מורשת יהדות מרוקו

ביום כה' סיון ש' הברכות לפ"ק

איש חמודות. מדובר בו נכבדות. מאן דרחים רבנן. ובצל שדי יתלונן, הכי קרא שמו זית רענן ה״ה מעי ידי״ן ואו"ע החכם המרומם רצ״ו הגזבר הנאמן בהר סי' סי^, אהרן אלבאז יצ״ו אתה ה^, תשמרהו וכבוד והדר תעטרהו ביר״א

אחדש״ו באה״ר וחי״ן וציל״א גם היא נגד פני עליון. השוכן בציון. אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. גם עשויר נלוה. לישרים נאוה. ברבות הטובה. גם עד זקנה ושיבה כי״ר. טעמא דאיבא דבור ולנעומי מודע מבשר ואומר מהגעתי פעי״ת פא׳ס יע'א לחיטו'ל. ובאמת דקשה עלי פרידתך כי נפלאה אהבתך לי ומבנך היקיר החכם ר רפאל הי״ו כריע באח לי ומנב״ץ אשת חיל. כאסתר המלכה בת אביחיל. והן בעודני חי זכר אזכרבם על כל הטובות אשר עשיתם עמדי מלב ובנפש חפצה. ועיני לשמייא נטלית בכל לבי ובכל מאדי. ואמר צולו' צולו' זכות המקום המקודש בית אל יכוב״ץ יכולה היא שתגן אלף המגן עליכם ועל בניבם למען ישבו ישרים. שקטים ושאננים הן עוד רבות בשנים כי״ר. ומודע לך אחי בי נתאכסנתי בבית הגביר החכם המרומם סי' יעקב אפלאלו יצ״ו בעבור סיבה. כי הבעה״ב הראשון יש לו בנין בביתו והיה בלתי אפשר להתאכסן אצלו. כי היה המקום צר כי אינם מחזיקים אפילו אנשי הבית וההכרח לא יגונה ולא ישובח. הן עתה למע' ידיד נפשי ואו״ע מר דינא הרב המובהק כמוהר״ר מלאך רפאל נרו׳ אדושט״ו באה״ר וחי״ן. למע' ידי״ן ואו״ע מד דינא הרב המובהק מלאך רחמים נרו׳ אדשוט״ו. למע' מר דינא הרב ר׳ יקותיאל ואחיו וחתנו אדשוט״ו. למע' הרב במוהר״ר ד׳ חיים אליהו ובניו אדשוט״ו. לאחיו של ר רפאל הי״ו אדשוט״ו. ותאמר למע' חו״ר בישיבה הי״ו שבבר כתבתי מכתב לעה״ק ירושת״ו. בעבור הספרים. ותמיד תהלתם בפי מכל אנשי העיר ובפרט מהשכנים הי״ו. ואתיא מכללא מהרב ר׳ רפאל משה הי״ו. כי אהבתם חקוקה בקירות לבי. ותמיד אני משתבח מהם כעל כל גמולות טובות אשר גמלו עמי. ובכן הרימותי ידי אל ה^, אל עליון. אני אברך ולי נאה לברך ברבת אברהם יולדו של ברבי יוסף. זכות המקום הקדוש והנורא יגן עליהם ועלינו למען יקומם וירומם ויגביה כוכב מעלתכם, בשובע שמחות. על מי מנוחות כי״ר למע^' כל חכמי הישיבה הלומדים בבית ה^,. תדב״ש לאחיך. היקר ובנו כי אני אברכם. להשי'ך סי׳ משה הי״ו אני אברך אותו. למע' החכם ר יונה הי״ו אדבשוט״ו ותדרוש בשלומו של האזור שלו שיהיה שלם במדות להגזבר קופת חסידים שלמה אהרן ך אישלוש הי״ו אדב״ש ושישתדל על ענין הקופה לצאת מדי יום ביומו בבה״כ ואל יתרשל ואל יתבייש בדבר גדול בזה ויהיה עז כנמר. וקל כנשר ורץ בצבי. וגבור כארי, לעשות רצון אבינו שבשמים וזכות מצוה דנא ה' יפקדהו בבנים זכרים לחיים ולקיימא כי״ר לכל אהובים וריעים ולכל יחידי סגולה של עי״ת צפרו יע״א אני אברכם בזכות התורה יחולו על ראשם למעי האורחים הגברים הי״ו תדבשוט״ו, ולהיות העת נחוץ אין ערוך אליך רק החיים והשלום, כ״ד אנא זעירא דמן חבריא שד״ר כוללות חסידים מעה״ק ירושת״ו הבטוח בחסדי המלך שהשלום שלו והוא הצעיר

אברהם יוסף בכה״ר שלמה ס״ט

ביום כו' תמוז דהאי שתא וה׳ר׳ב׳י׳ת׳י׳ את זרעך לפ״ק

פרי עץ הדר הוא בטעמא וריחא. שפתותיו שושנים מירא דביא במענה פיו לאיש שמחה. דורש טוב לעמו בחמלה וחנינא ובעינא פקיחא. ה״ה מע' ידי״ן ואו״ע הגביר המרומם הגזבר המפואר בעל אכסניא נאה רצ״ו בהר סי' אהרן אלבאז יצ״ו אתה ה^, תשמרהו. וכבוד והדר תעטרהו. כיר״א.

אחרי דשו״ט באה״ר וחי״ן ואמר צולו' צולו' לרוכב בערבות. לאלפים ולרבבות. למען ישב עולם. וחי לעולם. ברבות הטובה,                   לאלפי רבבה, כי״ר.

כאשר תעשנה הדיבורים לבטא בשפתים להניד כי ישר משו"ט יה״ר שכן מלא. ועוד בה אשיריה׳ למרס בדם אהבה כי נפלאה אהבתך לי ומים רבים לא יוכלו לכבות את אהבה וכו' שכל עוד וזמן שאעלה זכרונבם לפני הם זולגים עיני נהרי נחלי דמעות ביודעי טבעכם ולבבכם הטובה. והן בעודני חי זכור אזכרבם על כל הטובה אשר עשיתם עמי ויה״ר מלה׳ תהיה משכורתבם שלמה כי״ר. והנה בעתה החדשות אני מגיד כי הן כהיום באו הנה פה העירה יע״א ידי״ן את שאהבה נפשי הגביר המרומם רצ״ו בעל אכסניא נאה סי^, יוסף אזולאי הי״ו ובנו ות״ח אחר ש״ץ ואחיו של סי' יוסף תוככי עי״ת אולד זנן יע״א ואמרו לי שרוצים ללכת להשתטח על קברי הצדיקים אשר במח״ק ולהתעכב שם יום או יומיים אי ע״כ אחפ"ק נא לשון בקשה כי סמכתי על אהבתך. ובאמת אמרו מגלגלין זכות ע״י זכאי, תו״ם בהגיעם למח״ק אזור כגבר חלציך לקיים מצות הכנסת אורחים והם ראויים לכל כבוד שבעולם. ואני גמול חסד מסי^, יוסף הנז' עכ' הטובה אשר עשה עמי בהיותי במח״ק. וכמעט הוא הגדול במקומו. והוא עומד עם כל השלוחי כולל העוברים במח״ק. והוא עשיר ומכובד וקולע אל השערה וכו'. ומעלה אני עליך כל הכבוד והנח״ר אשר תעשה עמהם כאלו עשית עמדי. וא״כ לידי״ן ואו'ע כרע כאח לי בנך היקר החכם ר' רפאל יצ״ו אני אברך ברכת אברהם יולדו על ברבי יוסף ויה״ר שהקב״ה יפקדהו בבנים זכרים לחיים ולקיימא. ואני מצוה אותו גם כן למען יעומד חי לדרוש להם מבוקשם ולכבדם, רק אין דבר זולת לכל חו"ר מח״ק ואתייא מבללא למע' רחימא דנפשין הרב המובהק מלאך רפאל יצ״ו אדברה נא שלום רב באה״ר וחי״ן לכל אהובים ורעים ויחידי סגולה ממח״ק אדב״ש ולביתך נאוה קדש אשת חיל בת אביחיל ובניו היקרים ובתו אני אברכם ברוב עוז ושלום. ב״ד אנכי איש צעיר איש ירושלים שד"ר כולל חסידים בית אל יכב״ץ הבטוח בחסדי המלך שהשלום שלו והוא הצעיר

אברהם יוסף בכר׳ שלמה ס״ט

רבי יוסף בכור ן' ונישתי

שליח כולל ירושלים

ה׳ תרל׳׳ד – תרמ׳׳ז(1874 – 1886)

נולד בירושלים בערך שנת תר׳(1840) ונפטר שם ט׳ ניסן תרע״ו(1916). בחדש אייר תרל״ח (1878) נשלח למרוקו וכמו כן בשליחות בית אל למרוקו וכן למרוקו בשנת תרס״ד (1904) המסמך שלפנינו לא מצויין בו שום תאריך ונכתב למר אהרן אלבאז שהיה אז גביר בעמיו.

ראש הרבנים באה״ק

והועד הכללי הק'

לעדת הספרדים

בעה״ק ירושלים תובב״א

לעי״ת צפרו יע״א

שלום רב וישע רב מציון קרית מלך רב, לכבוד ידידנו מעלת תהלת האור כי טוב הגהמ^, רצ״ו ומרבה להטיב אוהב שערי ציון וירושלים ת״ו כשת^' סי^, אהרן אלבאז יצ״ו נרו' יאיר וחי לעולם ובריא אולם כיר״א

אדון יקר!

זאת מאתנו לצוות למע^' מר שלוחנו האי מרגניתא טבא הה^, הרב המובהק ואח לברך ור"ק בנשק^, כמהר״ר יוסף בכור ן׳ ונישטי הי״ו אשר חלינו פניו למען יצא מאתנו שליח נהוג מכוללות עקו״ת ירושלים ת״ו להחיות כמה אלפים נפשות עניים אביונים יתומים אלמנות תלמדי חכמים העטופים ברעב ועינינו רואות וכלות ואין בידינו להושיע לנהל את העם הרב הזה ומעולם לא הביע מצב כו' עקו"ת ירושלים ת״ו כימים האלה אשר ירדה לטמיון, ומפי מע' מר שלוחנו הרב הנז', יוסף עינינו יצ״ו ידע נאמנה במה אנן קיימין, אי לואת באנו לחלות פנ״ק נא ידיד הי וידידנו יעשה לכבוד ה^, ולכבוד ירושלים עקרת ת״ו להיות עורה בצרות לעמוד לימין הרב השד״ר יצ״ו הנז' לעשות נדבה כפולה ומכופלת להנהונה לפי גודל דוחק כוללנו, בטחנו באהבתו ובחמלתו שכה יעשה וכה יוסף בתוספת המרובה. באופן שיצא מאתם הרב השד״ר הנז' יוסף חי ומלא ברכת ה' ומה^' תהיה משכורתו שלימה. ואנן מהכא תפלתינו קבע לפני כתל המערבי למען יאריך ימים, רבות בשנים, דשנים ורעננים בבנים ובני בנים. ברוב ההצלחות. ושובע שמחות, כנהר וכנאה^, החותמים בצעריך׳ ירושלים ת״ו ברב עז ושלום

הצעיר יעקב שאול אלישר.. יוסף נסים בורלא… הצעיר שלמה משה סוזין… גבריאל שבתי… רפאל עוזיאל… חיים נסים ברוך

אוצרו של כלב

בעיירה מיסור היה היחס אל העשיר יחס משונה. כמעט הכל סגדו לו, ומבטיהם של פשוטי־ העם היו נשואים אליו, אל בעל המזל, מכל פינה מפינות העיירה. ואם גם אדיב היה עשיר זה ולא מתנשא, לפי שידע כי מעמדו נובע בעיקר משום עושרו, על אחת כמה וכמה היו מביטים בו.

כזה היה שמעון העשיר. מצב עגום הוא זה, בו, מרוב עוני, דלות ואביונות, שוב אי־אפשר להבחין למי ולמה שייך כל אדם ואדם, מלבד אל הדלות. הכל נדמים כבנים לאותם הורים — לדוחק ולבטלה, לניוון ולרדידות.

כזו היתה חנינא העניה.

זו היתה, ובכל זאת אחרת: לפני חמש עשרה שנה עזבה את בית אביה, שמעון העשיר, והלכה לקשור גורלה בגורלו של בחיר־ליבה, יעקב, בן למשפחת עניים פשוטה. יעקב עשה הכל כדי להצדיק נישואיו לחנינא בת שמעון, אך כל נסיונותיו ומאמציו היו לשווא ורק מפח־נפש ובושת־פנים גמלו לו.

יעקב לא הסתיר מאשתו דבר, והיה קושר כשלונותיו הרבים בחוסר מזלו, לפי שהאמין במזל, באמונתם של הדלים. לבסוף החלה לכרסם בליבו ההשלמה עם גורלו, עד כי האמין, שכהוריו העניים נועד אף הוא לחיי־עוני.

זכרון אחד היה שמור לו, ליעקב, בליבו, זכרון היום בו העז לבקש את יד חנינא מעם אביה, שמעון, ככה, ברחוב, בכל העזתו של העני כלפי אל העשיר ממנו. שמעון נחרד, וכאשר אישרה בתו דבר אהבתה לבן עניים זה נחרד עוד יותר. אולם אדיב היה, ולפיכך אמר לה כי לא ימנע ממנה לאהוב עני אם זהו גורלה. אחר בירכה בברכת מזל טוב, נשק לה על מיצתה והציע לה לקנות את צרכי החתונה.

הוריו של יעקב כלל לא העזו לדבר עם שמעון העשיר בדבר נישואי בנם לבתו חנינא, וגם רבקה, אשת שמעון, לא התערבה בנעשה כלל, לפי שהכל מידי שמיים והכל מצויים תחת כנפי הבורא.

ובכן, השניים נישאו, ובמשך חמש עשרה שנה חיה חנינא עם בעלה ושלושת ילדיה בדוחק רב. אצילותה מנעה ממנה להתאונן, לבקש רחמים או להביע צער על נישואיה. ובעוד השפע ניגר בבית אביה אף לא העזה לספר לו על חיי־הדוחק שבביתה ולא כל שכן לבקש ממנו עזרה או רחמים. כל זאת, לפי שהיא זו שהחליטה על גורלה ולפיכך לא תבקש חמלה מאף אדם, אף לא מאימה, הרואה בצערה וליבה נחמץ בקירבה.

כל זאת, עד בוקרו של אותו יום שישי, בו אזרה חנינא את כל כוחות הנפש שבקירבה ועשתה דרכה לבית אביה.

בפנים מאירות ותמהות קיבל אותה אביה בביתו. לשאלתו ענתה, מבויישת, כי יעקב נסע לשווקי הסביבה לנסות ולמכור בם סחורה, אותה קיבל באשראי מידידו הסיטונאי, אברהם, כי טרם חזר וכי אין לה כסף לקנות מצרכים לשבת.

האב הנדהם חיבק את בתו הבוכיה וביקש ממנה להביא את שלושת ילדיה, נכדיו, לביתו, ולעבור את השבת בחיק המשפחה. חנינא דחתה הצעה זו בעדינות, ואביה הבין שבשל בנה יחיא היא עושה כן.

שהלא יחיא, בנה בכורה של חנינא, משונה הוא. אין הוא מפגר ואף נכה או משוגע אינו. אומרים עליו שאפילו טיפש אינו. אלא מה, הוא פתי עד להדהים. תמימותו גובלת בטיפשות. וגם זוהי צרה צרורה. שהלוא בר־מצווה הינו, ועודו משחק עם ילדים קטנים ממנו בהרבה, מה שמעיד על אי־התפתחותו.

אימו היתה רוגזת על כך, אך אוהבת אותו. ממילא גם היתה בושה בו. ולפיכך היתה ממעטת להביאו עימה לבית אביה.

האב, שידע כל אלה, זכר זאת גם הפעם. הוא נשק לבתו ואמר לה ללכת לביתה ולהמתין עד שיביאו לה את כל הנדרש לקיום השבת. ואכן, עובדיו הזריזים מיהרו, ועימם ארגזים מלאי כל־טוב, אל ביתה של חנינא, שהחלה מיד בהכנות לקראת שבת, מתוך ציפיה לכך שבעלה, יעקב, עוד יגיע לפני כניסת השבת.

לא יעקב הגיע, כי אם מכתב ומעט כסף ששלח עם ידיד ערבי אותו פגש בדרך. במכתבו הודיע לה כי ימשיך בסיוריו בסביבה, במאמץ למצוא קונים לסחורתו. זאת, גם אם יצטרך לעשות כן עוד ימים ארוכים.

האב נעדר, ויחיא השובב קיבל על עצמו אחריות כבן בכור, והפליא בכך את אימו. הוא עזר לה בקניותיה בשוק, בשמירה על אחותו ואחיו הקטנים ובכל דבר אחר שנתבקש לעשותו.

ביום השני שלאחר השבת, כאשר אזלו המצרכים הרבים שקיבלה חנינא מעם אביה, שלחה את בנה לקנות מעט בשר לו ולאחיו, לפי שחשוב היה לה כי יאכלו בשר טרי. היא שמה מעט מטבעות בידי יחיא, סגרה עליהן את אצבעותיו, כך שלא תיפולנה ארצה, וציוותה עליו ללכת למשה בעל האיטליז ולבקש ממנו קילו אחד של בשר טרי, בלא עצמות ובלא שומן.

יחיא עשה כמצוות אימו. הוא קיבל את הבשר ממשה, החזיקו בידו ויצא מן החנות חזרה הביתה. בדרך שמע טפיפת צעדים קטנים אחריו. סבב ראשו וראה כלב רעב, עייף וזקן הולך אחריו. מחנות הבשר עקב אחריו הכלב.

יחיא התעלם מן הכלב העלוב והמשיך בדרכו. לפתע עצר באמצע הדרך, סבב לאחור, הביט בכלב, שנראה עייף מאוד והרהר כי אם יעקוב אחריו עד הבית תתרגז אימו על שהוא מוסיף לה פה רעב על אלה אותם היא צריכה כבר לכלכל.

לפיכך שינה כיוון במטרה להטעות את הכלב. אולם, הכלב הלך אחריו צעד אחר צעד ולא הירפה ממנו ולו לרגע. יחיא הקטן נתקף פחד.

״מה אתה רוצה ממני?״, צעק. ״אתה עני וגם אני! אם אתן לך בשר אמא שלי תהרוג אותי, כי היא מחכה לי בשביל לבשל את הבשר!״

הכלב שמע ושתק. יחיא נתרכך.

״אתה רוצה בשר?״, שאל.

הכלב ניענע בזנבו.

״אתה יכול לשלם ?״

הכלב נבח לאות הסכמה.

״אני אתן לך את הבשר כי אתה רעב — אבל אלך איתך כדי שתשלם לי, ובכסף שלך אקנה עוד בשר לאמא שלי.״

הכלב הביט ביחיא המדבר, עצם עיניו בעדנה, התיישב על אחוריו ונבח נביחות שימחה.

״אתן לך לאכול. אתן לך את הבשר הזה. אני יודע מה זה להיות רעב״, אמר יחיא בהתרגשות. ״פעם היינו מאוד רעבים ואמא בכתה ואחר־כך יצאה וחזרה עם סל מלא מזון וממתקים ודבש וגם הכינה לנו לביבות עם סוכר ואכלנו הרבה מאוד ושכחנו את הרעב שהיה לנו, עד שבא לנו רעב חדש. אתה לא תהיה רעב, אבל תשלם לי עבור הבשר, כי לאמא שלי אין כסף בשביל לקנות לנו בשר אחר.״

ובכן, יחיא הוציא את כל הבשר מן הסל והניחו למול הכלב, שבלעו ברעבתנות גדולה. התיישב יחיא מול הכלב, הגונח ונובח מהנאה ומשימחה. מדי פעם הפסיק הכלב הרעב את זלילתו, נבח נביחה אמיצה לאות תודה ליחיא המביט עליו בתמיהה ובהנאה ושב לטרוף את הבשר. כך, עד לעצם האחרונה, אותה טחן בניביו הגדולים בלא להותיר ממנה זכר.

הכלב שבע כעת, הביט ארוכות ביחיא, היושב מהורהר ותוהה, פנה אנה ואנה והחל ללכת לו לאיטו.

יחיא קפץ ממקומו בצעקה והחל לצרוח אחריו.

״תן לי את הכסף בעד הבשר שאכלת!״, צווח. ״אמא שלי תהרוג אותי אם לא אביא לה בשר הביתה! היא מחכה בבית לבשר שאכלת, אז תשלם!״.

הכלב שתק והמשיך ללכת, ויחיא עקב אחריו ממש כפי שעקב אחריו קודם לכן הכלב עצמו. מדי פעם נעצר הכלב. גם יחיא נעצר. המשיך הכלב בדרכו ואחריו גם יחיא. הכלב לא רץ וגם יחיא הלך אחריו צעד אחר צעד. פתאום עצר הכלב, הסתובב לעבר יחיא בנביחות איומות והפחידו עד מוות. יחיא נבהל מן הכלב, אך אימת אימו הרתיעה אותו עוד יותר.

פתח הכלב במנוסה, ויחיא נתקף אימה וזעם והחל לרוץ אחריו, בעודו בוכה וצועק לבל יעזבו. הכלב רץ — ויחיא אחריו, מועד ונופל, קם וממשיך לרוץ, בוכה ומתייפח, צורח, מקלל ומגדף.

לבסוף הגיע הכלב לעץ זקן וגדול מחוץ לעיירה, אשר בתיה נראו ממרחק זעירים, עלובים ומלאי עצב. הכלב העייף נשכב תחת העץ בעודו מתנשף, מביט ביחיא הקרב אליו בריצה, בעודו צועק ובוכה.

יחיא הגיע רצוץ אל הכלב ותפסו לראשונה בידיו, ממלמל כי יחנוק אותו אם לא ישלם לו בעד הבשר. הכלב העייף אך שבע החל ללקק את יחיא, התהפך על גבו, פירכס במקומו, ספק משחק ספק נאבק. או־אז נשמעה לפתע נקישה מתכתית תחת גופו של הכלב. יחיא עצר נשימתו לרגע, אך הכלב המשיך במשחקו תחת ידיו והתהפך במקומו.

לעיני יחיא נגלתה ידית מתכת גדולה ומבריקה. יחיא סילק את הכלב מן המקום בשתי ידיו, אך הכלב לא הירפה ממנו והמשיך לנבוח ולכרכר סביבו. יחיא החל לסלק את העפר הרב שהיה מהודק היטב סביב הידית ואט־אט חשף מיכסה נחושת גדול ועגול. הוא התרומם ממקומו, מושך בידיו את הידית, ואז נפל לאחור והמיכסה בידיו. אז קם על רגליו, שיפשף פניו וניגש למקום ממנו הוסר המיכסה.

בטבעיות גמורה ובלא שמץ תדהמה התבונן בכד הנחושת הענקי, שניגלה לעיניו שקוע באדמה — ומלא במטבעות מבריקות ונוצצות. גודש המטבעות המבהיקות בילבל את יחיא. הוא נטל מהן מלוא החופן, הסתובב אל הכלב, הבטיח לו כי לקח רק כדי קניית בשר תחת זה שאכל, וכי אם יישאר לו עודף יבוא וישיבו לכלב.

יחיא החזיר את המיכסה למקומו, נפרד לשלום מן הכלב ופתח בריצה מהירה לעבר ביתו. אימו המודאגת קיבלה אותו בחיבוקים, בנשיקות ובשאלות איפה התעכב ומדוע לא הביא בשר. יחיא הסביר לאימו חנינא שאמנם קנה את הבשר, אך בדרך מכר אותו לכלב עזוב וכי הנה לה המטבעות שנתן לו הכלב בעד הבשר וכי יש להשיב לו כל עודף שייוותר מהן. חנינא נדהמה מסיפורו של בנה, אך מייד התעשתה וביקשה ממנו שיוביל אותה אל הכלב, כדי שתיקח אותו ותטפל בו, כך שלא ירעב עוד. יחיא נענה ברצון, ומאז אותו יום נגאלה משפחתו מן העוני ומן המחסור.