ארכיון יומי: 22 בינואר 2015


פרשת בא – רבי אברהם אסולין

ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים

ויעבדו את ה' אלהים הטרם תדע כי אבדה מצרים )י, ז(.
כתב רבי משה אביטן זצ"ל כת"י, לכאורה קשה על המצרים, כי בתחילה אמרו
אל פרעה רצונך שלא תצא אומה זו לעולם ממצרים יגנזו עצמות יוסף, ועתה
אומרים אליו שלח את האנשים. ועוד קשה למה הכביד את לבו כל כך שלא
לשלח את ישראל, אם לשעבוד הרי כבר נתבטל ולמה לא שלח אותם. אלא יובן
כי פרעה הרשע היה יודע באצטגניות, וראה באצטגניות שלו, כי כל זמן
שישראל עודם תחת ממשלתו, השפע יורד על ידו והוא ניזון מ ן השומן,
והתמצית לישראל, כי השפע לא ירד לעולם אלא בזכות ישראל. ואם ישלח
אותם לא ירד השפע עוד למצרים, ועל זה לא רצה לשלחם. לזה אמר "ויאמרו
עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש", זה – הוא משה, כמו
שאמר )שמות לב, א(, כי זה משה האיש. שלח את האנשים ויעבדו את ה', אתה לא
רצית לשלח אותם בשביל שירד השפע על ידך ותהיה ארץ מצרים מושפעת,
עכשיו הרי אבדה מצרים, ונשארת כמ"ש רז"ל )ברכות ט:(, על הפסוק )שמות יב,
לו(, וינצלו את מצרים, כמצולה שאין בה דגן. ולזה אמרו לו הטרם תדע כי אבדה
מצרים, אדרבה נהפך השפע לאיבוד, ועל זה "שלח את האנשים".
דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף
וכלי זהב )יא, ב(.
כתב הרה"צ רבי ראובן בן דוד זצ"ל בספרו עוז והדר, אמרינן בגמרא )ברכות
ט.(, וכן איתא במדרש )ספרי במדבר פ(, אין "נא" אלא לשון בקשה. ואיך יתכן
דבר כזה, שה' יבקש ממשה רבנו ע"ה בלשון בקשה. ואפשר לומר בס"ד
עפ"י מה שכתוב )זוהר ח"ג, לא – לב, ובטור סי' תקפא(,שמראש חודש אלול עד
הושענא רבא הם ימי הרחמים והסליחות, שצריך האדם לחזור בתשובה
שלימה ולהרבות בהם בתפילה ובתחנונים. וידוע שמראש חודש אלול עד
הושענא רבה הם נ"א יום, ואמרינן בסוף גמרא )יומא פה:(, עבירות שבין
אדם למקום יוה"כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים
מכפר עד שירצה את חברו. ולכן צריך לבקש מחברו שחטא לו, בין בגופו
בין בממונו בין בדיבור בין במעשה מחילה, ועל ידי שחברו סולח לו, אז
גם ה' יסלח לו ונרצה לו לכפר עליו. וזה כוונת הכתוב "דבר נא באזני
העם", רצה לומר, אתה תגיד להם מהי התועלת והמעלה של החמישים
ואחד יום יום שמראש חודש אלול ועד הושענא רבא, כי אין נא שהם
הנ"א יום, אלא לשון בקשה ותחנונים, דהיינו שבימים אלו יתעסק האדם
רק בבקשות ותחנונים למקום, ולא ימשך אחרי הגשמיות והגופניות. ולא
די בתפילות ותחנונים, אלא צריכים גם כן, שכל אחד יבקש מחילה
וסליחה מחברו, כדי שלא תתעכב כפרתו על ידי זה. וזהו וישאלו איש
מאת רעהו ואשה מאת רעותה, שגם הנשים יבקשו מחילה וסליחה אחת
מאת רעותה. וכן אם חטא אחד לשני על עסקי כסף או כלי זהב וכדומה,
וכשירצה את חברו, אזי ונסלח לו מאשר חטא. ובזה יתרצה אל אדוניו,
ויקבל את תשובתו הרמתה.
ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו
אתו בהם )יב, ז(.
כתב מרן רבנו יעקב אבוחציריא זצ"ל בספרו פיתוחי חותם, אפשר לרמוז, מה
הטעם שצוה ה' שיתנו הדם בשלשה מקומות, שתי המזוזות והמשקוף,
והיה די במקום אחד. והנה איתא בזוהר הקדוש )שמות(, דשלוש מצוות
ששמרו ישראל במצרים, הם שעמדו להם לקצר הקץ ולהפרע מהמצריים,
והם שמירת נדה, ושלא בא שום אחד מהם על שום אשה באיסור בין
יהודית ובין מצרית, ושלא הרגו העוברים. והנה שלוש מצוות אלה עיקרם
דם, שהנה הנדה היא דם, והבא על שום אשה באיסור מסתמא היא
לגביו נדה הרי גם כן דם, והשופך דם הרי דם. וכנגד שלושה מיני דמים
ששמרו ישראל, ציוה להם לתת הדם בשלושה מקומות, להראות
למחבלים ולהודיעם שבדין הוא מציל את ישראל.
ליל שמרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים )יב, מב(.
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי, וראש ישיבת כנסת ישראל,
חז"ל אמרו )שמו"ר יח(, שבליל ט"ו בניסן היו בו סגולות רוחניות מיוחדות
לפני הנס של יציאת מצרים, ובא הכתוב לרמוז, ה' נסים מופלאים שזמנם
בלילה זה. א. בימי אברהם כשהכה את ד' המלכים )בראשית יד, טו(, ויחלק
עליהם לילה, ב. ביציאת מצרים דכתיב )יב, כט(, ויהי בחצי הלילה. ג. בימי
חזקיהו כשהכה גבריאל מנה סנחריב, דכתיב )מלכים ב, יט, לה(, ויהי בלילה
ההוא, ד. בימי מרדכי ואסתר )אסתר ו, א(, בלילה ההוא נדדה שנת המלך.
ה. גאולה עתידה.
ליל שמרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמרים לכל
בני ישראל לדרתם. זאת חקת הפסח כל בן בני נכר לא יאכל בו )יב, מב, מג(.
ליל שמורים הוא לה', דהיינו שמור הוא לעשות בו ניסים. ודע לך דצריך שיהיה
שמורים לכל בני ישראל לדורתם, להיות קמים באותו זמן לעסוק בתורה
בכל חצות לילה תמיד. וצריך שאותו העוסק בתורה וקם בלילה, להיות
פיו שמור מכל דופי, אז תהיה מקובלת ומרוצה לפני המקום. וזהו שאמר
בפסוק שאחרי זה, זאת חקת הפסח, קרי ביה הפה – סח, דהיינו שהפה
יהיה סח בתורה הנקראת זאת, כל בן לפי נכר לא יאכל בו, דהיינו
העושה מעשה נכרים ומטמא פיו, לא יעסוק בה לפי שאין מן הראוי שפה
טמא ישתמש בדבר קדוש.
קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא )יג, ב(.
כתב הגאון רבי יהודה בן דאנאן זצ"ל בספרו מנחת יהודה. קשה כיון שאמר
קדש לי כל בכור וכו', למה חזר לומר בסוף הפסוק לי הוא, ואם הכונה, מפני
שבתחילה אמר בבני ישראל וחזר וכלל באדם ובבהמה והוצרך לומר לי הוא, אם
כן היה לו לומר באדם ובבהמה לי הם. ונראה הטעם, למה לא אמר לי הם אלא
לי הוא, יתכן שבא לרמוז למשה קדש זה כיצד יהיה. ונראה לרמוז, באדם
לרמוז, באדם ובבהמה ל"י הו"א, ראשי תיבות ה'בהמה ו'אדם ל'כהן י'היה.
כלומר, בהמה יהיה קרבן לי לשמי, ובכור אדם יפדה מן הכהן בחמישה סלעים.
כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים)יג, טז(.
כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל בספרו נשמת חיים, המפרשים ז"ל הקשו, איך
שייך לומר על הקב"ה ביד חזקה, שהוצרך לחזק ולאמץ את ידו, יש שתרצו דרך
מליצה, להודיע תוקף הנס ובטול כל המקטרגים. ויש שתרצו, מפני שלא היו
ישראל ראויים ליגאל, כשטענת שר מצרים, מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו
עובדי זרה. ולכן אמר בחוזק יד, דהיינו ח"ו באלימות כדי לקיים שבועתו, שנשבע
לאברהם אבינו ע"ה, וכן תרצו, שמדובר על המצריים כמו שכתוב )שמות יב,
לג(, 

לג(, ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, ואמרו רבותינו ז"ל)בכורות
ה:(, שהיו עוזרים לישראל לאגוד חבילותיהם ולשאת משאיהם על הבהמות וכו'.
ונראה לי עוד לומר, דביד חזקה מדבר על ישראל, כמ"ש )שמות יד, ח(, ובני ישראל
יוצאים ביד רמה, דהיינו ביד חזקה בלי שום פחד כלל.
שבת שלום
הרב אברהם אסולין

מפטיר והפטרה פרשת בא בנוסח יהודי מרוקו

 

מפטיר והפטרה פרשת בא בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

 

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים בחזרה לשום מקום

זוהי נקודת המפנה שהביאה אותי וכמה מחברי להחלטה להגר לארץ ישראל, יהא אשר יהא, ולא עוד לכוף ראשינו בפני שוטמינו. זוהי נקודת השבירה שבה עלמים ועלמות צעירים, שבאו בדרך כלל מבתים טובים לעומת הדלות המזויעה ששלטה במלח, קמו והחליטו כי יעשו מעשה. כי לא זו בלבד שנכזבה תוחלתם להמשיך ולהתקיים באיזה קיום של כבוד כמו אבותיהם מימים ימימה, אלא שגאוותם שבאה להם מן הנוכחות ההיולית והמרוחקת של מדינה יהודית אי­ שם ב״ירושלים״(כפי שנהגנו לכנות את ארץ ישראל כולה) הפיחה בהם את העוז להציב קו תוחם ולהכריז ״לא עוד״. בחודשים הבאים קמו רבים מאתנו – על משפחותיהם, על התנגדות הוריהם, על הסדר שהתקבל אצל המבוגרים כגזרה שאין אחריה הרהור – ועזבו. לאחרים היו עילות אחרות לשבר את מוסדותיהם: יש שברחו מסמכות שקשה היה לסור למרותה, ואפשר שגם יצר ההרפתקה והבלתי־נודע היו נר לרגליהם, ואפשר שגם עוניים לא הותיר להם על מה להתגעגע ודחפם לשים נפשם בכפם וללכת. כבשאר ארצות האסלאם, מצבו המקובע של היהודי במרוקו תחת כותרת הד'ימה(חסות), שהטביעה בו את הכניעות והביטול העצמי נוכח השליטים המוסלמיים – אולי גם מצב זה הפיח בו רוח מרידה ופריקת עול משעה שהפך הדבר לאפשרי.

ובכל זאת עלה והתעצב ברבות הימים רגש מעורב של אהבה־שנאה בין יהודי מרוקו לבין ארץ מוצאם גם לאחר שנסו ממנה על נפשם: אהבה, שאפשר שאינה אלא געגוע על תרבות ארוכת־שנים יותר מן התרבות הערבית־מוסלמית הכובשת שהכניעה את יושבי מרוקו הקדומים, לבד מן הקהילות היהודיות הוותיקות יותר ומכיסי ההתנגדות של שבטים ברבריים שמאנו להיטמע. מורשת העבר נשתמרה בין יוצאי מרוקו בשבתות, במועדים, בנוסחי התפילות, בחידושי הלכה ופסיקה, במנהגי החיים, הלידות, בני־המצווה, טקסי הנישואין, הליכות היומ־יום וליווי הנפטר לעולמו. וכיוון שעקרו מן הנופים שבהם נבנתה מורשת זו, ואפילו כאשר חלקי המורשת הועברו לארץ ישראל ושם טופחו, השתנו במעט והונצחו במעט – עדיין נותר קשר מיסטי כמעט עם ארץ המכורה, שמעטים כמותו בתפוצות עמנו שעקרו לארץ לישראל. נוסעים ומבקרים ועולים לרגל לשם, מתמידים בפולחן קדושים של הבבה־סלה למיניהם ובמנהגים עממיים כמו המימונה, שלא זו בלבד שהתמידה בלבוש חדש, אלא גם הונחלה לכלל ישראל. אין איש ממטפחי המורשה הזאת שמלאו לבו לשוב לשם דרך קבע גם לו ניתן לו, משל כאילו ראה במכורה ההיא מוצג מוזאוני הכלוא בבטחה מתחת לזכוכית, שטוב לראותו ולהתרפק עליו, אך הס מלשוב אליו.

אשר לשנאה – אפשר כי משקעי הרדיפות וההשפלה שהיו מנת חלקם רוב השנים חוללו ביהודי מרוקו את התגובה שבדרך הטבע, תגובה של דחיית הדבר עצמו שדחה אותם קודם לכן: או שמא חיים ממלכתיים במשטר חופש תחת דגלה של מדינה יהודית ריבונית הביא לזקיפת קומתם קוממיות עד כדי קריאת תיגר על מדכאיהם מתמול שלשום. אפשר גם כי בעוד במרוקו הם היו דחויים כיהודים, אליטות שביניהם גם הגיעו כבני אדם למעמדות ולמקצועות, לעושר חומרי ולשגשוג רוחני שכמותם לא ראו בישראל ברוב שנותיהם. ואין תמה כי יעלה חרונם על מקור מחצבתם שלא הכינם כראוי להתמודד עם החיים היותר מתקדמים והיותר מודרניים בישראל החדשה. כי אין חולק על העובדה הניצחת כי הם נטשו שם כדי לבוא לכאן, והנה כאן לא פוסקים מלהזכיר להם מנין באו. משום מה הם נמנים עם האוכלוסיות החלשות, העניות זה שלושה או ארבעה דורות, שהפליאו בעולם הפשע ומילאו בתי אסורים, בעוד יחידי סגולה בהם בלבד השכילו לצמוח בשבילי האקדמיה, המסחר, הפוליטיקה, המקצועות החופשיים והאמנויות. כך אפוא, מי ימלאנו לבו להזדהות עם הווה עגום שיסודו במורשת־עבר שיובאה משם? מצב דברים שקשה להשתבח בו ושמוליד שנאה עצמית ושנאת המקור, טינה למי שמנע ועיכב בעדם, ועגמת נפש שאין לה תקנה.

לכאורה, כל מערכת הרגשות הללו הייתה אמורה להוליד אך שאט נפש והתנערות מן העבר, ולא נוסטלגיה חסרת פשר הנשענת על מאמצים ופעילויות עסקניות לרוב לשמר מורשת משתכחת ולהחיותה מחוץ להקשרה. כי אכן נבנים מרכזים לשימור התרבות הצפון־אפריקנית, שבסגנונה, במקורותיה, בתלבושותיה ובצליליה, במטבחה ובמטעמיה, היא בעיקרה ערבית ואנדלוסיה יותר משהיא יהודית. לכאורה, מה נותר ראוי לשימור מתרבות העוני, החולי, הניוון, הפיגור, הבערות וההשפלה שבה נתלבטו בני עמנו במשך דורות בתוך אימפריות אסלאמיות חשוכות ומדכאות? שמא כדי לברוח מזיכרונות עצובים, נמלטים הם אל סממני הפאר של תרבות הפולקלור לאמור כי לא הכול היה חשוך, להצדיק את הנוסטלגיה שקשה אחרת לתרצה, ובה־בעת להציג בציבור הישראלי החשדן והרחוק ממושגי סובלנות, פתיחות וקבלה של הזולת, את הזהות האחרת שמבקשת לזכות בתחרות בשוק הזהויות שבארצנו. אין המורשת הזו, על צלליה המרובים ואורותיה המעטים, שונה ממורשות אחינו בני אשכנז, שבעיירות השטעטל שלהם בכל רחבי מזרח אירופה ומרכזה רבו הדלות המנוונת, הרדיפות והרציחות, הייאוש מן החיים והכמיהה לגאולה. אלא שאלה וגם אלה, אף שלימודים חיצוניים עדיין היו זרים להם, ולא בעין יפה הביטו בפורצי הגדר שהלכו לרעות בשדות זרים – כמעט לא היה איש בהם שלא למד מסורת של בית אבא, לא הלך לחדר או לבית המדרש, לא חינך את בניו לתורה ולמצוות, לא התקין את ימיו על פי לוח השבתות, החגים והמועדים, לא ראה את הסמכות הרבנית כנעלה על כל מתחרותיה, לא ראה בתפילה לבורא עולם ובכניעה לרצונו את המוצא מכל המוראות ולא ביקש לחיות אלא בתוך קהילתו היהודית ומתוך זיקה לקהילות יהודיות אחרות. אך אלה כאלה גם הרבו במחלוקות בתוכם וביניהם, מי לשם שמים ומי להכעיס, מי מפאת רדיפת כבוד ומרות, מי מתוך תאוות ממון ומי כדי לזכות בחסדיהם של גבירי הגויים ושליטיהם.

לא באתי לספר את סיפורה בן 2000 השנים של יהדות מרוקו, היות ומחקרים הרבה נעשו בו ורבים המתפרנסים ממנו. אלא שבחולפי על פני מחוזות ילדותי כהסתכלות של עצבות ואף במעט של שמחה לאיד, שלולא חרבה היהדות ההיא ושכמותה, לא הייתה באה תקומה לארצנו, כמו שלולא גאולת ארצנו היו ממשיכות הגלויות ההן כענותן עד לבואו של משיח צדקנו – ראיתי להאיר מן הזיכרון ההולך ומתעמעם מעומס עולו כמה וכמה פינות אפלות ולא נהירות לבנינו ולבני בנינו, כדי להציב מצבה בטרם יאבדו מראי המקום והזמן בתחום הנשייה. שערים רבים לסיפורים אלה, שאין בהכרח חוט שני המקשר ביניהם לבד מן הדאגה להנצחתם. הם עולים לפי סדרם מן הזיכרון וממראה עיניים, מן השמועות ומן המשתייר בכתביהם ובמעשיהם של אחרים. והיד דולה ככל שמעלה התרווד – כף בחישה –  מן התערובות הריחניות והערבות, המסתגרת בחיך ומשכרות את החושים, המגרות את הדמיון ומנקרות בקפלי השכחה…..

הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתלהתריתל

אסונות טבע, כגון הרעב שהכה מעת לעת במרוקו, לעתים הובילו את יהודי פאס להתאסלמות המונית. בתקופות הרעב של 1606, 1723, 1738 ו־1780 נאלצו אלפי יהודים להמיר את דתם כדי לשרוד ולקבל מזונות צדקה, שהיו שמורים למוסלמים בלבד. צאצאיהם של המשומדים הללו, שמוכרים בשם מוהאג׳ירין, חיו במשך זמן רב בפאס כקהילת אנוסים, שהייתה כמעט יחידה בעולם המוסלמי. במהלך מלחמות האזרחים בשנים 1621-1610 איימו תושבי פאס אלבאלי על היהודים בהשמדה ותוך כדי כך סחטו מהם את כל נכסיהם. ב־1646, מתוקף פקודה של הפקיה (חכם ההלכה) מוחמר אלחאג׳, נאטמו ונהרסו בתי הכנסת של פאס. היהודים בקושי הספיקו לשקמם, וב־1701 הוטל עליהם מס קשה והם הוכרחו למכור את הריהוט והעיטורים שבבתי הכנסת. משטר הטרור של הרודן מולאי יזיד (שלט בשנים 1792-1790) הוביל לגירוש התושבים מן המלאח, ובעקבותיו שוב הרסו את בתי הכנסת שבו, או הפכו אותם למסגדים, והחריבו גם את בית הקברות היהודי. היהודים סבלו גם בשל שכנותם לוודאיה. שבט צבאי זה, שהשתכן בבתי הקסבה, בזז את המלאה ב־1820 וב־1822, בעת שמועת שווא על מותו של מולאי סולימאן.

הערת המחבר : העיר פאס נחלקת לשני חלקים: פאס אלבאלי(העיר העתיקה), הנקראת ׳אלמדינה', שנוסדה במאה התשיעית, ופאס אלג'דיד (העיר החדשה), שנוסדה במאה השלוש עשרה. המלאח (השכונה היהודית) נמצא בחלק הדרומי של פאס אלג׳דיד.

ב־1831 התקוממו בני הוודאיה והסתתרו בתוך המלאח, ולפי פקודתו של הסולטן עבד אלרחמאן הפציצו אותו. ב־1834 נחטפה סוליקה חתואל, נערה יהודייה, על ידי המוסלמים והם ניסו לכפות עליה את דת האסלאם. היא התנגדה בגבורה, הואשמה בכפירה ונידונה להעלאה על המוקד בכיכר בפאס. הוצאתה להורג עוררה חששות כבדים בקרב היהודים מפני טבח המוני. ב־1836 נאסר על הד׳ימי(היהודים במעמד בני חסות של המוסלמים השליטים) לבנות בית מרחץ במלאח בפאס, בטענה שהניקיון אינו הולם את מעמדם הנחות. פעמיים, ב־1877 וב־1888, הפקיע הסולטן את בית הקברות היהודי ההיסטורי לשם הרחבת ארמונו. למרות מהלכים רבים, לא הצליחו היהודים להשיג ב־1880 את ביטול החובה המשפילה לחלוץ את נעליהם בשכונה המוסלמית; תקנה זו נותרה על כנה בפאס עד שלטון הצרפתים.בשנת 1880 אברהם אלעלוף, יהודי בשנות השמונים לחייו, הועלה על המוקד. ב־1886 ויכוח בין יהודי למוסלמי הוביל להתקוממות עממית ולפרעות ביהודים. ב־1895 פלשו מורדים למלאח, בזזו ושדדו את החנויות והבתים. היהודים בקשו מקלט בזאווייה מפני ההמון המתלהם. שתי נשים נחטפו ונאנסו, ואת בעליהן דקרו.ב־1896 ניצלו בוזזים ערבים המולה שנוצרה בעקבות שרפה ועטו על המלאח; 200 פרשים ממשמר הסולטן נדרשו כדי להדוף אותם. בראשית המאה העשרים הותקף מרקוס אזוגי, יהודי אזרח ארצות הברית, איבריו נקטעו והוא הועלה על המוקד בעודו בחיים בפאם.

Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton

 


tritelLe Pogrom de Fes ou le Tritel

17-19 Avril 1912

Etudes et documents presentes par

Paul B. Fenton

A la communaute divine, residant dans la ville de Fes… A la nouvelle de ce qui vous advint, notre coeur tressaillit, defaillit. Apprenant la destruction de notre sanctuaire, le massacre de nos coreligionnaires, et la tragedie qui accabla nos enfants, nos yeux et nos cceurs se repandirent en sanglots. Que I'Eternel fasse perir leurs assassins! Qu'll inflige a leurs agresseurs des fleaux et les frappe de la peste! A vous, nous L'implorons d'apporter consolation et compassion. Qu'll transforme votre deuil en allegresse et rejouisse vos coeurs affliges

Samuel ben Hofni Gaon, Epitre auxJuifs de Fes, (I0e siecle), Ox. Bod!. Heb. f. 24, fol. 44b.

Toute emeute au Maroc commence ou finit par le Mellah

Marc de Mazieres, Promenades a Fes, Casablanca, 1934.

INTRODUCTION

Dans leurs relations des evenements, les historiens autant que les militaires qui ont depeint la «penetration pacifique» du Maroc au debut de XXe siecle sont peu loquaces sur les retombees dramatiques qu'eut le processus de la colonisation europeenne sur les communautes juives locales. Tout au plus, les historiens, quand ils en tiennent compte, s'en acquitment en quelques mots, tandis que pour les militaires, trop preoccupes dans leurs memoires par les prouesses de la conquete, les souffrances des Juifs sont soit invisibles soit triviales. Pourtant, ces annees marquent sans conteste, les pages les plus sombres de l'histoire des Juifs du Maroc, boucs emissaires traditionnels de tous les desordres. L'enumeration des massacres, des exactions, des vexations et des pillages, dont ils furent durant cette periode les victimes innocentes, culmine en avril 1912  avec un drame effroyable

le saccage du mellah de Fes, connu sous le nom de tritel, dont on commemore cette annee le centenaire.

II nous est apparu que ce desastre qui se deroula du mercredi 17  au vendredi 19  avril 1912  ( 30 nissan au 2  iyyar 5672  ) suite a la signature du Traite du Protectorat entre la France et le Maroc, constitue, avant la periode de la Seconde Guerre Mondiale, un des evenements les plus funestes du judaisme en terre d'Islam depuis le Moyen Age. Aucune autre catastrophe n'eut des dimensions humaines et materielles aussi considerables. Sa tragedie depasse de tres loin celle de l'expulsion des Juifs yemenites vers Mawza' (1678) ou celle de la conversion forcee des Juifs de Mashhad  (1839 Depuis l'Affaire de Damas     (1840) aucun autre drame juif dans le monde musulman n'a autant mobilise le judai'sme mondial, n'a eu autant de repercussions dans la presse juive, et n'a ete atteste par autant de photographies. II fut decrit de l'interieur par les victimes juives et de l'exterieur par des temoins oculaires non juifs: cote juif, aussi bien par des erudits et des chroniqueurs, en hebreu et en judeo-arabe, que par des gens du peuple en francais et en judeo-arabe, et cote non juif, par des militaires et des journalistes.

Malgre l,importance du tritel dont l'ampleur depasse en horreur les pogroms de Kichinev survenus vers la meme epoque, aucune etude en profondeur ne lui a ete consacree jusque-la. II est neanmoins un fait curieux, quoique nous reculions devant des statistiques morbides, qu'au cours du premier pogrome du vingtieme siecle, celui de Kichinev 6-7  avril 1903 49  juifs trouverent la mort et pratiquement 2000  families demeurerent sans foyer suite a la destruction de leurs maisons, alors que le pogrome de Fes qui eut lieu a la meme epoque de l'annee, huit ans plus tard, fit 51 victimes et chassa une population de 12.000  ames de leurs foyers.

Les massacres de Kichinev donnerent lieu a une copieuse litterature et marquerent si profondement la conscience juive que son souvenir resta vivace soixante ans apres l'evenement. Ils eveillerent un elan de nationalisme juif et jouerent un role non negligeable dans la consolidation du mouvement sioniste. En depit des differences contextuelles, les deux tragedies accusaient des traits communs: dans les deux cas les Juifs etaient sans defense, les autorites avaient ete complices de la provocation des pogromes, aucune action punitive ne fut prise a l'encontre des auteurs des crimes contre les Juifs. Ce rapprochement fut aussitot percu a l'epoque, par la presse yiddish qui dans ses reportages au sujet des troubles de Fes surnomma les emeutiers arabes les pogromshchiks (voir documents C45-C46).

Comment expliquer que le tritel n,eut pas le meme retentissement? Un regard superficiel donnerait a croire que la tragedie juive de Fes a ete completement oubliee. Plusieurs facteurs expliquent cette apparente amnesie. Deja a l'epoque, l'evenement a ete rapidement oblitere par une autre actualite. Les recits dramatiques de la catastrophe du "Titanic" survenu le 15 avril 1912  finissent par lui voler les titres des journaux et ce, meme dans la presse juive. Puis surviennent le proces Beilis, la Premiere Guerre Mondiale, suivis par les pogromes en Ukraine.

Avec la destruction d'une partie importante du quartier juif de Fes disparut tout un monde car la societe du mellah fut completement transformee a la suite de la presence francaise dans la ville. Les opportunites economiques et 1'ascension sociale occasionnees par le protectorat contribuerent a panser les plaies et a aider les rescapes a retrouver une certaine prosperite au seuil d'une epoque nouvelle qui annoncait l'entree dans la modernite. En apparence, la communaute juive de Fes, qui dut surmonter tant de tragedies dans le passe, se remit de ses blessures avec une rapidite etonnante, aidee en cela par l'admirable campagne internationale de collectes en faveur des victimes, sans parler des indemnites versees — tardivement il est vrai — par le gouvernement francais.

Neanmoins, plusieurs enquetes menees aupres des Juifs fassis  

mais egalement dans d'autres villes marocaines  nous ont persuade que le souvenir de nous ont persuade que le souvenir de

cette tragedie, soutenu par l'epouvante, transmis a travers les phobies et vehicule de generation en generation par les chants et les narrations personnelles, a persiste comme une cicatrice profonde dans la memoire collective du judai'sme maghrebin. Hier encore, la simple evocation du mot tritel faisait fremir ceux qui avaient entendu le recit des evenements de leurs parents et grands-parents.

On se rappelle encore, au cours des longues soirees d'hiver, dans un coin de la chambre froide ou l'on s'entasse autour d'un poele mourant, les evenements de 1912  on les evoque pour passer les heures de veille, au chevet d'un malade ou d'un nouveau-ne; on les egrene avec les rituelles pepites, le samedi apres-midi, quand sur le pas des portes, on digere au soleil le plantureux repas de "skhina". Chacun a son recit mi-tragique mi-comique, qu'il vous debite, a mille reprises, avec les precisions, le realisme et presque la fierte d'un recit de guerre

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר