ארכיון יומי: 4 במרץ 2018


שערי ספרו – סיפורים- שלום פוני כלפון

עמי יהודה היה משחר נעוריו בן חסותו של שיך עבדאללאה בן מוחמד. על שיך זה סיפרו, שהיה הראשון והיחידי מבין שיכי הברברים במרוקו שעלה לרגל למכה, מעשה נדיר באותו זמן ומאז נודע רק בכינויו שיך לחאז. משפחתו הייתה ידועה מאוד בכל החבל. סבו של שמעון, שלמה, כאבותיו לפניו, היה ידיד משפחת השיך מדורי דורות. כשהיה יהודה קטן, לקחו אביו אל השיך, זבח לפניו כבש, והכניסו גם הוא תחת חסותו. השיך נתן לו סייח קטן במתנה וסייח זה גדל יחד איתו עד שנעשה לסוס בריא ואמיץ, שיצאו לו מוניטין בכל החבל כאביר חצרו של השיך וכיוצא חלציה של סוסתו האצילה. סוס זה האציל מייחוסו גם על בעליו, כי שום שודד לא יהין לפגוע בבן חסותו של השיך הנכבד והאדיר. ברבות הימים, כמו שאומרים, שיך לחאז, שלפנים הטיל חתתו על כל המשפחות מסביב, הלך ונזדקן ושלטונו נחלש בידו. אויביו הישנים, הריחו זאת ככלבי צייד מנוסים ובייחוד בני־מוסטפה שעינם הייתה פקוחה ואורבת לצעדי השיך. כי ריב נקמת־דם בינם לבינו מזה דורות ועתה הרגישו כי באה עתם. והנה יום אחד, כשיצא השיך לסייר באחוזותיו, ארבו לו אנשים מבני מוסטפה והרגוהו נפש. אותה שעה הגיעו רצים שארבו לשיירה והודיעו על מקום המצאה. עמי יהודה, שרכב עם השיירה, נטה מדרכה ורצה לקצר את הדרך בין גיאיות מסוכנים, שכן מעולם לא פחד מפני השודדים. בני־מוסטפה, שגילו את מקום השיירה, דהרו להשיגה בקריאות תגר ושמחה. ואמנם השיגוה לא רחוק מספרו. לא הספיק עמי יהודה להתרחק ושמע יריות הגיע לאוזניו. ראה בחוש שהשיירה בסכנה וטס בדהרה לעזרתה. בהגיעו למקום הקטל, זחל מאחורי צוק וצלף בלי הרף בשודדים שחגו־נעו בצריחות ובצווחות עד שהרגישו בו. זמן רב עמד איתם בקרב עד שאזל אבק השרפה שלו ואז הרגוהו באכזריות רבה. סוסו הנטוש דהר לעבר אחוזת השיך והגיע שמה זמן מועט לאחר הגיע סוסת השיך עצמו. מעתה ידעו בני השיך שאביהם נרצח ובן חסותם וכל האחוזה מלאה נהי ובכי.

לעיר ספרו הגיעה השמועה למחרת יום ההתקפה ובעוד הנשים ממלאות את חלל המללאח בקינות וביללות, יצאו הגברים חמושים להביא את הגופות לעיר. ממון רב היו צריכים לשלם לבני־מוסטפה שיגלו להם את המקום בו זרקו את הגופות. כשהגיעו למקום, לבם הזדעזע למראה מחזה האימים. חלק מהגופות נאכל על ידי חיות טרף. אוי לנו! נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ. מה שנשאר מהגופות זוהה והובא לקבר ישראל כדת וכדין. כל הקהל התאבל על מותם ימים רבים. שיך מוחמד, בכור בניו של שיך לחאז, ירש עכשיו את מקום אביו. לאחר שחלק כבוד לשמו ונשלמו ימי האבל כדת, יצאו הוא ואנשיו והתנפלו על אנשי בני־מוסטפה. ימים רבים ארך הקרב ולבסוף גברו אנשי שיך מוחמד על בני־מוסטפה הנקלים, שחייהם היו מאז ומתמיד על שוד וביזה, והשמידו את כולם, לבד מאלה שנמלטו על נפשם כמוגי־לב. לא עברו ימים רבים וחפרו הייתה שוב כמרקחה. שיך מוחמד נכנס לעיר עם חלק מהשלל שלקח מבני־מוסטפה: חמורים, סוסים, בקר, צאן, תרנגולות ועוד. כל זה הביא לחנה ככופר נפשו של עמי יהודה, ה׳ ינקום את דמו. כשקרב לביתה והיא יצאה לפוגשו בברכת זארחנא באראכא(ברוכים הבאים), עם יגונה הכבוש בקרבה, אמר לה:

  • כל זה לך יא חנה, והיה לך לאות שלא נוקו רוצחי עמי יהודה. עוד שרירה האחווה בינינו ומי יתן ונמשיך לחיות כאחים אינשאללה.

יא שיך מוחמד, אללה היודע צפונות לב אדם, יחזיר לך רוב טובה על טוב לבך עמנו ויפרוש עליך ועל בני משפחתך סוכת שלומו. לעולם לא אשכח חסדך עמנו. אללה ישלם לך אלפי פעמים, על נדיבותך ולבך הרחום כאביך, אללה ירחמו.

הקשיב שיך מוחמד לדברי חנה והוסיף:

יא חנה, חובתי היא אשר עשיתי. עכשיו תמצא נשמת אבי מקום בגן־עדן עם הנביא עליו השלום.

חנה הזמינה אותו ואת אנשיו לסעודה שהלכה להכין. לקחה הביתה פנימה סלי ביצים, תרנגולות, כדי חמאה, שמן ודבש. היתר שלח שיך מוחמד עם אנשיו למכור בשוק והתמורה נמסרה בידיה של חנה. לאחר שסעדו את לבם, הוא ואנשיו, ואמרו לחזור לאחוזתם, חזר באוזני חנה ואמר:

זכרי, יא חנה, כי ביתי ביתכם ואם יחסר לכם דבר מה אל תהססי לפנות אלי ואני אמלא את חסרונכם אינשאללה.

חנה מסרה לו כמה מתנות לאמו, היא ללה עיסה, הודתה לו בכל לבה ונפרדו לשלום. הקרובים דיברו על לבה שתמצא תעסוקה לשמעון הצעיר, שהיה עכשיו לעלם חסון ויפה־תואר, כי הבטלה מנוונת את הנשמה והגוף. אך חנה סירבה לתת לו ללכת בדרכי אביו מחמת הסכנה, ושמעון עצמו, סירב משום מרדנותו ומשום שסלדה נפשו מחיים דלים אלה של התרפסות והשפלה כבן חסות, חיים שהמעיטו את דמותו בעיני אלוהים ואדם. אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה אמר לעצמו, לא על אינש רחיצנא ולא על בר אלהין סמיכנא אלא באלהא דשמיא. מה זה עזר לאביו יהודה שזה עתה נרצח בדם קר למרות חסותו של שיך לחאז, או סבו שלמה, אשר לא זכה אף פעם לחזות בנועם פניו. רק מפי השמועה נקשר בו, כיוון שכל אחד הזכיר את שמו בכבוד ובהערצה והבין מכך שהיה יחיד סגולה ובעל שאר־רוח. גם הוא נקטף בדמי ימיו, תלמיד חכם, בר אורין כזה שאם כי היה מלומד, העדיף למצוא את פרנסתו בעבודה מסוכנת ולא להיות נצרך לציבור כרב או כדיין כמו אבות אבותיו.

La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de Vichy-1940-1943-Joseph Toledano

Le second statut des Juifs

Jugé trop laxiste, trop mollement appliqué par les idéologues de la Révolution Nationale, critiqué par les Allemands de plus en plus exigeants, le Statut des Juifs fut remis sur le métier en France. Afin de donner la nouvelle impulsion jugée nécessaire à la politique antijuive, le gouvernement de Vichy décidait en mars 1941 la création du Commissariat Général aux Affaires Juives lui fixant pour objectif la centralisation, coordination et la dynamisation de la lutte contre l'influence juive" dans tous les domaines: politique, social, intellectuel, culturel et surtout économique. Sa direction fut confiée à un antisémite notoire de longue date, l'ancien député d'extrême-droite Xavier Vallat. Estimant par nature les juifs inassimilables à la communauté française, il se voulait selon ses propres termes "le chirurgien" qui allait débarrasser une fois pour toutes la société française de sa "tumeur cancéreuse juive", sans relation avec les exigences de l'occupant. La meilleure preuve, il se fixait pour priorité d'étendre cette épuration à tout l'Empire français, en commençant par l'Afrique du Nord.

Ancien combattant de la Grande Guerre, il en avait en effet conservé un fort sentiment germanophobe. Pour lui, la lutte contre les juifs était une contribution éminente au redressement national qui devait permettre un jour à la France de prendre sa revanche sur l'Allemagne. Aussi est-ce avec un enthousiasme et un zèle inépuisables qu'il devait inciter les ministères en métropole et l'administration coloniale en Afrique du Nord à appliquer avec toute la vigueur requise la législation anti-juive. S'il accusait d'un certain "laxisme" le Résident Noguès, son Commissariat levait parfois pris être pris en défaut par l'excès de zèle de ce dernier allant au-devant des autorités de Vichy. Dans une lettre datée du 23 mai 1941 il demanda leur arbitrage dans son différend avec le Commissariat aux Affaires Juives ־ pas assez vigilant à ses yeux !

La législation chérifienne relative à l'exercice des professions libérales s'est inspiré du Statut français qui dans son article 4 fait préciser que des règlements d'administration publique fixeront le nombre de juifs autorisés à exercer ces professions. Dans ces conditions, en attendant que la métropole ait promulgué ces textes, et en raison de la proportion élevée de praticiens Israélites installés au Maroc, j'ai décidé de surseoir à toutes autorisations nouvelles, à quelque titre que ce soit, en faveur de personnes de race juive désireuses d'exercer la profession de médecin ou de pharmacien. M. Lévy, qui avait entre temps saisi de son cas le Commissaire aux Affaires Juives, a reçu copie de l'avis donné par ce département au Garde des Sceaux. Aux termes de ce document, qui ne m'a pas été communiqué, et sur lequel je n 'aipas été consulté, M. Xavier Vallat émet une opinion contraire à celle de la Résidence. Dans cette optique, les insuffisances, contradictions et lacunes du statut des Juifs imposaient la rédaction d'un texte plus cohérent et plus complet. Ce fut la loi du 3 juin 1941 amendant le Statut des Juifs.

Son article premier paillait la carence du texte précédent en ajoutant le critère de l'appartenance religieuse à la définition du juif. L'épuration de la fonction publique ayant déjà été largement opérée, le texte se contentait d'y ajouter des fonctions qui avaient été omises. L'essentiel était la mise à l'écart des juifs de la vie économique par une épuration massive des professions libérales, du commerce, de l'artisanat, de l'industrie et l'aryanisation progressive, par confiscation des biens juifs.

Le numerus clausus prévu dans le premier texte, mais non encore universellement appliqué, est généralisé dans les professions libérales – barreau, médecine, pharmacie – et l'enseignement supérieur, les universités et les grandes écoles. Dans cette optique est décidé le recensement complet des juifs et de leurs biens également dans la zone libre de la France métropolitaine déjà en vigueur dans la zone occupée. Plus qu'un amendement, c'était un tournant vers la persécution systématique, la spoliation, l'alignement sur les exigences des Allemands. Les élites juives du Maroc au fait de l'évolution en métropole, le comprirent parfaitement et suivaient avec angoisse cette évolution. A l'inquiétude lancinante succéda la panique quand on apprit l'extension immédiate de ces mesures aux juifs d'Algérie. Et même avec encore plus de rigueur et de cruauté, puisque excluant totalement les élèves juifs de l'enseignement public primaire et secondaire – mesure sans précédent même en France occupée – contraignant le judaïsme algérien à improviser à la hâte, avec les moyens du bord, son propre réseau scolaire alternatif. Xavier Vallat, impatient d'étendre sans tarder le nouveau Statut également à la Tunisie et au Maroc, demandait aux Résidents d'entamer les négociations avec les autorités locales, théoriquement juridiquement autonomes, des deux protectorats, pour également amender en ce sens leur législation. Face à l'extrême rigueur des mesures envisagées, les négociations cette fois prirent beaucoup plus de temps que pour le premier Statut. Les Juifs s'étaient attendus à voir le Makhzen s'opposer, en dépit de la faiblesse de sa marge de manœuvre et du précédent" que représentait un dahir de portée aussi désastreuse pour sa légitimité que celui du 16 mai 1930 (le dahir berbère), à l'introduction dès le début des lois raciales. Mais comme il s'était incliné et avait scellé le dahir du 30 octobre 1940, ils tentèrent de le persuader de ne pas avaliser le texte sur la base de la loi française du 3 juin 1941. Ceux-ci, indique un rapport des Renseignements Militaires, que S.M. Chérifienne enfreindrait la loi coranique si elle entérinait des mesures contraires à la lettre et à l'esprit du Coran: les chrétiens et les Juifs peuvent, disent-ils, vivre en territoire musulman et s'y adonner à toutes les professions non canoniques sous condition de payer l'impôt et de respecter la religion musulmane. Les supplications qui montaient vers le sultan, les implorations dont il était l'objet au palais même, de la part de délégations venant faire appel en termes pathétiques à sa protection, ainsi que les interventions des pachas et des hauts personnages du Makhzen en faveur de leurs amis israélites, placèrent Sidi Mohammed Ben Youssef dans une situation particulièrement délicate.

(Mohammed Kenbib "Juifs et musulmans au Maroc")

השושלת לבית פינטו – אהוד מיכלסון

מודה ועוזב

זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור

הרב חיים פינטו הקטן לא היה נוהג מינהגי אדנות ושררה, ודלתו היתה פתוחה לכל. אנשים פקדו את ביתו בכל יום ובכל שעה, בשאלות, בקשות והתייעצויות. כך קרה, שבעת שהר״ח התעמק בלימוד הזוהר הקדוש, נכנסה אליו אשה, שביקשה לקבל את עצתו. הרב הכיר אותה, ועוד יותר את בעלה. היה זה אחד מאנשי הקהילה, שהיה ידוע בצדקותו וענוותנותו. מייד בהיכנסה חש הרב ברוח של טומאה שנכנסה יחד איתה, וחיללה את אווירת הקדושה בביתו. פתחה האשה את פיה, ולבו של הרב נתחמץ בקרבו. את חטאיה היא מזכירה היום: בחטא חמור נכשלה וחטאה, והתייחדה באיסור עם שכנה, בביתה שלה. עתה ליבה נוקף אותה על העוון, והיא מבקשת לעשות תיקון.

שמע הרב את הדבר הנורא, והוכיח אותה על מה שעשתה. הוא הסביר לה את חומרת המעשה, וזו החלה להכות טל חטא ולהצטער בכנות על חטאה. הרב, שראה כי אכן נכונה היא לחזור בתשובה, הורה לה כי תחילה עליה להיפרד מבעלה הקדוש ולא תחטיא אותו בשהותה איתו, כדין אסורה לבעלה ולבועלה, ואחר כך יסביר לה כיצד תוכל לתקן את דרכיה הנלוזות. ״בעזרת השם״, הבטיח לה, ״לאחר שתתקני את דרכייך ותשובי בתשובה שלמה תזכי להתחתן מחדש, במקום אחר״.

האשה הסכימה לכל דברי הרב, וקיבלה על עצמה לקיים את כל אשר יורה לה. תחילה גזר עליה תענית, ואחר כך הוסיף לה תיקונים אחדים. במקביל קרא לאותו שכן, שאיתו היא נטמאה, והוכיח אותו על איסור אשת איש שעבר. גם הוא היכה על חטא, וקיבל תיקון מהרב.

לאחר מכן סידר הרב גט לאשה, ובמצוותו עזבה את העיר ועקרה לעיר אחרת. בעלה הצדיק התחתן כעבור זמן עם אשה שנייה, צנועה וצדקנית כמעלתו.

חלפו שנים. אל הר״ח הגיע אלמן, מהעיר אגאדיר, כדי לקבל ברכה. הרב שאל אותו אם הוא מוכן להתחתן שוב, והאורח ענה בחיוב. הלך הרב ושאל ביחס לאותה אשה, שהתגרשה ועברה לעיר אחרת, והסתבר לו כי היא אכן שבה מדרכיה הרעות, חזרה בתשובה והיא צמה בכל שני חמישי. זימן הרב את שניהם אליו, ותיתן אותם. לאחר החתונה החליטו השניים לפתוח פרק חדש בחייהם, ועלו לארץ ישראל. כאן נולדו להם שני בנים ושלוש בנות, וכשנודע להם כי בני משפחת פינטו נמצאים אף הם בארץ חידשו את הקשר עימם, כתודה והוקרה לרב חיים פינטו הקטן, זצ״ל, שהציל את נשמת האשה החוטאת וסייע לה להשתקם. את המעשה שהיה סיפרה האשה לפני שנים לרב חיים פינטו שליט״א, נכדו של רבי חיים הקטן.

עת רצון

באחד הלילות, כמנהגו לקיים תיקון חצות, נתקל הרב חיים פינטו הקטן במדרגות בית הכנסת באדם, שנפגע בכל גופו והיה מהלך על ארבע. ״מה לך אדם? קום והתהלך כיתר האנשים״, אמר לו הרב.

האיש השיב לו כי איננו יכול, ומסיבה זו הגיע לכאן: הוא מבקש כי עתה, בשעת רחמים ורצון, יתפלל עליו הרב ויבקש כי בזכות אבותיו הקדושים יירפא ממחלתו הנוראה. הזמין אותו הרב להתפלל יחד איתו, ואמר לו כי בסוף התפילה יהרהר כיצד יוכל לסייע לו.

לאחר שסיימו להתפלל קרא הרב לכמה אנשים, וביקש אותם כי יקחו את האיש על ידיהם ויביאו אותו לבית העלמין, ששם קבור זקנו, הר״ ח פינטו זצ״ל. על קבר סבו הקדוש השתטח הרי׳ ח, בכה וצעק: ״סבי סבי, התפלל לה׳ שירחם על האיש הזה. לא אני ולא הוא זזים מכאן, עד שיבריא ממחלתו״.

בעוד הוא שוטח את תפילתו החל האיש להרגיש בכאבים משונים בגופו, ומייד אחר כך קם והחל ללכת כאחד האדם.

לאחר זמן התחתן, ויולד בנים ובנות. את הנס שאירע לו סיפר לבניו, ואחד מהם, יצחק אזולאי, מחיפה, סיפר על כך לבני משפחת פינטו – שבזכות תפילת הסבא הוא בעצם קיים.

איזוהי דרך טובה

בכל יום ויום היה יהודי, תושב מוגאדור, עושה את דרכו לעבודה מביתו אל מחוץ לעיר. באחד הבקרים היקרה ה׳ על דרכו את הרב חיים פינטו הקטן, וזה שאל אותו לאן מועדות פניו. היהודי הסביר לרב, כי כך מינהגו מדי בוקר, בדרכו לעבודה. ״יש לך דרך אחרת כיצד להגיע למקום עבודתך?״ – שאל אותו הרב. ״יש, אך היא ארוכה יותר ונמשכת זמן רב יותר״, השיב.

״גוזרני עליך״, אמר הרב, ״כי לא תלך היום בדרכך הרגילה, אלא בארוכה יותר״. הבטיח לו היהודי, ושם לדרך הארוכה את פעמיו.

לאחר מספר ימים הופיע היהודי בבית הרב, כדי להודות לו על שפדה את נפשו מרדת שחת. מתברר, כי באותו יום פגעה משאית בקבוצת אנשים, כולם חבריו, שעבדו איתו במקום העבודה. לו הלך בדרכו הרגילה היה הוא חלק מאותה קבוצה, ומי יודע מה היה עולה בגורלו. שכן, כמה מהאנשים נהרגו והיתר נפצעו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר