מורשת יהדות מרוקו

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה

מיכאל אביטבול

לזכר אנדרה נרבוני אלג׳יר (1912) — תל־אביב (1979)

ואכן, עיקר מאמציהם של השליחים שהגיעו לאלג׳יריה בשנים הבאות יכוונו לשבירת המחסום הפסיכולוגי והאידיאולוגי שהפריד בין ההנהגה הקונסיסטוראלית ובין הציונות — מאמצים אלה נדונו לכשלון חרוץ בכל מקום ובמשך כל התקווה. ב־1923 יצליח ליאו זוסמן לגייס את תמיכתם של ראשי הקונסיסטואר בקונסטאנטין להקמת ועד מקומי של קק־היסוד. אך על מידת מחוייבותם הרעיונית של חברי הועד תעיד העובדה כי יו״ר הועד, עו״ד שולטאן, נהג לפתוח את נאומיו במשפט: ״אינני ציוני — אני מקווה, שבאחד הימים אסגל לעצמי את הרעיונות הציוניים״.

בתוניסיה עמדו השנים 1922-1917 בסימן של התבססות והתרחבות. בעת הצהרת באלפור פעלו במדינה שתים־עשרה אגודות: בתוניס, ביזרטה, ספאקס, סוסה, מאהדיה, נאבול, ג׳רבה, קירואן ומוקנין, והמספר הכולל של חבריהם נאמד בכ־2000 איש. בסוסה הקיפה אגודת ״תרחם ציון״ את כל היהודים בעיר זו ושימשה להם מסגרת הדרכה והנחיה בכל תחומי החיים הקהילתיים.

ב־1920 הסכימו כל האגודות הציוניות להתאחד במסגרת הפדראציה הציונית התוניסאית, וזו זכתה כשלושה חודשים לאחר היווסדה, בהכרה רשמית של השלטונות. הישג נדיר זה איפשר לתנועה ליהנות מחופש־פעולה נרחב ומחופש התבטאות מלא באמצעות שני בטאוניה  1 La Voix Juive״Le Réveil Juif.

לינק לעיתון La voix juive  – http://archive.diarna.org/site/detail/public/556/

Le Réveil Juif. –
http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI/?action=tab&tab=browse&pub=LRVJUF&_ga=2.187175080.125034442.1536998471-42838518.1486320182#panel=browse

ההכשר שנתנו השלטונות לתנועה, בצירוף מנהיגותו המוצלחת של אלפרד ואלנסי שייצג את ציוני־תוניסיה בקונגרס הי״ב, גרמו שהאליטה היהודית התוניסאית — בניגוד לזו שבמארוקו, למשל — לא התנכלה לפעילות הציונית, אם כי רוב רובם של חברי־האגודה באו מהשכבות העממיות. כך למשל, על ההכרזה הציבורית שפירסמה הפדראציה הציונית ב־1922 לרגל פתיחת המגבית הראשונה של קרן היסוד, חתמו כל מנהיגי הקהילה, כולל הרב הראשי משה סיטרוק ונשיא ועד הקהילה, א. בסיס.^, לקראת אמצע שנות העשרים חלה ירידה ניכרת בפעילות הציונית בכל רחבי צפון־אפריקה. משבר זה ארך שנים רבות, ואשר לתוניסיה ולמארוקו הוא נגרם בגלל שורה ארוכה של גורמים, ובמיוחד ההתמערבות, או יותר נכון ה״פראנסיזאציה״, של חלק גדל והולך של האוכלוסיה היהודית מזה והתרחקותה של השכבה המסורתית שמתוכה גייסה התנועה עד אז את רוב חבריה מזה.

בין הביטויים השונים לתהליך המודרניזאציה של יהודי תוניסיה ומארוקו היה המאבק להשגת האזרחות הצרפתית, אשר עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה ריתק את האליטה הצעירה של שתי הקהילות, שקיבלה את חינוכה בבתי־הספר של האליאנס. בתוניסיה הוכתר מאבק זה בהצלחה חלקית, כאשר מ־1923 ואילך התאפשרה התאזרחות סלקטיבית של היהודים. לא כן לגבי מארוקו, שבה בעיית האזרחות נשארה מוקד להתנצחות בין קהילתית ולהתדיינות בין הקהילה לשלטונות. נוסף על כך, כתוצאה מהמגבלות המקומיות בתחומי החינוך והתעסוקה, נהרו מאות צעירים יהודיים לצרפת לשם השלמת לימודיהם ולפעמים גם לשם קבלת האזרחות הנכספת שהוענקה ביתר קלות במטרופולין מאשר בפרוטקטוראטים. כל זה גרם לדלדולה המספרי והאיכותי של שכבת הצעירים והמשכילים שהיו מסוגלים להירתם לפעילות ציונית, ושממילא החלו להיסחף אחרי זרמים אידיאולוגיים אחרים, דוגמת הסוציאליזם והקומוניזם.

בהקשר זה, יש לציין את יחסם העויין של השלטונות כלפי הפעילות הציונית בשני הפרוטקטוראטים. אם כי הצרפתים גילו יותר סובלנות בתוניסיה מאשר במארוקו, הם התנגדו עקרונית לפעילות פוליטית כלשהי מצד נתיני שתי הארצות, ובכללם הנתינים היהודים:

על מדיניותנו כלפי היהודים בצפון־אפריקה שומה להיות כרוכה במדיניותנו כלפי המוסלמים. עלינו להתנגד ללאומיות היהודית כשם שאנו מתנגדים לפאן אסלאמיות ולפאן־ערביות ולהמשיך לשלב באיטיות ובזהירות את שני העמים בתוך תרבותנו. [אשר ליהודים] נוכל להגשים מטרתנו זאת בשיתוף פעולה עם כי״ח        .

מצד אחר, מעבר לחששות מתגובתם הנזעמת של הערבים מפני הציונות, נטו הצרפתים לראות בתנועה זו ובמוסדותיה המרכזיים ארגונים פרו־בריטיים. כך למשל, הם התייחסו בחשדנות רבה אל העלייה הספונטאנית ממארוקו בשלהי מלחמת־העולם הראשונה:

כל תזוזה של אוכלוסין לכיוון ארץ־ישראל היא בעיני רוב הצרפתים, אקט שמגמתו לחזק את ההשפעה הבריטית על־חשבון ההשפעה הצרפתית.

כבר ב־1919 הם התנגדו להקמת אגודה ציונית בקאזאבלאנקה בטענה ״שאין צורך להתקשר עם גורמים זרים כדי לשפר את מצבה של הקהילה היהודית המארוקאית״. ארבע שנים אחר־כך הם אסרו כליל על פעילות ציונית באיזור פאס, וב־1924 הם אסרו על הפצת העתון ״העולם״ במארוקו כמו גם על כל המגביות לטובת המפעל הארצישראלי, פרט לשקל שהועבר החל מ־1924 דרך ועדי הקהילות אל הקונסוליה הצרפתית בירושלים.

יחסם השלילי של השלטונות הצרפתיים גרם במישרין להתרחקותם של נכבדי הקהילה מהפעילות הציונית. ועד־הקהילות וראשיהם, אשר חבו את מעמדם לשלטונות, הערימו קשיים רבים על דרכן של האגודות וכך צומצם עוד יותר היקף הפעילות הציונית במארוקו.

לכך יש להוסיף מספר גורמים:

1) הציונות הופיעה בצפון־אפריקה בדמות תנועה לא מגשימה. במיוחד חסר בפעילותה יסוד העלייה, כי זו היתה חלק אינטגראלי מזיקתם המסורתית של יהודי צפון־אפריקה לארץ־ישראל. כבר במאה ה־18 אילצו רבני מארוקו את הבעל לתת גט לאשתו אם היה ברצונה לעלות ארצה, ובמחצית הראשונה של המאה ה־19 הכירו רוב הפוסקים במארוקו במצוות העלייה כמצווה הניתנת להגשמה. יש להניח כי דחייתם של העולים ממארוקו בראשית שנות העשרים וכן אי־יכולתם של המוסדות לספק סרטיפיקאטים למבקשים לעלות הוציאו את הרוח ממפרשי התנועה בעיני אותם יסודות מסורתיים, שיחסם אל המפעל הציוני היה מבוסס על מושגים ראשוניים של שיבת ציון. הבעיה הזאת הוחרפה מאוד כאשר פעילים מהשורה הראשונה שביקשו לעלות, בקשותיהם נדחו על־ידי המוסדות, והדחייה גרמה אכזבה רבה ורגשות של קיפוח, שהעיבו מאוד על המשך פעילותם.

חיזוק מסויים לטענותיהם הם מצאו בסוג פירסומי ההסברה שהופצו ביניהם, שתיארו את העלייה כפעולה שנועדה להצלת יהדות המצוקה, קרי יהדות מזרח־אירופה, כשאחיהם מארצות אחרות, ובכלל זה צפון־אפריקה, מצווים להשתתף במאמצים חומריים להגשמת מטרה זו.

2) ציונות זאת שעסקה יותר בהתרמות מאשר בחינוך לערכים היתה, מטבע הדברים, תלויה מאוד בתנודות הכלכליות. כך למשל, כתוצאה מהמשבר הכלכלי שפקד את כל ארצות המע׳רב בראשית שנות העשרים ירד מספר שוקלי־השקל לאכזבתם הרבה של השליחים שביקרו מדי פעם באיזור וציפיותיהם הפינאנסיות לא תמיד תאמו את המציאות הצפון־אפריקאית. ב־1922 לא היססה הנהלת קק״ל להוציא מידי הפדראציה התוניסאית את גביית התרומות, מעשה שפגע קשות ביוקרתם האישית של ראשי התנועה, אשר על נישולם מהתפקיד נודע להם מקריאה בעתונות היהודית המקומית. גם היקפם המוגבל של דמי־החבר וכן האיסור הכללי להוציא חלק מכספי התרומות על הצרכים המקומיים השוטפים צימצמו מאוד את חופש־הפעולה של האגודות: כאשר ב־1927 ביקש פליקס עלוש את תמיכת המוסדות להעברת עתונו רב ההשפעה Le Réveil Juif מספאקס לתוניס, הוא נתקל בסירובם המוחלט.

3) ללא אתגרים וללא מסכת רעיונית רחבה ומעמיקה, סבלה הציונות הצפון־אפריקאית באמצע שנות העשרים אף מחוסר מנהיגות בעלת שיעור־קומה ומכושר התארגנות לקוי מאוד. במארוקו פעלה כל אגודה כראות עיניה וללא כל קשר עם רעותיה. באלג׳יריה היווה מוצאו התוניסאי של ל. סמאג׳ה מכשול ניכר בכל נסיונותיו להרחיב את תחומי פעילותו. בתוניסיה לא נמצא ממלא־מקום בעל שיעור־קומה לאלפרד ואלנסי, לאחר הגירתו לצרפת ב־1925, והפדראציה חדלה למעשה להטיל את מרותה על האגודות המקומיות, אשר בלאו הכי מספר חבריהם הלך והתמעט.

4) לא תמיד נשלחו לצפון־אפריקה שליחים שניחנו בסגולות לרכישת קהל של אוהדים מרובים, פרט לד״ר אריאל בנציון מעטים השאירו רושם עז על שומעיהם. ד״ר אשר פרל מהפעילים העיקריים של התנועה בצפון מארוקו מתאר כך את התכונות הנדרשות משליח המיועד לצפון־אפריקה: ״…איש מצוין, תלמיד חכם, דובר בלשוננו (בהברה הספרדית) ומהיר למלל ערבית וצרפתית (או ספרדית) בשפה ברורה איש אשר חוננהו אלוהים בלשון למודים אשר בדבש מלצתו ובמתק שפתיים יורה לאחינו דעת כי לא לעולם יזנח ה׳, עוד ישוב שבותנו וירחמהו; איש תופש תורה אשר ידע לא לבד לנאום ולהטיף בקהל עם כל אחד גם לקרוא בבתי כנסיות ולהתוכח עם רבני וחכמי המקומות״.

המוסדות המרכזיים היו ערים לחומרת המצב, אך את מאמציהם הם ריכזו במקום אחד, במארוקו, לשם נשלח ב־1924 יונתן תורץ׳, האיש שעתיד לייצג את מארוקו בכל הקונגרסים הציוניים הבאים עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה ואשר לזכותו אפשר לזקוף את הישגיה הראשונים של התנועה במדינה זו.

הקשר הבריטי – כולל טניס

הודענו על נוכחותנו בקונסוליה הבריטית (ג׳ורג׳ לא התלהב ביותר מכך) וגילינו שהקונסול הוא אדם מקסים. הוא נהג לשחק טניס מוקדם בבוקר, ולעיתים, בסופי שבוע, יכולתי להצטרף אליו. אומנם כושרי ירד מעט מאז 1950, כשהייתי שחקן פחות נודד – זכיתי באליפות בורנמות׳(Bournemouth) הפתוחה לנערים (יחידים) נגד אלוף קזבלנקה(!) – אך במהרה חזרתי לכושר סביר וזכיתי להערכה כפארטנר למשחקי יחידים או זוגות. מדי פעם הופענו לתפילת יום ראשון בכנסיה האנגליקנית. כשאנו מצטרפים בקול רם לפיוטים שהכרתי בעל־פה מאז ימי לימודי בבית־הספר קנפורד(Canford School) בדורסט(Dorset).

חודשיים לאחר מכן, ב־10 ביוני, התייצבנו בביתו של הקונסול לחגיגת יום ההולדת של המלכה אליזבת. עיתונאי מרוקני שנכח במקום, כלל אותנו למחרת בעיתון Le Petit Marocain ברשימת האישים שנכחו. היה חשוב שתעודותינו החברתיות תהיינה ללא רבב, כמו גם התדמית המקצועית שניסיתי להקרין מאז בואי.

שבוע לאחר מכן היתה לנו פריצת דרך נוספת. ג׳ורג׳ אמר לי ליצור קשר עם אדם בשם מר קוני(Cuny), עיתונאי צרפתי ב׳La Vigie Marocaine, ואני נפגשתי איתו לארוחת צהריים. אמרתי לו כי הקונסול השווייצרי בקזבלנקה הזכיר את שמו כאדם שאולי יאות לכתוב מאמר על ״אוסאן״. הוא שמח לשמוע על כך וגמל לנו בכתבה ארוכה שהופיעה ב־25 באפריל, שהציגה את הארגון שלנו בעזרת ציטוט חלקים נרחבים מהעלון שלנו, כמו גם צילום הבית הכפרי שלנו בהרים. פרסום ללא־תשלום זה היה בעל ערך ניכר כיון שהוא איפשר להורי המועמדים שלנו לומר כי שמעו על ״אוסאן״ בעקבות מאמר ארוך בעיתונות המקומית. מודעות בתשלום, קטנות יותר, פורסמו בשני עיתונים אחרים, האחד בערבית והשני – La Vigie.

הכיסוי שלי היה כבר כמעט מושלם ואני הכפלתי את מאמצי ברבאט להשיג אישור מעורפל על המקומות אליהם מוכנים ה־Entraide Nationale ומשרד החינוך לשלוח קבוצות ילדים לשווייץ בחסות ה״אוסאן״. באותו זמן היו כי150 ילדים שנחשבו למועמדים אפשריים. למרות שהיה לי יותר מברור ש־50 הוא המספר הסביר – בהנחה שהצד הכלכלי יוסדר באופן מניח את הדעת, ה״משא-ומתן״ נמשך, ואני הורדתי את המחיר ליום ל-7 ואחר כך ל־5 פראנקים. זה עדיין לא היה נמוך מספיק, אבל נרמז לנו שהשלטונות עשויים להסכים לספק לנו תחבורה בחינם, אם נרד עוד בדרישותינו. לא החמצתי אף הזדמנות להראות את המאמר הארוך ב-  Vigie Marocaine ועכשיו היה ביכולתי אף להציג את כרטיס הביקור הרשמי שלי, כשאני מדגיש את הקשר לשווייץ. פקידים במשרדים השונים ברבאט הורגלו לביקורי הסדירים ונשארו ידידותיים.

כתבתי לג׳נווה ב־8 באפריל כי אני מתכנן לטוס ללונדון תוך שבועיים כדי להביא את דיאנה. אך משפתחנו את המשרד בקזבלנקה רבתה העבודה. ג׳יזל, לעומת זאת, לא רצתה להיפרד לזמן ממושך מדיאנה, ואני הסכמתי לחלוטין – עכשיו, משנתברר כי המשימה תארך לפחות חודשים אחדים, אם לא תתמוטט לגמרי עקב כשלון. היתה רק החלטה אפשרית אחת – ובעקבותיה היה צורך לתכנן את הנסיעה, עם חניה בפאריס ובג׳נווה, כדי לפגוש את נ.ב.א. ור.ר. ואת פרופ^׳ בלוך, ולדווח להם. בי2 במאי התאפשר לי סוף־סוף לצאת לפאריס.

קזבלנקה – פאריס – ג׳נווה – לונדון – קזבלנקה

התקבלתי בשפתיים קפוצות ומעט התלהבות. לא נ.ב.א. ולא ר.ר. – את זה האחרון פגשתי רק לזמן קצר – נראו מעוניינים במיוחד לשמוע תיאורים מפורטים של הקשרים שיצרתי או את שמותיהם. אפילו המכתבים שלי לג׳נווה הוגדרו כארוכים מדי.

ברור כי מעסיקי היו במבוכה. לתוכנית המקורית, שעוצבה בחפזון, היו אמורות להיות תוצאות ממשיות מהירות והמשך יציב. השינויים החד-צדדיים של השליח הסרבן שלהם, כנראה בהסכמת ג׳ורג׳ וראש ״המוסד״ במרוקו, הותירו אותם נבוכים. במקום לאפשר להם להודיע על בואם לישראל של כמה ילדים מרוקנים עוד לפני פסח ועל אחרים שעוד יגיעו, הם מצאו עצמם שומעים על ״רעיונות חדשים״ ועל הצעות שונות, זמן רב לאחר שהחג עבר – הצעות שלא ערבו לאוזנים, כגון לסבסד חופשות לילדים מוסלמים, או להמתין חודשיים נוספים של הכנות לפני שניתן יהיה לצפות לתוצאות ממשיות כלשהן. הם חשו כי אין הם שולטים יותר באיש שלהם בקזבלנקה, אבל ייאלצו לשאת במלוא האחריות להערכותיו המוטעות ולכשלונו הכמעט ודאי.

דכדוך הנפש הגיע עד כדי כך שבתשובה לכמה רמזים הצעתי לכסות את הוצאות המשימה בעצמי, ואפילו הצעתי בסארקאזם שיחליפו אותי בשליח יותר צייתן. כאן שינה לפתע נ.ב.א. את טון הדיבור, והצהיר על אמונו המחודש ביכולתי לא להתרחק מהמטרות המיידיות של המשימה ככל שאני הולך ומעמיק בסבך התככים. הוא אפילו הבטיח לחפש פתרון של פשרה לשאלת הסבסוד לקבוצת ילדים מוסלמים – ללא הצלחה, כפי שהתברר אחר־כך.

חשתי כי אני שוב ״על הסוס״, אך גם מלא מרירות על חוסר ההבנה הבסיסית שנתקלתי בה בפאריס, וטסתי לג׳נווה לדווח לפרופ׳ בלוך. קשר של ידידות התפתח בינינו מאז פגישתנו הראשונה בינואר. למרות שבואם המאוחר של ילדים יהודים (ומוסלמים) יסבך באופן ניכר את מחנות הקיץ של ילדים יהודים, בריטים וצרפתים, הוא מיד הסכים לחפש מקומות לינה נוספים ולטפל במצב כפי שהתפתח – בהנחה שנ.ב.א. ור.ר. נתנו את הסכמתם (שהרי .O.S.E היה תלוי בהם לחלוטין מבחינה כלכלית).

במהרה נוסחו מכתבים להוד מעלתה הנסיכה ללה עאיישה ולמר צ.פ., ראש היחידה לחינוך תיכון. מכתבים אלה היו אמורים להישלח לשגריר השווייצרי ברבאט – דרך משרד החוץ השווייצרי בברן – שיסכים, כך קיוויתי, להעביר אותם ליעדם באופן חצי־רשמי.

מצב רוחי עלה במשך שהותי בת 24 השעות בג׳נווה, ולאחר ששכרתי דירה מתאימה, שבנייתה היתה אמורה להסתיים באוקטובר, נסעתי ללונדון. שם עברתי עוד יומיים עמוסים התרוצצויות: אמי היתה חולה, שתיים מאחיותי עמדו להיות לאמהות: עניינים משפחתיים דחופים דרשו טיפול; האומנת של דיאנה הוצרכה לחזור לג׳נווה, שם תועסק במעון ההרים של .O.S.E  עד שובנו: והחשוב ביותר, היה עלי להרגיע את הורי אשתי ואת אחי הבכור (שהיה נשוי לאחותה הגדולה של ג׳יזל), בן המשפחה היחידי שידע היכן אני נמצא ומה אני עושה.

והיתה גם דיאנה הנהדרת שלנו בת החמישה חודשים, עם ציצת שיער בהיר זקופה על ראשה, עיניה הכחולות־צלולות והפקוחות לרווחה, ולחייה הוורודות, רכות ומלאות, שדרשו כל הזמן חיבוקים וצביטות. הנסיעה הארוכה לקזבלנקה, עם חניה בפאריס, לא היתה בדיוק מסע תענוגות לאף אחד מאיתנו. כששכבה לה מאושרת בסל שלה, ומסביבה ערימות הספרים שהבאתי אתי, הומה, בוכה ולעיתים ישנה, מוקפת בכל עזרי התינוקות הרגילים, היה לי רגע של ספק, שחלף מייד. החלק האחרון של המסע הוכיח עד כמה צדקה ג׳יזל בתלונתה כי אני חסר כישורי אבהות בסיסיים ביותר. הצלחתי להאכיל אותה, אך לא הרבה יותר מזה, ודיילת היתה חשה תכופות לעזרתי. אך אפילו בעזרתה לא יכולתי להסתיר את מבוכתי, משהגעתי אותו ערב והושטתי חבילת תינוקת רטובה ומותשת לאמה המוקסמת, לאחר היעדרות של חמשה ימים(שלי) וחמשה שבועות(של דיאנה).

המשפחה היתה שוב מאוחדת, ומאורע טבעי זה סיפק לנו בתום לב את הכיסוי המושלם. מי היה חושד לרגע שאנגלי – אנגליקני! – המתגורר עם אשתו ותינוקת בדירת מלון ״אנפה״, שליח של מוסד שווייצרי, הוא למעשה שליח ציוני, המשתף פעולה עם המוסד החשאי הישראלי במטרה אחת ויחידה – לא כדי לשלוח ילדים מרוקנים לחופשות ריפוי או הבראה בשווייץ, אלא כדי לאפשר להורים לשלוח את ילדיהם בביטחה לישראל דרך שווייץ, כך שהם עצמם יוכלו לבוא בעקבותיהם, להסתכן ולהפליג במחתרת מחופים נידחים, באישון לילה.

ג׳יזל, דיאנה ו״מאורע משמח״

לפני שיצאתי ללונדון אמרה לי ג׳יזל שהיא הרה, אבל ביקשה לא לגלות להוריה. מצב חדש זה תרם באופן ניכר להגדלת הלחץ הנפשי שנמצאה בו, כיון שחשה אחראית לחיים החדשים שהיא נושאת בתוכה, ויחד עם זאת היא היתה פגיעה יותר מבחינה פיזית. בהתאם לאופיה, לא יכלה שלא להיות מאושרת בהריונה והאינסטינקט האמהי דחף אותה להגן בכל מחיר על הרך שייוולד(אריאן־יעל). היא היתה מודעת לחלוטין לכך שפעילותה במרוקו עלולה לסכן אותו. עם זאת חשה התחייבות מוסרית לעמוד בהתחייבותה ולא לזנוח את המשימה – ולהסתכן בכך שאעשה כמוה – אלא לפעול כמיטב יכולתה למען הצלחתה.

היה גם סיבוך נוסף. בריאותה של דיאנה הושפעה קשות מהחום המעיק וג׳יזל נאלצה להכין מדי יום מאכלים דיאטטיים ולשמור בקפדנות על נקיון וחיטוי.

למרות כל אלה, שיתוף הפעולה שלה מעולם לא דעך ותמיד שוחחנו על כל דבר. היא נהגה לתרגם את מכתבי לצרפתית ולעיתים קרובות הדפיסה אותם בנסיעותיה התכופות למשרד אחר־הצהריים, שם העמידה עצמה לשירות ההורים – יחד איתי, או לבד – או ענתה לטלפונים ורשמה הודעות בהיעדרי. בתחילה הצטרפה אלי לפגישות^, הסדירות עם ג׳ורג' שפעם אף ביקר אותנו (בניגוד לחוקים) בדירת ״אנפה״ שלנו, כדי לראות איך אנו חיים. לאחר מכן הוא אסר עליה להצטרף אלי לפגישותינו הליליות כיון שזה נראה לו סיכון מיותר. כשכמות העבודה גדלה מעבר לכל ציפיותינו, נהגה לפעמים להישאר במשרד עד השעות הקטנות של הלילה, או שהיתה עובדת בערבים בבית הגב׳ תורג׳מאן, סוכנת הנסיעות שלנו.

הכיסוי שלי הוחזק על־ידי הקשרים החברתיים הידידותיים שהיא טיפחה – במיוחד עם משפחת כ. – היא שיחקה את התפקיד של אם צרפתיה מאושרת, הנשואה לאנגלי, בעוד שלמעשה הלחץ הנפשי בו היתה גדל והלך, ובמיוחד בחודש השלישי להריונה, ביולי.

את כל הדברים האלה לקחתי כמובנים מאליהם באותם חודשים מתוחים. הנחתי שהיא תמיד תהיה שם, כאשה, כאם, וכשותפה לעבודה. לא רציתי, או שפחדתי, לראות מעבר לזה, או אפילו לנסות לנתח את בעיותיה ואת המתח הניכר ממנו סבלה. למרות עייפותה הכללית ומצבה הגופני והנפשי – שרק אשה צעירה הרה, החיה דרמה בלתי רגילה שכזו, יכולה להרגיש – היא נשארה יציבה בהתמדתה עד הסוף.

סוף המאמר