פתגמים-יעל לזמי פיה מפיק מרגליות זוהאר תא טאח מן פמהא
- 22. ״אילא אוצל אל כּתף על אל כּתף-רד בּאלךּ אל תתלפא
תרגום – אם הגיעה הכתף [של הבת / הבן] מעל הכתף [של האם / האב] – היזהרי / היזהר [לטעות] מהטעות.
הסבר – הפתגם נאמר על הבנות והאמהות. אם הגיעה הכתף לגובה כתף האם יש להיזהר במילים. מילה של הבת שווה למילת האם
הבת נולדת עם הפנים למעלה ולכן אינה מתביישת עם אמא שלה. הן חולקות ביחד כאבי מחזור ולידה.
אבל הפתגם מתאים גם לבנים. מזהירים את האבא שאם כתף הבן מגיעה לגובה הכתף שלו, צריך להיות ביניהם כבוד הדדי.
23– אילא אוצלתי מנח'ארכּ – עצ'צ'ו
תרגום – אם תגיע לאף שלך – תנשוך אותו.
הסבר – לשון צניעות.
24 – אילה אל-בו יעטי- תא יצח'כ ל-וולד, תא יצ'חכּ אל-בּנו
אילא ל-וולד תא יעטי- אל בו תא יבכּי, ולוולד תא יבכּי
תרגום – אם האב נותן – צוחק הילד, צוחק האב. אם הבן נותן – האב בוכה, הילד בוכה.
הסבר – יש המאכיל לאביו פסיוני… ויש מטריחו… [בבלי, קידושין, לא׳ ע׳׳א-ע״ב].
באחרית ימיו נעשה האב נצרך. לא בטוח שיקבל מה שנתן לבניו ושלא יחשוב כך.
25- אילא א-שארף יחבּבּ יפרח- יפקר לילת לערסו
תרגום – אם הזקן רוצה לשמוח – יזכור את ליל כלולותיו.
הסבר – זכרון של שמחה לזקן.
יסודות פסיכולוגיים: קלונו ואצילותו של הנדכא האני־העליון של הקבוצה השלטת-בת יאור
יסודות פסיכולוגיים: קלונו ואצילותו של הנדכא
האני־העליון של הקבוצה השלטת
כל המשטרים האימפריאליסטיים מבקשים צידוק לעצמם בטענה שהם נושאים ב״שליחות ציביליזאטורית״ המוטלת על עם עליון שנצחונותיו הם עדות להתקדמות הטוב, הצדק והמידות הטובות עלי־אדמות. מעשי־הנבלה הקשורים בכיבושים — שחיטות, החרמות, הגליות ואמצעי־דיכוי — מושתקים, או שהם מושמטים מסיפורי־הקורות. בזרועות פתוחות כביכול מקבלים העמים הנכבשים את מצעד־הנצחון של האמת. ההיסטוריה עצמה נעשית אפוס המצדיק את יתרון־זכויותיהם של המנצחים ומעלה אותו על נס. אגדות מייחסות למנוצחים מקיאבליות דמיונית, המבליטה את המידות הטובות הבדויות של המנצחים: הללו מוצגים כגיבורים ישרים ונדיבי־לב.
הדיכוי המתנהל באין מפריע, בתוקף החוק וכוח־הזרוע, מפתח אצל קבוצת־הרוב דפוסי־התנהגות הנקבעים על־ידי המסורת, המנהגים וההיסטוריה. לא נחזור כאן על ניתוחיהם של סוציולוגים שהתמחו בחקר התנהגותם של קיבוצים שליטים ונשלטים. לצורך עיון זה די לנו שנעלה מספר רעיונות בנוגע לסימני ניוון שאפשר להבחין בהם אצל קיבוצי ד׳ימים.
