מורשת יהדות מרוקו

הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים׳

קיומם של מאות קברי קדושים והפעילות הדתית והחברתית הקשורה בהם מחייבים לכאורה ארגון קהילתי הדואג להפעלה סדירה של מקומות אלה. נשאלת איפוא השאלה, אם אכן יצרה מציאות זו דפוסים מוסדייס־ארגוניים ומה היתה התפתחותם. מקורות שבכתב באו אלינו החל משנות העשרים של המאה הנוכחית, ומה שקדם לתקופה זו ניתן לשחזר על סמך עדויות ומסורות עממיות וכן על סמך ידיעות חלקיות, המופיעות במקורות יהודיים ולא־יהודיים.

אין ספק שהמציאות הגיאוגרפית, החברתית והכלכלית קבעה במידה לא קטנה את הסדרים שהיו קיימים במשך תקופה ממושכת. מן הראוי לציין ששנות השלושים, ובעיקר שנות הארבעים של המאה הנוכחית, היו תקופות השיא מבחינת פיתוח התשתית הפיזית של סביבת קבר הקדוש והגישה אליו, שכלל הקמת בנינים, שרותים וכבישי גישה. באותה תקופה חלה הגדלה ניכרת במספר החוגגים ובהיקפן של הילולות מסוימות.

עד לבואם של הצרפתים למרוקו והפיכתה של מרוקו לארץ חסות, פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו היה לרוב עניין אישי ומקומי. הרבה מאוד קדושים היו קבורים ליד כפרים קטנים והיו מוכרים רק לתושבי הכפר הקרוב. מספר קטן של קדושים פרצו מחסום אזורי זה וזכו לביקורים של יהודים ממקומות אחרים. קשיי התחבורה בתור ובין ״בלאד אל סיבא״ ו׳׳בלאד אל,מכזן״, ומצבם הכלכלי הירוד של יהודי האטלס באיזור שבו נמצא הריכוז הגדול ביותר של קברי קדושים, לא איפשרו את קיומם של מרכזים גדולים לזיארה כמו אלה הידועים במאה העשרים. תנאים אלה השתנו באופן קיצוני מאז שנות השלושים. ר׳ דניאל השומר, קדוש אלמוני שהפך בן־יום לקדוש מפורסם בכל מרוקו, הוא דוגמא מצוינת של התפתחות מעין זו. הגורמים הצנטריפטליים הידועים לנו ממודל זה מסבירים היטב את התופעה. היה כאן ללא ספק רקע דתי־חברתי מתאים, שהיה מוכן לקלוט את המסר אודות אותו נער, שניצל על־ידי הקדוש ונדר להיטיב עמו. התנסות אותו נער מאוחר יותר במבחני מלחמה כאשר הקדוש מגן עליו, חלומותיו עם הקדוש, רווחתו הכלכלית והחלטתו הנחושה ל״בנות״ את הקדוש מבחינת התשתית הפיזית במקום קבורתו, תוך שימוש בפרסום ובהפצה מרוכזת של ניסי הקדוש — כל אלה הביאו לשינוי משמעותי בפעילות הקשורה לקבר הקדוש. מודל זה, בשינויים מסוימים שב והופיע במקומות רבים. פיתוח המקומות הקדושים וריבוי המבקרים בהם הביאו להכנסות גדולות כתוצאה מתרומות וממכירת מצוות. בעקבות כך נוצר הצורך לנהל עניינים אלה בצורה מסודרת. כמעט בכל מקום היתה יוזמה אישית⁶ שהביאה לפיתוח המקום, ושכתוצאה ממנה הוקם לאחר מכן ועד ליד הקבר הקדוש.⁷ עם הזמן הוקמו ועדים כאלה ליד כל קבר קדוש. הועד היה מורכב מנשיא, פקידים וגזבר והיו לו תפקידים שונים.

הערות המחבר: ב־31.5.1936 הגיש יצחק אלמליח בקשה לשלטונות הצרפתיים להתיר לו להכשיר על חשבונו שביל שיוביל מסוק אל־ארבע שליד דמנאת עד לקברו של ר׳ דוד הלוי דראע. כתוצאה מפנייה זו נערכו פגישות רבות בין הפונה ובין הנציגים הצרפתיים והמוסלמים באיזור. ב־28.8.1936 ביקש יצחק אלמליח מהמושל הצבאי באיזור, הסרן גוטייה, עשרה ק״ג של חומר נפץ, שהיו דרושים לשם הכשרת אותה דרך. כל הפרק הזה מבוסס על מאות מכתבים ומסמכים שבארכיון הפרטי שלנו.

״בלאד אל מכזן נקרא האיזור שהיה כפוף לשלטון השריפים וקיבל את מרותו. לעומתו, ״בלאד אל סיבא״ — ארץ החופש, היה איזור עצמאי למעשה, שנשלט על־ידי ראשי השבטים הברבריים וכן המראבוטים. עיין: ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, כרך ב', ירושלים תשכ״ה, עמי 207 ואילך: מ׳ אביטבול, משפחת קורקוס וההיסטוריה של מארוקו בזמננו, ירושלים תשל״ח, עמי טז; 1888 Charles de Foucauld, Reconnaissance au Maroc 1883-1884, Paris מחלק את היהודים בפרק המוקדש להם לשתי קבוצות: היהודים בבלאד אל מכזן והיהודים בבלאד אסיבא.

הועד המקומי דאג לארגון ההילולות. בדרך כלל נתקיימו שתי הילולות: אחת בל״ג בעומר והשנייה לאחר סוכות. נבנו חדרים שהוזמנו על־ידי בעל־אמצעים, ולשאר החוגגים הוקמו אוהלים רבים, שחלקם הועמדו בחינם לרשות הבאים וחלקם הושכרו. לפעמים דאג הועד גם לבניית כביש גישה למקום ולסדרי התחבורה. מדי שנה הוא הפיץ מודעות וחוברות כדי להזמין אנשים להשתתף בהילולה. בשבוע ההילולה היה הועד אחראי לסדר. הוא ניהל מכירת מצוות, נרות וכוסות ודאג לחלוקת כסף לעניים ולנושאי תפקידים, כגון רבנים, חזן, פייטנים, שוחט, שומרים בשכר וכר. הועדים היו צריכים לעמוד בפני ביקורת ציבורית ופקידים אחראים נהגו כל שנה לחלק לבאים דף מודפס, שפירט את ההכנסות וההוצאות של השנה שעברה.

דפים אלה הם יקרי־מציאות ואינם כמעט בנמצא. הם נכתבו תמיד בערבית באותיות עבריות.

הערות המחבר:   לגבי קברו של ר׳ דניאל השומר באה היוזמה מצד מר משה עמאר(ראה סיפור מס׳ 5.149), לגבי ר׳ דוד ומשה ובר׳ דוד הלוי דראע ממר יצחק אלמליח.

   תופעה בעלת אופי שונה ועל רקע דתי גרידא היתה הקמת חברות על שם הקדוש בערים שונות, כדוגמת קצר אל־סוק, שם פעלה חברה על שם ר׳ יחייא לחלו. חבריה היו לומדים תהילים כל מוצאי שבת. בשושן פורים, ביום ההילולה של הקרוש, היו עושים מסיבה גדולה בהשתתפות כל אנשי העיר ולמחרת היו עולים להשתטח על הקבר של ר׳ יחייא (ראה סיפור מס׳ 7.250).

    מן הראוי לציין את השוויוניות הסוציאלית המציינת את החוגגים והמארגנים. החדרים שנבנו עכור העשירים עמדו לרשותם בזמן ההילולה או בכל ביקור שערכו במקום, אך כאשר נתפנו חדרים אלה, הועמדו לרשות כל חוגג. בר׳ דוד ומשה נבנו למעלה משבעים חדרים ובר׳ דוד הלוי דראע נבנו כתשעים חדרים.

         הכוונה לעניים שבאו להשתתף בהילולה כדי להנות מחלוקה זו וכן לעניים שהיו גרים בכפרים שבסביבת הקדוש. החלוקה היתה מסודרת והעניים היו מתאספים לפי מוצא עירם. לפעמים היו אנשים לא־עניים מנסים להנות מחלוקה זו(ראה סיפור מס׳ 5.149 מפי מר מ׳ עמאר). במסמך־פטיציה, שאושר בבית־המשפט ונעשה בקזבלנקה ב־9 ביוני 1963, אנו שומעים בפעם הראשונה שלא רק עניים יהודיים מקבלים עזרה אלא גם עניים מוסלמים. והרי תוכן המסמך: ״אנו הח״מ, חוגגים מהעיר קזבלנקה שמבקרים מדי שנה בקבר של ר׳ דור הלוי רראע, מבקשים שהאדון יצחק אלמליח יטפל באופן בלעדי בקבר. אנו מכירים את מר יצחק אלמליח מלפני הרבה זמן. זהו אדם בעל מוסר, ישר ונאמן. אנו יודעים איזה עבודות הוא עשה במקום הקרוש וכן מה שעשה למען עניי האיזור, הן מוסלמים והן יהודים בהילולה האחרונה שבה הגיש מר אלמליח סעד לעניי האיזור, היו הן המוסלמים והן היהודים מרוצים והם הלכו מלאי סיפוק לביתם. כל אחד קיבל את חלקו בכסף ובמזון. מזמן לא קיבלו עניים אלה את חלקם״(במסמך מופיעות כחמש־עשרה חתימות וביניהן וו של נשיא הקהילה היהודית בקזבנלקה וזו של הנשיא ברבאט [מסמך זה שייך לאוסף הפרטי של המחבר).

פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים במרוקו

לשם הבנה טובה יותר של פולחן הקדושים בקרב היהודים במרוקו, יהיה מן המועיל לערוך השוואה עם פולחן הקדושים בקרב המוסלמים בצפון־אפריקה, הידוע אף הוא בעוצמתו ובייחודו במסגרת העולם המוסלמי.

דרך השוואה זו ניתן יהיה להצביע על המשותף בפולחן של שתי הקבוצות וכן על המבדיל והמייחד כל קבוצה. בהעדר תיאוריה כללית להבנת הפולקלור היהודי המרוקאי, נוכל להניח בינתיים שתי הנחות:

1 . תופעות רבות הקשורות לשתי הקבוצות הן תופעות השייכות לעצם ה-  condition של פולחן קדושים כל שהוא, ואין לראות בהן, איפוא, אובייקט להשפעה מצד זה או אחר.

2. לפי תיאוריית החיזוק, תופעות הקיימות בנפרד אצל היהודים והמוסלמים מתחזקות מעצם המגע בין שתי הקבוצות.

לצורך השוואה זו יש להעלות קודם כל בקווים כלליים את דמותו של פולחן הקדושים בקרב המוסלמים בכלל. ״בהשפעת גורמים שונים, מקצתם פסיכולוגיים ומקצתם היסטוריים, התפתחה באיסלאם תופעת פולחן [הקדושים], שהתאזרחה עד מהרה בכל רחבי האיסלאם, אף־על־פי שהיתה מתנגדת לתפיסת האלוהות האיסלאמית, ואף רוח הסונה האמיתית לא היתה נוחה הימנה: בכמה שכבות של מאמיני האיסלאם עולה חשיבותו של אותו פולחן על זו של עיקר הדת גופה, והריהי משמשת עצם הצורה לפעילותה של תודעת האמונה בקרב ההמונים…״

פולחן קדושים זה, לפי דעת חוקרים רבים, הגיע לשיאו בצפון־אפריקה. אם נכונה אמרתו של ברגסון שהעולם הוא מכונה ליצירת אלים, הרי צפון אפריקה נטלה תשעה קבין מקביעה זו. מספר הקדושים הנערצים בצפון־אפריקה הוא גדול מאוד והמשיך להתרחב עוד בתקופתנו.

עיון מעמיק בפולחן הקדושים בקרב המוסלמים בצפון אפריקה מעלה, לפי דעתנו, שתי עובדות. עובדה אחת היא הדמיון המפתיע, באספקטים רבים מאוד, בין פולחן הקדושים אצל המוסלמים ואצל היהודים, בעיקר במימד המעשי־טקסי שלו ובזיקתו לקדוש המת. קירבה זו עשויה היתה להביאנו לראות בפולחן אצל היהודים והמוסלמים שני פנים של אותה תופעה. העובדה השנייה היא, שארגון הפולחן במימדו החברתי, והכוונה בעיקר למסדרים הדתיים הרבים מאוד אצל המוסלמים בצפון אפריקה, וכן פונקציות מסוימות שהן בלעדיות למוסלמים, קובעים בבירור שלפנינו שתי תופעות מובדלות ונפרדות שהמרחק ביניהן רב.

הדבר הראשון החשוב שיש לציין הוא שרוב הקדושים המוסלמים הם חיים. אלה אנשים הנושאים בתוכם את ה״באראכה'״, המבוקשת כל־כך, במידה כזו ההופכת אותם לקדושים בעיני האחרים. בשורה הראשונה של נושאי הבאראכה נמצאים השורפה או השריפים, שהם צאצאי מוחמד מצד בתו פטימה. מספרם של השריפים, או אלה המכריזים על כך, גדול מאוד במרוקו והשפעתם רבה. נושאי באראכה אחרים הם צאצאי המראבוטים, קדושים שאינם שריפים אלא קיבלו את הבאראכה בדרכים אחרות. גם כאן עוברת הבאראכה בירושה. אמנם, כמו במקרה של השריפים, לא כל הצאצאים נושאים אותה מידה של באראכה ויהיו קדושים, אלא יש צורך במנה גדושה של באראכה, המוצאת את ביטויה בעשיית ניסים, כדי להפוך את נושא הבאראכה לקדוש. אצל היהודים אין תובעים בכלל קירבה לדמות תנ״כית או לדמות מרכזית אחרת ביהדות, ובודאי לא לשם הקניית מעמד דתי מיוחד, כמו השריפים לגבי מוחמד. אף־על־פי־כן, שמץ מהעברת הקדושה בירושה במשפחות מסוימות, כשבראש השושלת עומד קדוש בעל שם, אנו מוצאים במשפחות מועטות כמו משפחות אביחצירא, פינטו וכהן." גם כאן נהנים הצאצאים מזכות אבות, בגלל היותם שייכים לאותן המשפחות, אך לא כולם יזכו לתואר קדוש. אנו נמצאים איפוא, לפני תופעה דומה כשהפרופורציה שונה. בו בזמן שאצל המוסלמים זהו היסוד ליצירת המסדרים הדתיים אליהם נתייחס בהמשך, התופעה היא מדוללת מאוד אצל היהודים, ומופיעה במספר קטן של משפחות, ללא יצירת מסגרות כלשהן, ובוודאי שלא מסגרות הדומות למסדרים של המוסלמים.

איך, אם כן, נהפך אדם לקדוש? בהעדר שייכות למשפחת צאצאי מוחמד, עומדות בפני מוסלמי דרכים בדוקות אחרות כדי שייהפך לקדוש ויזכה להערצה מצד בני סביבתו עוד בחייו ו/או לאחר מותו.

דרך אחת היא העברת הקדושה ישירות מהקדוש לאדם אחר, שישא אז בבאראכה של הקדוש. מתוך אמונה שקדושתו של הקדוש מתפשטת לסביבתו הקרובה ולאנשים שבסביבתו, יזכה בקדושתו קודם כול שומרו, המוקאדם, המלווה את הקדוש בחייו ועם מותו ממשיך לטפל בקברו." גם מעריץ נלהב יכול לקבל קדושה בהעברה מהקדוש, אותה הוא יעביר לצאצאיו. אצל היהודים אנו עדים אמנם למקרים, שבהם זוכים השליחים או בעלי תפקידים בקבר הקדוש למעמד מיוחד, והאנשים פונים אליהם לעזרה, אך לא נתקלנו באף מקרה שהשומרים או השליחים נהפכים בעצמם לקדושים. גם במקרה של הקדושה לאלה לונה בת־כליפא, שטיפלה בר׳ יהודה גדול גלעד בחייו ובקברו לאחר מותו, שנראה לכאורה דוגמה של העברת קדושת הקדוש לשומרו, מסבירים היהודים שהיא נהפכה לקדושה, עקב מסירותה והתנהגותה המופתית, ולא היתה כאן, איפוא, העברה סתם מעצם הקירבה לקדוש.

קבוצה של קדושים מוסלמים שאין לה מקבילה אצל היהודים, היא קבוצת הקדושים הגיבורים, ה״מוג׳אהידין, שנלחמו נגד הנוצרים במאה השש־עשרה. קבוצה אחרת של קדושים התופסת מקום חשוב אצל המוסלמים ואינה ידועה אצל היהודים היא קבוצת המג׳נון, המג׳דוב והבחלול או מהבול, שהם המשוגעים והשוטים למיניהם המקורבים לאלוהים לפי האמונה המוסלמית. כמו במקרה של התחזות לשריפים, גם כאן המעמד המיוחד של אלה המציגים הפרעה נפשית, יצר משוגעים לפי הצורך, שנהנו מהטבות ניכרות בחייהם. מקרה אחד בלבד של קדוש יהודי, ר׳ ראובן אג׳ייני, שהציג מוזרות מסוימת שאפשר להגדירה כהפרעה נפשית, הועלה במחקרנו, אך אפילו במקרה זה, לא מצבו הנפשי, אלא העובדה שנבואותיו התקיימו תמיד, היא שהקנתה לו את התואר קדוש.

קורא הדורות ממראכש – תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו.

יוסף אביבי.

רבי סלימאן בן למעלוף – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.

רבי יצחק קורייאט – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי שלמה טאמצית – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי יוסף ליברישא – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי מרדכי בן עטר – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.

רבי צמח בנבנישתי – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד

רבי יהודה אבן ישראל בנבנישתי

רבי יהודה בנבנישתי

רבי שלמה בנבנישתי

רבי דוד בנשבנישתי בן ישראל

רבי יצחק בנבנישתי בן ישראל

רבי מאיר דילויה.

רבי יצחק בן רבי מאיר דילויה נפטר בשנת תע"א – 1711

רבי משה דילויה אחיו של רבי יצחק דילויה הנ"ל

רבי יהודה קשתיאל

רבי יוסף בן ממאן

רבי שמואל פילייאג'י

רבי יצחק פילייאג'י

רבי אברהם אזולאי, תלמידו של רבי יצחק דילויה. נפטר בשנת תק"א 1741 מקובל ידוע, כתב שאלות ותשובות, הגהות על שלחן ערוך ועל ספר האר"י

רבי שלמה אזולאי

רבי שלמה עמאר, חברו של רבי אברהם אזולאי, נפטר בשנת תצ"ה – 1735.

רבי אברהם אזולאי.

רבי משה אזולאי.

רבי יעקב בן חיים, חתום על פסק דין בשנת תס"ט

רבי אברהם בן מאמאן, נפטר בשנת תצ"ג – 1733. 

רבי דוד בן מאמאן, חתם על אגרת בשנת תקי"ג – 1753.

רבי שלמה בנבנישתי, חתם על פסק דין ממראכש בשנת תע"ה – 1715.

רבי חיים בנבנישתי בנו של רבי יצחן בנבנישתי בן ישראל הנ"ל. חתום על פסק דין בשנת תצ"ב – 1732.

רבי יצחק בנבנישתי בנו של רבי אברהם בננישתי

רבי ישעיה הכהן, חיבר, יחד עם רבי יעק פינטו פירוש בשם " לקט שושנים " על ספר הזוהר, חתום על פסק דין בשנת תצ"ב – 1732.

רבי יעקב פינטו, חיבר, יחד עם רבי ישעיה הכהם, פירוש בשם " לקט שושנים " על ספר הזוהר. הגהותיו על ספר האר"י נדפסו ב " שערי בינה ".

רבי אברהם פינטו אחיו של רבי יעקב פינטו

רבי מרדכיבן אלבחאר

רבי ראובן אלמליח

רבי יעקב חיונה. העתיק את " לקט שושנים ", פירושם של רבי ישעיה הכהן ורבי יעקב פינטו על ספר הזוהר. כתב יד ניו יורק. העתקת הספר על פי הקולופון נשלמה ביום ו' בשבת ח' ימים לכבליו שנת אתחנן לפ"ק ( תק"ט – 1748. )