ארכיון יומי: 2 במרץ 2018


אלימלך וסטרייך – תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום

ג. תוכן התקנה ואמצעי האכיפה

בתוכן התקנה המפורש, בטקסט שבידינו, נקבע שאם הבעל חולה מסוכן עליו לדאוג לסיום הנישואין בטרם מותו בדרך של גירושין. וכך תימנע מאשתו זיקת ייבום לכשתתאלמן. המתקינים חתרו בבירור לצמצם את היקף תופעת הייבום בכך שהם דרשו לנתק את קשר הנישואין בטרם מותו של הבעל שהוא חולה מסוכן. כדי לעמוד על טיב העשייה המשפטית של המגורשים נבדוק אם הכיר המשפט העברי בכלל ובספרד סמוך לגירוש בפרט כלל משפטי מעין זה באחד ממקורותיו השונים: המנהג, הפסיקה או החקיקה. למיטב בדיקתי לא מצאנו בתלמוד או בפוסקים מאוחרים הוראה, שמקורה בחקיקה או בהלכה פסוקה, המטילה חובה מעין זו על חולה מסוכן. אף הוראה מחייבת שמקורה במנהג לא מצאתי בתקופה שקדמה לגירוש, ורק במהלך המאה השש־עשרה אנו פוגשים מנהגים כאלה ונדון בהם בסמוך. לעומת זאת, מצאנו נוהג לתת גט על ידי חולה מסוכן כדי למנוע זיקת ייבום ונדון להלן עד כמה יכלו נהגים מעין אלה לשמש מקור לתקנה שאנו דנים בה.

מקרים של מתן גט מצד האיש החושש שסופו קרב מוכרים וידועים מספרות ההלכה. כבר במסכת גיטין(ז:ח דנו במקרה שהאיש נותן גט לאשתו ואומר לה: ״זה גיטיך מהיום אם מתי מחלי זה״. לא נזכר שם מה המניע של האיש לתת גט אך סביר להניח שהיה זה הרצון למנוע מאשתו זיקת ייבום לאחר שימות. באופן מפורש יותר בא הדבר בסוגיה התלמודית בסוף מסכת יבמות(קיח ע״ב) בעניין ״המזכה גט לאשתו במקום יבם״ ודנים שם אם גט זה הוא זכות מוחלטת עבור האישה, ולכן ניתן לזכות לה את הגט על ידי צד שלישי, והיא תיחשב מגורשת מיד בלי שתיתן הסכמתה לכך. הכרעת התלמוד היא שאין זו זכות מוחלטת, ולכן אם הבעל מת בטרם הגיע הגט לידה היא חולצת ולא מתייבמת. בכל המקרים הללו האיש הוא זה שיוזם את מתן הגט ולא נדרש לעשות כן מידי גורם ציבורי כלשהו. הלכות אלה נקלטו בעיקרן בספר הטורים(אבן העזר, סימן קמה) שחיבר ר׳ יעקב בן הרא״ש בקסטיליה באמצע המאה הארבע-עשרה. חיבור זה היה לקודקס המחייב עבור בני ארץ זו עד סמוך לגירוש בצד החיבור משנה תורה לרמב״ם וספר הפסקים של הרא״ש. אכן, מצאנו בספר התשובות של הרא״ש מקרה שבו גירש האיש את אשתו סמוך למיתתו, ולהלן נדון בתשובה זו לגבי חלקה השני של התקנה. נציין שבעקבות הטור הולך השולחן ערוך, שהוא הקודקס שנתחבר בידי הגולה הספרדי הנודע, ר׳ יוסף קארו.

נוכל להסיק מהלכות אלו לכל היותר שאין המערכת ההלכתית מתייחסת בשלילה ליוזמה מצד האיש לשחרר את אשתו מכבלי ייבום על ידי מתן גט מותנה בטרם ימות. אך אין בכל אלה להצביע על יוזמה מצד הציבור לדחוק באיש הנוטה למות לגרש את אשתו כדי למנוע ממנה זיקת ייבום. יוזמה כזו לא ידועה לנו מן הסביבה האשכנזית אף לא במקרים השונים של יבם משומד שנדונו בהרחבה בפסיקה האשכנזית במהלך ימי הביניים. היא גם לא ידועה מן הסביבה הספרדית והמזרחית שפסקה להעדיף את הייבום על החליצה. בניגוד לכך תקנת המגורשים בפאס חייבה כל חולה מסוכן במתן גט, והטילו חיוב זה כנורמה כללית על הציבור כולו. אין ספק שזהו צעד מרחיק לכת בייחוד לאור האמצעי שנבחר להגשים את המטרה, והוא חיוב האיש במתן גט שנדון בכך בהרחבה להלן.

נוסף על העובדה שהתקנה מטילה חובה כללית לגרש, ואילו בעבר היה הדבר נתון לשיקול דעתו של האיש, בולטת התקנה בהחלטיותה ובכך שאין בה תנאי מילוט. כך למשל במשנה ובטור נותן האיש החולה גט בתנאי ״אם מתי מחולי זה״, ולפיכך אם יקום האיש מחוליו בטל הגט מעיקרא. לעומת זאת נתינת הגט בתקנה אינה מותנית בחולי זה דווקא, וכך גם אם יקום האיש מחוליו זה, וימות לאחר מכן מחולי אחר, ייוותר הגט בתוקפו. קשה לדעת מדוע נמנעו המתקינים מלהוסיף סייג זה. ייתכן מאוד שלנגד עיניהם עמדו תשובות הרשב״א המציגות את הסיבוכים הצפויים למתן גט מותנה בשל האפשרות שהאיש יקום ממחלתו או שיחלה במחלה אחרת וכדומה. מכל מקום, אין ספק שנוסח החלטי וגורף הוא ביטוי נוסף לנמרצות של מגורשי קסטיליה ולעוצמה שהפגינו בחקיקה שחוקקו בעיר פאס.

תוכנה של התקנה הועצם מאוד על ידי האמצעי שבחרו המתקינים והוא חיוב האיש במתן גט. אין ספק שמדובר באמצעי קיצוני ומרחיק לכת מנקודת מבט של המשפט העברי, שכן כלל מוצק הוא שאין לחייב או לכוף את האיש במתן גט אם לא עומדת לרשות האישה עילה ברורה המעוגנת בהוראה מפורשת בתלמוד. עניין זה של חיוב האיש בגט שלא על בסיס עילה מוכרת הוא מן הנושאים החמורים בהלכה והמעיקים על דיני המשפחה של המשפט העברי מאז ועד היום. אם יחויב האיש במתן גט שלא כדין, כי אז עלולות להיות לכך תוצאות חמורות ביותר, שכן האישה ממשיכה להיחשב אשת האיש הראשון, וחייה עם גבר אחר ייחשבו לניאוף, וילדים שייוולדו לה יהיו ממזרים. והרי הראינו לעיל שלא מצאנו בתלמוד ובמקורות הלכה מאוחרים הטלת חובה על חולה מסוכן לגרש את אשתו.

קורות המאה החמישית, החצי הראשון של המאה הה'-יעקב משה טולידאנו

ובשנת תכ"ה בא מולאי עלי אשריף מן תאפילאלת לסוס והיה מערער על המלוכה ואסר אותו ארמימי שהיה מושל שם בסוס, ונתן לו שפחה לשרתו בבית האסורים ושכב עמה וממנה נולד מולאי ישמעאל אשר מלך אחר כך. ומקודם נתעורר מולאי ארשיד בנו הגדול של מולאי עלי אשריף הנזכר שבא מתאפילאלת לתאזא והרג את אהרן בן משעאל היהודי שהיה מולך שם בערמה ביום השבת, ומלך במקומו. ובא אחר כל לפאס ופתחו לו באב לבוזאת ולן אותה הלילה בהאמללאח, ברחוב היהודים בחצר יהודה מאנסאנו שהוא רשיפטור של הקהל, ולמחר פתחו לו באב אל סאמרין של פאס אזדיד ותלה את מוחמד אדרידי המושל על עץ…..ואחרי שלש שנים הלך מולאי ארשיד לערי אזאווייא והכניע להאידלאיי הנזכר והגלה הפלשתים ( הברברים ) שהיו שם ונתץ כל האלזווייא, והיהודים דהיו שם נתן להם זמן שלשה ימים לצאת מןהעיר ונטלו כל מה שיכלו לשאת מכסף וזבה כי היו עשירים גדולים.

ובאו כל היהודים ההם לפאס שלש עשרה מאות בעלי בתים בראש חדש אב שנת תכ"ח ויש מהם באו לצפרו, ולשאר מקומות, , ובו ביום נולדתי אני הכותב שמואל בן דנאן בן רבי שאול, ומולאי ארשיד הלך למראכש ויום אחד היה רוכב על סוס, וקפץ הסוס והכהו עץ אחד במוחו ומת. והביאוהו וקברוהו בפאס שנת תל"ב נמצא זמן מלכותו שש שנים ומחצה, ובימיו הפלה החטה והשמן והחמאה בזול גדול והיו…ובימיו היה מולאי ישמעאל אחיו, משנה במכנאס ובצפרו וכשמת מולאי ארשיד מיד בא מולאי ישמעאל והמליכוהו בפאס…ומאז והלאה ממלוך מולאי ישמעאל ואילך חזרה המלוכה ירושה לאלעוויין, פירוש שהם מזרע עלי אשריף הנזכר.

העתקנו דברי כותב הקורות הנאמן הזה, כמות שהם, למען שעל פיהם נדע את השתלשלות המקרים של " ארבעים שנות בלבול " שזכרנו, ועד מלוך מולאי ישמעאל אחיו של מולאי ארשיד, ואמנם עוד באותם השנים במשך, ארבעים שנות הבלבול ההם שלפני מלוך מולאי ישמעאל נקרו בין יהודי מרוקו דברים נכבדים שלא באו בדברי הכותב הנזכר, גם בנוגע לשר בו כביר ההוא שלפי דברי כותב הקורות הנזכר, שנא את היהודים תכלית שנאה הנה בכל זאת ידענו כי מצא השר ההוא בעת הצורך חפץ ביהודים. בשנת ת"ט בעת שקמו מתנגדים רבים לו ולמלכו האדילאיי ויצטרך לקרוא לעזרה את ממשלת ספרד, שלח אז במלאכות כזו את רבי יעקב ששפורטאש שהיה רב בעיר סאלי, לדבר על לב ממשלת ספרד כי תשלח לו אנשי צבא לעוזרו נגד בני עמו המורדים עליו. ובימים ההם – כנראה מפני המלחמות שהיו לו להשר בו כביר נגד אויביו – הוטל על יהודי פאס לתת סכומי כסף הרבה ליד השר ההוא, את זאת ידענו כבר מדברי כותב הדורות הנזכר כמו שכתוב " והיו נחמים זה בזה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ וידל ישראל עד מאד " ואך עוד נוכח לדעת ככה מהסכמה אחת שעשו ראשי הקהל בפאס אז בשנה ההיא, שאת העתקתה כפי התורף העיקרי הכתב יד שבא לידינו, הננו נותנים פה :

אנו החתומים הסכמנו כלנו יחד בהסכמה אחת שמהיום הזה והלאה כל מה שיראה להחכם השלם הנגיד המעולה הרב יצחק הצרפתי נר"ו להעניש לשום אחד מבני ברית בגופו או ממונו על איזה דבר רע שימצא חס ושלום שעשה שום בן ברית, כלנו יחד נעמוד עם החכם נר"ו להעניש לאיש ההוא כפי מה שתשיג ידינו להענישו בגופו וממונו. וכל מה שיסכים החכם הנגיד נר"ו להעניש לאיש ההוא אין לסור ממאמרו ימין ושמאל ולקיים כל דבר נשבענו בשי"ת בלי מרמה ועלילה כלל לקיים ולהשלים כל הנזכר על הדרך הכרת להיות מעוזרי החכם הנגיד נר"ו, לעמוד לימינו לעשות כל חפצו ורצונו בלי לנטות ממאמרו ימין ושמאל. יען הוא עומד בפרץ בעד בני קהלינו וגם נתחייבנו בכח השבועה שכל מה שילוה החכם הנגיד נר"ו מנכסיו לתביעות שתובעים אלמכזאן ( חצר הצלך ) מהקהל יצ"ו עלינו לעמוד לימינו עד שנגבה לו דמי הלואתו מנכסה הקהל יצ"ו כדי שלט יפסיד מאומה מנכסיו ולפי שבכך הסכמנו ונתחייבנו בכח השבועה הנזכרת לקיים ולהשלים כל הנזכר עה"ד הנזכר.

חתמנו פה בעשור אמצעי לכסליו שנת ארבע מאות ותשע לפ"ק, נאם ראשי ומנהיגי קהל  הקדש קהלות פאס יע"א וקיים, ואם חס ושלום יגיע להחכם הנגיד נר"ו שום הפסד עם אלמכזין בעד הקהל יצ"ו נעמוד כלנו לימינו עד שנגבה לו דמי ההפסד ההוא מנכסי הקהל שכך אנו מתחייבים בכוח השבועה הנזכרת בזמן הנזכר וקיים.

סעדיה בן דנאן ס"ט. לוי….?, בנימין הכהן ב…נחמן. שלמה לוי. אפרים הכהן בר מנשה ס"ט. משה בן אמזוג. שמואל כלפון. יוסף בן שניוור. יהודה בן רמוך. ס….קצבי. יחייא בן ארווח. יהודה משיח. צו"ל יהודה בן סעדון.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר