כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
בצאתך לישע עמך
החום במרקש היה כבד מנשוא, ולכן בימות הקיץ נהג ר׳ יעקב להתארח אצל אחיו הבכור ר׳ שלמה, באגאדיר, שם האויר היה נוח יותר.
מעשה מופלא מאותם ימים שהתארח בבית אחיו, עובר במסורת המשפחה מדור לדור :
בימים ההם כח הכישוף היה מצוי בקרב ערביי מרוקו, מכשפים רבים סובבו בערים ובכפרים, והטילו את חיתתם על כל הנקרה בדרכם. כבכל מקום, גם כאן, הסובלים העיקריים היו היהודים. המכשפים הנאלחים השתמשו בכוחם המסתורי להטיל עליהם אימה, וניצלו את היותם חסרי ישע. בנוסף לכך, בדרכים שפלות ועקלקלות היו זורים שנאה ליהודים בתוככי ההמון הנבער.
ר׳ יעקב ראה בעני עמו, והחל ללמדם סגולות שונות, או שמות קודש שמותר להתשמש בהם, כדי להילחם במכשפים, וכדי למנוע את התופעה השלילית של פניה למכשפים לעזרה, תופעה שהחלה להתפשט בין פשוטי העם בעקבות המצוקה הקשה של אותה תקופה.
באחד הימים סובב לו מכשף נתעב בסביבות העיר אגאדיר, אותו מכשף היה נחשב לאחד מגדולי המכשפים, ונקרא מורם ורבם.
רשע זה הפיל אימה מרובה על כל יהודי הסביבה. בכישופיו ניסה לצוד קטני אמונה מבני עמנו, ולאלצם להמיר את דתם.
יום יום היה יוצא ממאורתו, ותר בעיניו הזדוניות אחר יהודי מסכן אשר יאות להיכנס לרשתו. מאמצים מרובים עשה, העלה קטורת לגולגלות, ומבין שיניו סינן ארס, אך העלה חרס.
ברם, גם צייד חדל אישים כזה, לפעמים מצליח. באחד מימי הקיץ, עלתה בחכתו נערה יהודיה צעירה, רחל אסבג שמה, אשר נלכדה בסבך כישופיו. בהיותה תחת השפעתם, החליטה לעזוב את ביתה ולעבור לכפר סמוך, שם, לאחר שתצהיר בפני שלשה כהני דת, כי הינה חפצה להתאסלם מרצונה החפשי, תמיר את דתה, ותנשא לבנו של הקאדי המקומי.
כשמוע הצדיק ר׳ שלמה על כך, בערה בו קנאת אלוקיו, ורחמיו נכמרו על עני אחיו, הנאנקים תחת צפרניו הדורסות של אותו מכשף.
סמך מחשבה למעשה, נטל מקלו, עטה גלימתו, ופנה לתור אחר מאורתו של אותו רשע.
כשהגיע לביתו, נעמד לפני אותו מכשף, ודרש ממנו בקול תקיף להסיר את הכישוף מאותה נערה, כדי שבזמן שתתיצב לפני כהני הדת תעמוד על דעתה ותחזור לדתה.
כל אותה עת ישב לו המכשף וקסם את קסמיו, זרק את מטהו אילך ואילך, ופלבל בעיניו לבסוף חרחר מתוך גרונו בקול מאיים: לא רק שלא אשמע לבקשתך בענין אלא דעתי להמשיך בדרכי זו ביתר שאת, לצוד נערות יהודיות רבות ככל האפשר לאלצן להמיר את דתן בהיותן תחת השפעת הכישוף.
משנוכח ר' שלמה שבדרך זו לא יעלה בידו להשיג את מבוקשו, עזב את ביתו וחזר לביתו, פנה להתייעץ עם אחיו ר׳ יעקב, שהתארח בביתו, כמנהגו בימים אלו.
לאחר שהסתודדו, החליטו, שהיות והסכנה הנשקפת ליהודי האזור מאותו מכשף רבה היא,עליהם לעשות מעשה, ולהשתמש בכוחותיהם הטמירים ונעלמים
כמה שעות אחר כך, לאחר שהתפללו ערבית בבכיות ותחינות לבוראם שיצליח דרכם, התקדשו והטהרו בטבילה במקוה, ויצאו לדרכם.
באישון ליל, צעדו יחדיו במשעול החשוך, המוביל לכפר בו כרה את מאורתו אותו מכשף מאוס.
אשמורת הבוקר הגיעו לביתו, ותיכף החלו להקיף הקפות סביב ביתו, תוך כדי ייחוד ייחודים, ותיקונים שונים. משכילו מעשיהם, שבו חזרה לעירם, מבלי שאיש יבחין במעשיהם.
כאשר זרחה השמש, והחלה לשלח קרני אורה לתוך בקתתו של אותו מכשף, ארע דבר מופלא: המכשף, אשתו, ובני ביתו, קמו משנתם אחוזי תזזית, והחלו להתנהג כמשוגעים לכל דבר. ריר דביק זרזף מזויות שפתותיהם, לשונם השתרבבה לכל עבר ובידיהם ורגליהם עשו תנועות שונות ומשונות. אולם הגדיל לעשות בעל הבית ״המכשף הדגול״, אשר קיפץ וצווח צווחות נוראיות ומקפיאות דם.
לאחר זמן מועט, כשהתגבר שגעונו, נטל סכין חדה ושחט את אשתו וילדיו. אך בזה לא נתקררה דעתו, בטירופו המתגבר והולך, העלה את ביתו באש, ובכדי להגביר את עצמת האש קפץ גם הוא לתוכה, ובתוך זמן קצר הפכו הוא ובני ביתו לאודים עשנים…
לאחר ששמע ר׳ שלמה את הבשורה הטובה על סופו המתאים של אותו רשע, חש עם אבי הנערה לביתו של מושל האזור.
לאחר שהתקבלו, סחו בפניו את המעשה, ושטחו את בקשתם להשיב את הנערה לבית אביה. המושל האזין לסיפורם, והשיב, כי בהתאם לחוקי המדינה, מוטל כמושל האזור, לבדוק את הענין עם הנערה עצמה, והיה אם ברצונה להתאסלם עליו לנהוג בהתאם לכך, ואם לאו – תוכל לחזור לבית הוריה.
ר׳ שלמה פנה אל המושל בבקשה, כי יסיים את הענין במהירות, מפאת הסכנה הנשקפת לנערה, אם יוודע בכפר הנסיבות שהביאו לסופו המסתורי של המכשף.
המושל ענה בחיוב, עלה על מרכבתו, והזמין את ר׳ שלמה ואבי הנערה לנסוע עמו. משהגיעו אל הכפר, חפשו אחר הנערה, ונאמר להם, כי היא כלואה באחד הבתים בפאתי הכפר. בהתקרבם אל הבית, שמעו קול צווחותיה של הנערה האומרת, כי רצונה לשוב אל עמה ואל בית הוריה.
משהגיעו לפתח הבית, פרצו פנימה, ולעיניהם נגלה מראה אכזרי ביותר: בני הבית מצליפים על הנערה בשוט בכל כוחם, ומצוים עליה לומר כי רצונה הטוב להתאסלם.
המושל הורה מיד לחייליו לאסור את בני המשפחה, והנערה שבה עוד באותו יום לבית הוריה.
ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס
אמנון אלקבץ
" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
כאמור, מכתבם של המלינים אל מר נרסיס לוון, נשיא "אליאנס" העולמי, נגד נשיא הקהילה מר ראובן אלמאליח, מעיד על מרכזיותה של "אליאנס" בחיי הקהילה היהודית במוגדור. משום חשיבות העניין ההיסטורי העולה מהמכתב בן שבעת העמודים, אני מביא אותו כאן במלואו (בתרגום חופשי שלי מצרפתית):
"מוגדור, ה-29 מאי 1899
למר נרסיס ללון, נשיא עולמי של אליאנס, פאריס.
לאחינו, בני בריתנו היקרים. פעמים רבות פעלו ללא לאות, אחינו מאירופה מול המעצמות האירופיות, ואף השפעתם הייתה רבה וחזקה, והפעילו את כובד משקלם כדי להקל, במידת האפשר, את הסבל מההתנהגויות הבלתי צודקות שנהגו כלפינו אותם קנאים-פאנאטים מוסלמים, ולמזער בכך את אי הצדק שנעשה כלפינו. היום, המוראל גבוה תודות לתמיכה הרוחנית והמוסרית של "אליאנס" הישראלי, והודות למאמצים המתמידים והבלתי פוסקים שלכם מול נציגי בית המלוכה, ובכלל זה השרים. אף השתפרו תנאינו ואנו נהנים מתנאים חומריים ומסובלנות סבירר ומשביעת רצון. ברם מאידך, ההתנהגות העריצית והרודנית של אחד מקהילתנו ומבני בריתנו. מאלצים אותנו לפנות אליכם שתפנו את עיניכם אלינו על מנת שתסירו מעלינו את הנטל הכבד והלחץ אותו מפעיל עלינו אותו אחד משלנו.
הקהילה היהודית במוגדור שהייתה פעם מפותחת ופורחת, נמצאת כיום בתהליך של נסיגה ובעוני מחריד. קהילה זו מורכבת כיום ממספר קטן של משפחות עשירות, והיתר עניים מרודים, הנתמכיב על ידי גמילות חסדים ומוסדות הסעד הקהילתי.
אבותינו שהיו מושפעים מרגש הסולידאריות והרחמנות, שרק לב יהודי יכול להרגיש, עשו מאמצים גדולים והשתדלו להבטיח לעניים את האמצעים הבטוחים למחייתם, על כן הם קבעו סדר ותקנות בהטילם מם על הבשר בקצביות, בסדר גודל שבין 300 ל-400 פזטות לשבוע. מס זה איפשר לממן את ההוצאות הרבות להחזקת הנכים, הזקנים, האלמנות והיתומים. מס זה הוטל באופן שרירותי על כלל הקהילה על ידי ראובן אלמאליח. ההתנהלות הכספית של ההכנסה הזו. במשך 13 שנה, הייתה ללא נוהל תקין על ידי מר ראובן אלמאליח, בנצלו את האדישות וחוסר העניין מצד כלל הציבור במוגדור, במה שנעשה בקופה הציבורית.
ללא כל יסורי מצפון, עשה ככל העולה על רוחו, ולא נתן דין וחשבון לאף אחד. במשך 13 השניב האלה, עשה בכספים כבתוך שלו, ולא העביר כל דו״חות לתורמים אשר לא פסקו מלדרוש זא: ממנו. גם אל אותם אנשים בעלי השפעה שבתוך הקהילה שפנו אליו להנהיג פיקוח על הכספיב שנועדו לעניים, נענו בסירוב. מר אלמאליח, ללא בושה, סירב למנות לידו מבקר כספים, לכן לא הייתה כל אפשרות של בקרה על כספי הקופה. ברור שדרך התנהלות זו, מעוררת חשדות, שאם היה בטוח ביושרו ובצדקתו, ושידיו נקיות, הוא בעצמו היה פונה ומציע שיערכו בקורת לחשבונות ואף מגיש דו״חות מבלי שיבקשו זאת ממנו. בצער רב נוכחנו לדעת שבתהליכים של רצון טוב מצד האנשים, אין כלל הצלחה, כיוון שהיה להם עסק עם אדם כמו מר אלמאליח, שהייתה לו השפעה רבה על ציבור העניים. כשלונם של אותם אנשים בעלי רצון טוב שרצו לעזור לעניים באמצעות הביקורת, התאכזבו ומשכו את ידם מהעניין, כי לא יכלו לעשות דבר נגד המעשים הבלתי כשרים שנאמרו לעיל.
האדון הזה(מר אלמאליח), לאחר שהרגיש כי בולשים אחריו, עשה מאמצים רבים בהשתמשו בכל האמצעים כדי לדחות את כל הניסיונות להדיחו, וכולם כשלו, או אז, התחיל להשתמש בכספי העניים כדי לרכוש לעצמו תומכים שיצדיקו את מעשיו וינהו אחריו. בדרך זו, כספי העניים, הזקנים, היתומים והאלמנות, במקום שיוזרמו אליהם, ניתנו לאלה שמצאו חן בעיניו ושהוא חפץ ביקרם.