ארכיון יומי: 19 במרץ 2018


ספר ויקרא – פרשת "צו", ושבת הגדול. הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

ספר ויקרא – פרשת "צו", ושבת הגדול.

הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

סוד הגלות והגאולה,

בתורת רבנו "אור החיים" הק'.

"צו את אהרן ואת בניו לאמר:

זאת תורת העלה, היא העלה על מוקדה על המזבח

כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ב).

רבנו אוה"ח הק': הפס' הנ"ל רומז לגלות האחרונה הנמשכת כ- 2000 שנה,

לעומת גלויות מצרים ובבל שנמשכו ביחד, 470 שנה.

וכדברי קודשו: "ובדרך רמז תרמוז  הפרשה על – גלות אחרון – שאנו בה,

לנחמנו מעיצבון נפשנו…".

  • "זאת תורת העולה".

 גאולתנו – המעולה מכל הגאולות.

פרשת 'ויקרא' אותה קראנו בשבת שעברה, עסקה באדם המקריב קרבן"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א, ב). פרשת 'צו' לעומת זאת, עוסקת בתפקידם של הכהנים בבית המקדש – "צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה… וזאת תורת המנחה, הקרב אותה בני אהרן… וזאת תורת האשם… וזאת תורת השלמים" (ויקרא ו).

בהמשך, משה רבנו מקדש את אהרן ואת בניו בשמן המשחה לעיני העם בפתח אהל מועד.

רש"י מדגיש שהוא עשה זאת 'לעיני העם', שלא יחשדו בו שהוא עשה זאת לכבוד אחיו אהרן הכהן. הוא גם מקדש את המשכן וכליו בשבעת ימי המילואים.

הכהנים מסמלים שני רעיונות מרכזיים:

א. להנחות את המקריב, על תהליך התשובה אותו הוא אמור לעבור, כדי שהקרבן יכפר עליו, וכן להקריב את הקרבן.

ב. הפצת תורה בעמ"י, בבחינת "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז).

רבנו "אור החיים" הק' אומר על הפס' הראשון: "ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו. כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות. נראה למי דומה. למצרים ת', לבבל ע', לשניהם יחד ת"ע {470 שנים}. והן היום אלף ותרע"ב {1672}. מה אייחל עוד. ולא גלות לבד, אלא עינוי מהאומות…".

רבנו אומר שגלות מצרים ובבל, נמשכו בסך הכל 470 שנה בלבד, לעומת "אלף ותרע"ב שנים" = 1672 שנים מאז חורבן המקדש בשנת 70 למניינם. כלומר, מדובר על שנת 1742 למניינם, שנה בה שהה רבנו בא"י.

רבנו אומר שהכהנים מסמלים את חכמי ישראל לדורותיהם בבחינת הכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות" (מלאכי ב, ו). תפקידם יהיה ללמד את בני ישראל תורה, ולהנחות אותם להתחזק באמונה, שהגאולה אכן בוא תבוא, ושהיא תהיה המעולה שבגאולות, וכדברי קדשו:

"זאת תורת העולהזאת, למעט כל העולות והעליות שאין כמוה עולה". כלומר, הגאולה האחרונה היא המעולה מכל הגאולות, ותביא לעליה גדולה של עם ישראל אותו מכנה התורה בשם "עולה", ולכן השתמש הכתוב במילה "זאת", כדי לייחד את הגאולה האחרונה מבחינה אמונית, רוחנית, כלכלית וביטחונית, בבחינת הכתוב בישעיה אודות עידן המשיח שיבוא במהרה בימינו אמן סלה ועד: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).

רבנו הרמב"ם אומר על תקופת המשיח: "בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר "וישב מצרף ומטהר כסף, וטיהר את בני לוי, וזיקק אותם כזהב וככסף, והיו לה' מגישי מנחה בצדקה" (מלאכי ג, ג).  ובני לוי מטהר תחילה, ואומר זה מיוחס כהן, וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל. הרי הוא אומר "ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקודש הקדשים, עד עמוד כהן לאורים ולתומים" (עזרא ב, סג).  הנה למדת שברוח הקודש מתייחסין המוחזקין, ומודיעין המיוחס.  ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני, וזה משבט פלוני. אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות, זה ממזר וזה עבד – שהדין הוא שמשפחה שנטמעה, נטמעה.

לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח – לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצוין כעפר.  ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד.  ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר "כי מלאה הארץ, דעה את ה' כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא, ט). (משנה תורה – ספר שופטים – הלכות מלכים ומלחמות פרק יב).

  • "זאת תורת העולה"

התורה היא המעולה שבכל העליות.

  שורש העלייה המופלגת הרמוזה בביטוי "זאת תורת העולה", מקורו בזכות מעמד הר סיני: "מי זאת עולה מן המדבר" (שיר השירים ג, ו) זאת = כנסת ישראל שזכתה להתעלות מלשון עולה, ע"י קבלת התורה במדבר.

 רבנו אוה"ח הק' מסביר את השורש "עלה", בהקשר לעליה רוחנית כמוזכר אצל משה רבנו: "ומשה עלה אל האלוקים" – זכאה חולקיה {של משה רבנו} כדברי הזוהר הק' (בפרשת יתרו דף ע"ט ע"ב), שלא כשאר העליות לעושר ומלוכה… שהן זמניות, התורה היא נצחית, והיא העולה האמתית, ולכן הפסוק חוזר על הביטוי "היא העולה".

                                ג. "על מוקדה על המזבח".

       זירוז הגאולה, בזכות לימוד התורה וייסורי הגלות.

הביטוי "מוקדה" – רומז לתורה שנמשלה לאש הנמצאת על המזבח ככתוב: "הלא כה דברי כאש – נאום ה'.(ירמיה כג, כט). ואילו הביטוי "על המזבח", המכפר לעם ישראל על ידי קרבנות ציבור, או בהקריבם קורבנות יחיד,

 רומז לייסורים הבאים על אנשים שחוטאים, במידה ולא יחזרו בתשובה.

ד. "כל הלילה עד הבקר,

       ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא, ו, ב).

תהליך "בוקר הגאולה", החל משנת הת"ק {1740}.

הביטויים הנ"ל "הלילה" ו"הבוקר" בפסוק, רומזים לגלות והגאולה. הלילה רומז לגלות, ואילו הגאולה נמשלה לבוקר. ייסורי הגלות רומזים לגלות כדברי הנביא: "משא דומה אלי קורא משעיר {= גלות אדום}, שומר מה  מלילה, שומר מה מליל. אתא בוקר וגם לילה – אם תבעיון בעיו, שובו אתיו".(ישעיה כא, יא-יב).

  רבנו אוה"ח הק' הולך בעקבות רש"י ומדרשים, שהפסוק הנ"ל רומז לגלות אדום. עם ישראל מבקש מהנביא שישאל את הקב"ה הנקרא בפסוק "שומר", כמה זמן נשאר לנו לסבול בגלות הנקראת "לילה". הקב"ה עונה: "אתא בוקר וגם לילה" – כלומר ייסורי הגלות מוגבלים ללילה, ואילו הגאולה תבוא בבוקר של יום ככתוב: "כל הלילה עד הבוקר".   

 המדרש (ב"ר יט. ח) אומר שיומו של הקב"ה הוא 1000 שנה: "אלף שנה בעיניך, כיום אתמול", לכן רבנו אוה"ח הק' מחלק את היממה של הקב"ה לשתי משמרות, הכוללות לילה ויום:

 500 שנה הראשונות, הן בבחינת לילה, ו-500 השניות הן בבחינת יום. לפי זה, זמן הגאולה היה אמור להיות בסוף האלף הרביעי דהיינו משנת 4500 שנה לבריאת העולם, במידה והיינו זכאים. לצערנו, לא זכינו. לכן, הגאולה תתחיל לקרום עור וגידים רק משנת 5500 שנה לבריאת העולם, כלומר, משנת 1740 למניינם – תקופה בה שהה רבנו אוה"ח הק' בליוורנו שבאיטליה בדרכו לא"י, לזירוז הגאולה.

לפי המשך הפסוק הנ"ל "אם תבעיון בעיו – שובו אתיו". פירוש, אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם – "שובו אתיו = בואו בתשובה, כדברי רבי יהודה: "אין קץ הגלות נתלה אלא בתשובה, שנאמר "היום, אם בקולו תשמעו", כדברי רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח ושאל אותו: מתי אתי מר? ענה לו: "היום". לאחר שלא בא, שוב שאל אותו. ענה לו: "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז).

רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו, יצאו את ליוורנו שבאיטליה לכיוון ארץ ישראל, בר"ח מנחם אב תק"א {1741}.

תחנתם הראשונה הייתה בעיר "מסינה" שבסיציליה.

אור לכ"ב מנחם אב תק"א {1741}, הפליגו בספינה מ"מסינה" לכיוון אלכסנדריה שבמצרים, אליה הגיעו אחרי עשרה ימים של הפלגה. יהודי המקום קיבלו אותם בסבר פנים יפות, וסיפרו להם על מגפת דבר המשתוללת בארצות הסמוכות, כולל בירושלים. אחרי שבועיים באלכסנדריה, הם הפליגו לכיוון יפו, כדי לעלות משם לירושלים.

רב החובל לקח אותם שלא לפי התכנית, לנמל עכו, ולא עזרו כל תחנוניהם שיקח אותם ליפו.

לעכו, הגיעו ימים ספורים לפני ראש השנה תק"א. התברר להם ע"י תושבי המקום שמגפת דבר פקדה את ירושלים. הם הודו לה' בשירה ובשמחה על שהציל אותם, מלהגיע בינתיים לירושלים עד יעבור זעם.

הם קבעו את בית מדרשם במקום, וביקרו בקברי צדיקים בצפת, במערת אליהו הנביא, ובטבריה שם פגש את הרה"ג רבי חיים אבולעפיה ע"ה – הרב הראשי של טבריה ומייסד היישוב. בכל מקום הם התקבלו בכבוד רב.

לירושלים, הם הגיעו, ביום טו' באלול תק"ב {1742}.

עלייתו של רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו לארץ ישראל, עשתה רושם עז על חכמי א"י וחכמי הגולה.

רבנו אוה"ח הק' פתח בכך, את שערי העליה לא"י, לקראת תהליך הגאולה.

בעקבותיו, היו עליות משיחיות נוספות אחרות של תלמידי הגר"א והבעש"ט.

בשם תלמידי הגאון מווילנא נאמר, שימות חיי האנושות מתחלקים לשניים: מאז אדם הראשון ועד דוד המלך, הכולל את הצדיקים הבולטים הבאים: אדם הראשון, נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, יהושע, שמואל ודוד.

החלק השני, מתחיל מדוד המלך ועד ימינו. כידוע, אדם הראשון "נידב" את שבעים שנות חיי דוד המלך כדברי המדרש, כך שיש קשר מהותי רוחני בין אדם הראשון לדוד המלך.

דוד המלך מסמל את תיקון העולם, בדמותו של מלך המשיח, שיבוא מזרעו, ועליו נאמר: "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'… ושפט בצדק דלים… וגר זאב עם כבש… לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים" (ישעיה יא, א – י).

המשיח בא יבוא. זה תלוי בנו כדברי המשיח לרבי יהושע בן לוי: "מתי אתי מר? היום",

בבחינת הכתוב: "היום – אם בקולו תשמעו".

אחד הרמזים לתחילת עידן ימות המשיח, נאמר בשם תלמידי הגאון מווילנא: הזמן שעבר מבריאת אדם הראשון ועד לידת דוד המלך, יהיה גם הזמן בו יתחיל תהליך הגאולה.  

מאדם הראשון ועד דוד, חלפו 2854 שנים. כאשר מוסיפים עוד 2854 שנים לאותן 2854 הקודמות, נגיע לשנת 5708, שהיא שנת התש"ח – שנת הקמת מדינת ישראל, בה זכה עם ישראל למדינה עצמאית המוכרת ע"י העמים, כפי שכורש המלך הפרסי הכריז על הקמת המקדש בבית השני: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיה, העיר ה' את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו, וגם במכתב לאמור: כה אמר כורש מלך פרס… והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה" (עזרא א, א).

השבח לבורא עולם, על ההתפתחות התורנית, האמונית, הכלכלית והביטחונית בארץ ישראל, לה זוכה העם היהודי, לאחר אלפיים שנות גלות שהיו מלוות ברדיפות והשפלות, כאילו היינו עדר צאן.

הפעילות התורנית הרחבה בארץ ישראל, כוללת רבבות של תלמידים היושבים באוהלה של תורת אלוקים חיים.

 האפשרות לחיות חיים יהודיים בריש גלי ע"פ אדני התורה, זה לא דבר של מה בכך. בגולת ימינו, יהודים נאלצים להסתיר את זהותם היהודית, וחברות הבטחה מקיפות את המוסדות היהודיים.