אך תחילה ראוי לומר שאי־אפשר לקרוא את ההיסטוריה של עמי הד׳ימים בגרסות החלקיות שמציגה העדה המנצחת. עלינו לזכור שהאומה שפטה את התנהגותם של הד׳ימים בהתאם לערכיה שלה: אם ירכוב ד׳ימי על סוס הרי יש בכך משום רברבנות, אם ילבש לבוש לבן או ירוק יש בכך משום חוצפה. הנה כי כן חובה עלינו לפרש את ההאשמות נגד הד׳ימים לאור הערכים והאיסורים של החברה המאשימה. זאת ועוד: לעתים קרובות השנאה והקנאה, המבצבצות ועולות מתוך התיאורים, מעוררות ספק במהימנותן של העובדות, הואיל ועצם החזרות התכופות על חטאי הד׳ימים —בוגדנות, ערמומיות, עשירות, מונופולים כלכליים, הפרת הד׳ימה — באות לכאורה לשמש אמתלות לענשים, מה־גם אם נזכור שהעדה המנצחת השאירה לעצמה את הזכות לבטל את הד׳ימה כל־אימת שיהיה הדבר נוח לה. דו״חות הקונסולים מן המאה הי״ט מביאים גרסות ופירושים מנוגדים לאותן עובדות עצמן. חובה עלינו להיזהר בפירוש הכתובים האלה, שהרי זכור לנו כי נמנעה מן הד׳ימיס הזכות להעיד בשבועה בבתי־דין מוסלמיים דתיים. יתר על כן, עקרון הענישה הקיבוצית, שלפיו העדה כולה אחראית לעבירותיו של אחד או אחדים מבניה, גם אם לא תמיד ננקט הלכה־למעשה, הרי הוסיף עוד יסוד של אי־בטחון למצבם. אין כוונתנו לרמוז כאן שהד׳ימים היו מצוינים במידות טובות יותר מכובשיהם. הואיל וטבע האדם אחד הוא בכל מקום, היו מעלות וחסרונות דומים מצויים בשתי הקבוצות. אף־על־פי־כן, בעיני המנצחים התבטא חטאם הראשי של הקיבוצים המנוצחים בכך שהיו יורשי התרבות, המדעים, הקרקע והאוצרות של הארצות שמכוח הכיבוש נבלעו בדאר אל־אסלאם. הואיל והטראגדיה שלהם מדינית היתה בעיקרה, הרי בלי חשש שנסתור את עצמנו נוכל לקבוע כי האסלאם כדת התייחס בסובלנות ל״עמי־הכתב״. לאמיתו של דבר, סתירה זו עצמה, בין הסובלנות הדתית המוסלמית — שתכופות כל־כך היא מופיעה בהיסטוריה ביחס לדתות־ההתגלות — ובין הדיכוי המדיני, היא שאיפשרה ללאומים הד׳ימיים להתקיים, ולו אך מכוח תהליך של התאבנות.
הערת המחברת: ההפרדה המשתמעת מדברי המחברת בין האסלאם כדת לבין המערכת המדינית המדכאה שבמסגרתה חיו הדימים עשויה להטעות. האסלאם הוא מערכת הלכתית כוללת־כל; הוא חוקת המדינה כשם שהוא מסדיר את יחסי האדם עם ריבונו וכשם שהוא קובע בדיוק בחוקים מוגדרים היטב את מעמדם של הלא־מוסלמים במדינה המוסלמית. במסגרת חוקת־המלחמה שלו, המערכת המדינית בכל מדינה מוסלמית ראתה עצמה אחראית להוצאתו של החוק לפועל, ובכלל זה חוקי הד׳ימה. כפי שהראתה המחברת בפרקים הקודמים, חוקי הד׳ימה מבוססים היו על שלילת זכותם של העמים הד׳ימיים והפיכתם לנסבלים, כלומר תלויים בחסדיו של השלטון המוסלמי ובמידת החומרה שבחר ליישב בה את חוקי הד׳ימה. הדיכוי המדיני של הד׳ימים הוא, אפוא, פועל־יוצא של פירוש החוק הדתי ואינו נפרד ממנו.ע"כ
ניכורו של הד׳ימי
לעתים קרובות היתה הרמה המוסרית והאינטלקטואלית של העדות הד׳ימיות תלויה במנהיגיהן. אם היו הללו בורים ומושחתים, היתה העדה המדוכאה כבר ממילא שוקעת בבינוניות וקופאת על שמריה. התפקיד המכריע שמילאו המנהיגים ניכר במיוחד בתקופות של שמד, כשהיו ההמונים המהססים הולכים בעקבות אלה הנושאים באחריות להנהגת העדה ולהגנת ערכי־הרוח שלה. אולם גם מצבם של הנכבדים לא היה נטול דו־משמעות. הנכבדים, שהיו מתווכים בין המוני הד׳ימים לבין השלטונות המוסלמיים המנצלים אותם, נעשו לעתים קרובות סוכני הדיכוי ומשענתו דווקה בגלל זכויות־היתר שנתלוו לתפקידיהם. מעמדם זה, שאיפשר להם להתעשר, ביסס את שליטתם על עדתם. נכבדים אלה מסורים היו פי-כמה לשליטים מפני שיוקרתם וקיומם הרופס תלויים היו בגחמותיו של העריץ. הואיל והכירו באחריות הרובצת עליהם אך גם הושפעו מן האינטרסים המעמדיים שלהם, הרי על-ידי ששימרו את מנגנון הדיכוי הבטיחו את קיום עדותיהם עד שהבשילו התנאים לאכיפת האמאנציפאציה על־ידי מעצמות אירופה. ביטולה של הד׳ימה איפשר את שיחרורם של הכוחות שפעלו נגד מימשל־העריצות של הנכבדים ונגד השליטה הרוחנית של כלי-קודש חשוכים, וכך הגיעו הדברים לידי משבר־זהות בקרב מיעוטים שלא הוטמעו על־ידי האומה.
כוחם הכלכלי של הנכבדים, הילתם הרוחנית של החכמים ואיומיהם של כלי־הקודש כל אלה בצירופם סייעו לקיים את ליכודו של הקיבוץ. אולם לעתים קרובות היתה הסתאבותו של קיבוץ מבוזה מביאה לידי עריקות בקרב המשכילים.
המשכיל הד׳ימי, שנמשך אחר תרבות־הרוב, שבעת־ובעונה־אחת השפילתו ולא נתנה לו דריסת־רגל בתוכה אף הכשילה את שאיפותיו — ואשר בתוך כך גם נמעך על־ידי כוח־שלטונם של הנכבדים בעדה — נפל, במקרים קיצוניים, קרבן לעיוותי־אופי אישיים וקיבוציים הקשורים בשנאה־עצמית. תופעה זו נתגלתה בעיקר לאחר 1860, מאז החלה האמאנציפאציה של העדות הנוצריות, ויש בה משום הסבר חלקי להכרעתם הערבית של משכילים נוצרים.
ה״המרה״ של הנוצרים המזרחיים לערבאות תוצאות רבות היו לה. היא ניתקה אותם מן ההיסטוריה הנכבדה שלהם מלפני האסלאם, והורידתם לרמת הכובשים הערבים־הבדווים, אשר להם הנחילו את הציביליזציה שלהם. מאחר שבכך ויתרו על ההיסטוריה שלהם, על לשונם ותרבותם, נעשו עמים תלושים, מרוסקי־אברים, כרותי־זכרון. הקשרים המסורתיים, התרבותיים והדתיים שגיבשו את הסולידאריות והאחדות של ציבורי הד׳ימים הנוצריים התפרקו. על הפאלימפסֶסט המחוק הזה צמחו מיתוסים. תוך שהם מתחפשים לערבים,נלחמו הנוצרים למען הזכויות הערביות שלהם ולא על זכויות־האנוש שלהם כנוצרים. משך תקופת הקולוניזציה הנוצרית הצליחו רבים מהם לתפוס מקומות רבי־השפעה בתרבות או בפוליטיקה כערבים, הנלחמים לעצמאות לאומית(ערבית), אבל בכך לא ביססו את זכויות הציבורים הנוצריים שלהם להוציא את לבנון. היהודים בחרו בדרך אחרת. רק לעתים רחוקות היה להם חלק בפן־ערביות, ולפיכך לא מילאו שום תפקיד פוליטי, ואף־על־פי־כן הוקאו מתוך האומה. לסיכום, אפשר לומר שלאחר אלף ושלוש־מאות שנה של תלאות והשפלות הסתיים הנסיון היהודי־הנוצרי בדאר אל־אסלאם בכשלון.
מתוך ויקיפדיה:
פַּלִימְפסֶסְט (בכתיב לועזי: Palimpsest; במקור דרך לטינית מייוונית: פַּלִימְפּסֶסְטוֹס, παλίμψηστος, παλιν – שוב, ψαω – מוחק) הוא מגילתקלף כתובה, בדרך כלל מימי הביניים, שנמחק או גורד ממנה הכתוב הקדום, ונכתב תחתיו טקסט חדש. הכתוב הנוסף נכתב אם משום חיסכון ומחסור במגילות קלף, ואם משום הקשר בין מה שנכתב בעבר לבין מה שנכתב מאוחר. ייתכן גם שעל גבי הכתוב הקדום נכתב רובד חדש יותר של פרשנות או הרחבה.
הפלימפססטים הם מקורות מעניינים וחשובים לגילויים בפלאוגרפיה, חקר כתבי היד העתיקים, משום שהם מביאים כמה סוגי כתב על אותה יריעת קלף עצמה. בפלימפססטים מסוימים ניתן להיעזר גם בחקר הפרשנות, שינויי נוסח וחילופי גרסאות.
ובהשאלה, פלימפססט הוא סמל לכתוב רב רובדי, רב שכבתי, שבו החדש מתרבד על הקדום. וגם להפך, מגילה מחוקה, שהמקור נמחק ממנה על ידי כתובים חדשים.
דלת־העם, המדוכאה ביותר, מטבע־הדברים היתה עשויה ביותר להתלונן על הדיכוי מצד הנכבדים מבית ומצד הקבוצה השלטת מחוץ. אך כל דחייה של המבנה המידרגי בעדה פנימה, הנחוצה לשיחרורה הגמור, היתה מצריכה מחשבה מדינית ואירגון מדיני. במצבו וסביבתו של הד׳ימי לא די שהיה הדבר בגדר הנמנע, אלא גם היה בו משום התאבדות. התקוממות בתוך העדה היתה עלולה לשמש עילה למעשי־תגמול קיבוציים אלימים מצד המוסלמים, שהרי הד׳ימים נסבלים היו רק בשל התועלת שהביאו לאומה. משטר הניצול שפעל באמצעות הנכבדים — אותו משטר עצמו ששימש ערובה לגביית מסים ולתשלומי־כופר — הוא גם שהבטיח את קיומן של העדות. מרד נגד הנכבדים לחיסולם של מסי־העושק עלול היה באותה עת לתת היתר חוקי לחיסולם הפיזי של הד׳ימים ולהחרמת רכושם. חקר העדות הד׳ימיות שידגיש את התבססותם הכלכלית של הנכבדים, אלה משתפי־הפעולה המיוחסים עם המשטר, יהיה בו אפוא משום התעלמות מתנאי־קיומם הממשיים של ההמונים. תנאי הסביבה גם הם מנעו כל אפשרות של מרד. היעדרם של בתי־דפוס, מיעוטן של הדרכים, סכנותיו של מסע ממקום למקום ואיבתה של הסביבה — כל אלה הדגישו את בידודן הגשמי והרוחני של מובלעות הד׳ימים מעוטות־האוכלוסים, שפזורות היו
על־פני שטח עצום וחסרות־מגן, ועמדו בפני כוח־הזרוע והחוק כאחד. ועל כל אלה יש להוסיף את הניגודים בין העדות השונות עצמן, שנתפלגו מחמת רגשי־שנאה כיתתיים שטופחו בקפידה על־ידי השלטון — אם לא לובו על־ידיו.
תעודות ומאמרים על יחס האסלאם לגבי דתות האחרות….מקורות ומאמרים שונים בכל השפות…… בת יאור
- הנוצרים בבגדאד: קובלנה אל הח׳ליף(1220)
מכתבו של אבו־עבדאללה מוחמד אבן יחיא אבן פד׳לאן
מספרים עליו [על אבן־פד׳לאן, נפי 1233], כשהיה עומד בראש הדיואן לאנשי החסות, הגיש מכתב ארוך לח׳ליף (אל־נאצר), וזה לשונו: לפי שיטת האמאם אל־שאפעי(ירצהו אלוהים), המס הנגבה מאנשי החסות — כלומר מן היהודים והנוצרים — מדי־שנה־בשנה בשכר ישיבתם בעיר־השלום [בגדאד] והנאתם מטובותיה, אין החוק הדתי קובע לו שיעור שאין להוסיף עליו, אלא הוא קובע לו שיעור של דינר אחד שאין לגרוע ממנו. אבל מותר לגבות יותר מדינר ועד למאה דינרים, כפי מה שהיד מגעת לגבות מהם. ודבר זה ניתן לדעת אדוננו [הח׳ליף] הרמה.
והנה למעשה אין החוק הזה ניכר לא בהם ולא במצבם ולא בנכסיהם, כי רובם נוטים להמעיט את סך התשלומים המוטל עליהם, והם נחלקים לשכבות וסוגים שונים. מהם שעובדים בשירות הדיואן ומקבלים משכורת הגונה, מלבד אשר ישלחו ידיהם לגזול מכספי הסולטאן ונתיניו ואשר יקבלו מן השלמונים והשוחד. ויכול שתהיינה הוצאותיו של אחד מהם ביום עולות על סך המס שהוא משלם בשנה. ונוסף על זה החופש הגמור והכבוד הגדול שהם נוחלים, והתנשאותם על ראשי נכבדי המוסלמים.
וכבר ראו עבדך ואחרים מחכמי־הדת שהיו אתי בבית־המסים לקבל את מתנות הציבור איך אבן אל־חאג׳ב קיצר העביר ממשרתו את אבּן מחרז אל־פָקיהּ ומינה במקומו את אבן־זטינא, מזכיר בית־המסים, לכהן במשרתו. אומרים עליו על עלי(ע״ה) שהוא ציוה שלא להשוותם במושב ולא ללוות את מתיהם ולא לבקר את חוליהם ולא להקדים בשלומם. וכבר שאל אבן אל־מהדי את פי עבדך ואחרים בענין מינויו של אבן־שאוה למפקח על ואסט,- עיר שיסדו הכובשים הערבים ב־702 בדרומה של עיראק. והיתה תשובת עבדך לשאלתו שלפי הדין אסור הדבר. ועוד הזכרתי לו אותו מעשה שהיה באבו־מוסא אל־אשערי בימי עומר אבן אל־ח׳טאב (ירצהו אלוהים), שפעם אחת מסר לו(אבו־מוסא לעומר) דין־וחשבון על אחד המחוזות והלה נחה דעתו מכן. הוא שאל מי כתב זאת? — באותה שעה היה עומר יושב במסגד — ואבו־מוסא השיב ואמר: האיש העומד בפתח המסגד. אמר עומר: ולמה אינו נכנס, הטמא הוא? ענה: לא, אבל הוא נוצרי! אז כעס עומר ואמר: כלום מקרבים אתם את אלה שריחקם אלוהים? כלום נותנים אתם אמון באלה שחשבם אלוהים לבוגדים? כלום מרוממים אתם את אלה שהשפילם אלוהים? אי־אפשר שיכהן האיש הזה במשרה זו באחת מערי האסלאם. ועוד, הרי אין להם בשום מדינה אחרת אותו הכבוד והחשיבות והמעמד שיש להם בעיר־השלום [בגדאד], ואף אם יגבו מהם כפליים כסכום שגובים מהם עכשיו, עוד יישארו רווחים גדולים בידיהם. שהרי יש ביניהם רופאים בעלי הכנסות רבות, לפי שהם מבקרים בבתי השרים והעשירים, ויוצאים ובאים אצל גדולי הממשלה, ומנהג בני־אדם לתת לרופאים יותר מכדי משכורתם בתורת מתנה. והרי האנשים האלה אינם מושכים את ידם מכל לבוש מפואר, והם אוספים דינרים למכביר, ויוצאים בתלבושתם היקרה בימי החגים והמועדים, וכל זה על אף היותם משפילים את ערך הרפואה ומקלקלים בבריאות מזג־הרוח והגוף.
והננו רואים שהצעיר שבהם עד שלא גרס יותר מעשר שאלות חוּנין וחמש רשימות מספר חזפרת אל־פחאלין, והנה כבר שינה את בגדיו וחבש לראשו מצנפת גדולה וקבע לו מקום מושבו על בימה בשווקים וברחובות, כדי שיכירוהו בני־אדם, וישם לפניו את המכחול לכחול את העיניים ואת צנצנת־הסמים [סמי־הרפואה], והיה זה מעשהו מבוקר עד ערב. לזה הוא גורם נזק בגופו ולזה מנסה בעיניו, ולעת ערב הוא שב אל ביתו ומכחלתו מלאה שברי דינרים.
חונין אבן־אסחאק אל־עבאדי — רופא נוצרי ידוע (873-810).
ולאחר שיצאו לו מוניטין בשבתו על בימתו ורב מספר מכריו הרי הוא מתחיל לחזר ולבקר בבתים [של החולים].
ויש מהם בעלי עסקים, כגון הבשמים ומוכרי המכולת והמוכרים בקמעונות, בעלי ההכנסות הגדולים והרווחים הרבים (הבאים להם) מכספי הסוחרים המוסלמים, ממה שהם מפחיתים ממידת אבני־המשקל וממה שהם מקלקלים במאזני הזהב ומאזני הרוטלים ומתרמיתם ונבליהם במכירת המצרכים.
ומהם בעלי מלאכות ותעשיות, כגון הצורפים וכיוצא בהם, אשר ימירו במכסת הזהב והכסף, שהם גונבים את הזהב ושמים תחתיו נחושת השווה לו במשקל. אף גונבים הם את הכסף ושמים תחתיו בסתר פעם זפת ופעם דבר אחר ככל אשר תמצא ידם. ומהם פקידי בית־האוצר, הגוזלים בעת קבלם כספים ובעת שלמם. ומהם החלפנים המקלקלים בכספי בית־המטבעות.
ויתר על כן, הם עומדים בקשרי ידידות עם המוסלמיות והמוסלמים ומבזבזים הון רב כדי להשיג את מגמתם בהשחתת המידות ותענוגי החיים ותפנוקי המאכל והמשתה, בעוד שבכל זמן היו מוכרחים ללכת נכאים וללבוש בגדים מבדילים כפי חיוב הדין עליהם.
והנה עומר אבן אל־ח׳טאב(ירצהו אלוהים) ציוה לכל מושלי המחוזות לגזור על אנשי החסות שיגוזו את שער בלוריתם ויחתמו את צוואריהם בחותמות של עופרת או ברזל וירכבו על אוכפיהם רכיבת־צד וישימו אבנטים על מתניהם ובזה ייבדלו מהמוסלמים. וכן היה מנהגם של הח׳ליפים תמימי־הדרך [כינוי לארבעת הח׳ליפים הראשונים]. והאחרון שהכביד את ידו עליהם הוא אל־מוקתד׳י באמר־אללה (908-32) שהכריח אותם לנהוג כמו שנהגו בימי (הח׳ליף) אל־מותוכל, וציוה עליהם לתלות פעמונים בצוואריהם ולהציב פסלי עצים על פתחיהם, כדי שיהיו מסומנים בין בתי המוסלמים. ולא עוד אלא נאסר עליהם שיהיו בתיהם גבוהים מבתי המוסלמים. וכן חייב את היהודים ללבוש בגדים נבדלים [משל המוסלמים] ומצנפות צהובות ואת נשיהם חייב שתלבשנה רדידים מצבע הדבש ותצאנה בנעליים של שני צבעים, הנעל האחת שחורה והשניה לבנה, ושתתלינה על צוואריהן ענקים של ברזל בשעת כניסתן לבתי־מרחצאות, ועל הנוצרים גזר שילבשו בגדים בעלי צבעים שחרחרים או אפורים ויחגרו אבנטים על מתניהם וישיאו צלבים על חזיהם, ואם ירצו לרכוב — אסור להם להשתמש בסוסים כי אם בפרדים וחמורים בלי אוכפים, וירכבו על צד אחד בלבד. ואף־על־פי שהעול הזה הוסר מעליהם הרי המסים נשארו כמו שהם ולא הוכפלו עליהם, בעוד שברוב הארצות עודם נאלצים ללבוש בגרים מיוחדים ואינם עוסקים אלא בעסקים היותר נמאסים. למשל בבוכארה כל מנקי המחראות וצינורות־השפכים וכל מקבצי האשפתות הם מאנשי־החסות. ובעיר חלב, שהיא קרובה אלינו יותר, עדיין הם מסומנים בתלבושתם.
והנה,לפי דין תשלום המסים, חייב המשלם להיות עומד על רגליו והמקבל צריך לקבל מיושב, והלה יגיש את הכסף בידו כדי שיקבל אותו המוסלמי מאמצע כפו. וכן צריך שתהיה בשעת־מעשה יד המוסלמי על העליונה וידו של איש־החסות על התחתונה והלה יטה את זקנו והמוסלמי יסטור לו על לחייו ויאמר לו: ״פרע את חוב אללה, אתה הכופר אויב אללה״. אך היום אין בהם מי שיבוא אל הגובה בעצמו אלא הוא שולח את כספו בידי משרתו.
ואלה הצאבּאה (המנדעים), שהם כידוע עובדי־כוכבים השוכנים במחוז ואסט, היו לפנים מאנשי־החסות, וכאשר שאל הח׳ליף אל־קאהר באללה את פיו של אבו־סעיד אל־אצטח׳רי, מוותיקי שיטתו של אל־שאפעי, על עניינם, השיב לו הלז שמצוה לשפוך את דמם ושלא לקבל מהם מס [כדרך אנשי־החסות]. וכאשר נודע הדבר להם שיחדו אותו בחמישים אלף דינר והסיר את ידו מעליהם, והיום אפילו אינם משלמים מם ואין לוקחים מהם שום דבר אף־על־פי שהם תחת שלטון המוסלמים. ומאמר אדוננו יקום! (עמ׳ 65-62)
אבן אל־פ׳וואטי (נפ׳ 1323), אל־חואדת׳
הצאבאה– כת מינים אשר דתם מעורבת מיסודות של יהדות ונצרות, ויושבים היו בדרומה של עיראק ומדברים ערבית ופרסית. במשפט המוסלמי יש סתירות בשאלה אם היו למנדעים כתבי־קודש מן השכינה ואם לפיכך ייחשבו ד׳ימים.