תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך

 חיבורו של עמאר בענייני סירכות הריאה מלמד בבירור כי אכן הייתה יצירה הלכתית של ממש ושרמתה הייתה גבוהה מאוד בספרד בתקופה הסמוכה לגירוש. כן מלמדת הסכמת מדינה דיל קאנפו בעניין ביטול חשש הסבלונות, שהיו מעורבים בה גדולי חכמי ההלכה בקסטיליה – ר׳ יצחק די ליאון ור׳ יצחק אבוהב. גם העובדה, שבקרב המגורשים וצאצאיהם הגיעו הלמדנות ההלכתית והידענות המשפטית לשיאים מופלגים, תומכת בסברה שמורשת זו יסודה בארץ מוצאם ספרד. עם זאת לא הגיעו לידינו חיבורים הלכתיים מספרד של המאה החמש־עשרה העוסקים בנושא הייבום, ואין לדעת אם חיבורים כאלה נתחברו שם או לא."

ניתן לנסות ולבדוק את השורשים הספרדיים בהימצאות התקנה גם במקומות הגירה אחרים שלשם הגיעו גולי ספרד. אולם בבדיקת מקורות שונים מתחומי הפזורה הספרדית לא מצאנו תקנה מעין זו. כל שמצאנו הוא תניה בכתובה בעלת תוכן דומה לתקנה, שזמנה הוא כנראה אמצע המאה השש-עשרה. אך גם לכך – השגת מניעת ייבום באמצעים חוזיים על ידי הוספת תניה לכתובה – לא מצאנו עד כה שורשים בספרד. בכך מתחזקת השערתנו לעיל כי מגורשי קסטיליה שבפאס יצרו יצירה משפטית חדשה, ולא רק ביקשו להנציח את מנהגם משכבר הימים או לשדרגה מתניה בכתובה לחקיקה מקיפה. קשה אפוא להניח שרק המגורשים בפאס חרדו לשמירה על מורשת ספרד בעוד המגורשים האחרים התעלמו ממנה.

הלב נוטה להניח שחכמי המגורשים פעלו כאן מתוך מניע דומה לזה הקיים בהלכה לגבי העגונה הקלסית, שהיא אישה נשואה שבעלה נעלם ואין ראיות ישירות לכך שהוא איננו בחיים. כבר הזכרנו במבוא כי סביר מאוד שמשפחות רבות נפרדו בעקבות הגירוש ואחים פנו ליעדי הגירה שונים לעתים מבלי שידעו איש על יעדי רעהו. חמורה הייתה הבעיה אם אחד האחים השתמד, כפי שנהגו רבים מיהודי ספרד, ונותר בספרד, ובייחוד אם הצטרף לדת הנוצרית ולא היה בגדר אנוס. מצבים אלה, תקלתם הייתה עלולה להיות רבה, אם למשל מת האיש בפאס בלי ילדים, ואלמנתו זקוקה לייבום. האישה הייתה עלולה להיוותר עגונה בשל קשיים טכניים להיפגש עם הגיס ולקבל ממנו חליצה משום שגלה למקום אחר באגן הים התיכון, ועל אחת כמה וכמה אם נטש את הדת היהודית ונשאר בספרד.

אלא שגורם זה של עגינות היה קיים גם בקרב קבוצות מגורשים שפנו ליעדים אחרים ברחבי אגן הים התיכון. אכן, נעשו ניסיונות שונים להקל על מצוקת העגינות בייבום בדרך של ביטול זיקת הייבום בין משומד לאלמנה, או ביטול תוקפם של קידושין אם הבעל השתמד ולא היגר עם האישה. נושאים אלה עוררו פולמוס הלכתי חריף. ולעתים התקבצו גדולי חכמים במקום מסוים והחליטו על עמדתם המשותפת. כך למשל החליטו חכמי המגורשים בשאלוניקי, שקידושי אנוס אינם בני־תוקף, ולכן נפתרת מאליה בעיית הייבום במקרה כזה. והנה כינוס אחר של חכמים החליט כי זיקת הייבום בין אלמנה לגיסה המשומד הם שרירים וקיימים ומחייבים חליצה. לא כל החכמים הסכימו עם עמדה זו הן לעניין תוקפם של הקידושין והן לעניין תוקפה של זיקת הייבום. אך אלה וגם אלה לא נקטו צעד דומה מעין זה של מגורשי קסטיליה בפאס.

ייתכן שתקנה זו קשורה במקרה קשה שנזכר בשני חיבורים היסטוריים שנכתבו בסמוך לתקופת הגירוש. מסופר שם על מאתיים נשים עגונות שגורשו מפורטוגל בשנת רנ״ג (1492/3) והורדו בידי רבי החובלים של הספינות בסביבת העיר פאס. היו בין העגונות כאלה שבעליהן נעלמו ואחרות היו יבמות שגיסיהן לא היו עמן, ובשל אי יכולתן להינשא הן הקימו לעצמן מעין קומונה בעיר סאלי ופרנסו עצמן ממלאכת יד, ואת העודפים אף תרמו לתלמידי בתי מדרש. יש להניח שנוכחותה של קבוצה גדולה כל כך של נשים יבמות ועגונות, המרוכזות יחד, הייתה זיכרון צורב מתמיד לחכמים ולראשי הקהילה, והייתה עשויה לדרבן אותם לחוקק תקנה שתביא לצמצום התופעה. אלא שלגבי עגונות רגילות חזר המצב לשגרה, משהתיישבו המשפחות במקומן וחדלו מנדודיהן, ואילו לגבי יבמות עגונות נותרה סכנת העגינות בעינה, שכן, כאמור לעיל, רבו המקרים של פירוד בין אחים בעקבות הגירוש.