מורשת יהדות מרוקו

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

דוגמה ציורית ביותר ליחס יהודי תוניס אל שלוחי א״י אגו מוצאים בתיאורו של הרב חיד״א שהיה שם בשליחות חברון בשנות תקל״ג—תקל״ד (1773—1774). הוא מספר! ״והיה לי כבוד ביותר עד שכמה נשים היו באות לבית הגביר [שבו התאכסן] שהיו מעוברות ורצו לראות אותי והיו נצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר והרגשתי שהנשים היו מאחרי ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם״.

 כיצד מקבלים פני שליח א״י בגיבל יפרן בהרי האטלס אשר על גבול מדבר טריפולי, מעיד אחד מיהודי טריפולי שחקר את תולדותיהם, ר׳ מרדכי בן יהודה הכהן! ״בבוא שליח־כולל מארץ ישראל ישלמו בעדו שכירות הדרך לבעל הגמל אשר הביא אתו, יתנו חדר אחד מיוחד לכבודו, ונתברכו בו. חולקים לו כבוד, כמלאך אלקים נחשב בעיניהם, לא יטו ימין ושמאל מאחרי פקודותיו. הענק יעניקו לו מכספם את הקצבה המוטלת עליהם לכל שליח־כולל, יחלקו את הקצבה הנז' על ההמון, כפי חשבון מס הגלגלת הכסף אשר משלמים מדי שנה בשנה לאוצר הממשלה, כל אחד כפי ערך רכושו. למשל, אם קצבת כסף הגלגלת על היהודים חמש מאות פרנק וקצבת השליח־כולל שני מאות פרנק, אזי מי שיפרע מם הגלגלת חמשה פרנק, יפרע להשליח־כולל שני פרנק. איש לא יעיז לחסר מסך התקציב המוטל עליו, ואם עבר רוח קנאה על איש לערער לקפוץ את ידו מלתת כל המוטל עליו, אזי השליח־כולל יוציא עליו כלי זעמו, שבט החרם יחול על ראשו, אין רשיון לשום יהודי לדבר עמו מטוב ועד רע, עד אשר יתרפס לרגלי השליח־כולל להתיר לו את שבט החרם ולא יחסר קשיטה מן הכסף המוטל עליו, וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד לקפוץ את ידם מלתת את נדבתם בנפש חפצה. כל שליח־כולל מתקן לו שם קופה ארון אחד, ויקוב חור בדלתו, ויפקידהו על יד איש נאמן אשר ישתדל לקבץ בו נדרים ונדבות יום מעל כפור [ערב יום הכפורים] ופורים, וגם שאר ימות השנה יטרח לקבץ ונתן הכסף בארון. לתקופת הימים בבוא שמה שליח־כולל, ימצא כי רב הכסף בארון, ויצורו וימנו את הכסף ביד השליח־כולל בעל הפקתן, ואז יריק ברכתו על ראש הפקיד חלף עבודתו. בעת נסיעת השליח־כולל יעניקו לו צדה לדרך, ילוו אותו ערך מהלך שעה אחת לברכת הפרידה, וגם הוא יריק ברכתו על א־שיך (הנשיא) ראש היהודים ברכה כפולה ומכופלת בעד השתדלותו בקבוץ הנדבה״.״

חוקר תולדות יהודי צפון־אפריקה נחום סלושץ פגש במסעותיו בלוב שליח חברון בעיירה הקטנה כומס, והוא מתאר בפרטי פרטים את התנהגותו של השליח ואת יחס היהודים אליו. תיאור זה מעיירה קטנה בלוב בראשית המאה העשרים אפשר לתתו ענין לכל ישוב יהודי ברחבי צפון אפריקה מהים ועד מדבר סחרא, ולכל הזמנים, כי תנאי חייהם ואמונתם התמימה של יהודי הארצות ההן לא נשתנו במדד. מרובה. וראויה היא עדות זו לפי מראה־עינים שתובא כאן בפרוטרוט.

שליח חברון שפגש סלושץ בלוב היה ״איש בעל הדרת פנים ויפה תואר ״ולא היה האיש למדן גדול ולא דרשן מצוין, כי גם כבד אוזן היה — ואף על פי כן נסך גם עלי אחד מששים או יותר מן הקדושה החופפת על כל שליח הבא מארץ ישראל לקהילה נדחה בארץ הקדם ומביא עמו… בשורת שלום ונוחם לאחינו העלובים הנתונים בתוך גלות ישמעאל… כאשר הוספתי לפגוש את החכמים הנודדים הוברר לי יותר ויותר מה רב התפקיד הלאומי המרומם שהוטל משך מאות בשנים על חכמי ציון במרחקים, להיותם כמעט הם לבדם חוט השני המקשר את לבות נדחי הגולה עם דופק האומה…הם נראו לי כצירים שלוחים מאת מלכות ירושלים של מעלה״.

פרסום היצירה הרוחנית : שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20

התבססותם של בתי הדפוס בכל רחבי צפון אפריקה והתפתחות התודעה בין החכמים לפרסם את חיבוריהם בימיהם עמדו בבסיס הפרסום הרב שלו זכתה היצירה הספרותית במאה ה-19. בבתי הדפוס של ג'רבה התפרסמו בשנים 1930 – 1970 ספרים של חכמי מרוקו מן המאה ה-19, כגון ספריו של רבי אליהו בן הרוש דרושים על התורה " ברכת אליהו " ועל הגדה של פסח " כוס אליהו " ו " בת רבים " לקסיקון בענייני הלכה שכתב רבי יעקב בן סמחון.

ספרים עתיקים מלפני המאה העשרים אבדו או הושמדו, או הושחתו בגלל תנאי שימור ומיזוג לא נאותים. בפרעות 1912 בפאס, למשל, הושמדה ספרייתו של רבי רפאל יהשע ציון סירירו שכללה כ-2500 ספר. ברם במאה העשרים התפתחה והלכה תודעה של שמירה על ארכיונים קהילתיים ופרטיים. ספרייתו של רבי יוסף בן נאים בפאס היוותה את הבסיס לחיבורו " מלכי רבנן " שהוא הוציא על חכמי מרוקו. כיום נמצאת הספרייה בבית מדרש לרבנים בניו יורק.

ספרייה אחרת נמצאת באוסף ויקטור קלגסבלד ( אוסף פרטי, פריס ) ושבה נשמרו חיבוריהם של בני משפחה בן צור בפאס, למן רבי יעקב בן צןר ועד לרבי רפאל בן צור בשלהי המאה ה-19. באוספים נמצאים עדיין מאות תעודות על תולדות הקהילות בצפון מרוקו, ארגונם החברתי והכלכלי והמגמות החדשות, שעדיין לא תוארו כלל ועיקר.

ארכיון אחר הוא של קהילת צפרו, ( כיום בירושלים ), שחלקים גדולים ממנו פורסמו על ידי רבי דוד עובדיה, רק לפני שנים ספורות. רבי דוד הוא בן לאביו הגדול רבי ישועה, בעל " תורה וחיים " בהלכה . הוא פרסם חמישה כרכים על קהילת צפרו, וכן שני כרכים על פאס וחכמיה. אך באיכותם הם אינם מגיעים לספרים שפרסם בהיותו במרוקו.