורה דבר גדול ודבר קטן. כמו כן כותב, שלפעמים מפרש המקרא דלא כפשוטו ולא כדרשת חז״ל, הדבר אפשרי מפני שלא מדובר בענייני הלכה. המחבר בהקדמתו מנמק את בחירת שם החיבור.

הערת המחבר : מעין מה שכתב הרה"ק מוה״ר חיים בן עטר זצ״ל, בפירושו לתורה: ״דע כי רשות לנו נתונה לפרש נתיבות הכתובים בנתיבות העיון וישוב הדעת, הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר. כי שבעים פנים לתורה ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן״,

וקראתי שם הספר ו י ק ן יוסף מפני ארבע סיבות: א׳ שקנייני מכל עמלי בעולם הזה הם חידושי תורה שחידשתי, והתורה נקראת קנין כמו שאמר הכתוב ה׳ קנני ראשית דרכו. ב׳ רמז למ״ש חז״ל וקנה לך חבר, שקנה הקולמוס יהיה לך חבר שלא תשכח מה שתחדש. ג׳ דאם לא יכתוב חידושיו ויוציא לאור אין מי שיחדשם דזה חלק נשמתו וזה פסידא דלא הדרא, וזה קניינו אשר קנה בסיני, ד׳ דעל ידי חידושי התורה קונה שמים וארץ במ״ש בזוהר הקדוש פרשת בראשית על פסוק כי כאשר השמים החדשים והארץ-החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה׳ אלקים…

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

 

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"לרבי דוד עובדיה - מסמך

ה.                                 בתפילת מעריב של לילי ימים טובים אומרים רק הפסוק אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם ולא יותר. ועיין לרבינו הטור או״ח סי׳ רס״ז לענין אמירת ושמרו בנ״י וכו׳ ועיין להכנה״ג בסי׳ תפ״ז.

ו.                                  בליל מוצ״ש אומרים מזמור לדוד ברוך ה׳ צורי בניגון הידוע בכל תפוצות ישראל, וכמ״ש הרב כרך של רומי סי׳ א׳ וז״ל ואומרים שלא נשאר לנו (מהנגונים של שירי דוד המע״ה) כי אם ניגון לדוד ברוך ה׳ צורי דוקא מתרי טעמי חדא משום שהוא קול ממהר ומתגבר כקול שירי המלחמות ממש, וזאת שנית והוא פלאות שכל ישראל בכל מקום שהם האסיים והאפריקאים והארופיים כולם משתווים בנגון מזמור זה וכו', ואני שסבבתי כמעט בכל חלק וחלק וכו׳ ממדינות גדולות וכו׳ דקדקתי בזה וראיתיהו אמת וכו׳ עכ״ל.

ז.                                 במקומינו נהגו לומר פטום הקטורת בליל מוצאי שבת אחרי שחשכה, ורבים מתלמידי חכמים עוברים ושבים המה ראו כן תמהו ולא היה מענה בפיהם רק מנהג אבותינו בידינו, אחרי כן בהגלות ספר מדרש תלפיות להרב המקובל כמוהר״ר אליהו הכהן האיתמרי זצוק״ל ושם כתב וראיתי בספר ההבדלה למוצאי שבת צו לצו לקרות פטום הקטורת וכו׳ כי מסוגלת היא לכמה ענינים ע׳׳ש ומעתה אם אומרים אותה ואין כוונתם במקום הקטרת אלא להגין ולהצלחה לית לן בה אם אומרים אותה בלילה, כ״כ הרב מארי דאתרין מהרח״י אג׳ייני בספרו לפי ספרי ערך ק׳ אות מ׳. ועיין בספר הליכות שבא שהזכיר מנהג זה והביא המקור מספר סה״ג להרד״א בדף קצ״א שהביא המנהג הזה משם אבן הירחי שבפרובנציא נהגו לומר אחר הפסוקים של הבדלה אין כאלהינו וכו׳ ופטום הקטורת והטעם למען נתעשר ונצליח בדרכיו יע״ש שהאריך במעלת הקטורת ואמירתה.

ח.   בתפילת מעריב של מוצאי שבת, אומרים בברכת אתה חונן אתה אמרת להבדיל בין קדש לחול וכו׳ ולא מקדימין לזה הנוסח ״אתה חוננתנו מדע והשכל״ כי נוהגים כנוסחת האבודרהם בתפלת ערבית של מוצאי שבת שכתב וז״ל ואומר אתה אמרת להבדיל בין קדש להול וכו', שוב העירני הרב הגדול מו״ה מנצור בן.שמעון שליט״א לעיין בב״י או״ח סי׳ רצ״ד ובכנה״ג שם. והנה רבנו הב״י הביא משם אורחות חיים שאין מתחילין באתה חוננתנו לפי שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו אלא טועה, (כלומר שבמקום ברכת אתה חונן יגיד אתה חוננתנו וזה יכלול ברכת אתה חונן והבדלה, כי זה משנה ממטבע וכו') אלא מתחיל אתה חונן עד וחננו מאתך ומתחיל אתה הבדלת בין קודש לחול, וכ״כ הרמב״ם בסדור ר״ע ע״כ (או״ח) והעולם נוהגין לומר אתה חוננתנו, שאין זה נקרא שנוי מטבע שהכל ענין א׳ הוא עכ״ל רבינו הב״י. וע״ש להב״ח שרצה לפרש שכוונת הב״י שמנהג העולם שאין אומרים אתה חונן כל עיקר אלא אתה חוננתנו ושהמהרש״ל ורבינו מנחם ומהר״י פולק כתבו דטועין האומרים אתה חוננתנו ואתה חונן, יעו״ש שהאריך. אשר מכל זה נראה בכדי שלא ליכנס בסלע מחלוקת זו תקנו הראשונים שבתוך ברכת אתה חונן מתחיל אתה אמרת להבדיל ואין כאן לא שנוי מטבע ולא כפל לשון, בפרט שכן הנוסח כהרד״א כמש״ל.

ט. נהגו שלא להגיד ויהי נועם בליל מוצ׳׳ש, אם חל יום טוב באמצע השבוע. וכשחל יום טוב בשבת אומרים ויהי נועם במוצ״ש שלפניו וגם כשחל ערב פסח בע״ש שהעיקר תלוי בששת ימי החול ועיי׳ שאילת יעבץ סי׳ י״ט ושע״ת סי׳ רצ״ה סק״ב ועיי׳ ויאמר יצחק ח״א בלקו״ד הלכות פסה.

שבת

א. הרב אבני שיש (מרבני צפרו) בקונטריס התקנות דף צ״א ע״ב כתב וז״ל: הכירות שלנו שיש בהם מקום לשפיתת קדירה אחת הרי הן ככופח וא״כ לאו שפיר עבדי בארצות הללו שמניחין הקדירה על האש עד זמן סעודה בלילה אלא שצריכים הם להסירה קודם ברכה כל יראי השם וחושבי שמו ולשאר העם נ״ל דמוטב יהיו שוגגים דאפשר דמימי קדם נהגו ע״פ הפוסקים כחנניה שהיא הי״א שהביא מר״ן וכתב הרא״ש ובשביל שרבו הדעות בההיא פסקא וישראל אדוקים במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר. הנח להם במנהג שנהגו ע׳׳פ הפוסקים כחנניה.

ב. היינו נוהגים שמוליכין קדירת החמין של שבת לתנור של גוי וישראל הממונה מן הקהל להשגיח על הדבר הזה מניחה במקום הראוי להתבשל והגוי מכניסה לפנים ואין פוצה פה ומצפצף כדברי הרדב״ז ז״ל ח״א סי׳ ס״ג ודלא כהפר״ח יו״ד סי׳ קי״ג סקי״ד שאין סגירת התנור ולא הדלקת אש מעלה ומורדת אלא דוקא ההנחה ובמקום שיכול להתבשל.

ג. בענין תבשיל בליל שבת שמצטמק ויפה לו נהגו להקל כסברת חנניה והיא הסברא האחרונה שהביא מרן בסי׳ רנ״ג, וחסידים ואנשי מעשה נהגו לשים חתיכה חיה בתבשיל סמוך להדלקת הנרות כדעת מרן המחבר שם.

ד. נהגו להתיר הדייסות המובאות לגוי בעל התנור לפעמים בערב שבת והוא טרוד באפיית הפת ולא מכניסם לתנור רק אחרי שקדש היום בפרט בימי החורף שהיום קצר וחכמי הדור העלימו עין כיון שיש להם על מה שיסמוכו דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד (מ׳׳א ישמח לבב ד ט׳ א׳).

ה. נוהגות היו הנשים לטבול בליל שבת גם אם הטבילה לא בזמנה. כיון שהיו מסתירות את טבילתן מן בני הבית ומאחרות הטבילה עד ליל שבת ואומרת שהולכות למרחץ לרחוץ עצמן בשביל שבת. ועיין להרב פחד יצחק ערך טבילה. שכתב שישנם המאחרות לליל שבת לקיים מצות נדה הלה והדלקת הנר, והביא שם ממה ששמע שהרב בעל באר עשק כשהיה בא מהדרך בערב שבת היה מסדר לאשתו שתטבול אפילו אם אירע טבילתה קודם לכן יעו״ש. ועיין לרבינו הב״י בסי׳ קצ״ז הביא כמה פוסקים המחמירים בזה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר