ארכיון יומי: 11 במרץ 2018


אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

הסיבה לעלייה, על פי אילון, הייתה ההסתה של פקידי הסוכנות, ובעיקר הרצון להעלות את רמת החיים, מניע הרבה פחות לגיטימי בשיח הציוני מאשר מניעים דתיים וציוניים. בתיאוריו הוא התעכב ארוכות על תנאי המגורים הרעועים של יהודי צפון אפריקה במקומות מושבותיהם, והשווה אותם למגורים במעברות. 'המעברה הישראלית הגרועה ביותר עולה, בסיכום תנאיה הכלכלים והחברתיים על ה"מלח" הזה [הרובע כתב אילון. 'האוהל הגרוע ביותר במעברה  היהודי במראכש] על אלפי תושביו', השווה אילון את  הגרועה ביותר בישראל עולה בתנאיו על רבות מהבקתות האלה', ג'רבה לישראל.

אילון הדגיש שהמעוניינים לעלות הם בני השכבות הנמוכות, וכי בעזרתה של מדינת ישראל נפטרות הקהילות בצפון אפריקה מיחידים שהיו לעול על החברה: 'במקומות שונים בטוניסיה אתה שומע היום יהודים מביעים את שמחתם על שנפטרו בעזרת הסוכנות מחוליהם ממשוגעיהם ומילדיהם קשי החינוך […] אבות יהודים רבים אומרים  לבניהם הסוררים "אתה פרא אדם, נשלח אותך לארץ ישראל"'. מבחינתו של אילון, וכנראה גם מבחינתו של הארץ, מרבית יהודי צפון אפריקה לא היו רצויים לישראל. הקריטריון המרכזי היה תועלתה של המדינה. 'מחלקת העליה הרואה את העיקר במספרים סטטיסטים, פועלת במקום שאפשר להגיע להישגים סטטיסטים בקלות יתרה, בחוגים שבעיקר יהנו מישראל בלי שישראל תוכל להנות מהם.

תיאורים אלה מייצגים במובהק את הגישה המסתייגת, המדגישה את השונות על רקע הסדר הקולוניאלי ומשתמשת בה על מנת ליצור ריחוק. לשם השוואה אפשר לבחון את גישתו של יאני אבידוב, איש נהלל ומי ששימש סגן מנהל מחלקת העלייה במרוקו. אבידוב ציטט בדבר את התיאורים מעוררי הדחייה של אילון על תנאי חייהם העלובים, וציין את המסקנה המתבקשת על פי הסדר הלאומי: 'סבור הייתי שאחרי תיאור מזעזע זה על הוי של הקיבוץ יהודי בן חצי מליון נפש, תבוא קריאת זעקה – "הצילו", אנא שלחו מאות אחיות ועובדות סוציאליות, רופאים לעשרות וירפאו ויגאלו את העם הזה עמדתו של אבידוב ייצגה את הגישה המשלבת באופן המובהק ביותר מעבדותו'. לדידו של אבידוב האתוס הלאומי קודם לסדר הקולוניאלי, ומסקנתו מהנתונים שציין אילון הייתה הפוכה לחלוטין – המצוקה והעליבות מחייבים העלאה מהירה של יהודי צפון אפריקה.

על אף ששיקוליו של אילון היו רחוקים מאוד מהסדר הלאומי, קבוצה אחת של יהודים בצפון אפריקה הייתה בכל זאת ראויה לעלייה. היו אלה יהודי הכפרים באטלס הגבוה. אילון העריך, על סמך המראה החיצוני שלהם, שהללו הם צאצאי ברברים שהתגיירו. הוא ראה בחיוב את העלאתם בשל שיקולי 'בניין', ונימוקיו מזכירים במקצת את רעיון הפועל הטבעי של ימי העלייה השנייה: העלאתם לישראל ברגע זה יכולה להיות דבר חיובי; לא רק בהגשמת שאיפותיהם הלאומיות והדתיות כי אם גם תרומה למשק החקלאי של ישראל. […] אם יהיו מוכנים לגור בישראל בבתי חמר כמו אלה שהם גרים בהם כאן במרוקו (אותם הם יכולים לבנות במו ידיהם) אם יהי מוכנים ללכת גם בישראל שני ק"מ אל המעיין להביא מים ולא יתבעו מיד צינורות אל הבתים – כי אז יתכן מאד שיהוו יסוד לאותה אוכלוסיה חקלאית שישראל זקוקה לה כל כך בשעה כזו, שתהיה מסוגלת לייצר מזון זול בלי השקעה יסודית גדולה מדי או בסיוע כספי במשך שנים  רבות.  אילון, 'אל יהודי האטלס', הארץ, 1953.5.19

אילון היה מוכן לקבל מעטים מיהודי צפון אפריקה כחלק מהחברה הישראלית, אולם רק בתנאי שידעו את מקומם ולא יערערו על הסדר הקולוניאלי.

השפעת הסדרה.

 סדרת הכתבות הותירה רושם רב בקרב העוסקים בעלייה ובמשך שנים רבות ניכר העניין בה ובמערכה שניהל הארץ נגד העלייה מצפון אפריקה. חשוב לציין שאילון היה אורחם של שליחי העלייה. הם קיבלוהו בשדה התעופה והביאו אותו לסיוריו השונים. אי לכך תחושת הכעס שלהם הייתה רבה. הם פתחו בפניו את מכמני פעילותם וסייעו לו בהכנת הכתבות, אולם דיווחיו לא רק שהשמיצו את פעילי העלייה, אלא בעיקר פגעו במטרת פעולתם – עידוד העלייה.

מאמריו של אילון הופצו בהעתקים רבים במרוקו, ויצחק רפאל הניח שהדבר הוא פרי יוזמה של חוגים יהודיים במרוקו שרצו לפגוע בעלייה, ומטרתם הייתה להדגיש את  הסטראוטיפ השלילי שיש על יהודי מרוקו בארץ ולהראות שהמרוקנים מופלים לרעה. שליחי עליית הנוער במרוקו ובתוניסיה, שנפגעו מהכתבות, דחו את האשמותיו של אילון. הם חשו צורך להסביר את מעשיהם בפני מנהלי מחלקתם. להערכתם, אילון התנגד לכל עלייה, גם לעליית הנוער, והתיאורים שלו על ילדים 'מופרעים' הנשלחים רפאל דאג לשלוח את  לישראל על מנת להיפטר מהם היו כסות להתנגדותו הכללית.

רפאל דאג לשלוח את בהזדמנות  הכתבות לצפון אפריקה ודרש הבהרות והערות על הדברים שנכתבו בהן. אחרת ניחם רפאל את זאב חקלאי, מנהל מחלקת העלייה במרוקו, והבהיר לו שהתדמית השלילית לעלייה המצטיירת מהכתבות אינה קשורה לדרך פעילותו. היא נבעה מהדעות  הקדומות של אילון ושל עורכי הארץ

. בעוד פעילי העלייה מתחו ביקורת על הסדרה, הביעו נציגי משרד הבריאות קורת רוח רבה על הפרסום. אילון נכנס בעיצומה של מחלוקת בלתי מוכרעת בין מחלקת עמדה  העלייה למשרד הבריאות כאשר הוא מצדד לחלוטין בעמדת משרד הבריאות. זו, שקראה להגביל את העלייה, לא הייתה כאמור פופולרית וסבלה מתיוג של חוסר 'תקינות פוליטית' בשיח הלאומי. אנשי משרד הבריאות, כמו פעילי העלייה, ראו בעיתונות את אחד משדות הקרב שבהם מתחולל המאבק על הסלקציה. סדרת הכתבות של אילון סייעה להם להסביר את עמדתם. באחד המכתבים לנציג המשרד בקזבלנקה צוינה עמדתו של דבר נגד העלייה הסלקטיבית, אך הודגש ש'מאידך המאמרים של  עמוס אילון עשו כאן רושם רב'

 אילון באופן ספציפי ועמדת הארץ באופן כללי הפכו ל'מותג', לסוג של כותרת לכל המדברים סרה בעולים מצפון אפריקה. באחת מישיבות הנהלת הסוכנות שבה דיברו בגנות אופיים של יהודי מרוקו, אמר יצחק רפאל: 'יש הורה על יהדות המזרח […] כל פשע אומרים המרוקנים האלה […] [אך] רוב הגניבות המומחיות נעשות על ידי יוצאי חקלאי, שרצה לציין  ארופה […] לא ניתן שעמוס אילון ישתלט על שולחן זה'. עיתונאים מוציאי הלעז על יהדות צפון אפריקה, הגדירם אותם כ'עמוס אילונים במכתב לנשיא המדינה ולראש הממשלה כתב חקלאי שבהארץ התפרסמו  למיניהם'. מאמרים רבים שנקטו קו ברור נגד העלייה מצפון אפריקה מתוך 'מגמה ברורה לחבל ואף להפסיק בעליה'. הוא הביע שביעות רצון שדבר נקט עמדה שונה. חקלאי הביע באוזני בן- גוריון את חששו שהעיתונות לא רק משפיעה על דעת הקהל אלא גם על מקבלי ההחלטות.

הספרייה הפרטית של אלי פילו- Contes populaires Racontes par des juifs du Maroc-Dr Dov Noy

Dispertion et unite 

Contes populaires

Racontes par des juifs du Maroc

Publie et annotes par

Dr Dov Noy

Jerusalem 1965

Il est généralement admis que seulement les oeuvres présentées sous la forme écrite peuvent être considérées comme de la litté­rature. Mais la littérature n'a pas exclusivement revêtu cette forme à toutes les époques et dans tous les pays. Dans l'antiquité, les poèmes et les contes furent transmis oralement de génération en génération et cette tradition a été maintenue, non seulement dans les sociétés qui ne possèdent pas d'alphabet, mais également dans les sociétés lettrées, où les plaisirs littéraires ne se limitent pas à la lecture de livres.

La littérature orale est préservée et transmise par des personnes, qui possèdent une mémoire exceptionnelle et qui ont le don de la narration. D'une manière générale, elles content leurs histoires (ou récitent leurs poèmes) à des temps et dans un cadre fixes durant les longues soirées d'hiver, à l'occasion de fêtes familiales et religieuses. A ces occasions, le "programme" comprend souvent des contes, des poèmes et des chants. Les oeuvres ne sont pas seulement récitées, mais également interprétées par ceux qui veil­lent sur cette tradition orale.

La littérature orale ne se limite pas, dans un pays donné, aux oeuvres appartenant au folklore national. Un interprète ou un narrateur, qui a la maîtrise de plus d'une langue, traduira vo­lontiers des contes étrangers dans la langue locale et les transmet­tra ainsi d'un peuple et d'un pays à un autre. Les agents de cet échange de littérature populaire peuvent être des voyageurs et des marins, des soldats (victorieux ou prisonniers de guerre) ou des gens qui se déplacent à la recherche d'un emploi. Par le fait d'être contés et racontés, les contes peuvent changer de con­tenu, selon l'imagination du narrateur et les idéaux de la société à laquelle ils sont présentés. Donc si parmi les contes popu­laires d'une société donnée — et même si celle-ci est par tous ses aspects, foncièrement différente de la nôtre – il s'en trouve qui nous rappellent les contes qu'on nous a racontés dans notre en­fance ou que nous avons lus dans les livres de Grimm et d'An­dersen ou dans l'ouvrage "Les sources d'Israël", nous ne devons pas en conclure qu'il s'agit là de plagiats. Les contes populaires ont une existence indépendante et leurs origines sont multiples. Un conte populaire, dont la vitalité s'exprime par le fait qu'il est conté et reconté dans différentes sphères culturelles et dans dif­férentes langues et régions, revêt de nombreuses formes parallèles les unes aux autres, et permet aux chercheurs de s'adonner à de longues études intéressantes sur son histoire et ses pérégrinations.

Des oeuvres littéraires anciennes, qui sont parvenues jusqu'à nous, prouvent amplement que le conte populaire, en tant que genre littéraire particulier, a été très répandu dans le monde de l'antiquité classique. Dans la Bible et dans la littérature biblique et, plus particulièrement, dans l'Apocryphe et le Talmud ("la Loi orale"), nous trouvons de nombreux contes populaires dont le style trahit un long processus de transmission orale. De nom­breuses générations durant, et jusqu'à l'époque contemporaine, les pasteurs et curés font, dans leurs sermons, un grand usage de fables, de légendes et de paraboles.

Dans de nombreuses communautés juives, la littérature orale constitue la forme la plus répandue de l'expression littéraire. Nous savons que les progrès de la technologie, pour autant qu'ils sont applicables au domaine culturel, ont sensiblement réduit l'im­portance de la littérature dans le sens généralement accepté du terme (nous nous contenterons, à ce sujet, de rappeler la concur­rence du cinéma et de la radio), mais il n'est pas du tout sûr, que la littérature orale ait souffert dans la même mesure de ces nouvelles inventions techniques. Dans les villages du Yémen, dans les synagogues de Tunisie, dans les montagnes du Kurdistan et dans les assemblées de Tsadikim en Europe orientale, des milliers de personnes, ignorant les nouveaux spectacles qu'offrait le pro­grès technique, ont continué jusqu'à récemment, à écouter avec intérêt et avec une satisfaction profonde, les histoires des conteurs. Souvent, ces séances constituaient la seule distraction (et pas seule­ment dans le domaine de la littérature) disponible. Dans les communautés orientales, un public composé par tous les membres de la famille et de nombreux amis et connaissances, constituait, à l'occasion de fêtes, un cadre idéal pour ces représentations folkloriques. Un narrateur exceptionnellement doué réunissait même un plus grand public à la synagogue ou ailleurs, à certaines occasions particulières.

Mais les narrateurs juifs ne furent pas les seuls à capter l'intérêt des foules. Dans les bazars et au marché, on rencontrait souvent des vieillards arabes, qui gagnaient leur vie à raconter des histoires. Ces hommes avaient l'habitude d'interrompre le flot de leurs paroles au milieu d'un épisode particulièrement passionnant, pour faire la quête.

Dans les pays islamiques, le conteur juif puisait à deux sources, l'une juive et l'autre arabe. Son répertoire d'histoires peut être divisé en deux catégories bien distinctes: celles qui avaient été tirées du Talmud et celles qui avaient un caractère universel et intéressaient tous les habitants de la région.

Qu'est-il advenu de ces histoires, de ces contes et de ces légendes, après que les conteurs se furent établis en Israël? Sont-ils déjà tombés dans l'oubli ou est-ce qu'on les raconte encore à un public intéressé? Est-ce que les nouvelles valeurs culturelles, la vie dans un Etat dynamique et des spectacles plus modernes, n'ont pas mis fin à toute cette tradition? Est-ce que cet art a disparu à jamais, ou peut-on encore espérer que le narrateur et son public ressuscitent un jour?

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר