ארכיון יומי: 2 במרץ 2018


בס"ד  ליקוטים לפרשת כי תשא מאת יצחק פריאנטה

בס"ד                 

ליקוטים לפרשת כי תשא מאת יצחק פריאנטה

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו כפר נפשו לה" בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם [ל/יב ] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי אלעזר בוא אוראה: כבר העמדנו שאין ברכה עילאית שורה על דבר הנמנה. ואם תאמר : ישראל איך נמנו? אלא, שכופר נטל מהם. וכבר העמדנו שלא עשו חשבון עד שנאסף כל אותו כופר ועמד לחשבון. ובתחילה ברכו את ישראל, ואחר כך מנו את הכופר, ואחר כך חזרו וברכו את ישראל. נמצאו ישראל מתברכים בתחילה ובסוף, ולא היה בהם נגף. ומפני מה בא נגף על ידי מנין?- אלא, לפי שאין הברכה שורה בדבר המנוי , וכיוון שנסתלקה הברכה, שורה עליו סטרא אחרא ויכול להזיק , לפיכך נטלו כופר ופדיון, כדי לקיים בו את המניין. כך ישראל קודש הם, שנאמר קודש ישראל לה" [ואין בהם מניין], והם נותנים [מחצית השקל] קודש אחר העומד במספר, לכופר נפשם. וסוד הדבר ישראל הם אילן היונק מפנימיות העולמות, ומחוץ לו הכופר שהוא כנגד הגוף העולה למניין, והם מגנים זה על זה, פתח רבי אלעזר ואמר: והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יספר מהו " כחול הים "?- יש לבאר בשני אופנים: אופן אחד : " כחול הים " לפי שהים, כאשר יתרוממו גליו בזעף ורוגז, ועולים הגלים לשטוף את העולם, שהם מגיעים ורואים את חול הים , מיד הם נשברים ושבים לאחור ושוככים, ואינם יכולים לשלוט ולשטוף את העולם. כך ישראל הם חול הים. וכאשר שאר העמים- שהם גלי הים, בעלי רוגז, בעלי דינים קשים- רוצים לשלוט ולשטוף את העולם, הם רואים את ישראל שהם מתקשרים בהקב"ה , והם חוזרים ונשברים לפניהם ואינם יכולים לשלוט בעולם. אופן שני : לפי שחול הים אין לו מספר ואינו עומד לחשבון ולא למדידה, שנאמר: אשר לא ימד ולא יספר. אף ישראל אין להם מספר ואינם עומדים לחשבון.

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה" לכפר על נפשותיכם [ל/טו] אומר ילקוט מעם לועז. למה הקב"ה צווה לתת מחצית השקל ולא מטבע אחרת שלמה, ובכך היה יודיע החשבון, שהן העני והן העשיר היו נותנים מטבע שווה, אלא רמז יש כאן, שמכיוון שהכסף בא לכפר על מעשה העגל, ומעשה העגל נעשה במחצית היום , שמפני שלא המתינו עוד חצי יום באו לידי חטא ועשו העגל, לכן ציווה להם הקב"ה לתת מחצית השקל. ויש אומרים הטעם כדי לכפר על מכירת יוסף שמכרו אותו אחיו בעשרים דינרים כסף, ועשרים דינרים הם חמשה שקלים נמצא שהגיע לכל אחד מחצית השקל . ועוד טעם למחצית השקל שאם היו נותנים מטבע שלם היו צריכים למנות המטבעות האלו שנתנו ונמצא שהיו מזכירים שוב את מנין ישראל כמה הם היו. ועוד טעם למחצית השקל, כיוון שאין אדם יכול להסתפק בטובות שיש לו, שתמיד הוא מרגיש חסרון, כיוון שהוא נוצר מארבע היסודות שהם עפר/ מים/ רוח / אש / ושני היסודות עפר ומים ניתנים להישקל. אבל רוח ואש אינם ניתנים להישקל וזהו הרמז במחצית השקל, שאין אדם יכול למלא תאוותו .ועוד טעם למחצית השקל  כיוון שאיש בלא אישה נקרא פלג גופא. [ דברי המחבר רבותינו  הקדושים תיקנו לנו ברכה משבע הברכות שאינה קשורה למעמד של החופה הברכה " ברוך אתה ה" יוצר האדם " המפרשים אומרים עכשיו במעמד זה יוצר האדם יכולנו לברך את הברכה בזמן לדתו של התינוק ורואים שיוצא מבטן אמו אבל חז"ל מפרשים שהאדם עד שלא נשוי נקרא חצי אדם עכשיו מתחת לחופה יוצר האדם הברכה כן מתאימה שעכשיו האדם הוא שלם בגלל זה אומרים זוג אחרי החופה] וכיוון שרק האנשים נטלו חלק במעשה העגל ולא הנשים הקב"ה ציווה שיתנו מחצית השקל, כיוון שרק מחציתם חטאו. [ולכן נסמכה פרשה זו של שקלים לפרשת הכיור כדי להודיע מעלתן של הנשים. שבשביל העגל לא רצו לתת נזמיהן, ואילו עבור הכיור קדמו הנשים לאנשים, וכיור זה היה מנדבת הנשים.] ועוד טעם למחצית השקל כדי לתת לקח טוב שידע האדם שכול הטובות של העולם הזה הבלים הם, ואל יהלך  בגדולות, כיוון שלפני הקב"ה אין שום גדולה לאדם. ואין חביב לפני הקב"ה בולם הבא אלא זה שהוא שפל רוח כמו שנאמר ואת דכא ושפל רוח , לכן ציווה הקב"ה שיתנו דבר חצוי להודיע שהקב"ה חפץ בזה שהוא שבור ורצוץ ולא בזה שרואה עצמו מושלם. ועוד טעם כדי להודיע שכול ישראל ערבים זה לזה, וכול אחד מאתנו נחשב למחצית הגוף, וכשמצטרף לחברו נחשבים לאדם שלם .

ממשיך ילקוט מעם לועז ואומר שהקב"ה ציווה לישראל לתת 3 תרומות התרומה הראשונה : היא תרומה זו שיתנו מחצית השקל למניינם שנמנו אחר מעשה העגל, ומתרומה זו ציווה הקב"ה לעשות האדנים והווים של העמודים, כפי שנאמר: ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אוהל מועד , היינו האדנים מתרומה זו עשו רק דברים אלו, התרומה השנייה : שציווה הקב"ה לתת לשאר הדברים שהיו נצרכים לעבודת המשכן, ותרומה זו לא הייתה לה קצבה , אלא כל אחד היה מנדב כפי שרצה לבו, וזוהי התרומה  נאמרת בפרשת תרומה: מאת כל איש אשר ינדבנו לבו תיקחו את תרומתי . והתרומה השלישית : שאחרי שהוקם המשכן נצטווו ישראל לתת כל אחד מחצית השקל, והוא למניין הנזכר בפרשת במדבר. ותרומה זו הייתה לקנית הקורבנות שהיו צריכים להקרבה בכול השנה, וכן לשאר הוצאות המשכן, ועל תרומה זו נאמר : לתת את תרומת ה" לכפר על נפשותיכם. היינו עליכם לתת תרומה זו לשם קנית קורבנות שעל ידי הקורבנות מתכפרות נפשותיכם. ולרמוז על 3 התרומות האלו נזכרו כאן שלוש פעמים תרומה.

ועשית  אותו שמן משחת-קודש רוקח מרקחת מעשה רוקח שמן משחת קודש יהיה [ל/כה] אומר הרב סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם הנה ארבע פעמים נזכרה תיבת שמן, שמן למאור / שמן המשחה / שמן זית זך שמן משחת קודש /. נראה לי בס"ד רמז נאה בזה , והוא כי ארבעה אלה רומזים לארבעת חלקי תורה שהםפרד"ס . שמן זית זך כנגד חלק הסוד שבתורה, שמן למאור כנגד חלק הדרוש, שמן המשחה כנגד חלק הרמז, שמן משחת קודש כנגד חלק הפשט. כי שמן זית זך סוד רמיזתו בחלק הסוד, סוד עולם האצילות, סוד שמן זית זך דלית ביה תערובת כלל ולית ביה שום רשימו דאוכם וסומק הרומז על בחינת עולם הקליפות. שמן למאור סוד עולם הבינה הנועם העליון המזריח מאור נעמו על ראשי עם קודש, ישראל הדורשים במדרש אשר סוד רמיזתו בעולם הבריאה, סוד אות [ה] ראשונה דשם [הוי"ה] שמן המשחה סוד עולם היצירה אשר בו סוד תפארת ישראל, סוד הרמז וסוד המשנה סוד מ"ט סוד [ו] דשם [הוי"ה]. שמן משחת קודש היא מדת המלכות סוד חלק הפשט דאית ביה פשטין דקראי, והוא סוד המקרא שהוא סוד עולם העשייה הנרמזת בו אות [ה] דשם [הוי"ה] וארבע שמן אלו הם בחינת אבעת גווניה של התורה הנקראת בשם שמן, כי כמו שהשמן מביא אור לעולם, כך התורה היא אור לעולם, דכתיב [משלי ו] ותורה אור.

ועשית אותו משחת-קודש רוקח מרקחת אומר רמב"ן על דרך הפשט היה מעשה השמן כדברי רבי יהודה שאמר [בבריתות ה] שראום במים שלא יבלעו את השמן. ואין השריה שיהיו במים לבדן, אבל נתנו הבשמים כחושים בכלי מלא מים, והציפו עליהם שמן זית הין, ואחר כך נתנו הכלי על פי כלי אחר מלא מים, ונתנו על אש נחה גחלים עוממות, ויבשלו עד יבשת המים. וקלטו השמן מעליו, כי כן מעשה הרוקחים בכול שמן מבושם, ולכך קצר הכתוב וצווה שיעשו השמן הזה רקח מרקחת כמעשה רוקח, ולא פירש המעשה, כי דרך הרוקחים ידועה בהם. וכן מצאתיה בשקלים ירושלמי [פו/הא] רבי יהודה אומר שולקן היה במים ונותן שמן מלמעלה, משהיה קולט את הריח היה מעבירו, כדרך שהפטמים עושים, שנאמר" ועשית  אותו שמן משחת קודש רוקח מרקחת מעשה רוקח".

ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו והייתה למם חוק עולם לו ולזרעו לדורותם [ל/כא] אומר רבינו בחיי היה מקדש רגליו וידיו בבת אחת, ושנינו בזבחים [יט] כיצד קידוש מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי דגלו השמאלית ומקדש ועל דרך הפשט טעם רחיצת הידיים מטכסיסי המלכות, כי כן דרך המשרתים המתקרבים אל שולחן המלך ולחוץ ידיהם תחילה מפני שהידיים עסקניות הן. ורחיצת הרגלים לפי שהיו המשרתים יחפים. ועל דרך הקבלה טעם רחיצת ידיים והרגלים לרמוז על עשר ספירות, שכן ראשית האדם עשרה בהגביהו ידיו למעלה וסופו עשרה , והוא הטעם שתקנו לנו חז"ל נטילת ידיים כתפילה, ולשון נטילה ירמוז לזה שהוא לשון הגבהה כלשון[תהילים קל"ד] שאו ידכם קודש וזהו ואשא כפי אל מצוותיך אשר אהבתי ולכך תרגם אונקלוס מילת ורחצו, לשון קדושה שאמר ויקדישון, ולא תרגם וינסחון כמשפטו בשאר המקומות, לרמוז כי הכהן העובד מתלבש ומתקדש בקדושת עשר ספירות, ויש בצורת האדם דוגמא להם בעשר אצבעות הידיים וברית הפה בינתיים, וכן עשר אצבעות רגלים וברית מילה בינתיים.

ויאמר ה" אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה בד בבד יהיה [ל/לד] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי שמעון : אלו היו בני האדם יודעים כמה עילאי הוא מעשה הקטורת לפני הקב"ה , היו נוטלים כל מילה ומילה ממנו, והיו עושים אותה עטרה על ראשם , ככתר של זהב. ומי שעוסק בו, צריך להתבונן במעשה הקטורת. ואם יכוון בו בכל יום, יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא, ותסתלק מיתה ממנו ומן העולם , וינצל מכול הדינים שבעולם הזה, מצדדים הרעים ומדינה של גיהינום ומדינה של מלכות אחרת. כאשר היה עולה ענו הקטורת בעמוד עשן , היה הכהן רואה את אותיות השם הקדוש פורחות באוויר, ועולות למעלה באותו עמוד עשן. לאחר מכן היו כמה מרכבות קדושות סובבים אותו מכל צדדיו, עד שעלה באורה ושמחה, ושמח את מי ששמח, ויחד ייחודים למעלה ולמטה לייחד הכול. וכבר העמדנוהו. והקטורת מכפרת על יצר הרע ועל עבודה זרה שהיא סטרא אחרא.

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם [לא/טז] אומר הזוהר הנגלה בוא אוראה: כשניכנס השבת יורדות הנשמות [היתרות] לשכון על העם הקדוש, ונשמות הצדיקים עולות למעלה [מגן עדן התחתון לגן עדן העליון] במוצאי שבת נשמות עולות- אותם ששרו על ישראל, ונשמות יורדות- נשמות הצדיקים. כיוון שעלו כל הנשמות  ששכנו על ישראל, הם עולות ועומדות בצורתם לפני המלך הקדוש, והקב"ה שואל את כולם: איזה חידוש היה לכם בעולם ההוא בתורה? אשרי הנשמות האומרות חידושי תורה לפניו, כמה שמח בה הקב"ה, והוא מכנס את הפמליא שלו ואומר : שמעו חידושי תורה שאומרת נשמתו של פלוני. וכל פמליא של מעלה מקימים את דברי התורה למטה בשתי ישיבות והקב"ה למעלה חותם על דברים אלו.

וביום השביעי שבת וינפש [לא\יז] אומר הרב אליהו אדלר מכאן רמז לנשמה יתירה בשבת סופי תיבות של " וביום השביעי שבת וינפש "- שתים .

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת [לא/טז] אומר שמנה לחמו 5 [ת] בסופי תיבות, שכל המשמר את השבת כאלו קיים חמשה חומשי תורה שישמרו לעשות את השבת היינו שיכינו מאכלים טובים ובגדים נקיים לכבוד שבת כל אחד לפי כוחו ויכולתו , וזהו העשייה לפי שמקודם הזהיר על שביתה ממלאכה. ויכול להיות גם שב ואל תעשה, שלא יעשה מלאכה ויתענה כל היום. או שיספיק את עצמו בלחם צר ומים לחץ, לכן חזר וציווה על העשייה שישמרו גם לעשות את השבת, כלומר שישמרו להכין מאכלים טובים לכבוד שבת. לעשות בגימטרייה [יין לקדוש ולהבדלה ומאכלים טובים], ובגימטרייה [וזהו בבשר ודגים ומטעמים] שכול זה בכלל לעשות את השבת, וכן שגור בפי העם והנשים לומר על האפייה והבישול וההכנה לשבת, לעשות את השבת.

ועתה הניח לי וייחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול[לב/י] אומר ילקוט מעם לועז באותה השעה ביקש משה לרדת למטה, לבער מן העולם ולהרוג את החוטאים ואחר כך לחזור ולעלות כדי להתפלל על ישראל. אבל הוא לא היה יכול לעשות כן כיוון שראה את המצב הרע שהיו חמשה מלאכי חבלה והם אף/חימה/ קצף/השמד/והשחת, שיצאו להשמיד את ישראל ח"ו, וביקשו להרוג את משה על שרצה לרדת עם הלוחות ובזה הראה שאינו מאמין לדברי השי"ת שאמר לו שבני ישראל עשו העגל, ורצה לראות הדבר במו עניו. והיה משה חושש מאוד מפניהם  וראה שהעניין דחוק מאוד, אמר עד שארד הם עלולים להחריב העולם. מה עשה משה, באותה השעה אחז בכיסא הכבוד וביקש רחמים מאת הקב"ה, ומכאן אפשר ללמוד כמה גדולה הרעה שגורמים העוונות , שלפני שעשו ישראל את העגל היה כוח למשה להיאבק עם המלאכים ולנצחם, וכשהלך למצרים הרג משה אחד מהם , ועכשיו כשחטאו ועשו העגל היה משה מתיירא מהם ולא נשאר בו כוח להילחם בם. באותה שעה הזכיר משה זכות אבות העולם וזהו שנאמר: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" . וכשהזכיר את אברהם יצחק וישראל נסתלקו שלושת מלאכי חבלה שהם קצף/השחת/והשמד , ונשארו שנים שהם אף/וחימה. באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם אני אלחם באחד הוא חימה, ואתה תבטל את השני הוא האף. וזהו מה שנאמר בספר [תהילים קו] ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו. והטעם שיצאו חמשה מלאכי חבלה מכיוון שישראל עשו בעגל חמשה מיני עבירות המרומזים בפסוק הזה: סרו מהר מן הדרך אשר צוויתם עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל. האחת : היא סרו מהר מן הדרך אשו צוויתם השני : עשו להם עגל מסכה. השלישי : וישתחוו לו. הרביעי : ויזבחו לו. החמשי: ויאמר אלה אלוהיך ישראל. ובגלל אותם 5 העבירות שעשו נוצרו 5 מלאכי חבלה האלה. וכן על חמשה כלי זמר שניגנו לפני העגל. ולכן נוצרו 5 מלאכי חבלה אלה.

ויעבור ה" על פניו ויקרא ה" ה" אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים [לד/ו/ז] אומר ילקוט מעם לועז [דברי המחבר בילקוט מעריך את ההסברים של י"ג מידות ואני רואה בזה חובה לכתוב את ההסברים ובחשיבות של ה י"ג מידות לדעת את תוכנם את חשיבתם את סודיותם אני אנסה להסביר  בעזרת השם בצמצום את הדברים של בעל ילקוט מעם לועז] : ויעבר ה" על פניו: שעבר כבוד השכינה על פני משה שהבטיחו הקב"ה ואמר לו אני אעביר כל טובי על פניך, ויקרא הקב"ה קרא בפניו את סדר י"ד המידות כפי שאמר לו: וקראתי בשם ה" לפניך. ואמר לו, דע שמדות רחמים אלו אני מנהג את עולמי עכשיו נבאר את י"ג מידות: ה" ה" שכל מקום שנאמר ה" זו מדת הרחמים ה" ה"  הם [ב ] מידות של רחמים . השם האחד מורה שהקב"ה מרחם על האדם בדרך אב המרחם על בנו וה" הנזכר בשנייה היא המדה  השניה של רחמים . שאחרי שחטא והקב"ה מעניש אותו והוא מקבל ייסורים באהבה לכפרת עוונות וחוזר בתשובה והקב"ה מרחם עליו ומצילו מן הייסורים . אל : המידה השלישית של רחמים, בתוקף. כי אל פירושו תוקף, שאם לא חטא או חטא וחזר בתשובה הקב"ה מרחם עליו במידה זו של רחמים ועושה לו פלא גדול וחוק נגד הטבע בשעת צרתו, ומצילו. רחום : היא המידה הרביעית  של רחמים, שאם אדם חטא ועדיין לא חזר בתשובה, בכול זאת מרחם עליו הקב"ה במידה זו של רחמים ומגן עליו ואינו נותן לכלות. ואינו עושה עמו ניסים שלא כדרך הטבע, כיוון שעדין לא חזר בתשובה. חנון : היא המידה החמישית של רחמים, ופירוש התיבה [חנון] הוא מתנת חנם , רוצה לומר שלצדיקים שאינם רוצים ליהנות בעולם הזה ממעשיהם הטובים שיש להם ונוהג בהם מדה של חנון , שהטובה שהוא נותן להם אינו מנכה כנגדה משכרם בעולם הבא, אלא נותן להם בחינם. ארך אפים : היא המידה השישית של רחמים, והכוונה שהקב"ה מאריך אפו לרשעים ואינו נוקם מהם מיד, אלא נותן להם ארכה גדולה מאוד שמא ישובו בתשובה ואפים מלשון [אף] והפירוש כעס ויש מפרשים אפים [הרבה] ויש אומרים אפים מלשון פנים הקב"ה מאריך פנים לצדיקים ואת פניו הכעוסות לרשעים. ורב חסד : היא מידה השביעית של רחמים שלאותם האנשים שאין להם זכויות הרבה, עושה עמם חסד גדול ומרחם עליהם ומהו מרחם עליהם שהוא מטה כלפי חסד. שאם רואה הקב"ה שהעוונות והמצוות שיש לו לאדם מחצה על מחצה הם עושה עמו חסד גדול ומטה את כף המאזנים שבה הזכויות כדי שיכריעו את העוונות. ונקרא שהרוב הם הזכויות ובכך הוא זוכה לעולם הבא. ואמת  : המידה השמינית של רחמים שהקב"ה מאמת דברו. שאם נותן לאדם הבטחה, הרי הוא נאמן בדיבורו ואינו חוזר בו. וכן מאמן הוא לשלם שכר טוב לעושים רצונו. נוצר חסד לאלפים המידה התשיעית של רחמים שהחסד שעושה אדם במעשיו הטובים, נוצר לו הקב"ה החסד הזה עד אלפיים דור, שהם הולכים ואוכלים מן החסד הזה. נושא עוון : המידה העשירית של רחמים, שאם עושה אדם עוון במזיד, שיודע  שמה שהולך לעשות עוון הוא ואף על פי כן הוא עושה, שכן רוצה נפשו, ואחר כך חוזר בתשובה, הקב"ה מוחל לו על עוון זה אף על פי שעשה במזיד את העבירה . ופשע : היא המידה האחת עשר של רחמים שאף על פי שאדם עושה עוון להכעיס  מוחל לו הקב"ה כשחוזר בתשובה. וחטאה : היה המידה השתיים עשר של רחמים שאם אדם עושה עבירה בשוגג סולח לו הקב"ה כשחוזר בתשובה. ונקה : המידה השלש עשר של רחמים שנפרע מן האדם מעט מעט על חטאים שעשה ואינו מוותר כלום. ונקה שמוחל הוא לחוזרים בתשובה, גם העבירות שאדם עושה אותם בסתר . לא ינקה לאלו שאינם חוזרים בתשובה .וכשם שאני עושה חסד עם בריותיי גם אתם תעשו חסד זה עם זה ולמחול זה לזה וכל המידות הם מידותיו של הקב"ה ואנו נלמד להיות ולהתנהג כשם שהקב"ה מתנהג עם בניו כך אנחנו נתנהג עם כל אחד ואחד כך לא תחזור תפילתנו ריקם.

ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם [לד/כ] אומר שמנה לחמו למה ציווה לפדות פטר חמור ולא סוס או שאר בהמות טמאות, לפי שהחמור הוא טבעו שפל ונכנע, והסוס הוא בעל גאווה , ובעל גאווה שנוא להקב"ה לכן הצדיקים הענווים הגדולים השתמשו רק בחמור ולא בסוס, אברהם ויחבוש את חמורו[בראשית כב/ג] משה וירכיבם על החמור [שמות ד/כ] אצל מלך המשיח כתיב [זכריה ט/ט] עני ורוכב על חמור, והחמור סייע לצדיקים בכמה מצוות. בעקידה, ולמשה, ולישראל ביציאת מצרים, ובביאת מלך המשיח שיבוא במהרה בימינו, לכן ציווה על פדיון  פטר חמור.

וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסווה על פניו עד בואו לדבר אתו [לד/לה] אומר שמנה לחמו סופי תיבות [נר יה].מסווה במלואה [מם /סמך/ וו /הה] עולה 2 פעמים מסווה בגימטרייה [ אור יה] ובגימטרייה [אור הוד] שהיו קרני ההוד. המסווה בגימטרייה [ב פעמים חן] שאמר לו הקב"ה וחנותי את אשר אחון, הוא חן כפול, וגם נאמר 2 פעמים וגם מצאת חן בעיני, לכן נתן לו הקב"ה קרני ההוד, לאות על מציאותו חן כפול בעיני השם ובזה הראה לו לדעת שתשואות חן חן לו

פורים : פורים החג, המסיים את כל החגים שבשנה, גונז בתוכה את סגולות כל הימים טובים, הדבר נרמז בראשי התיבות, פורים ,פ-ו-ר-י-ם פסח, וסוכות, ראש השנה, יום כפורים, מתן תורה [מדרש אליהו כז]. בפורים התגלו הסממנים של כל הימים טובים, גאולה מעבדות לחרות כפסח, סוכת שלום, אחדות בישראל בסוכות ישראל, עמדו לדין בשמים, אם לחיים או למות, בגזרתו של המן, צום ותענית, ותשובה בפורים, בדומה ליום כפורים קבלת התורה, בפורים כפי שנאמר במגילה, קיימו וקיבלו עליהם היהודים, בדומה למתן תורה בשבועות. פורים וחנוכה, הם מועדים, בהם התגלה כוח ניצחונם של ישראל הגנוז בכוח נשמתם האלוקית, הדבר מתגלה מהערך המספרי של חנוכה ופורים השווים יחדיו 425=336+89  425 הוא תכה 425=5+20+400 תכה הוא אחד משמות ה" והוא השם בו הכה משה את המצרים במצרים כפי שרמוז לפי תורת הסוד [קהלת יעקב, ערך תכה] בפסוק פרק ב בספר שמות [יג] האותיות שלפני שם תכה הם שד-י [קהלת יעקב, שם] המלמד שכוח תכה נובע מקדושת שד-י הקשור במידת היסוד, מידת הצדיק, נקודת הצדיק שהביא לנסי חנוכה ופורים 

אלימלך וסטרייך – תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום

ג. תוכן התקנה ואמצעי האכיפה

בתוכן התקנה המפורש, בטקסט שבידינו, נקבע שאם הבעל חולה מסוכן עליו לדאוג לסיום הנישואין בטרם מותו בדרך של גירושין. וכך תימנע מאשתו זיקת ייבום לכשתתאלמן. המתקינים חתרו בבירור לצמצם את היקף תופעת הייבום בכך שהם דרשו לנתק את קשר הנישואין בטרם מותו של הבעל שהוא חולה מסוכן. כדי לעמוד על טיב העשייה המשפטית של המגורשים נבדוק אם הכיר המשפט העברי בכלל ובספרד סמוך לגירוש בפרט כלל משפטי מעין זה באחד ממקורותיו השונים: המנהג, הפסיקה או החקיקה. למיטב בדיקתי לא מצאנו בתלמוד או בפוסקים מאוחרים הוראה, שמקורה בחקיקה או בהלכה פסוקה, המטילה חובה מעין זו על חולה מסוכן. אף הוראה מחייבת שמקורה במנהג לא מצאתי בתקופה שקדמה לגירוש, ורק במהלך המאה השש־עשרה אנו פוגשים מנהגים כאלה ונדון בהם בסמוך. לעומת זאת, מצאנו נוהג לתת גט על ידי חולה מסוכן כדי למנוע זיקת ייבום ונדון להלן עד כמה יכלו נהגים מעין אלה לשמש מקור לתקנה שאנו דנים בה.

מקרים של מתן גט מצד האיש החושש שסופו קרב מוכרים וידועים מספרות ההלכה. כבר במסכת גיטין(ז:ח דנו במקרה שהאיש נותן גט לאשתו ואומר לה: ״זה גיטיך מהיום אם מתי מחלי זה״. לא נזכר שם מה המניע של האיש לתת גט אך סביר להניח שהיה זה הרצון למנוע מאשתו זיקת ייבום לאחר שימות. באופן מפורש יותר בא הדבר בסוגיה התלמודית בסוף מסכת יבמות(קיח ע״ב) בעניין ״המזכה גט לאשתו במקום יבם״ ודנים שם אם גט זה הוא זכות מוחלטת עבור האישה, ולכן ניתן לזכות לה את הגט על ידי צד שלישי, והיא תיחשב מגורשת מיד בלי שתיתן הסכמתה לכך. הכרעת התלמוד היא שאין זו זכות מוחלטת, ולכן אם הבעל מת בטרם הגיע הגט לידה היא חולצת ולא מתייבמת. בכל המקרים הללו האיש הוא זה שיוזם את מתן הגט ולא נדרש לעשות כן מידי גורם ציבורי כלשהו. הלכות אלה נקלטו בעיקרן בספר הטורים(אבן העזר, סימן קמה) שחיבר ר׳ יעקב בן הרא״ש בקסטיליה באמצע המאה הארבע-עשרה. חיבור זה היה לקודקס המחייב עבור בני ארץ זו עד סמוך לגירוש בצד החיבור משנה תורה לרמב״ם וספר הפסקים של הרא״ש. אכן, מצאנו בספר התשובות של הרא״ש מקרה שבו גירש האיש את אשתו סמוך למיתתו, ולהלן נדון בתשובה זו לגבי חלקה השני של התקנה. נציין שבעקבות הטור הולך השולחן ערוך, שהוא הקודקס שנתחבר בידי הגולה הספרדי הנודע, ר׳ יוסף קארו.

נוכל להסיק מהלכות אלו לכל היותר שאין המערכת ההלכתית מתייחסת בשלילה ליוזמה מצד האיש לשחרר את אשתו מכבלי ייבום על ידי מתן גט מותנה בטרם ימות. אך אין בכל אלה להצביע על יוזמה מצד הציבור לדחוק באיש הנוטה למות לגרש את אשתו כדי למנוע ממנה זיקת ייבום. יוזמה כזו לא ידועה לנו מן הסביבה האשכנזית אף לא במקרים השונים של יבם משומד שנדונו בהרחבה בפסיקה האשכנזית במהלך ימי הביניים. היא גם לא ידועה מן הסביבה הספרדית והמזרחית שפסקה להעדיף את הייבום על החליצה. בניגוד לכך תקנת המגורשים בפאס חייבה כל חולה מסוכן במתן גט, והטילו חיוב זה כנורמה כללית על הציבור כולו. אין ספק שזהו צעד מרחיק לכת בייחוד לאור האמצעי שנבחר להגשים את המטרה, והוא חיוב האיש במתן גט שנדון בכך בהרחבה להלן.

נוסף על העובדה שהתקנה מטילה חובה כללית לגרש, ואילו בעבר היה הדבר נתון לשיקול דעתו של האיש, בולטת התקנה בהחלטיותה ובכך שאין בה תנאי מילוט. כך למשל במשנה ובטור נותן האיש החולה גט בתנאי ״אם מתי מחולי זה״, ולפיכך אם יקום האיש מחוליו בטל הגט מעיקרא. לעומת זאת נתינת הגט בתקנה אינה מותנית בחולי זה דווקא, וכך גם אם יקום האיש מחוליו זה, וימות לאחר מכן מחולי אחר, ייוותר הגט בתוקפו. קשה לדעת מדוע נמנעו המתקינים מלהוסיף סייג זה. ייתכן מאוד שלנגד עיניהם עמדו תשובות הרשב״א המציגות את הסיבוכים הצפויים למתן גט מותנה בשל האפשרות שהאיש יקום ממחלתו או שיחלה במחלה אחרת וכדומה. מכל מקום, אין ספק שנוסח החלטי וגורף הוא ביטוי נוסף לנמרצות של מגורשי קסטיליה ולעוצמה שהפגינו בחקיקה שחוקקו בעיר פאס.

תוכנה של התקנה הועצם מאוד על ידי האמצעי שבחרו המתקינים והוא חיוב האיש במתן גט. אין ספק שמדובר באמצעי קיצוני ומרחיק לכת מנקודת מבט של המשפט העברי, שכן כלל מוצק הוא שאין לחייב או לכוף את האיש במתן גט אם לא עומדת לרשות האישה עילה ברורה המעוגנת בהוראה מפורשת בתלמוד. עניין זה של חיוב האיש בגט שלא על בסיס עילה מוכרת הוא מן הנושאים החמורים בהלכה והמעיקים על דיני המשפחה של המשפט העברי מאז ועד היום. אם יחויב האיש במתן גט שלא כדין, כי אז עלולות להיות לכך תוצאות חמורות ביותר, שכן האישה ממשיכה להיחשב אשת האיש הראשון, וחייה עם גבר אחר ייחשבו לניאוף, וילדים שייוולדו לה יהיו ממזרים. והרי הראינו לעיל שלא מצאנו בתלמוד ובמקורות הלכה מאוחרים הטלת חובה על חולה מסוכן לגרש את אשתו.

קורות המאה החמישית, החצי הראשון של המאה הה'-יעקב משה טולידאנו

ובשנת תכ"ה בא מולאי עלי אשריף מן תאפילאלת לסוס והיה מערער על המלוכה ואסר אותו ארמימי שהיה מושל שם בסוס, ונתן לו שפחה לשרתו בבית האסורים ושכב עמה וממנה נולד מולאי ישמעאל אשר מלך אחר כך. ומקודם נתעורר מולאי ארשיד בנו הגדול של מולאי עלי אשריף הנזכר שבא מתאפילאלת לתאזא והרג את אהרן בן משעאל היהודי שהיה מולך שם בערמה ביום השבת, ומלך במקומו. ובא אחר כל לפאס ופתחו לו באב לבוזאת ולן אותה הלילה בהאמללאח, ברחוב היהודים בחצר יהודה מאנסאנו שהוא רשיפטור של הקהל, ולמחר פתחו לו באב אל סאמרין של פאס אזדיד ותלה את מוחמד אדרידי המושל על עץ…..ואחרי שלש שנים הלך מולאי ארשיד לערי אזאווייא והכניע להאידלאיי הנזכר והגלה הפלשתים ( הברברים ) שהיו שם ונתץ כל האלזווייא, והיהודים דהיו שם נתן להם זמן שלשה ימים לצאת מןהעיר ונטלו כל מה שיכלו לשאת מכסף וזבה כי היו עשירים גדולים.

ובאו כל היהודים ההם לפאס שלש עשרה מאות בעלי בתים בראש חדש אב שנת תכ"ח ויש מהם באו לצפרו, ולשאר מקומות, , ובו ביום נולדתי אני הכותב שמואל בן דנאן בן רבי שאול, ומולאי ארשיד הלך למראכש ויום אחד היה רוכב על סוס, וקפץ הסוס והכהו עץ אחד במוחו ומת. והביאוהו וקברוהו בפאס שנת תל"ב נמצא זמן מלכותו שש שנים ומחצה, ובימיו הפלה החטה והשמן והחמאה בזול גדול והיו…ובימיו היה מולאי ישמעאל אחיו, משנה במכנאס ובצפרו וכשמת מולאי ארשיד מיד בא מולאי ישמעאל והמליכוהו בפאס…ומאז והלאה ממלוך מולאי ישמעאל ואילך חזרה המלוכה ירושה לאלעוויין, פירוש שהם מזרע עלי אשריף הנזכר.

העתקנו דברי כותב הקורות הנאמן הזה, כמות שהם, למען שעל פיהם נדע את השתלשלות המקרים של " ארבעים שנות בלבול " שזכרנו, ועד מלוך מולאי ישמעאל אחיו של מולאי ארשיד, ואמנם עוד באותם השנים במשך, ארבעים שנות הבלבול ההם שלפני מלוך מולאי ישמעאל נקרו בין יהודי מרוקו דברים נכבדים שלא באו בדברי הכותב הנזכר, גם בנוגע לשר בו כביר ההוא שלפי דברי כותב הקורות הנזכר, שנא את היהודים תכלית שנאה הנה בכל זאת ידענו כי מצא השר ההוא בעת הצורך חפץ ביהודים. בשנת ת"ט בעת שקמו מתנגדים רבים לו ולמלכו האדילאיי ויצטרך לקרוא לעזרה את ממשלת ספרד, שלח אז במלאכות כזו את רבי יעקב ששפורטאש שהיה רב בעיר סאלי, לדבר על לב ממשלת ספרד כי תשלח לו אנשי צבא לעוזרו נגד בני עמו המורדים עליו. ובימים ההם – כנראה מפני המלחמות שהיו לו להשר בו כביר נגד אויביו – הוטל על יהודי פאס לתת סכומי כסף הרבה ליד השר ההוא, את זאת ידענו כבר מדברי כותב הדורות הנזכר כמו שכתוב " והיו נחמים זה בזה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ וידל ישראל עד מאד " ואך עוד נוכח לדעת ככה מהסכמה אחת שעשו ראשי הקהל בפאס אז בשנה ההיא, שאת העתקתה כפי התורף העיקרי הכתב יד שבא לידינו, הננו נותנים פה :

אנו החתומים הסכמנו כלנו יחד בהסכמה אחת שמהיום הזה והלאה כל מה שיראה להחכם השלם הנגיד המעולה הרב יצחק הצרפתי נר"ו להעניש לשום אחד מבני ברית בגופו או ממונו על איזה דבר רע שימצא חס ושלום שעשה שום בן ברית, כלנו יחד נעמוד עם החכם נר"ו להעניש לאיש ההוא כפי מה שתשיג ידינו להענישו בגופו וממונו. וכל מה שיסכים החכם הנגיד נר"ו להעניש לאיש ההוא אין לסור ממאמרו ימין ושמאל ולקיים כל דבר נשבענו בשי"ת בלי מרמה ועלילה כלל לקיים ולהשלים כל הנזכר על הדרך הכרת להיות מעוזרי החכם הנגיד נר"ו, לעמוד לימינו לעשות כל חפצו ורצונו בלי לנטות ממאמרו ימין ושמאל. יען הוא עומד בפרץ בעד בני קהלינו וגם נתחייבנו בכח השבועה שכל מה שילוה החכם הנגיד נר"ו מנכסיו לתביעות שתובעים אלמכזאן ( חצר הצלך ) מהקהל יצ"ו עלינו לעמוד לימינו עד שנגבה לו דמי הלואתו מנכסה הקהל יצ"ו כדי שלט יפסיד מאומה מנכסיו ולפי שבכך הסכמנו ונתחייבנו בכח השבועה הנזכרת לקיים ולהשלים כל הנזכר עה"ד הנזכר.

חתמנו פה בעשור אמצעי לכסליו שנת ארבע מאות ותשע לפ"ק, נאם ראשי ומנהיגי קהל  הקדש קהלות פאס יע"א וקיים, ואם חס ושלום יגיע להחכם הנגיד נר"ו שום הפסד עם אלמכזין בעד הקהל יצ"ו נעמוד כלנו לימינו עד שנגבה לו דמי ההפסד ההוא מנכסי הקהל שכך אנו מתחייבים בכוח השבועה הנזכרת בזמן הנזכר וקיים.

סעדיה בן דנאן ס"ט. לוי….?, בנימין הכהן ב…נחמן. שלמה לוי. אפרים הכהן בר מנשה ס"ט. משה בן אמזוג. שמואל כלפון. יוסף בן שניוור. יהודה בן רמוך. ס….קצבי. יחייא בן ארווח. יהודה משיח. צו"ל יהודה בן סעדון.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר