ארכיון יומי: 22 במרץ 2018


חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882 )

מצוקת גדרה ויסוד המעלה

לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב אל פינסקר: ״טוב להיוואש כלה מגדרה. להעביר את הקולוניסטים לפתח תקוה ולהעביר שמה גם את העצים לבנין חמישה בתים למושב להם.״

הצעת ויסוצקי קוממה את הביל״ויים נגדו, חוללה סערה בישוב, נתפרסמה מעל דפי עיתונות התקופה ונדחתה על הסף על־ידי כל חברי הנהלת ״מזכרת משה״. ואמנם פעולתו הראשונה של מויאל כראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ ביפו, כאמור, היתה להחזיר לביל״ויים את התמיכה החודשית בלי לקבל על כך את הסכמת שולחיו. כמו־כן סיפק להם כלי עבודה וזרעים לעיבוד חלק מאדמתם. אולם בכך לא היה די. במכתב מיום ז׳ אלול תרמ״ה אל מויאל מתארים הביל״ויים את מצבם ומשטחים בפניו את בקשותיהם בדברים הבאים:

״.״ נדבר הפעם ממצבנו הנוכחי… אין בגדרה כי אם בית אחד קטן ככף איש ובו אנחנו יושבים עשרה אנשים, איש על כתף רעהו, כי קצר המצע מהשתרע וצר הבית מהכיל את כולנו… יש לנו גם חמור אחד. וזולת זאת אין דבר, ובכל זאת ׳גדרה׳ בין המושבות תמנה ואנחנו בין עובדי האדמה! אחינו חובבי ציון התעוררו עתה לייסד את גדרה… אתה ידעת מצב עבודת האדמה בארץ הזאת וידעת מה דרוש לעובד אדמה למען יחיה מאדמתו; ואם יתנו לנו עתה רק שליש מהנחוץ, נתרושש ונזרע רק שליש מאדמתנו, הנחיה בזה ? הלא הקומץ לא ישביע את הארי ואנחנו רק למשל ולשנינה נהיה בפי כל רואינו… הנאכל לחם חסד, אם יש לאל ידנו להוציא לחם מן הארץ בכבוד ? ועתה שלושה הנה בקשותנו:

א. יעשו לנו לע״ע [לעת עתה] בית אחד לשניים שניים, אבל יתנו לכל אחד היכולת לעבד את חלקת אדמתו כולה… ואל יאמרו עלינו רווקים אתם. ערירים אנחנו היום, אבל לא נוכל להיות עוד חיים כאלה… ב. יתחילו בבנין הבתים כי כשל כוח הסבל ולא נוכל עוד לשבת בבית קטן כבתינו…

ג. ימהרו בחפירת הבאר כי בלעדיה מה נשתה ? והפלאחים לא יתנו לנו מים… אם לא נתן להם אדמתנו באריסות… ובשנה הזאת אם לא יחפרו באר על אדמתנו, אז עלינו או למות בצמא או לעזוב את גדרה…״

מויאל, שהעריץ את החלוצים האידיאליסטים האלה מראשית בואם ארצה, עודד אותם גם עתה על נחישותם ודבקותם במטרה, הפנה את בקשותיהם להנהלת המזכרת והמריצה למלאן. אולם פנייתו לא זו בלבד שחושבה ריקם, אלא אף הואשם מויאל בכך, שהוא מבכר את הביל״ויים על־פני מתיישבים אחרים.

ללא אמצעים לא היה יכול מויאל אפילו להשיג את הרשיון לבניין הבתים בגדרה עד כה עלה בידו למנוע את הרס המעט שנבנה במושבה ולדאוג לאספקת מים למושבה. למרות זאת אין מויאל מתייאש וממשיך בהשתדלויותיו מתוך אמונה שיעלה בידו להציל את מושבת הביל״ויים – על אף כל המכשולים.

תמונה זו עולה ממכתב מיום ז׳ כסליו תרמ״ו, ששלח מויאל אל פינסקר להלן:

״מיום שהשגתי מכבודו את ההרשאה על ׳גדרה׳… על כל צעד וצעד נפגוש חתחתים ומכשולים. אין מושבה שיסדו אחינו באה״ק עד היום הזה אשר הקיפוה מכשולים ממכשולים שונים כ׳גדרה׳, אבל המסובבים האלה נובעים ויוצאים ממקור שתי סיבות: א. האדמה אשר נקנתה בגדרה היא היא הנפש והרוח של הכפר הנ׳ז[כר]. האדמה הזאת לוקחה מאת האיכרים ע״י תחבולות שונות. ה׳ פוליבער הצרפתי – הלוה בריבית לבני הכפר, וכה עלו והשתרעו החובות על צואריהם, עד כי נאלצו לתת אדמתם מחיר נושים, אם כי מבלעדי האדמה הזאת אי אפשר להם להתקיים אפי׳[לו] שנה אחת. והנה כל עוד שה׳[אדון] פוליבער היינה] בעל האדמה לא הרגישו הפלחים בכובד אסונם, יען הוא היה נותן להם האדמה בחכירה, אבל עתה: אחרי אשר נוכחו הפלחים לראות כי אחינו בעצמם יעבדו את האדמה וכי לא ישיגו עתה את האדמה בחכירה… עתה נלחצים הם לעמוד על נפשם, כי מאין יביאו לחמם, לכן לא יפלא עוד אם בני הכפר גדרה יפזרו אבני נגף וצורי מכשול על דרך התפתחותה המושבה… בחושבם פן אולי יקוצו אחינו בזה וילכו להם למקום אחר. ב. פחת ירושלים [שהוחלף בינתיים] הצר והמשטין… הוא אשר הסית את הממשלה בנו ובכל דבר הישוב ובכל עת יחתה גחלים על ראשינו… הפחה הזה נטה עתה עיניו רק על ׳גדרה׳ אחרי אשר מכל פעולותיו ותחבולותיו לנגד הקולוניזאציאן יצא וידיו על ראשו… כאשר גויי הכפר כשראו כי לא צלח להם להרוס את הרפת הקטן וכו' החליטו לבלי תת מים מהבאר להביל״ויים. הצרה הזאת דיה היתה בשעתה להחריד אותי ואת הביל״ויים, כבר קניתי עבורם סוסים, ומה יעשו האדם והבהמה בלי מים… ביני ביני [רצ״ל: על דעת עצמי] פעלתי אצל כפר בית שיד-הרחוקה מגדרה כחצי שעה-כי יניחו לאנשי לקחת מים מבארם. ובכן מובילים הביל״ויים לפי שעה מים מבאר בית שיד. ביום א׳ ש״ז [שבוע זה] ציויתי על הביל״ויים, כי יחפרו שנית רפת גדול באדמה… וב״ה [בעזרת השם] כי תמול נגמר עשית הרפת. תמול בא אלי הק׳נונסול] הצרפתי… כי ׳הפחה מירושלים הגיש אליו כתב קבלה על אחד מחוסי בצל צרפת, שמו אברהם מויאל, אשר יבנה בתים בגדרה נגד חוקי הממשלה מבלי בקש רשיון על זה׳. הבשורה הזאת שימחה את רוחי. מזה אראה כי נפל לב הפחה בקרבו, וע״כ [על כן] חשה [י] על מרמה רגלו, להמיט עלי עוון אשר לא עשיתי, למען יצדק אצל הק׳[ונסול] הצרפתי. אנכי מהרתי והשבתי כדברים האלה: ׳הן בהיותי מורשה וחוכר את אדמת גדרה אשר יושביה הם חמישה צרפתים ונקבתי אותם בשמות… עם משרתיהם, וכל אחד מהם מוכרח לחיות מעבודת האדמה, ממילא מובן כי דרוש לזה רפתים, בתים, וכאשר יש לי רשיון על בניין בתים שם (כוונתי בזה על הרשיון שהשיג ה׳ פוליבער המוכר) ובכוח הרשיון הזה חפצתי… לחפור רפת באדמה, אבל הפחה שלח אנשי חיל לסתום את הבור הזה, וגם הסית בנו את יושבי הכפר עד כי אין אנו בטוחים בחיינו. עד היום לא בניתי אפי׳[לו] אבן אחד, ורק עלילות דברים הושמו עלי. ולכן אני מבקש מכבוד הק׳ כי ישתדל לבקש מהפחה רשיון חדש-אם הרשיון הראשון לא יועיל-על בניין הבתים הדרושים לנו, אשר מבלעדיהם לא נוכל לחיות וכו׳ וכו׳. וגם הק׳ מעזה העיד על דברי ונראה מה יולד.

אלה הם המקרים הסוערים עלינו. ה׳ ברחמיו יגן עלינו ועל מעבידנו. תקותי חזקה כי אי״ה בקרב אוכל לבשר לכבודו בשורות טובות…״

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-הרב דוד עובדיה

כל מסדרי הדורות שראיתי יחסו הגירוש לשנת רנ׳׳ב (1492), זולתי הרב רבי יוסף שווארץ שיחס הגירוש לשנת רנ״ו (1496). ובשביל שיש בדבריו חדשות שיש לנו חפץ בידיעתם אעתיק כל לשונו. וז״ל בספר דברי יוסף בחלק

פאס וחכמיה

התשובות שאלה נ״ט. ובעת אשר עלו הישמעאלים (סאראסיני הערביים מאמיני מחמד) על ארץ אפריקא תפסו גם חבל עם מוריאש ובאורך הזמן בשנת 4471 לבריאה (1711) יצאו מהארץ ההיא ועלו לארץ ספאניא וכבשו כמעט כל הארץ ולקחו מיד העם הגאטהי המערביים (וועסטגאטהן) יושבי ומושלי הארץ והישמעאלים אלה יושבי ארץ ספאניא הם הנקראים בספר דברי הימים בשם מויאר, והיתה הארץ תחת ידם כמעט משך זמן ח׳ מאות שנה עד מלוך מלך פערדינאד בשנת 5251 ונלחם עמהם כעשר שנים ולקח כל הארץ מידם ומהם עלו מן הארץ ארצה אפריקא לחבל ערי פאם ומראקש ומהם נשארו שם ונקראים בלשון ספאניא מוריסקוס. והמלך פיליפפי השני לחץ אותם וגרש בשנת (5331) מאה אלף מהם עד שבשנת (5370) תחת משלת פיליפפי השלישי כשלחם כלה גרש גרשם ועלו במלליאן אחד למדינה אפריקא.

והנה הם מאמונת הישמעאלים ועם ספאניא הנוצרים שנאום ותמיד בזזו וקללו אותם עד ששם מוריסקה היה להם למשל ולשנינה לבזות איש את רעהו בשם זה. ויהי (וי היה) כאשר הוגלתה הגולה גולת ירושלים אשר בספרד ויתגרשו כל בני ישראל משם בשנת הרנ״ו (1496) לבריאה וישבו בארץ ובמלכות טורקיה וארץ הקדושה נשאר שם זה בפי בני אמונתינו לבזות איש את אחיו מורישקה (חומרי המקום אשר יצאו משם) אשר שמעו ולמדו מפי העמים אשר ישבו בני ישראל ביניהם. ועד היום קוראים האיש והעם המוני (פאבל) בשם זה מורישקה עכ״ל הצריך.

והרבנים שבאו לפאס בגירוש קאסטיליא תיקנו כמה תקנות ונמצאים אצלינו בחתימם ידם. וכבר נדפסו בספר כרם חמר חלק ב׳. והתקנה הראשונה כתובה בלשון לעז בחדש סיון משנת רנ״ד (1494) לפ״ק וחתום בה משה אלברהניץ משה ממון, יצחק צירויה, בנימין בר יוסף גבאי.

בזמן הגרוש היה מהר״י בירב רבו של מדן בית יוסף רב בפאס, וז״ל הרב קורא הדורות, אחר שדבר על גירוש ספרד כתב וז״ל, גם בזמן ההוא היה הרב המכונה בירב גם הוא היה מגירוש קאסטיליא ממתא מקדם ממלכות טוליטולא והיה ממשפחת מרמראן מבני ממנוגיל והיה מגדולי תלמידי הר״י אבוהב ולכך כשמביא הרב בית יוסף דבריו בטור אורח חיים, אומר כתב רבינו הגדול מהר״י אבוהב להיות רבו של רבו. וזה הרב מהר״י בי רב בזמן גירוש ספרד יצא מקאסטיליא והלך לפיס, ומפיס הלך למצרים וישב שם קצת ימים, ואחר ׳כך הלך לארץ הצבי צפת תובב״א. ושם בצפת הרביץ תורה והעמיד תלמידים רבים וגדולים בחכמה. והרי לך דבריו מ״ש (מה שכתב) בענין הסמיכה בהתוכחו עם הרב הכולל כמוה״ר לוי בן חביב, והובאו דבריו שם בספר מהר״ל בן חביב בדף רצ״ח ע״א וז״ל אחר זה כתב בתנאי המתמנה שצריך שיהיה בקי גדול וקדוש לה׳. וגם בזה תמהתי עליו שתהלות לאל יתברך מיום הגירוש והגזירות שבספרד לעולם הייתי מורה הוראות בישראל, ורב לחמשת אלפים בתים יהודים במדינת פאס כמפורסם לכל העולם, והייתי אז בן י׳׳ח שנה, ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים, ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי השי״ת ונתעסקתי בתורתו. לכן אני יודע שמצד הקדושה כל השומע יאמר כל מן דן סמוכו לנא וכר, תהלות לאל, עכ׳׳ל הצריך.

ויש לתמוה  היאך אפשר שיהיו בפאס חמשת אלפים בתים, שהרי בזמן מהר״י בי רב שהיה מן המגורשים, היו כבר היהודים בהאלמללאח, שבשנת קצ״ח נתגרשו מפאס לבאלי להאלמללאח, והאלמללאח אנו רואים בזמן הזה שהוא מבונה תחתיים שניים, הלואי יכיל בתוכו ארבעה עשר מאות וחמישים בתים, לזה צריכין אנו להציג מה שנמ״ך (שנמצא כתוב) אצלינו בקונטריס דברי הימים כתב יד וז״ל, היום הזה יום ה׳ י׳ בטבת משנת התפ״ד (דצמבר 1724) ומשנת התפ״א (1721) היינו בצער הגשמים זה שלוש שנים, והשנה הזאת היא הרביעית שנה אחר שנה שלא ירדו גשמים כי אם מעט מזער בסוף החורף מאדר הסמוך לניסן והלאה, ושנה זו לא ירדו בה כל עיקר עד שיבשו האילנות הזתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים. והחטה הולכת ומוספת בכל שנה, ובשנה שעברה היא התפ״ג (1723) ליצירה בחודש אדר הסמוך לניסן היתה שווה החטה מאה וחמשה ושלושים אוקיות לסחפא ב״ם ד״ת ללמוד. (סחפא ומוד הם כלי מידת) ובכל שנה ושנה היו מתענים שני וחמישי ושני שלוש של שלוש ועד עצירה גדולה לא הגענו אבל בשנת התפ״ג ליצירה הנ״ז עשו במכנאס ובסאלי ובצפרו עצירה גדולה והוציאו ספר תורה ולא נענו ביום התענית עצמו אלא אחר כך וירדו גשמי ברכה ורצון סוף אדר בי, ג׳ ימים, ומראש חודש ניסן עד ערב פסח, וירדו השערים, והיתה החטה שוה עד ששים אוקיות לסחפא ותו״מ (ותכף ומיד) חזר ׳ומוסיף ועולה עד היום בעו״ה (בעונות הרבים) יום י׳ בטבת משנה הנ״ז הוא שוה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לסחפא. הי״ת יאמר די לצרותינו, ויאיר אפילתינו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר