יהדות מרוקו עברה ותרבותה – אליעזר בשן – החכם ובית הדין

החכם ובית הדין

הדיין היה גם רב הקהילה, ולא היתה קיימת ההבחנה הנהוגה בישראל בימינו. בדרך כלל הוסמכו הדיינים על ידי חכמים ותיקים שהכירו את בקיאותם וכישוריהם. במידה שהבן היה הראוי לכך, הוא ירש את מקום אביו מכוח ׳שררה^,. החכם היה נבחר על ידי ׳טובי העיר והנגיד, ואלה היו מצרפים אליו שני חכמים נוספים כדי שיהוו בית דין. אותו גוף קבע את תנאי משרתו, שכרו, תפקידיו(בין השאר לדרוש בשבתות ובמועדים), וסמכויותיו בכל ענייני הקהילה ובית הכנסת, להעניש מי שימרה את פיו, ומי שרוצה להעביר דינו לעיר אחרת צריך לקבל הסכמת הדיין. כך נאמר במקורות מצפרו בשנים תק״ט (1749), תקי״ב (1752), תקל״ד (1774), תקע״ד (1814), תר״ב (1842) (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 85,28, 106, 115, 167).

שוחט של הקהילה מונה על ידי הדיין לאחר שעמד במבחן שעשה לו(תצ״ח 1738, תקס״ג 1803, שם מסי 490,13).

היו דיינים שהחלו את כהונתם בגיל צעיר יחסית, וכיהנו במשך כל חייהם. ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו(1739־1809) כיהן בתפקיד זה מגיל 18 במשך 50 שנה. דיינים אחרים התחילו בתור סופרים בבית הדין – כדוגמת יעב״ץ בשנת תנ״ג (1693), בגיל 20 – ולאחר מספר שנים ישבו בדין. היו מקומות שבהם דיין יחיד היה פוסק בביתו או בבית הכנסת.

אם הצדדים היריבים היו מכובדים או עשירים, היה הדיין בוחר שניים או ארבעה חכמים, כדי שיהיו עמו בהרכב של שלושה או חמישה דיינים. כל אחד מהם היה כותב את פסק הדין לבדו, ואם דעתם היתה זהה, הוציאו פסק דין. אם לאו, היו דנים ביניהם ומגיעים לסיכום על פי רוב דעות, או היו פונים לחכם ידוע בעיר אחרת, ומבקשים את חוות דעתו. במקומות קטנים פעל רק דיין אחד ולעתים גם זה לא.

על פי הדין אין בית הדין מתכנס בערבי שבתות וימים טובים ולא בשבת ויום טוב(שו"ע חרם, סי׳ ה).

בית הדין היה דן בכל תחומי החיים, ענייני אישות וכלכלה, ומתקין תקנות. תפקידיו היו שונים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. אב בית הדין היה לא רק שופט, אלא לעתים גם ישב בראש האסיפה של נכבדי הקהילה, שדנה בביצוע שירותי הקהילה, בענייני החינוך, בגביית המסים וחלוקתם, באחזקת בית הקברות, במינוי אפוטורופוס ליתומים ובשירותים נוספים.

בשנת שס"ג(1603) תוקן בפאס, שגם אפוטרופוס שמונה על ידי אבי היתומים חייב למסור חשבון לבית הדין, ואם נראה לו שהחשבון אינו מדויק, יכולים לסלקו; ואפוטרופוסים הכותבים בשטרות בשם היתומים היו צריכים לכתוב מי היתומים (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמתי, דף פג ע״ב). ר׳ וידאל הצרפתי דיין בפאס כתב בתרע״ט (1919) שתוקנה תקנה כהוראת שעה בעירו בקשר למשכורות הגבוהות שנוטלים האפוטרופוסים הממונים על היתומים(עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 277).

לפי תקנה בפאם משנת שע״א (1611), צוואה או מתנת שכיב מרע היתה בטלה, אם לא נעשתה בפני חכם או דיין העיר(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ נח, פד). תקנה זו היתה קיימת גם במכנאם, ונזכרה במחצית השנייה של המאה ה־19 על ידי רי חיים משאש (ילקט הקמח׳, דף קצו). באותו זמן תוקן גם שסופר בית הדין צריך להודיע לבית הדין על הקדשת רכוש, בין אם המקדיש בחיים ובין לאחר מותו. אם האם נפטרה, האב היה האפוטרופוס, אלא אם לא הלך ׳בדרכי הכשרים׳, שאז מונה אפילו אפוטרופוס נוכרי.

בעקבות ההנחה שלא כל הסופרים של בתי הדין בקיאים בכתיבת שטרות, הותקנה בפאס תקנה בשנת תצ״ז (1737) האוסרת כתיבת שטרי שותפות ללא התייעצות עם בית הדין והסכמתו(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ קעא,

קעב)

בפנקס בית הדין נרשמו לא רק פסקי הדין אלא גם שטרות, חוזים, הסכמים, התחייבויות. בית הדין שימש גם כנוטריון. תעודות מפנקס בית הדין בפאס מהשנים תנ״ט־תע״ה (1699־1715) על אומנים ובעלי מלאכה, מלמדות על אופי הרישומים בפנקס ועל הסופרים של בית הדין, מהם חכמים שכיהנו לאחר מכן בתור דיינים, כגון יעב״ץ שכיהן בפאס ובמכנאס.

בשנת תס״ח (1708) תיקנו חכמי פאס, שמושב בית הדין יתקיים בימי שני וחמישי, והסופרים יכתבו את טענות בעלי הדין(על פי רמב״ם, הלכות אישות, פרק י, הלכה טו).

מעמדו של בית הדין

לבית הדין המקומי היה מעמד כמו בית הדין הגדול. ר׳ יוסף אלמאליח כתב על שתי כיתות יריבות בתיטואן שקיבלן עליהן את בית הדין כמו בית דין הגדול, שאפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל. כלומר, לא ערערו על החלטתו(יתקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ ז; רפאל משה אלבאז, ׳הלכה למשה׳, חו״ם, סי, קנז).

היו קהילות שקיבלו על עצמן בית דין בעיר סמוכה, כי שם היו חכמים גדולים יותר. כך היה בקהילת רבאט. ר׳ חיים אבן עטר כתב:

כל המזמין חבירו לדין מעיר ארבאט להכא (סלא) כאשר היו מתנהגין מקדמת דנא אשר המחום קהל ארבאט את בית דין הגדול הקבוע תמיד בעיר סלא עליהם. (׳ארץ החיים׳, עמי, 13)

כוח הכפייה של הדיין היה מבוסס על רצון טוב של הנוגעים בדבר, שהיו חברים בקהילה, וסירוב להופיע בפני בית הדין היה עשוי לגרום לחרם על הסרבן.

הדיינים נטלו לעצמם סמכות גם לבטל הסכמים, אם הם פגעו בטובת האדם, מכוח ׳הפקר בית דין הפקר׳(׳תקנות מכנאס׳, עמ' נט).

ר׳ יעקב אבן צור התנגד לשני בתי דין באותה העיר – ׳אלו נוהגים במנהג זה ואלו נוהגים במנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקת גדולה שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ואיכא חילול הי בדברי(מוצב״י, ח״א, סי׳ רסב).

שיתוף פעולה של בתי דין: היו נושאים ששלושה בתי דין במקומות שונים דנו בהם ופסקו על פי רוב של שלושת ההרכבים. כך היה בתקס״ז(1807) כשבתי הדין של מכנאם, פאס וצפרו דנו בסכסוך בין אנשים שכנראה גרו במקומות אלה, וקיבלו על עצמם ׳שמה שיפסקו עליהם הרוב מבית הדין הנזכר כן יקום ודינם מקובל ־מרוצה׳(עובדיה, צפרו; מסי 643).

בשנת תק״א (1741) תוקן בפאס שהצדדים לא יהיו מיוצגים בפני בית הדין על ידי מורשה, אלא אם התובע זקן, חולה, יתום או אלמנה, שאינם יכולים לבוא לבית דין או שאין כבודם לבוא, ואז ימנה בית הדין מורשה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמרי, חייב, סי׳ קע).

כדי להבטיח שהצדדים היריבים והעדים יאמרו אמת, היו משביעים אותם. הפרוצדורה היתה כדלהלן:

נוהגים בית דין הקדמונים וגם אוחזים מעשה ידיהם דמי שנתחייב שבועה דאורייתא פותחין לו את היכל(ארון) הקודש ומניחין ידו על התיק שיש בו ספר תורה ואומר: וחק הדא(ואמת זו) תורה שאינו חייב לו אלא כך וכך(דוד צבאח, ׳שושנים לדודי, חייב, דף קלג).