ימי השבתות והמועדים, מושבתים ממלאכה ע"פ חוקי המדינה, ורבים רבים מעמ"י, שובתים ממלאכה, ומציפים את בתי הכנסת ובתי מדרש לתפילות ושיעורי תורה.

 קידושין וגירושין, נערכים בבתי דין רבניים המוכרים ע"י המדינה. גופי כשרות רבים, מאפשרים לאכול כשר לפי כל ההידורים. לכל עיר וישוב, יש רב הממומן ע"י המדינה. לכל גוף ממשלתי כמו הצבא, המשטרה, בתי הסוהר, בתי חולים, יש רב ממונה, והרשימה ארוכה. לעיתים מתעוררות בעיות, אבל המצב טוב לאין שיעור מאשר בגולה

כמו כן, השפע הכלכלי והפריחה הביטחונית, כאשר מסביבנו – נלחמים איש ברעהו, ומדינה ברעותה.

האפשרות של מדינת ישראל לדאוג ליהודי העולם, בהשוואה לדורות קודמים בהם הגויים, עשו כרצונם ביהודים. די להזכיר את השואה והפרעות ביהודים לאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה.

יש מה לתקן ואפילו הרבה, אבל עם ישראל ממשיך לעלות במעלה הר הגאולה עם כל הקשיים, כאשר ברקע, ניצני הגאולה – מציצים מכל פינה  ובתוך מנהרת הזמן – רואים הבזקי אור בבחינת:קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָחב כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאה" (ישעיה ס, א-ב).

"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג).

הפס' החותם את המזמור לחג הפסח.

"החפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט, בבחינת

'ויתבוננו חסדי ה', ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו" (הראש"ל הרה"ג שלמה עמאר שליט"א).

"עין טובה" – על חסדי ה' המקיפים אותנו.

במזמור הגאולה אותו אנו נשיר בחג הגאולה – חג הפסח: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם, ממזרח וממערב, מצפון ומים…" (תהלים קז).

רבנו אברהם אבן עזרא אומר על הפס' האחרון החותם את המזמור הנ"ל: "מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג): "מי חכם – וישמור אלה. שישים בליבו אלה הדברים, כדרך 'שמור תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום' (תהלים לז, לז). 'ויתבוננו' הנבונים חסדי ה', כמו 'והתבונן נפלאות אל'… (איוב לז, יד).

 ה"מצודת דוד" מפרש את הפסק' כך: "מי אשר נשאו לבו בחכמה וישמור בליבו אלה הדברים – יהיו מתבוננים אליו חסדי ה'. רוצה לומר, בשום אלה הדברים על הלב – יהיו נגאלים אליו חסדי ה', ויבין אותם".

הראשון לציון הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א, כתב על הפס' הנ"ל בפרשת בשלח בנושא קריעת ים סוף:

 "ויש לשים לב על ההנהגה המיוחדת, בה נוהג הקב"ה כשעושה נס ופלא, שאין הי"ת חפץ לשנות ממנהג העולם שהוא ברא, יצר ועשה בחכמתו ישתבח שמו, אשר בצורה שבה הטביע את העולם, מושרש בו יסוד הבחירה, שהיא שורש ועיקר למה שקבעה חכמתו להאציל חכמה ובינה ודעת לאדם שנברא בצלם אלוקים, ובכוחו להכריע לטוב ולרע, והטוב והרע ניתנו בידו במידה ומשקל שווים, ודעת הטביע בו שיוכל לשקול ולהכריע עצמו לחסד או ח"ו לענין אחר. וכשיש צורך לעשות נס בשביל ריוח והצלה לעמו, הרי יש בזה שבירת כוחות הטבע וגילוי אפסיותם, ונודע ה' בנס ההוא כי הוא המוליך והמביא בהשגחתו הפרטית את הכל, עד אפסי ארץ. ופועל היוצא מזה הוא מחד חיזוק באמונה ועבודת ה', אבל יש בזה גם בחינה של גילוי שכינה גדול, שיכול להביא לידי שלילת הבחירה, ובזה אין לה' חפץ.

 ועל כן בכל נס ונס, הוא מניח מקום מיוחד לטעות בו, לכל הרוצה לטעות. אך הרוצה באמת, וחפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט, בבחינת ויתבוננו חסדי ה' (תהלים קז, מג), ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו…".

לסיכום: עלינו להתבונן בחסדי האל הרבים המקיפים אותנו, ולהודות ולהלל על כך לקב"ה. 
 זהו חסד מהבורא – לזכות להתבונן בחסדי ה' המקיפים אותנו, ובכך נבין "שאין העולם הפקר,

רק הכל בחסדי ה' ובהשגחתו" כדברי המלבי"ם.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

ה. "ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד …".

הקב"ה נוקם וינקום באויבי ישראל בגאולה הקרובה.

עתיד הקב"ה לנקום באויבי ישראל החל מאור הבוקר של האלף השישי (1740 ואילך).

כלומר, "אש המזבח תוקד בו" – האש תוקד ותשרוף את אויבי ישראל. הקב"ה המכונה בפסוק "כהן", ילבש "מדו בד" – לבוש העשוי מדם עבדיו השפוך. אכן, לאור האסונות שפקדו את אירופה ופוקדים כיום את ארצות ערב החל מעירק דרך אפגניסטן, טוניסיה אלג'יריה, מצרים, לוב סוריה, ניתן לומר שרבנו ניבא את התהליכים הנ"ל, כאשר השיא יהיה ובקרוב – בפרס, ובשר המדינות שהצרו לעמנו.

ביטויי גלות וגאולה מתוך הפרשה,

 בפרשנות רבנו "אור החיים" הק'.

  • "אנו בני תורה, מה שאין בכל האומות, ואנו מיוסרים בגלות, ויסורין ודלות" (ויקרא צו ו, ב).
  • "באור בוקר, תעשן אף ה', ואש מפיו תאכל – על אשר עינונו בני עוולה, ויסרונו בייסורי נקמה,

 ובפרט בני המערב הפנימי {מרוקו}. אין לך כוס שלא הטעימו תמיד" (ויקרא צו ו, ב).

  • "הגם שעדיין לא שלמו ימי הגלות, יביא ה' למניין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עוולה לענות, ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה, אשר קצב ה' בגזירת הגלות" (ויקרא צו ו, ב).

           "זה השלחן – אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב)

 קידוש עולם החומר.

פרשת "צו" חוזרת על דיני הקרבנות שנאמרו בפרשת "ויקרא": קרבנות נדבה הכוללים עולה, מנחה ושלמים, וקרבנות חובה הכוללים חטאת, אשם וכו'.

הרמב"ן אומר שבפרשת ויקרא הדינים מופנים לישראל ככתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", (ויקרא א, ב), ואילו בפרשת צו, הפניה היא לכהנים: "צו את אהרן ואת בניו". (ויקרא ו, ב).

הרשב"ם אומר: בפרשתנו, "חוזר וגומר כאן כל דיניהם".

בקרבן עולה נאמר: "זאת תורת העולה", ואילו בקרבן שלמים נאמר: "זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב לה'". גם בהמשך נאמר: "המקריב את זבח שלמיו לה'". נשאלת השאלה מדוע את קרבן תודה לא מייחסים לה', ואילו את השלמים כן מייחסים לה'? קרבן עולה כל כולו לה', לכן לא צריך לציין שזה לה', לא כן קרבן שלמים בו מתחלקים הקב"ה, הכהנים והבעלים, ועל כך נאמר במדרש רבה: "קרבנות שלמים עושים שלום בין ה', הכוהנים והבעלים – והוא החביב מכל הקרבנות". החביבות נובעת מכך שכאשר אוכלים מן הקורבן לשם שמים, זה סימן שבכל עיסוקינו החומריים, כאשר מכוונים לשם שמים – הדבר חביב בפני הקב"ה.

הנביא יחזקאל לימד אותנו שהשולחן דומה למזבח, בבחינת הכתוב: "זה השולחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב). לכן נאמר: "שלושה שאכלו משולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו שאכלו משולחנו של מקום ברוך הוא" (אבות ג, ג). לאור זאת, ניתן להבין את דברי רבי ברכיה שאמר בגמרא (יומא עא, ע"א): "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר: "אליכם אישים אקרא" (משלי ח, ד). רש"י מסביר שהביטוי "אישים" במובן אש, "אשה {קורבן} לה'". וכן נאמר: "כל המביא דורון לתלמיד חכם, כאילו הקריב ביכורים" (כתובות קה, ע"ב).

יוצא מפה שתלמידי חכמים בזכות תורתם וקדושתם כי רבה, הם מהווים כמזבח היודעים לקדש את החומר,

 כמו הקרבת שלמים בבית המקדש, אותם גם הבעלים יכולים לאכול לשם שמים.

להתהלך באור החיים – למוצש"ק.

"אראנו נפלאות"

לרה"ג חכם יהודה צדקה – ראש ישיבת "פורת יוסף",

 והגה"צ חכם ששון מזרחי ע"ה – החברותא של הרב צדקה ע"ה.

יסורי הגלות – והציפייה לגאולה.

הראשל"צ הרה"ג חכם מרדכי אליהו זצ"ל, ציטט את דודו ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד}, הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל מחבר הספר "קול יהודה",  שדימה  את ייסורי הגלות לנסיעה באוטובוס צפוף ולא נעים.

הנוסע יודע שלאחר מספר תחנות הוא ירד, לכן הוא לא כל כך מודאג.

כך גאולתנו – לא נעים, אבל תגיע ובקרוב.

גם את הציפייה לגאולה, הרב דימה לאדם המצפה בתחנה לאוטובוס. כל אוטובוס שנראה מרחוק, מקפיץ את המצפה החושב שזהו האוטובוס שייקח אותו אל מחוז חפצו. עד כאן דברי קודשו.

כך אצל עם ישראל: לאורך ההיסטוריה, מצפים אנו לבואו של המשיח, וכל אירוע חריג, מתורגם ע"י מחשבי הקיצין כסימן לביאת המשיח כמו גזירות ת"ח ות"ט בהן נעשו פוגרומים ביהודי אוקראינה שהובילו לתנועה המשיחית של שבתאי צבי, השואה והקמת המדינה, מלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים שחוברה לה יחדיו, כאשר הר הבית בכתרה. כמו כן, גאולת ערי אלוקינו ביהודה ושומרון מידי זרים, וכו'.

בספר "הארי במסתרים" על המקובל האלוקי חכם ששון מזרחי ע"ה מסופר, שרה"י הרב יהודה צדקה נתקף באחד הלילות במחלה קשה שהרעילה את דמו, וגרמה לכאבים עזים. הרב אושפז בבית חולים, אולם לרופאים לא היה מרפא. בלילה הראשון בו פרצה מחלת הרב, נגלה ה"בן איש חי" לתלמידו החכם המקובל הרב יהושע שראבני זצ"ל ואמר לו: "קום וחוש מהר אל בית האלוקים, פתח את ההיכל ושא תפילה ותחינה בעד הצורב יהודה צדקה שירפאהו הקב"ה, כי חולה הוא". הרב התעורר מיד, ועשה את דרכו בחשכת הליל לעבר ביכנ"ס "שושנים לדוד". הוא פתח את ההיכל ונשא תחינה ותפילה לרפואתו של הרב צדקה.

בבוקר, לאחר התפילה, חכם יהושע סר לעבר ביתה של אמו של הרב צדקה, הרבנית שמחה שהייתה בת אחותו של ה"בן איש חי". הרב שאל אותה לשלום בנה הרב יהודה, והיא סיפרה שאכן לפנות בוקר חלה הטבה משמעותית במצבו {בזמן שהרב שראבני התפלל עליו}.

הרבנית שמחה שאלה את הרב יהושע, איך הוא ידע על מחלת בנה, הלא רק באמצע הלילה הרב נתקף בכאבים. חכם שראבני, בענוותנותו כי רבה, לא רצה לספר לה אודות ההתגלות של ה"בן איש חי".

חכם ששון מזרחי זצ"ל שהיה בקי בנגלה ובנסתר וחיבר את הספר "באתי לגני" חמשה חלקים בקבלה, שימש במשך שנים רבות כחברותא של הרב צדקה, ויחדיו אף זכו לסיים את הש"ס. הם גם למדו קבלה בערבים לאחר שתלמידי הישיבה הלכו לביתם. לפניהם תמיד היו מונחות גמרות, כך שכאשר הגיע מאן דהו לשאול או להתברך, היו מכסים את ספר הקבלה עם הגמרא, וכל זאת מתוך "כבוד ה' הסתר דבר".

הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל כתב עליו: "הרה"ג המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא זצוק"ל, היה מעיין ומדקדק בלימוד הפשט, ולא לחינם היה מו"ר ועט"ר הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל לומד אתו "חברותא" כל ערב, והיה ממש "שמן זית זך".

ראינו פה איך חכמי וגאוני ישיבת "פורת יוסף" המעטירה, עמלו בלימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר, מתוך יגיעה, ועוד יותר מתוך ענווה, דבר שזיכה אותם להיות בקדמת במת גדולי תורת אלוקים חיים.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינאים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה.

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא – לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, עינבל, לירז חנה וב"ב.

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת עינבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

יהדות המגרב – רפאל בן שמחון-סעודה שלישית-ההבדלה של מוצאי שבת

סעודה שלישית

״אמר ר׳ יוסי: יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת״ (שבת, קיט)

הדג המטוגן

בסביבות השעה ארבע אחר־הצהרים, עובר שמש בית־הכנסת מבית לבית ומזרז כל אחד לבוא לתפילת מנחה, אשר אחריה חייבים לעשות סעודה שלישית.

שלוש סעודות מחוייב כל אחד לאכול בשבת וגם להיזהר בסעודה השלישית שלא יפחות ממנה דבר, אולם מאחר וכל התבשילים, קרים בשעה זו של אחר הצהרים, על־כן הרוב מעדיף לאכול שוב דגים והפעם דגים מטוגנים וכבושים בחומץ, פפריקה אדומה, כמון ומעט מלח. דג זה נקרא בפי היהודים: "אל חות למסרמל", אוכלים אותו במיוחד, המדקדקים והיראים.

אל מעקודא

מאכל עממי שנהגו לאכול אותו גם בימות השבוע ובמיוחד מיעוטי־ יכולת, הוא "אל מעקודא": מין פשטידא פשוטה, בפרט כאשר היא נאכלת כשהיא קרה. גם הכנתה פשוטה: ביצים טרופות, חתיכות זעירות של בשר, פפריקה, פטרוזיליא ומעט כמון.

אל־מחממר

מאכל מיוחד שרוב יהודי מכנאס נהגו לאכול בסעודה שלישית וגם אהבו אותו, הוא: "אל מחממאר" זוהי פשטידה עשירה ומגוונת בפריטים: תפוחי־ אדמה, ביצים טרופות, חתיכות בשר מהמשובח, פילפל אדום, כמון, שמן ומעט מלח.

הערת המחבר: ״אל־מחממר״ – פאשטיד״א שנוהגים לאכול בליל שבת, אבל מאחר ושותים מרק אחרי הדגים, או מאכלים אחרים: עוף וכדי, על־כן נוהגים להשאירה לסעודה שלישית משום שאפשר לאכול אותה גם קרה. הסיבה לאכילת פשטיד״א בליל שבת במיוחד, היא לזכר המן שהיה מכוסה מעלה ומטה. בית מנוחה, ע׳ 127.

אל־מעססל

תבשיל נוסף שהיה אהוב במיוחד על המדקדקים ולא ויתרו עליו הוא: "אל מעססל" הכנתו: לוקחים בצלים קצוצים, מטגנים אותם, מוסיפים חתיכות בשר קטנות, הרבה שמן, מלח, זעפראן ומעט מים.

הערץ המחבר: ״אל־מעססל״ -תבשיל בצלים שהיראים נהגו לאכול בסעודה שלישית וכן במוצאי־שבת, על־ שום שהבצלים ״משמחים את הנפש העגומה״ שהיא הנשמה היתרה המסתלקת בצאת השבת, על־כן האדם הוא עצוב. עדן מקדם, עמי רט

קינוח סעודה

לקינוח הסעודה, המגוון הוא רב ולפי מצב הכלכלי של המשפחה. העשירים הרשו לעצמם לקנות פירות בשפע לקינוח, אבל מיעוטי־יכולת הסתפקו בדברים מעטים כמו: "הכ'רשוף" יש לציין כי אצל יהודי מרוקו, קינוח הסעודה הוא חלק מאוד חשוב מהסעודה עצמה ואף אחד אינו מוותר עליו, זאת מסיבה פשוטה: כאשר הסעודה היא דלה ואין בה כדי להשביע את התיאבון, הקינוח הופך לחלק מהסעודה עצמה והוא ממלא את החסר, זה היה במיוחד, בקרב המשפחות חסרי אמצעים, כי אלה נהגו לאכול גם את הפירות עם לחם בקינוח הסעודה. יש גם שני סוגי קינוח סעודה: קינוח בצורת ירק שטובלים אותו במלח ואוכלים אותו בתיאבון רב וזה אצל המשפחות העניות. קינוח הסעודה אצל העשירים־בפירות שבהם אין צורך בלחם.

הערת המחבר: ״אל־כ׳רשוף״, או ״אל־אננאר״ – כירשוף (עכבית), צמח קוצני, מקלפים את עליו וחותכים אותם לחתיכות קטנות, טובלים במלח ואוכלים בתיאבון רב עם לחם כמובן. אצל המשפחות העניות, הירק הזה שימש לקינוח־סעודה, כי הוא מילא את החסר של הסעודה. בפאס, ה״כ׳רשוף״ נקרא ״אל אננאר״.

כך קיים היהודי המוגרבי את חובת אכילת שלוש הסעודות שלו בשבת, כפי שביטא אותן המשורר מתוך אחד משיריו:

ושלש סעודות, גדולה מעלתן, בהם כמה סודות, אשרי יעשה אותן, יזהר גינת ביתן: ביציאות (בהוצאות) השבת, בני הוציא הרבה, יפרע לך השבת הון רב לך ירבה, כ־׳׳יוסף מוקיר־שבת״, כן יפרוש וכן ירבה: ברוב מעדנים, מטעמים ערבים, מינים ממינים שונים ובגדים חשובים, וכולם מזוהבים:

ההבדלה של מוצאי שבת

תפילת ערבית

השבת המתקבלת כמו מלכה, נפרד ממנה היהודי כנפרדים ממלכה ובסעודת ״מלווה מלכה״ . מנהג נאה היה במכנאס, שתפילת ערבית של ליל מוצאי־שבת עברה בחגיגיות רבה לא פחות מזו של ליל־שבת, משום שנהגו להאריך בה ו״למשוך״ ככל היותר.

ב־מללאח הישן, היה בית־כנסת אחד על־שם צדיק מאוד נערץ, בשם ר׳ דאווד בוסידאן. חסידיו של קדוש זה וכן צאצאיו ומספר פייטנים נהגו להתפלל תמיד תפלת ערבית של מוצאי־שבת בבית־הכנסת שעל־שם הצדיק. התפילה נפתחה כרגיל בקריאת האלפא־ביתא כולה והמזמורים הבאים אחריה. אח״כ המזמורים: מכתם לדוד(תהלים, טז) ו־לדוד ברוך ה׳ צורי(תהלים, קמד), נאמרו במנגינה ולחן מיוחדים, ולפני קדיש של ברכו, נעשתה הפסקה די ארוכה, בה הפייטנים פתחו בנעימות יפות לכבוד ״הדר שבת מלכתא״ ללוות אותה ביציאתה כבכניסתה ולקיים הכתוב: כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון (ישעיה, נה, נב), משום שבמוצאי־שבת הנשמה היתרה הולכת והאדם עצוב, וכבר אמרו: נשמה יתרה נותן הקב״ה באדם בערב־שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: ״שבת וינפש״־כיון ששבת־־וי! אבדה נפש! (ביצה, טז, עא).

אחרי הפיוטים והנעימות, פותח השליח ציבור ב־והוא רחום יכפר, וכשמגיע ל־ברכו היה מאריך בה ו״מושך״ בה. גם ״שובה ה׳ עד מתי״ הנאמרת אחר תפילת שמונה־עשרה, נאמרה אף היא בלחן מיוחד.

הערות המחבר:        בית־הכנסת על־שם ר׳ דוד בוסידאן במכנאס נקרא ״סלאת ר׳ דאווד״.

הצדיק הזה נולד בכפר א־זאווייא, בסביבות תמלילת שבתוככי מדבר הסחרה שבדרום מרוקו. במאה ה־18, הכפר הזה נשדד, תושביו התפזרו לכל עבר והצדיק עימם. הם הגיעו למכנאס בשיירה של 150 נפש. הצדיק רכש לו חורבה בעיר והקים עליה בית־כנסת וישיבה. ר׳ דאווד זכה להערצה רבה עוד בימי חייו והיה מלומד בנסים. קברו משמש עד היום מקום עליה לרגל. גם צאצאיו היו מלומדים בנסים, אחד מהם הוא ר׳ משה בוסידאן הזכור לכל אחד מיוצאי עיר מכנאס, במיוחד כאשר המונים נהגו לבקרו בליל המימונה בביתו, על־מנת לקבל את ברכתו. גם בנו ר׳ יוסף בוסידאן היה כמו אביו וזכה להערצה דומה. ראה: אוצר המכתבים, ח, ג. עמי קא וחלק א׳, סי׳ עה: מלכי רבנן, אות ד׳: בן עמי, קדושים, ע׳ 286: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 13*9.

[1]               נוהגים לומר ״והוא רחום וברכו״ באריכות נועם כדי להוסיף מחול על הקודש, משום שכאשר מושך אדם ומאריך בברכו בליל מוצאי־שבת, ניצול מהזיקא בכל השבוע. ראה: בית מנוחה, עמי 604. מנהג עתיק יומין היה קייס בימי הורינו. במוצאי־שבת, בעוד הגברים נמצאים עדיין בבית־הכנסת, הנשים נהגו לשאוב מים מהבאר הנמצאת בחצר הבית. היום, מנהג זה נעלם כליל וגם הבארות שהיו בשפע בבתים ובחצרות, נעלמו ואינן.

תפילת ערבית נסתיימה בשירת ״אין כאלהינו״ בתרגום ערבי־יהודי, כן נהגו לעשות הקידוש בבית־הכנסת והשמש חילק עלי ״נענע״ או עלי הדס להרחה.

עליה לבית־ החיים עם נרות דולקים

מתפללי בית־הכנסת שעל־שם הצדיק ר׳ דאווד בוסידאן נהגו לפקוד את קברי הצדיקים בליל מוצאי־שבת. אחרי תפילת ערבית, יצא קהל המתפללים בתהלוכה גדולה כשרב בית־הכנסת, ר׳משה בוסידאן ז״ל אחד מצאצאיו של הצדיק, היה נישא על־כפיים. המרחק מבית־הכנסת אל בית־החיים לא היה גדול והמתפללים הלכו אחרי הרב כשהם שרים שירי קודש. הילדים גם הם נטלו חלק בתהלוכה ונשאו נרות דולקים שלקחו איתם מבית־הכנסת כדי להאיר להם את הדרך לבית־העלמין וכן בתוך בית־העלמין עצמו. אחד המשתתפים ממעריצי הצדיק היה נושא מנורה גדולה, בעלת שבעה כנים, עשוייה מפליז. הנשים כדרכן, לא מחמיצות הזדמנות פז כזו ומצטרפות אף הן לתהלוכה כשהן משמיעות קריאות גיל של יו! יו! יו! לאורך כל הדרך. כשמגיעים לאחוזת קבר הצדיק, מסתופפים כולם סביב הקבר ופותחים בקריאת פרקי תהלים אחרי שמדליקים נרות, שרים שירי תהילה ופיוטים שחוברו לכבוד הצדיק.

בליל מוצאי־שבת נהגו גם לערוך סעודות הודיה על קברות הצדיקים, כל מי שהיה לו איזה נדר לאחר שנתרפא מחוליו, או נשים לאחר לידות קשות, או מחלות, הביאו מנחות: עוגות, תה, כעכים וגם מעט שתיה מסוג אחר. כמו־כן חילקו צדקה לעניים הרבים הנמצאים דרך קבע על־יד קברות הצדיקים.

מקברו של הצדיק ממשיכים לעבר קברי צדיקים נוספים, ובחשכת ליל ששררה בבתי־העלמין, רבים ציידו את עצמם במנורות־פח דולקים "אל פנאראת" שנשאו על ראשם, טיפסו בין הקברים והתעכבו על־יד כל קבר של צדיק. קראו פרקי תהלים, הדליקו, פייטו ועשו גם השכבה לנפטרים. לקבוצה הגדולה הזו, היו מצטרפים גם אנשי חברה קדישא שנהגו גם־כן לעלות בליל מוצאי־שבת לבית־החיים.

מבצע יכין-שמואל שגב- מרוקו בדרך לעצמאות

במרוצת חודש אפריל, החמיר שוב המצב הפנימי במרוקו. צרפתים שנכנסו לרובעים הערביים – נרצחו. רופאים שבאו לטפל בחוליהם הערביים, הומתו. המתיישבים הצרפתים נקטו בצעדי טרור נגדיים ומספר ההרוגים המרוקניים גדל בהתמדה. היהודים – כיהודים – לא סבלו אמנם במיוחד, אך בשל האווירה הכללית של חוסר בטחון, החמיר גם מצבם הכלכלי ורגליהם של יהודים רבים נדחקו מענפי המסחר השונים. מאידך, בגלל טיפול מסור של הסוכנות היהודית, נרפאו רבים מהם ממחלות הגרענת והגזזת והם התדפקו על שערי הסוכנות היהודית בקזבלנקה ותבעו זרה עלייתם לישראל. אולם לנוכח ההגבלות הצרפתיות, התעורר בירושלים חשש סביר פן מספר העולים מצפון־אפריקה, לא ידביק אפילו את קצב הריבוי הטבעי של הקהילות היהודיות בשלוש ארצות המאגרב.

על־פי הוראות מירושלים, שיגר השגריר צור, ב־27 באפריל 1955, את יעקב כרוז לפגישה עם הנציב העליון הצרפתי, פראנסיס לקוסט, בקזבלנקה. ב־18 במאי חזר כרוז לפאריס ודיווח על שיחותיו במרוקו. הוא מסר כי לקוסט לא יעמוד על מכסה של 700 עולים לחודש, ויהיה מוכן לגלות גמישות בעניין זה. על כן, אם תבוא הוראה מפורשת ממשרד החוץ בפאריס – הוא יבצענה ללא היסוס. צור החליט להעלות נושא זה לדיון בדרג הבכיר ביותר. ראש ממשלת צרפת, אדגאר פור, שהה באותו זמן בקאן, שבריבירה הצרפתית, אך הוא ניאות מיד לקבל את השגריר הישראלי במקום חופשתו. צור אמר לו: " אינני צריך לומר לך מה הן הסכנות האורבות לקהילה יהודית במדינה מוסלמית. יהודי מרוקו רוצים לחיות בין אחיהם בישראל ואינם מעוניינים להמשיך ולהתגורר במרוקו. על פי מידע שבידי, יצאו אלפי יהודים מכפריהם והם מתרכזים עתה בקזבלנקה, בצפייה לעלייתם לישראל. כיצד אפשר להצר צעדיהם של יהודים מסכנים אלה ולאסור את יציאתם בנימוק של ׳נוחות מדינית׳? בטוחני כי הנציב העליון לקוסט הוא בעל כוונות טובות, אך כיצד יכול הוא ליטול על עצמו אחריות אנושית כה כבדה ?״ פור התייחס באהדה רבה לטיעונים אלה והבטיח לברר את העניין עם לקוסט.

בינתיים נפתח פתח־הצלה גם מכיוון אחר: כחלק מהמאבק לעצמאות, פנו ראשי מפלגת ה"איסתקלאל" למנהיגי ה ״קונגרס היהודי העולמי" בניו־יורק וביקשו את תמיכתם במאבקה של מרוקו לעצמאות. הם ביקשו כי ידידי ישראל בקונגרס האמריקני, יניעו את הנשיא אייזנהואר להפעיל לחץ על צרפת בנושא המרוקני. ב־4 במאי 1955, נועד ראש ממשלת ישראל, משה שרת, עם מנהל המחלקה המדינית של ״ הקונגרס היהודי העולמי ״, אלכסנדר איסטרמן וקיבל ממנו דו״ח על השיחות עם המרוקנים בניו־יורק. שרת תמך בהמשך קיומם של המגעים הללו, אך הציע להבהיר למרוקנים כי תמיכת המימסד היהודי האמריקני במאבקם לעצמאות, מותנית במילוים של שני תנאים: חופש הגירה ממרוקו, לאחר שמדינה זו תזכה בעצמאותה; וכן הבטחה כי אלה מבין היהודים שיעדיפו להישאר במרוקו – ייהנו משוויון־זכויות מלא ולא יופלו לרעה ביחס לאחיהם המוסלמים.

בינתיים החל בן־גוריון מגלה קוצר רוח מקצב ההתיישבות היהודית בנגב והוא תבע מהנהלת הסוכנות להגביר את קצב העלייה לישראל. על כן, לקראת סוף מאי 1955, ביקרו יוספטל וד״ר בקלמן – נציג ה״ג׳וינט״ בפאריס – בקזבלנקה. כעבור יומיים הם שבו לפאריס ובפיהם מסקנה חד־משמעית: חרף המתיחות הפנימית במרוקו, אין עדיין הצדקה לראות בעלייה המרוקנית ״עליית הצלה" ומחמת קשיים כספיים, חייבים כללי הסלקציה להישאר בתוקפם.

אך ההידרדרות המהירה במרוקו, כפתה את עצמה על ממשלת ישראל וההנהגה הציונית, וחייבה את הגברת הפעילות המדינית להצלת יהדות צפון־אפריקה. בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, שהתקיימה בירושלים ב־31 במאי, הודה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, ד״ד נחום גולדמן, בקיומם של ״קשיים גוברים״ בעלייה היהודית ממרוקו. הנהירה מערי־השדה לקזבלנקה התחזקה, וגולדמן הביע דעה שמא כדאי לפתוח במארסיי מחנה מעבר נוסף, משום שהמחנה הקיים צר מהכיל את כל העולים. ואמנם, בישיבת ה ״ מוסד לתיאום ״ הוחלט על פתיחת מחנה מעבר נוסף במארסיי, ועל הגברת מיכסת העלייה ממרוקו, מ־30 אלף ל־45 אלף עולים בשנה. בהחלטה זו תמכו גם לוי אשכול וגיורא יוספטל, שעד אז הסתייגו מהרעיון להגברת העלייה.

אך הקשיים במרוקו עצמה לא סולקו וגם ממשלת פאריס השיבה תשובות מתחמקות בעניין זה. בעקבות שיחה שקיים עם שגריר צרפת בישראל, פייר ז׳ילבר, הודיע השגריר אמיל נג׳אר למשה שרת, כי צרפת מוכנה לקבל ״באופן עקרוני״ את רעיון העלייה החופשית ממרוקו. אך הנציב העליון הצרפתי יקבע בכל זאת ״מיכסה חודשית״ לעלייה. ז׳ילבר הוסיף כי לחודשי יוני־יולי  הובטחה כבר מיכסה של 2,000 עולים לחודש. על כך הגיב משה שרת בציטוט מדבריו של חיים ויצמן: ״ כשצרפתי אומר לך שהוא מסכים באופן עקרוני, פירושו של דבר שהוא מתנגד…״

ואמנם, בראשית יולי 1955, עדיין לא נתקבלה בירושלים תשובתה הסופית של ממשלת צרפת. גם אם המיכסה לחודשי יוני־יולי הובטחה, קיים היה חשש ביחס למיכסת חורש אוגוסט. יו״ר מחלקת העלייה, ש.ז. שרגאי, החליט על כן לצאת בדחיפות לפאריס ולזרז את הטיפול בנושא זה. שרגאי ביקש מהשגריר צור להודיע לצרפת, כי הסוכנות כבר התקשרה עם חברות ספנות וחכרה מספר אניות, להעברת העולים. אם המיכסה המוגדלת לא תובטח – קיים חשש סביר להפסד כספי ניכר.

אך לבה של צרפת לא היה נתון אותה שעה לנושא העלייה היהודית, אלא לעצם קיומו של השלטון הצרפתי במרוקו. לנוכח התגברות גלי האלימות, מינה ראש הממשלה, אדגאר פור, נציב עליון צרפתי חדש במרוקו. היה זה ז׳ילבר גראנוואל, לשעבר הירש אולנדורף – בן למשפחה יהודית אצילה מאלזאס, שהתנצר בימי מלחמת העולם השנייה.  גראנוואל היה מגיבורי המחתרת הצרפתית, גוליסט נאמן ובעל השקפות חברתיות ליברליות. עצם מינויו לתפקיד חשוב ויוקרתי זה, העיד שגם בצמרת השלטון בפאריס התחילה להתגבש ההערכה, כי ימיו של המאחז הצרפתי במרוקו ספורים.

ואמנם, בתקופה הקצרה שבה כיהן גראנוואל כנציב עליון, זורז קצב המעבר של מרוקו לעצמאות. כבר למחרת כניסתו לתפקידו, הנהיג גראנוואל שורה של רפורמות בסדרי השלטון. הוא שיחרר עצירים פוליטיים, פתח בדו־שיח עם ראשי מפלגת ה״איסתקלאל״ הדיח פקידים שהתנגדו למדיניות הפיוס שלו והדף לחצים של המתיישבים הצרפתים לנהוג ביתר תקיפות כלפי המורדים המרוקנים. מובן שמדיניות ליברלית זו, עוררה עליו חמתם של צרפתים רבים. היו שהזכירו את עברו היהודי ודבר זה הגביר את האנטישמיות והגדיל את הסכנה לחייהם של יהודי מרוקו. הבריחה של יהודים מערי השדה לקזבלנקה הגיעה לשיא וגרמה ל״התפוצצות״ במחנה ״קדימה" שליד מזגאן. שליחי מחלקת העלייה, שיגרו לירושלים מברקים בהולים ותבעו לטפל בנושא זה בדחיפות. אך במברק מפאריס, דיווח השגריר צור כי המשטר הצרפתי במרוקו אמנם גוסס, אך פירפורי גסיסתו עלולים להמשך זמן רב.

 על כן המליץ צור לקיים את המסגרת של ״עלייה מסודרת״, אחרת יכשילו קשיי הקליטה בארץ את סיכויי העלייה בעתיד. אולם למרות דיווח זה לירושלים, הוסיף צור ללחוץ על משרד החוץ הצרפתי, בענין הגברת קצב העלייה ממרוקו. ב־20 בספטמבר 1955, נפגש השגריר עם מנכ״ל משרד החוץ הצרפתי, רנה מאסיגלי, ושאל מה עלה בגורלו של הסיכום שהושג בזמנו בירושלים, בין השגרירים פייר ז׳ילבר ואמיל נג׳אר. צור הדגיש כי המתיחות במרוקו הגבירה את הסכנה הנשקפת לחייהם של היהודים ושאל – מדוע מתעכב אישור ההסכם?

להפתעתו של השגריר צור, השיב לו מאסיגלי בשאלה: ״האומנם רוצים יהודי מרוקו לעלות לישראל, או שמא זוהי רק תעמולה ׳מן החוץ׳ ?״ על כך השיב לו צור: ״תעמולה כזאת הייתה קיימת גם לפני שנתיים, ובכל זאת לא עלו אז יותר מכמה אלפים, עתה נוהרים רבבות יהודים לקזבלנקה ולערי נמל אחרות האומנם נהירה זו באה אך ורק בשל תעמולה מן החוץ? אלמלא כמיהתם של יהודי מרוקו לישראל ואלמלא תחושת הסכנה האופפת אותם – ספק אם יהודים אלה היו נוטשים בבהלה את בתיהם ונוהרים בהמוניהם לערי הנמל…״ מאסיגלי הבטיח כי אפילו אם לא תהיה הסכמה בכתב בין ישראל לצרפת, לא יערמו עוד מכשולים בדרכם של היהודים המבקשים להגר לישראל.

ימים מעטים לאחר מכן, נועד השגריר ז׳ילבר עם משה שרת בירושלים. ז׳ילבר גילה כי בהתערבותם של יהודי צרפת, סירב משרד החוץ הצרפתי לאשר את הסיכום שהושג בינו לבין אמיל נג׳אר, בענין הגדלת מיכסות העלייה ממרוקו. ההנהגה היהודית טענה כי אם יאושר הסכם זה, עלול הדבר להתפרש כאילו ממשלת ישראל היא שקובעת את גורלם של יהודי התפוצות. מאחר שמוסדות הקהילה היהודית במרוקו, קשורים בממסד היהודי בפאריס, אזי יהודי צרפת עומדים על כך ש ״ המילה האחרונה ״ בנושא העלייה ממרוקו, תהיה שלהם. אף על פי כן, הודיע ז׳ליבר לשרת, כי גם ללא סיכום בכתב – תכבד צרפת את עקרון העלייה החופשית ולא תערום מכשולים על דרכם של יהודי מרוקו המבקשים לעלות לישראל. הודעה זו עלתה בקנה אחד עם ההודעה שנמסרה לשגריר צור בפאריס על־ידי רנה מאסיגלי.

ואמנם, ביום בו נערכה הפגישה בין ז׳ילבר לשרת, ב־23 לספטמבר 1955, הגיעה לנמל חיפה קבוצה גדולה של עולים ממרוקו. העולים הוסעו בשיירה ארוכה לנגב והניחו שם את היסודות לעיירה ששמה כיום דימונה…

רנה מאסילי (בצרפתית – René Massigli; ‏22 במרץ 1888 – 3 בפברואר 1988) היה דיפלומט צרפתי ששימש אף כשר החוץ ב"ועד הצרפתי לשחרור לאומי", מעין ממשלה גולה שהוקמה בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי אנשי צרפת החופשית וגורמים נוספים. מאסילי זכה לקריירה דיפלומטית ארוכה ומגוונת, ושימש כשגריר במדינות רבות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר