ארכיון יומי: 12 במרץ 2018


דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו-פרק 15:  תאריכים בתולדות הקהילה

 

פרק 15:  תאריכים בתולדות הקהילה

ר׳— ר״ל             גולי שיביליה ובראשם הר׳ דוד כהן ור׳ דוד לוי מתיישבים בדבדו. (1440 — 1470)

ר״מ — ש״מ        שבריר של מידע על קהילת דבדו: ״דברו קאנת עאמרה״ דבדו היתה מלאה (יהודים) (1480 —1580)

ש״ן (1590)         יהודי דבדו עזבו את היישוב והתיישבו בבפר

רבי שמואל מרציאנו מדבדו

״דאר בן משעאל״. חלק מהקהל לא עזב דבדו.

ת״ן (1690)          יהודי דבדו יצאו מכפר דאר בן משעאל, חזרו לדבדו בפקודת המלך.

תק׳׳ה (1745) מגיפה ב״מ מפילה חללים רבים. קרוב לשלוש מאות משפחות עזבו דבדו.

תקל״ג (1773) ביקור בדבדו של ר׳ יהודה בן עטר (השני).

תקל״ט (1779) רעב כבד בדבדו. רבים עוזבים.

תק״ן (1790)        שבט לקרארמא מציק ומיצר ליהודים בעונשים

רבים ומרים כלענה.

תקס״ז (1807) • רעב בדבדו. יהודים רבים עוזבים.

תק"ע ( 1810 ) הריגת ר' יצחק בן נאיים

תק״ץ (1820) מחלת כולירה ב״מ בדבדו.

תר״ך (1860) הריגת ר׳ יוסף מרציאנו.

תר״ך—תר״ל ביקורים בדבדו של האדמו״ר רבנו יעקב אביחצירה. (1860 — 1870)

תרל״ד (1874) רצח עשרים יהודים בדבדו.

תרל״ו (1876) רצח 4 יהודים בדרך בין אוג׳דה לתלמסאן.

תרמ״ג (1883) חילול בית עלמין העתיק והמקודש, ספרי תורה נגנבו מבתי כנסת.

תרמ״ד (1884) ביקור בדבדו של הקצין הצרפתי דה פוקו.

תרמ״ה (1885) שוד וביזה בקהילה.

תרמ״ו (1886) רצח יצחק מרעלי. המלך, מולאי חסן מפקח ישירות על קהילת דבדו.

תרמ״ט (1889) סכסוך בין הכהנים והעם בענין העמדת חיילי המלך על שמירת היהודים בדבדו.

תרנ״ו (1896) נרצח יהודי בדבדו.

תרנ״ז (1897) ביזה ושוד בקהילה.

תרנ״ט (1899) קרבות דמים בין שבטי מוסלמים, שיתוק המסחר לתקופה ארוכה, היהודים בצער.

תרס׳׳ב (1902) אנשי המורד בוחמארה שולטים בדבדו.

תרס״ג (1903) שבטי דברו והסביבה מכתירים בוחמארה לשליט המקום. שוד וביזה בקהילה, ימי תפילה וצום, המסחר משותק, יהודים הולכים יחפים לתפילה על קברות הצדיקים. ראשי קהילה במאסר ממושך, הם מעונים קשות.

תרס״ח (1908) דבדו משוחררת מעול המורד הצורר.

תרע״א (1911) רצח 4 יהודים בעקבות השתלטות חיילי צרפת על דבדו. שכונת היהודים סגורה. אין יוצא ואין בא. ביום ד׳ אייר תרע״א החל שלטון צרפת בדבדו.

תר״פ (1920) ראשי הקהל מתנגדים למינוי הקאייד גומריש למושל דבדו.

תש״א (1941) עבודת פרך של שלושים יום בשנה מוטלת על כל יהודי, הצהרות הון חובה, המוסלמים מוסתים ביהודים ע״י אנשי וישי. ימי חרדה.

תש״ח (1948) בני הקהילה חוגגים ברחובות עיר, בעריכת שלחנות כיבוד ברחובה הראשי של העיירה, לכבוד הכרזת מדינת היהודים.

תשל"ד ( 1975 ) ימי קהילת שיביליה הישמעאלית באו לסיום.

קודש וחול בעלייה־לרגל למירון – משה שוקד- דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

קודש וחול בעלייה־לרגל למירון

משה שוקד

בספרות היפה וכן בספרות המדעית מקובל לעמוד על התפוררות המסגרות המסורתיות בקרב העולים ובני הדור הצעיר, ובמיוחד בעדת יוצאי מרוקו. כך, למשל, מרבים להדגיש את ההתרחקות מערכי הדת והמסורת, שבמקומם בא כביכול חיקוי שטחי של צורות תרבות ובידור מערביים. מחקרי מעיד שתיאורים אלו ניזונים לרוב מהסתכלות שטחית ומהיקש מן הפרט המגיע לכותרות אל חלק גדול מן הכלל, שדרך־חייו מתנהלת במסלולים אחרים. פרק זה מתאר קהילה של יוצאי מרוקו, שמתחולל בה תהליך יסודי של שינוי חברתי וכלכלי, ואף־על־פי־כן אין שינוי זה גורר בהכרח התרחקות מאורח־החיים הדתי. יתירה מזו: אנשי הכפר שאותו אתאר, מנסים לבטא את השינויים שחלים בהם דווקא באמצעות הפעילות הדתית. עצם המשיכה הגוברת בשנים האחרונות, בקרב יוצאי צפון־ אפריקה, לעליות־לרגל למקומות הקדושים, ובמיוחד לקבר רשב׳׳י במירון, מעידה על רבגוניות התגובה התרבותית למציאות החדשה בישראל. נפתח תיאורנו בדיון על הגישות המקובלות לחקר צמיחתן של תנועות דתיות חדשות.

דפוסי תחרות וסגנונות דתיים

בפרק הקודם עמדנו על הקשר שבין היריבות בהווה בקרב תושבי רוממה לבין מערכת הריבוד החברתי שהיתה קיימת באסאמר, מקום מוצאם במרוקו. בעוד בני סבאג ניסו לשמור על המעמד הגבוה שנמנו עמו באסאמר, עמלו בני ביטון להגיע למעמד גבוה מזה שהיה להם בעבר. התחרות מצאה ביטוי בתחום הכלכלי, הפוליטי והדתי.

במסגרת התחרות הכלכלית השתדלו אנשי רוממה להשיג עבודות נוספות, להרחיב את משקיהם ולצבור נכסים וחפצי־בית. בני סבאג, במיוחד, הגדילו את היקף פעילותם המשקית מעבר למכסות המים, האדמה והגידולים שהוקצו להם. בני ביטון שאפו להשתוות לבני סבאג, כשגם הם פועלים להרחבת משקיהם ומנסים לעצור במידת האפשר את התפשטותם של בני סבאג על־ידי הפעלת חוקי המושב והעונשים הצמודים להם. שתי קבוצות־המשפחה התחרו ביניהן על רכישת ציוד למשק החקלאי ולבית־המגורים. לוי ביטון, למשל, אחד המנהיגים בקבוצתו, היה הראשון ברוממה אשר רכש טרקטור מגודל בינוני ואף הצטיין בהפעלתו. גם עזיז מבאג, בנו של המנהיג האחרון של קהילת אסאמר, שקל במשך זמן רב רכישת טרקטור בשותפות עם אחיו. אף כי לא גילה כשרון בהפעלת מכשירים מיכאניים, החליט לבסוף לרכוש לעצמו טרקטור גדול יותר מזה שבבעלותו של לוי ביטון. לוי התקין בביתו דוד־שמש. בשיחה עמי הודה שאין זו השקעה כדאית, אבל כיוון שרוב בני סבאג כבר התקינו בבתיהם דודי־שמש, לא יכול היה להימנע מרכישה זו.

התחרות המתמדת על עמדות־המפתח בארגון המושב(כגון מזכיר, מנהל הצרכניה, האחראי לשיווק התוצרת, הרב וכד׳) לא הביאה יתרון לשום קבוצה מהקבוצות היריבות. בני ביטון דחו בעקיבות את המועמדים של בני סבאג, ולהיפך. אף אחת משתי הקבוצות לא יכלה להסכים למועמדים שהציעה הקבוצה המתחרה למשרות הציבור, מתוך חשש שהסכמה כזו תתפרש כהודאה בעליונותה החברתית והפוליטית של מתחרתה. משום כך נמסרו רוב התפקידים הארגוניים ברוממה לאנשים שלא מבני המקום. באותם מקרים מועטים שבהם חייבו מוסדות ההתיישבות איוש תפקידים, או כאשר בתוקף הנסיבות נאלצו אנשי רוממה לבחור באחד מחבריהם לתפקיד כלשהו במושב, עמד הנבחר בפני התגרות תכופה ומשפילה מצד בני הקבוצה היריבה, שהסכימה למינויו רק בלית ברירה. כך פחתו ערכם ויוקרתם של התפקידים, שאותם מילאו אנשי המושב עצמם.

התחום הדתי שימש גם הוא זירה לתחרות בין קבוצות המשפחה. בעת התנחלותם ברוממה לא היו לבני ביטון ספרי־תורה משלהם, ואילו בני סבאג הביאו עמם שני ספרי־תורה, שאותם קיבלו בירושה. אחר־כך רכשו גם בני ביטון שני ספרים, ואולם בני סבאג הוסיפו שני ספרי־תורה חדשים על השניים שהביאו עמם. בשעת דרשה העיר הרב האזורי שעדיף היה אילו חדלו אנשי רוממה להוסיף ולרכוש ספרי תורה. הוא הבהיר שכבר מצויים במושב די והותר ספרים, ומתעורר הספק שמא רכישתם של אלה יותר משבאה לשם יראת־שמים באה לשם ראווה. משפחות סבאג וביטון התחרו ביניהן גם על גודל התרומות שהעלו לבית־הכנסת ולצורכי צדקה. במיוחד עזה היתה התחרות בשעת ׳מכירת המצוות׳, כשהעליות לתורה הוצעו לכל המרבה במחיר(ראה גם פרק טו).

התפתחות סגנון התנהגות חדש בתחום הדת, התפתחות שהיתה לה גם השפעה על דרכי התחרות בין המשפחות היריבות, קיבלה בשנת 1965 ביטוי דרמטי, כאשר בני ביטון פרשו מבית־הכנסת של המושב והקימו להם בית־כנסת חדש, אשר כונה ׳בית־הכנסת של הביטונים׳. קבוצת ביטון עזבה את בית־הכנסת המרכזי בעקבות סכסוך חריף שנתגלע בחג הפסח, כאשר נמנעה מאחד מבני ביטון, אשר באותו יום חל יום־השנה לפטירת אביו, הזכות לקריאת ההפטרה בלא שיעלה תרומה. בית־הכנסת החדש שוכן בצריף קטן בחצרו של דוד ביטון, הבקיא בתורה יותר מבני־משפחתו ואשר עמד בראש ההתארגנות החדשה. בית־התפילה החדש היה שונה מאוד מבית־הכנסת המרכזי בצורתו החיצונית, באווירה השוררת בו ובדרך ניהולו. בהשוואה לבית־הכנסת המהודר והמרשים, שנבנה ונתמך בכספי ציבור, בלט בית־הכנסת של הביטונים במבנהו הצנוע. בשל ממדיו הקטנים היתה בו הצפיפות רבה, ולכן גם לא הורשו הילדים להתרוצץ ולהרעיש. יתר על כן, לא ניתן לילדים להשתתף כשליחי־ציבור בקטעי תפילה, כפי שמקובל היה בבית־הכנסת המרכזי. מנהג זה של שיתוף הילדים בקטעי חזנות גרם תכופות למהומה בבית־ הכנסת המרכזי. בהשוואה לבית־כנסת זה, הצטיין בית־הכנסת של הביטונים במשמעת שגילה הקהל. המתפללים לא שוחחו ביניהם בעת התפילה, ודוד, מנהיג הציבור, נהג להעיר במהירות ובתקיפות כל אימת שהבחין בהפרעה. בולטת ביותר בחשיבותה היתה החלטתם של בני ביטון לבטל את מנהג ׳מכירת המצוות׳. הם ראו במנהג זה פסול מוסרי, מכיוון שקיפח את העניים על־ידי שמנע מהם זכות השתתפות שווה בעת התפילה, ומכיוון שהחדיר אווירת־תחרות שאינה הולמת בית־כנסת. במקום מנהג זה חילק דוד את העליות לתורה בין מתפללי בית־הכנסת על־פי סדר מסוים שעליו הקפיד לשמור, ואילו התרומות לבית־הכנסת ניתנו מעתה מרצון חופשי ולא כתמורה לכיבודים. תכופות נהגו המתפללים עם צאת השבת להודיע לו על כוונתם לתרום להוצאות בית־התפילה.

דבר זה נעשה בצנעה, ובדרך כלל לא ניתן לדבר פרסום. כתוצאה מכך הצטיינו התפילות בבית־הכנסת של בני ביטון בסדר מופתי, בצניעות ובפשטות. בני ביטון טענו בגאווה, כי בבית־הכנסת שלהם מתפללים מתוך כוונה בניגוד להתנהגות הפגומה השוררת, לדעתם, בבית־ הכנסת המרכזי. כיוון שכך, ראו הם את עצמם בעמדה מוסרית עדיפה על זו של קהל בית־הכנסת שממנו פרשו, ואשר מאז עזיבתם אותו עבר להנהגת משפחת סבאג. ואילו אנשי בית־הכנסת המרכזי הוכיחו את חסידותם ומסירותם ברחבות לבם, כשהם תורמים סכומים נכבדים בעת ׳מכירת המצוות׳, ונותנים נדבות גדולות לתלמידי־חכמים עניים ולשליחי ישיבות ומוסדות אחרים, שבאו לרוממה כדי לאסוף כספים. מובן שלא היה כל קנה־מידה אובייקטיבי, שלפיו היה אפשר לקבוע עליונות מוסרית של קבוצת בית־כנסת אחד על פני השנייה. זרים (אורחים, עובדי־חוץ בארגון המושב ונציגי מוסדות) שיבחו הן את בני ביטון והן את בני סבאג: את הראשונים על הסדר השורר בבית־תפילתם, ואת האחרונים על נדיבותם הרבה.

עמדת הרב של רוממה כלפי שתי הקבוצות היתה מסויגת: נוהג היה לשבח את בני סבאג על נדיבותם הרבה, אך היה מוסיף שאין זו ׳נדיבות לשם שמים׳, אלא לשם גאוותם הארצית. במיוחד מתח ביקורת על התנהגותם בבית־הכנסת, שגרמה תכופות לוויכוחים קולניים ולמריבות שהפריעו את סדרי התפילה. הוא הסביר את התנהגותם של בני ביטון, שפרשו מבית־הכנסת המרכזי, על רקע אופיים רודף־ המדנים וקנאתם בבני מבאג, ולא הסכים עם נימוקיהם שפרישתם נבעה ממניעים דתיים. מכל מקום, כדי לשמור על מעמדו כרב הקהילה כולה ועל עמדתו הניטרלית, נהג הרב להתפלל כפעם בפעם בבית־הכנסת של בני ביטון. בכך גם אישר, כי בני ביטון מקיימים בית־כנסת כהלכתו.

הגירתן של שתי נשים מארץ ישראל למרוקו ופעילותן בשדה החינוך העברי־לאומי דוד גדג

הגירתן של שתי נשים מארץ ישראל למרוקו ופעילותן בשדה החינוך העברי־לאומי

דוד גדג

אף שנמנעה ממנה האפשרות להתחתן שוב כדת וכדין עברה בה לעתים המחשבה להינשא לגבר אחר במטרה להתאים עצמה לנורמות החברה שחסרה לה.

יש בי לפעמים הרעיון שלו מצאתי אדם ישר משכיל בעל עמדה חברותית טובה הייתי מסכימה להינשא וזה הוא רק מתוך הרצון להכנס שוב בכבוד לחברה ולהראות כמה אני היא המסוגלה לחיי משפחה צנועים וטובים – אבל תיכף אני דוחה גם רעיון זה באמרי: האמנם ישנם חיי משפחה טובים? ומה חסר לי עכשיו. חיה די טוב, בית נאה, חפשיה בלי מושל ועריץ. אולי אני היא הכי מאשרה? הכל היה באמת טוב לו החברה לא חסרה לי.

ביומנה בולטת הבדידות שנכפתה עליה. ציטוט נרחב מהיומן חושף את יחס החברה בכלל, והנשים בפרט, לבנדרלי, כמו גם את דבקותה ואמונתה בדרכה שלה. באופן זה דבריה פותחים צוהר למחשבות שקרוב לוודאי חלפו בראשן של נשים רבות אך מעולם לא נאמרו בקול או זכו להישמע ברבים:

הספר שגמרתי מפייר לוטי. מחיי התרקיות הצעירות ובתרגום קבק בשפתו הקלה והנעימה ענינו אותי מאד. חלק מיסורי נשים אלה הרוצות בחיים. הרגשתי ולעיתים גם דמיתי את עצמי לאחת מהן יען כי גם אני אוהבת החיים והיכלה לחיותן. מנעו שללו זה ממני ואם לא ע״י הדת איזה הבדל אם דוקה [צ״ל: דווקא] על ידי אותם האנשים שלפנים קרבוני ואהבוני ושהתכבדו בחברתי. הוי כמה רעה היא ומושחתה החברה וכמה סדריה לא נכונים. האם אותן המטרוניתות שמביטות עלי מגבה האם בסתר נפשן אינן מקנאות בי ובחיי חפשי והאם לא היו עושות הן את האסור לו התרחש להן תחת אשר אני נשארתי באמת הנאמנה והיחסנית אחרי שבחיים התגברתי על כל המאורעות והמקרים והאפשרויות שהתהוו לי בחיי. במה שאיני בטוחה שאף לאחת מהן יש אותו האופי החזק והרצון הכביר שיש לי ושדוקה בעד זה מכבדים אותי מכירי ומוקירים אותי מיודעי. תקותי חזקה שיבא עוד יום בחיי שברמה ארים ראשי ובגאוה אקרא: הנני אני העולה עליכן בכל, בהתנהגות, במעלות רוחי ובאמץ לבי, אני היא הלועגת לכן היום!

דחיקתה של בנדרלי לשולי החברה לא נבעה מסיבות דתיות, כפי שמתואר בספר הנכזבות לפייר לוטי או כפי שנהוג על פי ערכי החברה המסורתית שגדלה בה, אלא מקידוש ערכיה המעוותים של החברה הבורגנית. זו ייחסה חשיבות לערך המשפחה ולחלוקת התפקידים בתוכה: בראש המשפחה עמד הגבר המפרנס בעוד האישה נדרשה לדאוג לצרכיו, לילדים ולבית: האישה נאלצה לציית לבעל ולהתנהג באופן מהוגן, באיפוק ובריסון. נשים שחרגו מהנורמות, בדרך של ערעור סמכותו של הגבר או פירוק התא המשפחתי, נדחקו לשולי החברה. מעמדן החברתי של נשים במשפחותיהן ובקהילותיהן קבע את מידת ניידותן ומשמש הסבר להגירה. נשים שנדחקו לשולי החברה, כפי שאירע לבנדרלי בעקבות פירוק התא המשפחתי, נאלצו לעתים לעזוב מרצונן או בעקבות לחץ שהופעל עליהן – גלוי או סמוי. עם זאת, מרבית הנשים הגרושות והאלמנות לא היגרו, ועל כן נדרשים הסברים נוספים להגירתן של בנדרלי וגרובשטיין.

המצוקה החומרית של שתי הנשים שימשה גורם נוסף שזירז את הגירתן. קשיים כלכליים ועוני מתמשך השפיעו על ההחלטה להגר בקרב יחידים ומשפחות שביקשו לשפר את רמת חייהם. בנדרלי כתבה ביומנה על הקשיים שהתמודדה עמם כאישה גרושה שנדרשה לכלכל את עצמה: ׳הדוחק שאני נמצאת בו עכשיו מדכאני. קשה לי להיות בלי פרוטה ממש ואיני רואה מאיפה שירוח לי. החובות מוכרחים לשלם וההכנסה שויה שויה קשה לאשה לשאת בעול פרנסה׳. לא במקרה כתבה ׳קשה לאשה לשאת בעול הפרנסה׳. בתקופת המנדט התקשו נשים להיקלט בשוק העבודה, הן הוצבו בתפקידים מוגבלים שהוקצו להן, ושכרן היה נמוך מזה של הגברים. בתקופה שחיה בנדרלי בגפה היא החליפה מקומות עבודה אחדים, ומיומנה אפשר ללמוד על החשש שליווה אותה בכל פעם שנאלצה לסיים עבודה ולחפש מקום חדש. כסוכנת ביטוח נקבע שכרה בהתאם למספר הלקוחות שגייסה, תהליך שלעתים ארך זמן רב: ׳העבודה התחילה בחודש הראשון בכי טוב אך תיכף נוכחתי עד כמה שקשה לרכוש לקוחות והפחד על המשכרת שאני מקבלת אם לא אעשה עסקים עד היום מרגיזה אותי ומפחידה אותי. ההוצאות לערך גדולות אצלי וביחוד שכר הדירה 5.5 לא״י לחודש׳. לא במקרה היא ציינה את שכר הדירה הגבוה, אשר האמיר בתקופת המנדט בשל מחסור חמור בדירות. מצבה הניע אותה להגר במטרה לשפר את מצבה הכלכלי על ידי חיפוש הזדמנויות מחוץ לארץ ישראל, ועל כך כתבה במפורש ביומנה, שלוש שנים לפני שהיגרה למרוקו:

בגמר החוזה והיות שאין בי תקוות לעבודה מכניסה של הוצאותי שעלו בשנה שעברה יותר מ-19 לי״א לחודש פחות משנה הקודמת ל-26 לי״א לחודש. אני והיות שאני דואגת לויקטור, בני, חושבת שדוקא עכשיו שבמעבר מילד לאדם בשנות 16 לחיו צריך הוא את אמו על ידו. לנטע רגש של אשר התנהגות טוב אהבה למשפחה וגם לשפה ולארצו. שאני חושבת שהוא באמת ער לכל הדברים האלה. שם אשתדל גם לעבוד ואם באמת אצליח למלא מחיתי אשתהה שם לזמן יותר ארוך ושויקטור יהיה תחת פיקחי עד כמה שיעלה בידי הה! לו יכלתי גם להחזיק אותו על חשבוני מה טוב היה מבלי שאביו לא יבעט בנו בכל רגע באיומים שיחדל לשלם לו. ושיחל לעבד היות שהוא כבר גדול… ואני אעשה כל מאשר רוחי שיוכל ללמד ולהשתלם ושיהיה אדם מושלם.

איני מדברת מהנסיעה מתוך שמחה, כי פחד ההוצאה ומי יודע אם ארויח שם מחריד אתי. כי מה אעשה בחזרתי הנה?? אם כסף לא יהיה לי ואבוא שוב להתחיל מחדש בעבודה החדשה אז יותר מעכשיו?? מי יודע? יש לי רעיון לנסות העבודה בפריז, לייפציג, מרוק. ממרוק יש יותר תקוות בעזרת הקרוב זיידה. נעשה ונצליח.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר