ארכיון יומי: 5 במרץ 2018


להראות לכם כתיבתי ומעט ממחשבותי: תרגומיו של רפאל פרץ- דוד גדג'

להראות לכם כתיבתי ומעט ממחשבותי: תרגומיו של רפאל פרץ

במרץ 1904 התקבל במשרד המרכזי של חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) בפריז מכתב מהעיר אלעראיש השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי בצפון מרוקו. למכתב הכתוב ברובו בצרפתית ובחלקו הקטן בעברית צרף רפאל פרץ שני שירים שתרגם מצרפתית לעברית: "המעיל", la robe, של המשורר הצרפתי אז׳ן מנואל ו"חזיון הליל", un songe, של המשורר הצרפתי רנה פרנסואה ארמן פרידום המוכר בשמו הספרותי סִילִי פְרִידוֹם. כותרות השירים ניתנו על ידי פרץ במגבלות השפה העברית של ראשית המאה העשרים במרוקו ואין ספק כי מתרגם בן זמננו היה בוחר לתרגמן אחרת. זהו תרגומו של פרץ לסונטה של פרידום:

חזיון הליל

האיכר אמר לי בשכבי לנוח:
"לא אחייך עוד, חרוש אדמתך"
האורג אמר לי: "עשה בגדיך"
הבונה אמר: "קח לך מטוח"

ועזוב נשארתי ממין האנושי,
למשוך בחבל החרם לא סלוח
למצוא חן שאלתי בשפל רוח
ואמצא אריות עומדים עלי ראשי

לשפק השחר את עיני פקחתי
רעים אמוצים על סולמם ראיתי
המכונות הומות גם שדות זרועות

ואדע טובתי, ובזה העולם
אין אדם אי צריך לאנשים כולם
ומאז אהבתים כולם בלי התעות

שני הקוורטנים בסונטה מתארים חלום בלהות בו הדובר ננטש על ידי האנושות ומוצא עצמו בודד בעולם. בשני הטרצינים הדובר ניעור משנתו ומכיר תודה על כך שהיה זה רק חלום ואין זו מציאות חייו. הוא מתמלא מחדש באהבה לאנשים כולם. בתרגום שמר פרץ על סכמת החריזה והמשקל כפי שנכתב במקור הצרפתי. הוא השתמש באוצר מילים עברי שאינו בשימוש היום כמו "חזיון לילה" (חלום), שפק (לשון ספק), התעות (לשון טעה), או במילה עברית שמעולם לא נכנסה לאוצר המילים בשימוש והיא מַטוֹחָ במובן של כף בנאים. מַטוֹחָ מלשון מְטוּחָה, דבר שמשטחים אותו על דבר.

חלק מתרגומיו של רפאל פרץ

ספרי השירה של שני המשוררים לא תורגמו לעברית פרט לשירים אחדים. לדוגמה, שירו של פרידום תורגם על ידי המשורר והסופר חנניה רייכמן ופורסם בקובץ התרגומים "משירת העולם" שהוציא לאור בשנת 1942. המשוררים סִילִי פרידום, ממנהיגי אסכולת הפארנאס ואז׳ן מנואל שהשתייך לזרם הנטורליסטי בספרות, מוכרים היום למעטים בישראל. בצרפת נשכח מנואל, בעוד שפרידום נכנס לקנון הלאומי. סביר להניח כי בימים שתרגם פרץ את השירים זכו שני המשוררים לרגעי תהילה בעיתונות הצרפתית, הכללית והיהודית. פרידום היה חתן פרס נובל הראשון לספרות, כאשר הוענק הפרס לראשונה בשנת 1901. מנואל, משורר יהודי צרפתי נמנה על שבעת מייסדי כי"ח בשנת 1860. הוא כתב את גילויי הדעת הראשונים של החברה ושמו הופיע לעיתים קרובות בעיתונים שהוציאה.

פרץ שלח את השירים המתורגמים במטרה להרשים את הנהלת כי"ח בפריז בשליטתו המלאה בצרפתית ובעברית וזאת כדי שישקלו את קבלתו כסטודנט בבית המדרש למורים של כי"ח בפריז, École normale israélite orientale. בבית המדרש שנוסד בשנת 1867 למדו הבוגרים המצטיינים שנבחרו מכל מוסדות כי"ח במזרח התיכון ובצפון אפריקה. משך הלימודים היה ארבע שנים ובסיום שנות ההכשרה נבחנו הסטודנטים בבחינת Brevet supérieur. בתום לימודיהם נשלחו המורים ללמד ולנהל בבתי הספר של כי"ח. מכתבו של פרץ תורם להבנת תהליך המיון הקפדני שהחל בבחירה של מנהלי בתי הספר בתלמיד או שניים מצטיינים עליהם המליצו במכתב מפורט. התלמידים שנבחרו נדרשו לעמוד במבחנים בצרפתית, עברית וחשבון ובנוסף נדרשו לכתוב חיבור בעברית ובצרפתית ולתרגם יצירות שונות.

"אחת שאלתי מאתכם, אותה אבקש, והיא כי חפץ אנוכי ללמוד ולהיות איש משכיל וידי לא השיגה לעשות הדבר הזה", כתב פרץ במכתבו. הלימודים בבית המדרש בפריז פתחו עבור הצעירים מארצות האסלאם הזדמנות נדירה ללמוד במשך ארבע שנים אצל מיטב המורים והחוקרים. לבד מהשיעורים נחשפו התלמידים בשנות לימודיהם באופן בלתי אמצעי לאירועים, מוסדות והוגים בפריז שפתחו עבורם אופקים חדשים. לבד מהרצון לרכוש השכלה ביקשו תלמידים רבים להתקבל ללימודים כיוון שהיה זה עבורם פתח לשינוי מעמדי. תלמידים ממשפחות חסרות אמצעים יכלו לשנות את מעמדם הכלכלי-חברתי על ידי הצטרפות לחבר המורים והמנהלים של רשת החינוך העולמית. בנימה זו הפציר פרץ במכתביו אל המרכז בפריז: "מתחנן שתרחם עלי בשנה זו… על בסיס טובך מקווה לתגובה חיובית. ייעודך הוא לדאוג לאומללים ובמיוחד ליתומים כמוני… אם תתייחס אלי באדישות סביר להניח שאמות מעצב כי רצוני ללמוד." (תרגום שלי מצרפתית)

סיפורו האישי של פרץ שופך אור על מהלך חייו, והמוטיבציה הגדולה לרכוש השכלה בבית המדרש למורים, ואין ספק שהוא מייצג סיפורים רבים של צעירים שביקשו להתקבל לבית המדרש למורים של כי"ח. הוא נולד בשנת 1878 בעיר הדרומית מראכש. כשמלאו לו שנתיים התייתם מאביו ואמו גידלה אותו בקושי רב. הוא למד במוסדות חינוך מסורתיים ובשנת 1892, כשהוא בן ארבע-עשרה, החל ללמוד בבית הספר של כי"ח שנוסד באותה שנה בעירו. לימודיו לא נמשכו זמן רב משום שאמו נפלה למשכב ולא יכלה לפרנס את ילדיה. היא ביקשה ממנו לעבור לבית אחיו שהתגורר בעיר החוף מוגאדור המרוחקת 200 ק"מ מערבה מעיר הולדתו.

במוגאדור המשיך בלימודיו בבית הספר של כי"ח שנוהל על ידי מר בן סימון. כשסיים את לימודיו החל לשמש מורה בבית הספר. בתקופה זו הוחלף מנהל בית הספר ובמקום מר בן סימון שעבר לנהל בית ספר באלעראיש הוצב מר טאורל. בשנת 1903 המליץ מר טאורל על פרץ לבית המדרש למורים לפריז, אולם פרץ לא צלח את מבחני הקבלה. לאכזבה זו נוספה גזרה חדשה. בעקבות מחלוקת שנוצרה בין אחיו לרעייתו הוא נאלץ לעזוב את הבית בו התגורר. הוא פנה למנהל בן סימון שעבר לאלעראיש וביקש ממנו לקבל אותו כמורה בבית ספרו. לאחר שנמצאה לו משרת מורה לעברית ולצרפתית עבר לאלעראיש המרוחקת 650 ק"מ צפונית ממוגאדור.

בתום שנת הלימודים הראשונה באלעראיש ביקש פרץ מבן סימון שימליץ עליו לבית המדרש למורים אך כפי שכתב למרכז כי"ח בפריז "הוא [בן סימון] לא חפץ לשלחני לכם בעבור אשר אנכי עוזר אותו הרבה מלמד שתי כתות. לאחת לשון הקודש ולאחרת לשון צרפת ואם ישלחני לא ימצא אחר שישב תחתי כי מעטים הם המשכילים בלעראיש." על כן החליט פרץ להגיש את עצמו ופנה ישירות להנהלה בפריז ובמכתב שכתב גולל את סיפור חיו וצרף את השירים "להראות לכם כתיבתי ומעט ממחשבותי".

"להראות לכם כתיבתי". במטרה להפגין את יכולותיו בכתיבה כתב פרץ את המכתב בצרפתית וחלקו הקטן בעברית. את השירים כתב בכתב מרובע (האלפבית התקני), את ההערות בכתב רש"י ואת החלק העברי במכתב כתב בכתב העברי הרהוט, חצי קולמוס או "מעאלק" (תלוי), שנהגו לכתוב בצפון אפריקה עד אמצע שנות החמישים של המאה העשרים. במכתבו גם ציין את ידיעותיו בעברית: "בכוחי לקרוא בתלמוד בכל עמוד שאדרש. יש לי ידיעות רחבות בדקדוק עברי ובשפה העברית. אני יכול לקרוא ולהבין את כל הספרים שנכתבו בעברית". (תרגום שלי מצרפתית)

אז׳ן מנואל

"מעט ממחשבותי". פרץ לא הסביר את בחירתו בשירים שתרגם. ייתכן כי שירים אלה נשלחו על ידי מרכז כי"ח למעומדים שביקשו להיבחן כדי להתקבל לבית המדרש למורים. אפשרות אחרת היא שפרץ בחר שירים ומשוררים אלה מכיוון שזכו לתהודה בימים בהם תרגם את שיריהם; ב-1901, שלוש שנים לפני תרגום השירים, זכה פרידום בנובל לספרות, ובאותה שנה נפטר מנואל וייתכן שהמשוררים ושיריהם נלמדו בבתי הספר של כי"ח. יחד עם זאת אין לפסול את האפשרות שפרץ בחר את השירים בעצמו כדי לבטא את מחשבותיו. שירו של מנואל, "המעיל", מציג את סיפורם של זוג אומלל שחייהם קשים ונמצאים על סף פרידה. אין ספק שהשיר הציג באופן פואטי את סיפור חייה של משפחתו של פרץ ושלו בפרט. שירו של פרידום, "חזיון ליל", מביא את תפיסת עולמו החיובית של פרץ על האנושות ואמונתו באדם.

סילי פרידום

האם עזרה לפרץ אמונתו באדם? ככל הנראה לא התרשם מרכז כי"ח בפריז מהמכתבים ופרץ לא התקבל לבית המדרש למורים. בארכיון כי"ח לא הצלחתי להתחקות אחר תיק אישי של מורה על שמו או כל  תיעוד נוסף מלבד מכתבו ושני השירים. מאידך, כשרונו של פרץ איפשר לו להתקדם בנתיבים אחרים והוא שימש רב, איש חינוך עברי ופעיל ציוני בעירו אלעראיש. בשנות השלושים שימש כתב בעיתון "העתיד המצויר" (L'Avenir Illustré) שיצא לאור בקזבלנקה בצרפתית וכתב מאמרי הגות על חגי ישראל.

שני תרגומיו של פרץ חושפים קצה קרחון של פעילות תרבותית בעברית במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. משכילים דוברי שפות לטיניות ועברית תרגמו שירים משפות אלה לעברית, לעיתים כתרגיל אינטלקטואלי ולעיתים במטרה לחשוף את הקורא העברי במרוקו ליצירות. כך עומדים לרשותנו תרגום השיר "אם" של רודיארד קיפלינג שהגיע למרוקו באמצעות תרגומו של הסופר הצרפתי-יהודי אנדרה מורואה ושתורגם לעברית על ידי טלדאנו ואביטבול בשנת 1948. השיר "הו רב חובל" מאת המשורר האמריקאי וולט ויטמן תורגם מהמקור האנגלי על ידי אברהם מרתאן בשנת 1952. לאחר איתור תרגומים נוספים ניתן יהיה לבחון אילו יצירות יובאו בתרגום עברי לקורא העברי במרוקו ומדוע.

אני מודה לפטי מרקוביצ'י על סיוע בפיענוח כתב ידו של רפאל פרץ.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ב באדר תשע"ח, 09.03.2018.

א.פ….קישור ל-Sully Prudhomme
https://en.wikipedia.org/wiki/Sully_Prudhomme

 

Nessim Sibony- Extrait de journal de famille

Ces listes de stèles des cimetières Juifs du Sud marocain ont soulevé de nombreuses questions quant à leur authenticité, tant au sujet des dates et de leur transcription que de la formulation des prénoms. Il s'avère aussi que les rabbins et Hazanim locaux les calligraphiaient et les vendaient aux notables juifs des villes du Sud. C'est ce que souligne l'article de Vincent Monteil publié, en 1948 dans Hesperis. Le moins que l'on puisse dire, c'est que les informations données sur ces listes ne sont pas identiques d'un copiste à l'autre. Le document qui a servi pour "Ner Maarav" n'est pas celui signé par Ifergan en 1958. Ce n'est pas non plus celui qui servit de base à la liste imprimée et reproduite à la page 587 du Livre des Saints Juifs du Maroc, publié en 1984 à Jérusalem par les archives du Folklore de l'Université hébraïque, copié par Joseph Atar. D'un document à l'autre, des noms de famille et de personnages disparaissent. Reste par contre le nom Sibony dont l'orthographe ne cesse aussi de changer. Ce qui est impressionnant, c'est qu'on puisse trouver un nom hébraïque dans cette liste et qu'il soit transcrit selon sa formulation hébraïque. Je fais allusion à la copie de 1958. Le nom des Sibony est transcrit "HaTsiv عoni" ,הצבעוני qui a un sens en hébreu moderne, mais qui est relatif sans aucun doute à Tsiv عon, nom d'une région attribuée au père de la première femme d'Esaii. Justement, l'orthographe du nom infirme l'hypothèse selon laquelle ces documents ont été faits sur mesure pour être vendus aux notables juifs dans les cités. Or, pour satisfaire la clientèle, il aurait été plus approprié de faire usage du Samekh ס . Le nom est écrit avec un Tsadi צ à la place du Samekh comme l'ont écrit les notables de Safi. à l'époque, dans cet univers arabe où le son "TS" a disparu pour être remplacé par le son "S". Le nom dans sa transcription sonne juste, d'autant plus qu'il est celui de l'émissaire Shoshan Ben Amghar, venu de Jérusalem. 11 faut croire que c'est là l'origine du nom de la famille et que le Tsadi צ a disparu par assimilation à la langue arabe environnante, comme le ع ain ע disparaîtra, plus tard, par suite de l'influence de la langue française, devenue langue officielle au Maroc. L'article défini aussi bien en Hébreu "Ha" qu'en Arabe "Es", ce qui a précédé notre nom a disparu également.

L'événement lui-même des Nisrafim ne peut avoir eu lieu à l'époque indiquée, sans figurer dans les annales juives qui sont bien documentées sur la période de l'histoire où les traditions populaires juives et musulmanes situent l'événement, à savoir 1765, 1775 ou encore 1792. S'il n'a pas été reporté, c'est qu'il s'est passé plus tôt et, sans doute, ailleurs que dans cette localité. C'est là que les Juifs ont tenu à démontrer qu'il s'agissait de l'origine du nom de leur cité, Eufrane, tiré du mot Afar, qui signifie cendres en hébreu. Il s'agit des cendres des cinquante martyres juifs du cimetière, à l’emplacement précis que personne n'a le droit d'approcher, à cause de sa sainteté.

Selon Aharon Sibony, célèbre pour sa lutte contre les rabbins qui ont reconnu le faux messie, Shavtaï Tzvi, sa lettre à Sasportas retrace le récit de l'expulsion des Juifs d'Oran par les Espagnols pendant Pessah 1669, et la transformation de leur synagogue en Eglise. Il semble bien que l'histoire écrite inspire les historiens et que les événements véhiculés par la tradition se nourrissent les uns des autres.

Aharon Sibony était rabbin à Salé, au milieu du XVIIe siècle. Son père, Yeshou-a Bar Aharon Ha-Sibony était rabbin à Salé au XVIe siècle. Il est donc le premier Sibony dont nous possédons de véritables traces historiques. Réouben Ha-Sibony fut lui aussi rabbin à Salé entre la fin du XVIe et le début du XVIIe siècle. Son fils, Shalom, à son tour rabbin à Salé, mourut à Méknes en 1733, laissant deux ouvrages achevés l'un de Quinot, Elégies et l'autre, un hymne à Pessah. Abraham Ha Sib^oni fut rabbin à Fez à la fin du XVIIe et au début du XVIIIe siècle. Son fils David fut rabbin à Salé avant de s'installer à Fez au XVIIIe siècle. Il est l'auteur du "Sepher Néoum David", "Piské David" et "Shéélot ou-tshouvot". En 1795, parmi les signataires de la Haskama de Tanger, on retrouve Moshé Es-sibony et Shalom Essibony. C'était le 25 Heshvan 5555 et le Ha, article défini hébraïque qui précédait le nom Sibony s'est trouvé remplacé par Es. article défini arabe. Citons encore Messod et Mordekhai Es-sibony. rabbins à Marrakech au XIXe siècle, puis Mimon Ha- Sibony, Grand Rabbin d'Oran au XIXe siècle ainsi que Messod Sibony, rabbin à Larache de la fin du XIXe au début du XXe siècle.

ד"ר דן אלבו "תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן". -מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

א."תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן".

ביצירות אלו, שעניינן הוא שבח והלל לצדיקים שקועה למעשה תפיסת הצדיק בקרב השכבות העממיות ביהדות המערב הפנימי. בארבע הקסידות שלפנינו, דמותו של הצדיק מצטיירת בצורות מגוונות. הצדיק נתפס כ״צדיק, יסוד עולם" על פי משלי (י, כה), רעיון שפותח בגמרא, שבכל דור ודור קיימים ל״ו צדיקים נסתרים שמקיימים את העולם. שבזכות קיומם ופועלם על האדמה, הקב״ה חומל על העולם ומאפשר את קיומו.

הערת המחבר: קיומם של לו צדיקים מוזכר לראשונה בדברי האמורא אביי ״לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא שנאמר ״אשרי כל חוכי לו״ – לו בגימטריא תלתין ושיתא " (מסכת סנהדרין, צז, ב), קרי: ״אין בעולם פחות משלושים וששה צדיקים, המקבלים פני השכינה בכל דור שנאמר: ׳אשרי כל חוכי לו'(ישעיה ל׳ יח)

 על פי תפיסה זו, צדיקותו של הצדיק בכוחה לסייע לכלל ישראל ולכלל האנושות. רבי עמרם בן דיוואן נתפס כצדיק יסוד עולם, בזכות למדנותו העצומה ולא פחות בזכות שתי שליחויותיו כשדי"ר למערב הפנימי כדי לקיים את היישוב היהודי בארץ ישראל, למרות סכנות הדרך, המגפות והמחלות המדבקות, הפורעים והטובחים, השודדים והגזלנים בדרכים מא״י לקצות המגרב. בזכות מעלתו כצדיק יסוד עולם, רבי עמרם בן דיוואן נתפס כמי שבכוחו לקרב את הגאולה. צדיק הנותן שפע לעדתו כולה ואף לעולם כולו וכן, צדיק אשר בזכות תפילתו לבורא עולם, בכוחו לרפא חולים ולהאריך את חייהם. כן מיוחד תפקידו של הצדיק כמעורר לתשובה ויראה בלב כל ישראל. רב־ם עסקו בתפקידו של הצדיק כמנהיג העדה והקהילה, בתפקידו כמעורר לתשובה וכמי שמסייע לעם ישראל לעלות במעלתו הרוחנית, כדי להגיע למעלת זכאותו להיגאל. רבים ראו בתפקיד הצדיק כמזכה את הרבים ובתפקיד הצדיק כמתווך בין ישראל לקב״ה.

הצדיק ביהדות אינו נתפס כעל-אדם, כפי שגיבורים אחדים במיתולוגיה היוונית מתוארים, אלא כאדם שבזכות תכונותיו הטרומיות ומעשיו הטובים, התרומם אל על. וְאִישׁ, כִּי-יִהְיֶה צַדִּיק לפני, שהאדם הוא זה המחליט להיות צדיק, צדיקות היא תלוית רצון. "ואיש" משמע כל איש, בניגוד לנביא ולשופט שה' מייעד אותו לתפקידו, עוד לפני לידתו, או נגלה אליו ומטיל עליו שליחות, הצדיקות כאידיאל, הצדיקות כמעלה מוסרית פתוחה בפני כל אדם, וכל אדם יכול לשאוף אליה, כל אדם יכול להיות צדיק.

יחזקאל מגדיר מיהו צדיק: ואיש, כי-יהיה צדיק; ועשה משפט, וצדקה. כאשר עולה בלב איש הכמיהה להיות צדיק להתעלות מעל רמתו המוסרית שקדמה להחלטה, הוא יוכל להגיע למדרגת צדיק רק בתפיסת המציאות בכפילותה הדיאלקטית האדם יכול להתרומם למעלת צדיק. הוויית הצדק מתגלמת בעצם השאיפה לרום [כי-יהיה צדיק] במצב התודעתי של בקשת ההתעלות והן בהתעלות עצמה בפועל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה, משפט לעצמו לבד אינו מספיק, וצדקה לבדה אינה מספקת, רק בכפילותם הדיאלקטית העולם יכול להגיע לשלמותו. אין אחידות דעים במקורות לגבי תפיסת הצדיק, במקורות אין מודל אידיאלי. תפיסת הצדיק מגוונת כמספר הפרשנים וההוגים. תפיסת הצדיק בקרב יהדות מרוקו לא זכתה עדיין למחקר מקיף, במאמר זה נבקש להצביע על שני תפקידיו בתפיסת יהודי מרוקו. כמתפלל וכמרפא. קבורתו של הצדיק נתפס כמקום "קדוש וטהור" ושם תפילתו נשמעת.

הערת המחבר: רש״י מביא דרשת חז״ל על ״אלה תולדות נח, נח איש צדיק״. למה לא כתוב את שמות הבנים שם, חם ויפת. אלא, ״אלה תולדות נח, נח איש צדיק״. ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. לכן אמרו, ״תולדותיהם של צדיקים הוא מעשים טובים״. אם האדם רואה, זה שהוא עוסק בתו״מ (תורה ומצוות), מוליד לו מעשים טובים, היינו שהתו״מ שהוא עושה, גורם לו אח״כ, שיעשה הכל בע״מ להשפיע, כנ״ל. שהוא לתועלת ה׳, זהו סימן שהוא צדיק.

קברו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן באסגין הרחק מכל יישוב, במרחב החקלאי שבין וואזאן וששאוון הפך בשלהי הי״ח, במאה הי״ט והעשרים לחשוב ולמרכזי מבין קברות הצדיקים במערב הפנימי, זאת משתי סיבות עיקריות: האחת, היותו שד״ר ורב ארץ ישראלי, יליד ירושלים עיר הקודש, שיוך שהחריג אותו מכל שייכות קהילתית מקומית. רבי עמרם בן דיוואן, לא היה רב מקומי, ולא בנה של משפחה מקומית, בשל כך, חרג מכל הגדרה של מקומיות ויכול היה להתרומם למעמד שייכות כלל ארצי וכלל קהילתית. משום, שלא השתייך לשום מקום הוא יכול היה להיות שייך לכל מקום, משום, שלא היה שייך לאף קהילה, יכול היה להפוך לצדיק נערץ על כל הקהילות.

אסג'ן-יישוב ביניימיני שחרב ,שבו היתה קהילה יהודית. ובית הקברות העתיק שלו. הוסיף לשמש את יהודי וואזן המרוחקת כתשעה קילומטרים מבית העלמין. זאת בגלל שוואזן היא עיר קדושה למוסלמים ואסור לקבור בה יהודי.

בנוסף לצדיקות שיוחסה לרבי עמרם בן דיוואן, מיקומו של הציון במרחב הפתוח בין ארץ ושמיים הקל על הפיכת המקום למקום קדוש, הקדושה המיוחסת לציון, מתבטאת בשתי משמעויות עיקריות: ראשית, הציון הקדוש מהווה זירה מתווכת, משופעת בסמליות, המקשרת בין המאמין ובין העולם האלוהי, הנצחי, הנשגב. שנית, המקום נתפס כמשופע באנרגיות פלאיות, המייצגות את ברכת האל ושפע חסדו למאמיניו. מבחינה חברתית, למפגש המשותף של המאמינים במקום הקדוש יש אפקט מלכד התורם לסולידריות החברתית, בין אם זו המקומית, במקרה של צדיק מקומי, ובין אם כלל-דתית, במקרה של צדיק כלל-דתי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר