ארכיון יומי: 16 במרץ 2018


ויהי בעת המללאח-יוסף טולדנו-פרעות ויצירה. קורות המאה השמונה-עשרה

פרעות ויצירה.

קורות המאה השמונה-עשרה

הסתלקותו של מולאי איסמעיל, לאחר חמישים שנות שלטון, חמישים שנה של איחוד המדינה, דיכוי הנטיות הבדלניות, השכנת שלום וביטחון, ביצור המעמד הבינלאומי, מחזירה אחורה את גלגל ההיסטוריה. למרות כל גדולתו לא פתר מולאי איסמאעיל את בעיות היסוד של המדינה ולא הכיל לאחד באמת האימפריה האדירה מסביב לבירה החדשה. בניגוד למלכי צרפת שבנו אחדות המדינה מסביב לבירה פאריס, לא הצליח מולאי איסמאעיל יותר מקודמיו, או מיורשיו, לחולל אותו פלא מסביב לאזור מכנאס ופאס למרות הנתונים הטבעיים הדומים " המיקום האסטראטגי, עושר האזור החקלאי ושפע המים. את האימפריה הוא בנה לא סביב רעיון לאומי או דתי אלא רק סביב אישיותו וכוח רצונו האדיר. עם הסתלקות האדריכל קרס תחתיו כל הבניין. מעולם לא סבל העם המרוקאי, אוהב החופש והדמוקרטיה, שלטון ריכוזי ובמיוחד שנא את סמלו הנתעב, המיסוי ההרסני הכבד מנשוא, הרצון לחופש ולפריקת עול גרר את כל המדינה לתקופת סחרור ובלבול שנמשכה כשלושים שנה.

שלושים שנתו בלבול.

במשך כשלושים שנה 1727 – 1757, נהפכה המדינה לזירת קרבות בין עשרות בני המלך שטענו לירושה. הכלי האדיר שבנה מולאי איסמאעיל כדי להבטיח אחדות המדינה נעשה לכלי משחית. רעיונו הגדול של מולאי איסמאעיל היה לבנות צבא מקצועי המנותק מכל שכבה חברתית והנאמן אך ורק למלך, צבא של שכירי חרב שכל עיסוקם בו, כך נולד הרעיון לגייס לצבא העבדים השחורים שהובאו מסודאן, והיו הבסיס ל "משמר השחור" הקיים עד היום. מצויד בנשק אירופי מודרני, הבטיח המשמר השחור בימי מייסדו את שלמות המדינה והוכיח  נאמנות עיוורת לאדונו. אבל בהעדר רעיון שלטוני, פגה שבועת הנאמנות עם מות המלך ובמקום להבטיח ההמשכיות נהפך הצבא לגורם המדיני הראשון במעלה המכתיר ומוריד מלכים, לפי המרבה במחיר. מכלי איחוד נהפך הצבא לקללת המדינה. והנפגעת הראשונה הייתה האוכלוסייה היהודית, החוליה החלשה בחברה בהיעדר חוק וסדר.

יחסר המקום לתאר בפרטים את כל המאורעות ותהפוכות שלושים שנות האנרכיה. נציין רק שלא פחות מעשרה בנים התחילו בשנת 1727 את המרוץ לירושת אביהם. המלחמה ביותר נוראה התחוללה במכנאס באותה שנה בין שני הטוענים העיקריים. מולאי אחמד אדהבי ומולאי עבד אלמאליק, הראשון הצליח למשוך לצידו את המשמר השחור והעבדים השחורים עשו שמות בחיל מולא אדהבי. כפרס נתנה העיר לביזה לחיילים הכושים. שכורי ניצחון הם פשטו על ארמונות הפאר של המלך ובזזו מכל הבא ליד. כל אותו יום אימים – כ"ה באב – הסתגרה הקהילה היהודית בתוך חומות המללאח והקהל הרבה בתפילות להסרת הגזירה. אולם לעת ערב התפנו הבוזזים ופשטו על המללאח חסר האונים ועשו בו שמות : ביזה, שלל והרג. מאה ושמונים יהודים שילמו בחייהם ורבים עוד יותר נפצעו כפי שכותב אחד מגדולי הרבנים של אותו דור, רבי משה אלבאז, בספרו "כסא מלכים" כפי שהשמועה הגיעה אליו בפאס.

" יום ג' כ"ה לאבתפ"ה נכנסה בלשת למכנאס יע"א ונשללו הבתים כולם ונהרגו יותר ממאה נפשות ומוכים ופצועים אין מספר ובו ביום נהרגה אמי ממ"ך – ואחרי כל אלה אנסו ויענו את נשותיהם ובנותיהם והבתולות כולם נבעלו לעיני אבותיהם וקרוביהם ".

סופו של דבר שני האחים נהרגים ואז המליכו בני פאס בשנת 1729 את מולאי עבדאללאה שקראו לו מהתאפילאללת. אולם במקום לפייס את יריביו, הצטיין השליט החדש ביצר נקם ואכזריות ללא תכלית . הוא שלט על המדינה לסירוגין כשלושים שנה, הודח שלוש פעמים ובכל פעם הצליח לגבור על יריביו שלא היו פחות אכזריים אבל עוד פחות מוכשרים ולחזור לכסאו הרעוע..הוא עשה שמות במשמר השחור וכדי לממן את מלחמות הנקם שלו הטיל מסים כבדים על האוכלוסייה האומללה ובמיוחד על הקהילה היהודית. בשנת 1735 נהרג בדרכים סוחר נכבד מארץ ישראל, רבי שלום נחמיאש שנמצא אז במרוקו לרגל עסקיו.

בשנת 1737 נערכה התקפה נוספת על המללאח במכנאס, אבל הפעם הרקע היה שונה וקשור ברעב הגדול שאמלל את המדינה. במחזוריות מחרידה פקדו את מרוקו תקופות בצורת קשות ובזמן של בלבול מדיני, שיבוש הדרכים והצטמקות יחסי המסחר בין באזורים. מכת טבע עונתית נהפכה לאסון כבד, לכמעט שואה. בזכרון יהודי מרוקו נשארה אותה תקופה כתקופת " הרעב הגדול של שנת ח"ץ ". בעיר צפרו אבדו רוב הקהל ובתי הכנסת נסגרו מחוסר מתפללים. המצב בפאס לא פחות טראגי כעדותו של אחד מרבני העיר שמצא אז כמו רבים מקלט בתיטואן, בעל הספר "זכות אבות".

" שנת ד' לחורבן פאס מתוקף הרעב שהגיע קב חטים הנקרא "מוד" לשבעה עשר אוקיות. היו שכינינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצרות ומוכרים לוחות ארז וקירות, היו הולכים הלוך ומסוף לנתוש ונתוץ להאביד ולהרוס, ומתו בעווננו רוב אנשי המדינה מרעב והנשארים הרה נסו והרבה גלו פה עיר תיטואן יע"א ולא נשארו בעיר ( פאס  רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו כולם במבוי אחד ".

בתקופות כאלה כאשר מעללי האדם מתווספים פגעי טבע, באווירה של קיץ הימים, מפשפשים הבריות במעשיהם ומחפשים לאתר את שורש הרע, את מקור הצרות כפי שמסופר בספר יונה כאשר קברניט הספינה שעמדה לטבוע חיפש מי מבין הנוסעים גרם לחרון אפו של אלוהים. גם הפעם שימשו היהודים שעיר לעזאזל אולם מסיבה מפתיעה ביותר וכמעט הפוכה המעידה על סובלנות האסלאם הנאור והכבוד שראשי הדת רחשו לאמונתם הכנה של בני ישראל. היהודים אכן אשמים בתלאות הדור כי הם לא…שמרו אמונים לתורתם וטוב יעשו לכלל אם יחזרו בתשובה שלמה!.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר