ארכיון יומי: 13 בספטמבר 2018


רבי יוסף בכור ן' ונישתי שליח כולל ירושלים-הקהלה והשדרי"ם-רבי דוד עובדיה

ביום כה' סיון ש' הברכות לפ"ק

איש חמודות. מדובר בו נכבדות. מאן דרחים רבנן. ובצל שדי יתלונן, הכי קרא שמו זית רענן ה״ה מעי ידי״ן ואו"ע החכם המרומם רצ״ו הגזבר הנאמן בהר סי' סי, אהרן אלבאז יצ״ו אתה ה, תשמרהו וכבוד והדר תעטרהו ביר״א

אחדש״ו באה״ר וחי״ן וציל״א גם היא נגד פני עליון. השוכן בציון. אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. גם עשויר נלוה. לישרים נאוה. ברבות הטובה. גם עד זקנה ושיבה כי״ר. טעמא דאיבא דבור ולנעומי מודע מבשר ואומר מהגעתי פעי״ת פא׳ס יע'א לחיטו'ל. ובאמת דקשה עלי פרידתך כי נפלאה אהבתך לי ומבנך היקיר החכם ר רפאל הי״ו כריע באח לי ומנב״ץ אשת חיל. כאסתר המלכה בת אביחיל. והן בעודני חי זכר אזכרבם על כל הטובות אשר עשיתם עמדי מלב ובנפש חפצה. ועיני לשמייא נטלית בכל לבי ובכל מאדי. ואמר צולו' צולו' זכות המקום המקודש בית אל יכוב״ץ יכולה היא שתגן אלף המגן עליכם ועל בניבם למען ישבו ישרים. שקטים ושאננים הן עוד רבות בשנים כי״ר. ומודע לך אחי בי נתאכסנתי בבית הגביר החכם המרומם סי' יעקב אפלאלו יצ״ו בעבור סיבה. כי הבעה״ב הראשון יש לו בנין בביתו והיה בלתי אפשר להתאכסן אצלו. כי היה המקום צר כי אינם מחזיקים אפילו אנשי הבית וההכרח לא יגונה ולא ישובח. הן עתה למע' ידיד נפשי ואו״ע מר דינא הרב המובהק כמוהר״ר מלאך רפאל נרו׳ אדושט״ו באה״ר וחי״ן. למע' ידי״ן ואו״ע מד דינא הרב המובהק מלאך רחמים נרו׳ אדשוט״ו. למע' מר דינא הרב ר׳ יקותיאל ואחיו וחתנו אדשוט״ו. למע' הרב במוהר״ר ד׳ חיים אליהו ובניו אדשוט״ו. לאחיו של ר רפאל הי״ו אדשוט״ו. ותאמר למע' חו״ר בישיבה הי״ו שבבר כתבתי מכתב לעה״ק ירושת״ו. בעבור הספרים. ותמיד תהלתם בפי מכל אנשי העיר ובפרט מהשכנים הי״ו. ואתיא מכללא מהרב ר׳ רפאל משה הי״ו. כי אהבתם חקוקה בקירות לבי. ותמיד אני משתבח מהם כעל כל גמולות טובות אשר גמלו עמי. ובכן הרימותי ידי אל ה, אל עליון. אני אברך ולי נאה לברך ברבת אברהם יולדו של ברבי יוסף. זכות המקום הקדוש והנורא יגן עליהם ועלינו למען יקומם וירומם ויגביה כוכב מעלתכם, בשובע שמחות. על מי מנוחות כי״ר למע' כל חכמי הישיבה הלומדים בבית ה,. תדב״ש לאחיך. היקר ובנו כי אני אברכם. להשי'ך סי׳ משה הי״ו אני אברך אותו. למע' החכם ר יונה הי״ו אדבשוט״ו ותדרוש בשלומו של האזור שלו שיהיה שלם במדות להגזבר קופת חסידים שלמה אהרן ך אישלוש הי״ו אדב״ש ושישתדל על ענין הקופה לצאת מדי יום ביומו בבה״כ ואל יתרשל ואל יתבייש בדבר גדול בזה ויהיה עז כנמר. וקל כנשר ורץ בצבי. וגבור כארי, לעשות רצון אבינו שבשמים וזכות מצוה דנא ה' יפקדהו בבנים זכרים לחיים ולקיימא כי״ר לכל אהובים וריעים ולכל יחידי סגולה של עי״ת צפרו יע״א אני אברכם בזכות התורה יחולו על ראשם למעי האורחים הגברים הי״ו תדבשוט״ו, ולהיות העת נחוץ אין ערוך אליך רק החיים והשלום, כ״ד אנא זעירא דמן חבריא שד״ר כוללות חסידים מעה״ק ירושת״ו הבטוח בחסדי המלך שהשלום שלו והוא הצעיר

אברהם יוסף בכה״ר שלמה ס״ט

ביום כו' תמוז דהאי שתא וה׳ר׳ב׳י׳ת׳י׳ את זרעך לפ״ק

פרי עץ הדר הוא בטעמא וריחא. שפתותיו שושנים מירא דביא במענה פיו לאיש שמחה. דורש טוב לעמו בחמלה וחנינא ובעינא פקיחא. ה״ה מע' ידי״ן ואו״ע הגביר המרומם הגזבר המפואר בעל אכסניא נאה רצ״ו בהר סי' אהרן אלבאז יצ״ו אתה ה, תשמרהו. וכבוד והדר תעטרהו. כיר״א.

אחרי דשו״ט באה״ר וחי״ן ואמר צולו' צולו' לרוכב בערבות. לאלפים ולרבבות. למען ישב עולם. וחי לעולם. ברבות הטובה,                   לאלפי רבבה, כי״ר.

כאשר תעשנה הדיבורים לבטא בשפתים להניד כי ישר משו"ט יה״ר שכן מלא. ועוד בה אשיריה׳ למרס בדם אהבה כי נפלאה אהבתך לי ומים רבים לא יוכלו לכבות את אהבה וכו' שכל עוד וזמן שאעלה זכרונבם לפני הם זולגים עיני נהרי נחלי דמעות ביודעי טבעכם ולבבכם הטובה. והן בעודני חי זכור אזכרבם על כל הטובה אשר עשיתם עמי ויה״ר מלה׳ תהיה משכורתבם שלמה כי״ר. והנה בעתה החדשות אני מגיד כי הן כהיום באו הנה פה העירה יע״א ידי״ן את שאהבה נפשי הגביר המרומם רצ״ו בעל אכסניא נאה סי, יוסף אזולאי הי״ו ובנו ות״ח אחר ש״ץ ואחיו של סי' יוסף תוככי עי״ת אולד זנן יע״א ואמרו לי שרוצים ללכת להשתטח על קברי הצדיקים אשר במח״ק ולהתעכב שם יום או יומיים אי ע״כ אחפ"ק נא לשון בקשה כי סמכתי על אהבתך. ובאמת אמרו מגלגלין זכות ע״י זכאי, תו״ם בהגיעם למח״ק אזור כגבר חלציך לקיים מצות הכנסת אורחים והם ראויים לכל כבוד שבעולם. ואני גמול חסד מסי, יוסף הנז' עכ' הטובה אשר עשה עמי בהיותי במח״ק. וכמעט הוא הגדול במקומו. והוא עומד עם כל השלוחי כולל העוברים במח״ק. והוא עשיר ומכובד וקולע אל השערה וכו'. ומעלה אני עליך כל הכבוד והנח״ר אשר תעשה עמהם כאלו עשית עמדי. וא״כ לידי״ן ואו'ע כרע כאח לי בנך היקר החכם ר' רפאל יצ״ו אני אברך ברכת אברהם יולדו על ברבי יוסף ויה״ר שהקב״ה יפקדהו בבנים זכרים לחיים ולקיימא. ואני מצוה אותו גם כן למען יעומד חי לדרוש להם מבוקשם ולכבדם, רק אין דבר זולת לכל חו"ר מח״ק ואתייא מבללא למע' רחימא דנפשין הרב המובהק מלאך רפאל יצ״ו אדברה נא שלום רב באה״ר וחי״ן לכל אהובים ורעים ויחידי סגולה ממח״ק אדב״ש ולביתך נאוה קדש אשת חיל בת אביחיל ובניו היקרים ובתו אני אברכם ברוב עוז ושלום. ב״ד אנכי איש צעיר איש ירושלים שד"ר כולל חסידים בית אל יכב״ץ הבטוח בחסדי המלך שהשלום שלו והוא הצעיר

אברהם יוסף בכר׳ שלמה ס״ט

 

רבי יוסף בכור ן' ונישתי

שליח כולל ירושלים

ה׳ תרל׳׳ד – תרמ׳׳ז(1874 – 1886)

נולד בירושלים בערך שנת תר׳(1840) ונפטר שם ט׳ ניסן תרע״ו(1916). בחדש אייר תרל״ח (1878) נשלח למרוקו וכמו כן בשליחות בית אל למרוקו וכן למרוקו בשנת תרס״ד (1904) המסמך שלפנינו לא מצויין בו שום תאריך ונכתב למר אהרן אלבאז שהיה אז גביר בעמיו.

ראש הרבנים באה״ק

והועד הכללי הק'

לעדת הספרדים

בעה״ק ירושלים תובב״א

 

לעי״ת צפרו יע״א

שלום רב וישע רב מציון קרית מלך רב, לכבוד ידידנו מעלת תהלת האור כי טוב הגהמ, רצ״ו ומרבה להטיב אוהב שערי ציון וירושלים ת״ו כשת' סי, אהרן אלבאז יצ״ו נרו' יאיר וחי לעולם ובריא אולם כיר״א

אדון יקר!

זאת מאתנו לצוות למע' מר שלוחנו האי מרגניתא טבא הה, הרב המובהק ואח לברך ור"ק בנשק, כמהר״ר יוסף בכור ן׳ ונישטי הי״ו אשר חלינו פניו למען יצא מאתנו שליח נהוג מכוללות עקו״ת ירושלים ת״ו להחיות כמה אלפים נפשות עניים אביונים יתומים אלמנות תלמדי חכמים העטופים ברעב ועינינו רואות וכלות ואין בידינו להושיע לנהל את העם הרב הזה ומעולם לא הביע מצב כו' עקו"ת ירושלים ת״ו כימים האלה אשר ירדה לטמיון, ומפי מע' מר שלוחנו הרב הנז', יוסף עינינו יצ״ו ידע נאמנה במה אנן קיימין, אי לואת באנו לחלות פנ״ק נא ידיד הי וידידנו יעשה לכבוד ה, ולכבוד ירושלים עקרת ת״ו להיות עורה בצרות לעמוד לימין הרב השד״ר יצ״ו הנז' לעשות נדבה כפולה ומכופלת להנהונה לפי גודל דוחק כוללנו, בטחנו באהבתו ובחמלתו שכה יעשה וכה יוסף בתוספת המרובה. באופן שיצא מאתם הרב השד״ר הנז' יוסף חי ומלא ברכת ה' ומה' תהיה משכורתו שלימה. ואנן מהכא תפלתינו קבע לפני כתל המערבי למען יאריך ימים, רבות בשנים, דשנים ורעננים בבנים ובני בנים. ברוב ההצלחות. ושובע שמחות, כנהר וכנאה, החותמים בצעריך׳ ירושלים ת״ו ברב עז ושלום

הצעיר יעקב שאול אלישר.. יוסף נסים בורלא… הצעיר שלמה משה סוזין… גבריאל שבתי… רפאל עוזיאלחיים נסים ברוך

פרשת "וילך" ושבת תשובה. מאת: הרב משה אסולין שמיר. להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

פרשת "וילך" ושבת תשובה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

 

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת,

ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם,

למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא, יט).

מצוות כתיבת ספר תורה.

                           "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות" (בהקדמה ל"ערוך השולחן" ח"מ).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על נפלאות תורתנו הקדושה:

תורתנו שתתעלה, דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות – כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

פרשת "וילך" היא הפרשה הראשונה של השנה החדשה, והיא רומזת לנו שנוכל ללכת לשלום לקראת השלב הבא, שהוא יום הכיפורים – יום של סליחה וכפרה, אחרי שהיינו "ניצבים לפני ה'" ביום הדין בראש השנה.

 היא גם, הפרשה הקצרה ביותר מבין 54 פרשות התורה, המכילה 30 פסו' בלבד, ופרק אחד בלבד – פרק ל"א.

שמה של הפרשה "וילך משה" אומר דרשני. הרי משה רבנו יכל לפתוח את הפרשה בהמשך הפסוק "וידבר {משה} את הדברים האלה". כמו כן, לאן הלך משה רבנו?

אכן, טמון פה מסר חינוכי חשוב לקראת השנה החדשה:

משה רבנו היה במצב של הליכה בעבודת ה' במשך כל ימי חייו, בניגוד לעצלנים הדורכים במקום. גם אצל אברהם אבינו אבי האומה נאמר בראשית דרכו: "לֶךְ לְךָ" מארצך וממולדתך ומבית אביך", וגם לקראת סוף דרכו בעקידת יצחק נאמר לו: "לֶךְ לְךָ"  אל ארץ המוריה". "לֶךְ לְךָ" = לֶךְ להנאתך ולטובתך", כדברי רש"י.

גם אצל יעקב אבינו נאמר: "ויעקב הלך לדרכו – ויפגעו בו מלאכי אלוהים" (בר' לב, א). הזוכה ללכת בדרך ה', פוגש בדרכו מלאכים.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המלאכים נוצרים מאותן מצוות שקיימנו. וכך הוא מסביר את הפס': "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא, יא). המלאכים שנוצרו מהמצוות אותן קיימנו – מצוותים אלינו, באשר נלך.

כנ"ל אצל משה רבנו. פרשת "וילך" מתארת את פרידתו מעם ישראל ככתוב: "ויאמר אליהם, בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל לצאת ולבוא, וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (דב' לא ב), והליכתו לעולם שכולו טוב.

בעבודת ה', עלינו ללכת בדרך ה', למרות הניסיונות. "כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד קטן", כדברי החכם.

פרשת "וילך" כוללת שתי מצוות בלבד: "הקהל", ו"כתיבת ספר תורה".

.א.  "מצוות הקהל" "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות… הקהל את העם האנשים והנשים והטף… למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את ה' אלוקיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת…" (דב' לא י – יג).

במסגרת מעמד 'הקהל', כל העם הכולל גברים, נשים, ילדים וגרים, מתאסף בעזרת נשים בבית המקדש בחול מועד סוכות בתחילת השנה השמינית, והמלך עולה על במת עץ וקורא בתורה מתחילת "אלה הדברים" עד פרשת "שמע", ומדלג עד "והיה אם שמוע", ומדלג עד "עשר תעשר", וקורא עד סוף פרשת התוכחות. המלך מברך לפני הקריאה, וגם אחריה. (סוטה מ ע"א).

מטרת המעמד:  לחדש את ברית קבלת התורה אותה קיבלנו במעמד הר סיני בין הקב"ה לעמ"י, וכן להפנים ולהעצים בלבבות עמ"י, את אהבת תורת אלוקים חיים אמת, דבר שיוביל ליראת ה', וקיום מצוות התורה ככתוב: "למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלוהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר בפסוק "למען ישמעו ולמען ילמדו", ולא נאמר "למען ישמעו וילמדו", וכך המילה 'למען' תופיע רק פעם אחת.

בתשובתו הרמתה, רבנו מביא את הגמרא (קידושין כט ע"ב) הלומדת מהפס': "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא יט), שרק הגברים מחויבים במצוות לימוד תורה בניגוד לנשים, ואילו בקיום מצוות, הנשים והגברים מחויבים. הנשים מחויבות במצוות לא תעשה, ופטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן כמו ציצית, סוכה וכו', לא כן הגברים החייבים גם במצוות שהזמן גרמן. לכן, הביטוי "למען תשמעו", מתייחס לגברים והנשים החייבים לשמוע את המצוות אותן כל אחד חייב, ומהביטוי "ולמען ילמדו", לומדים על מצוות לימוד תורה, בה חייבים הגברים.

ב. "כתיבת ספר תורה""ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא יט).

זוהי המצווה האחרונה בתורה בה מצווה כל יהודי לכתוב לו ספר תורה משלו.

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב שלושה עשר ספרי תורה, ספר אחד לכל שבט מי"ב שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה נותן ללוויים, ומצווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלוהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

הפרשנים דנים בשאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "כתבו לכם את התורה" דבר המתאים יותר.

הרב אפשטיין בעל 'ערוך השולחן' עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה לספרו "ערוך השולחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זו מזו".

פועל יוצא מדברי קדשו, התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים, כעל תזמורת בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה לאוזן.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות דבר שמוביל לשלום אמתי. (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני". (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של משה רבנו  ומאיר במתיקות לשונו את המישור הפיוטי והשירי בפירושו ל"תורת חיים אמת". רבנו אומר שישנן פה שלוש מצוות:

א. "לכתוב את התורה.

ב. ללמדה את בני ישראל, שידעו כוונת דברי השירה.

ג. לשומה בפיהם לידע קריאתה. ושלושתן עשה משה, דכתיב: 'ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם " (דב' לא כב – ל).

רבנו מדגיש את חשיבות אהבת לימוד התורה, עד שהלומד ירגיש כאילו משורר שירה נעימה. וכדברי קדשו: "שידעו כוונת דברי השירה".

התורה מתייחסת לדגם של המורה הטוב דוגמת משה רבנו המלמד את העם "ללמדה את בני ישראל שידעו כוונת דברי התורה".

לגבי גישתו הפיוטית, נא לעיין בפרשת 'בראשית' בה הדגמתי על פי השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה, ובשיר בו הוא חותם את פירושו לתורה. כמו כן, בפירושו לשירת הבאר, לה הוא קורא: שירה זו – על התורה אמרוה…".

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה, בצורת שירה ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב).

 על כך אומר רבנו-אור-החיים-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

המשותף בין

 "השירה הזאת" ל"התורה הזאת"

מעניין שכל אחד משני הביטויים: "השירה הזאת", ו"התורה הזאת", מופיע שש פעמים בפרשות וילך האזינו (דב' לא – לב): "כתבו לכם את השירה הזאת… למען תהיה לי השירה הזאת… וענתה השירה הזאת… ויכתוב משה את השירה הזאת… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם… ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת".

"ויכתוב משה את התורה הזאת… תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל… ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת… ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם… לקוח את ספר התורה הזה   לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת…".

התורה באה ללמד אותנו שאת התורה, יש להפוך לשירה. כמו שהשירה  נעימה לאוזן, ובנויה לתלפיות ע"י אמצעים אמנותיים הכוללים ציורי לון רבים, והרווים פירושים מגוונים, כך תורתנו הקדושה.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "תורתנו שהתעלתה, דבריה מזוקקים, ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות – כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (רבנו-אוה"ח- הק'. שמות לא יג).

"חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם"

בימיו האחרונים, משה רבנו חותם את תרי"ג המצוות, בשתי מצוות אחרונות: מצות הקהל, וכתיבת ספר תורה.

נשאלת השאלה. מדוע דווקא שתי המצוות הנ"ל, ומה המיוחד בהן? 

אכן, למצוות הנ"ל, ישנן השלכות מרחיקות לכת על עתיד עם ישראל, ועל קיומו הנצחי, כפי שמתברר לאורך ההיסטוריה היהודית.

א. מצות הקהֵל.

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים… הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ – לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".

ארבעים שנה לאחר הברית המקורית בהר סיני בין הקב"ה לעמו, משה רבנו מחדש את הברית עם הדור הבא, דור הצעירים הנכנס לארץ.

כנ"ל במצות הקהל. המלך מחדש את הברית בין הקב"ה לעם ישראל אחת לשבע שנים, ע"י זימונו לבית המקדש, וקריאה בפניו במשנה תורה.

תופעה דומה, ראינו אצל עזרא ונחמיה בבית שני, כאשר זימנו את העם להר הבית בראש השנה, וקראו בפניהם את משנה תורה, דבר שגרם להם לשוב בתשובה, כדברי הכתוב:" וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם: הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" (נחמיה ח י).

ב. מצות כתיבת ספרר תורה.

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב שלושה עשר ספרי תורה, אחד לכל שבט משנים עשר שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה מסר ללווים וציווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלוהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

"מצוה על כל איש מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה" (דב' לא, יט. סנהדרין כא, ע"ב). ואם אינו יודע לכתוב – אחרים כותבים לו" (רמב"ם הלכות ספר תורה ז. א).

הרא"ש (הלכות ספר תורה. א. הובא בטור יורה דעה רע, ב) כותב שבדורות הראשונים התקיימה המצוה ע"י כתיבת ספר תורה, רק משום שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו. אבל בזמנינו שהכותבים ספר תורה אינם לומדים בו, אלא מניחים אותו בבית הכנסת לקרוא בו בציבור, מצות עשה על כל איש מישראל שידו משגת לכתיבת חומשים, משניות, התלמוד ופירושיהם ללמוד מהם הוא ובניו. שכן, מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כמו שכתוב: "ולמדה את בני ישראל – שימה בפיהם" (דב' לא, יט).

ה"בית יוסף" מרן רבנו יוסף קארו מסביר שם את דברי הטו"ר: אין כוונת הרא"ש לומר שהמצוה המקורית של כתיבת ספר תורה אינה נוהגת היום, אלא שבנוסף לכך, יש היום מצוה לכתוב את שאר הספרים הנחוצים ללימוד.

הפרישה (שם, ח) והדרישה (שם, ד) חולק על הבית יוסף ומבאר שכוונת הרא"ש היא שטעם מצות כתיבת ספר תורה הוא כדי ללמוד בו, ובזמנינו שאין לומדים מספר תורה – אין מקיימים את המצוה אלא ע"י כתיבת ספרים.

האחרונים נחלקו בכך, ראה שלחן ערוך שם, ב, ובנושאי כלים.

לדיון רחב, ניתן לעיין בספרים: "הנחמדים מפז", לרב פנחס זביחי שליט"א, תלמידו המובהק של מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה. (ירושלים תשס"ו, עמ' קכג – קלז). וכן בספר "ועתה כתבו", מאת הרב יאיר גולדשטוף שליט"א, (ב"ב תשנ"ח).

המסר האמוני בשתי המצוות הנ"ל:

בשתי המצוות האחרונות החותמות את ספר התורה, אנחנו לומדים איך להיות רוחניים המחוברים לאבינו שבשמים, הודות לכך שבהמשך לקבלת התורה לפני יותר מ-3333 שנים, אנחנו ממשיכים לכתוב את התורה מחדש, ואין בית כנסת שאין בו ספרי תורה רבים ומהודרים, שנתרמו ע"י רבים וטובים מעמ"י, והוכנסו לבית כנסת בשירה וריקודים, כמקובל בטקסי הכנסת ספר תורה.

מבחינה היסטורית, עם ישראל הוא העם הכי זקן והכי מיושן בעולם. מצד שני, תורתו היא הכי צעירה ורעננה, היות והיא תורת חיים המתחדשת ע"פ מורי הוראה לאורך הדורות, דוגמת הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, מרן רבנו יוסף קארו והרמ"א, וכלה ברבני דורנו מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה, ומרן הרב יוסף אלישיב ע"ה.

למרות כל החידושים הטכנולוגיים בתחום המחשוב, סופרי סת"ם, ממשיכים לכתוב את התורה באותה הצורה כפי שכתב אותה משה רבנו: ביד, בקולמוס, ועל גבי מגילת קלף.

אכן, רק עם הממשיך לינוק משורשיו הרוחניים, נקרא עם הנצח, המובטח לנצח ולצלוח את הגלות הארוכה, עד לביאת משיח צדקנו.

כמו כן, במצוות "הקהל", אנחנו מצווים להמשיך ולחדש את הברית האלוקית מידי שבע שנים בבית המקדש, כך שהקשר בין הקב"ה לבנינו ממשיך וימשיך עד סוף כל הדורות. גם בימינו, נעשים טקסים דומים כזכר למצות "הקהל".

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

לאדמו"ר הרה"צ רבי מאיר אביחצירא ע"ה,

 והאור הגנוז בתורה לו זכה הרב – מכוח קדושתו כי רבה.

"אמר רבי אלעזר:  אור שברא הקב"ה ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול… עמד וגנזו… לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה יב ע"א).

הקב"ה גנז את האור ששימש ל"ו שעות הראשונות של בריאת העולם – בתורה.

ע"י חידושי תורה – נוכל לגלות ניצוצות מהאור הגנוז (ספר הבהיר נ).

יום אחד, מגיעים זוג הורים מבוהלים אצל בבא סאלי ע"ה, ומספרים לו שבנם נחטף ע"י ליסטים מהעולם התחתון במקסיקו סיטי, והם דורשים כופר של עשרה מיליון דולר לשחרור הילד, ואין בידם את הסכום האסטרונומי.

בבא סאלי ע"ה, היה עסוק באותה עת בתפילות על כלל ישראל, לביטול סכנה שריחפה עליו, מצד הישמעאלים.

 בבא סאלי ע"ה, הפנה אותם לבנו האדמו"ר בבא מאיר ע"ה, שישב באשדוד.

מיד הם נסעו לאשדוד אצל בבא מאיר ע"ה, ושטחו בפניו את הגזירה הקשה שנחתה עליהם.

בבא מאיר בענוונותו כי רבה, אמר להם: "מה אני ומה חיי. מימי לא הייתי במקסיקו, וגם במפה לא ראיתיה. אך, מה אעשה? שבו כאן והשי"ת יעזור".

הרב הוציא דף נייר מהמגירה, והחל לשרטט עליו את שמות הרחובות המקיפים את ביתם, וסימן להם את הבית ומספרו, בו מוחזק הילד. הוא אמר להם שלילד שלום, והוא מחזק במרתף, כאשר השודדים משחקים לידו קלפים, וכוסות קפה בידיהם. הילד לעומת זאת, משחק במשחק שהיה לו.

ההורים נדהמו מהדיוק בתיאור שמות הרחובות והבית בו מוחזק הילד הנמצא לא הרחק מביתם.

ההורים התקשרו למשטרה במקסיקו, ותיארו בפניהם את מקום הימצאות הילד. בכוחות מתוגברים ומאומנים, השוטרים הקיפו את הבית, ופרצו פנימה להפתעת השודדים. אכן, הילד היה במרתף כפי שהרב ניבא.

 הילד הוחזר בריא ושלם להוריו, והשודדים נעצרו.

הסיפור זכה לכיסוי תקשורתי רב.

שבת שלום ומבורך, וגמר חתימה טובה משה אסולין שמיר.

 0523-240-298    –   Shamir240298@gmail.com

לעילוי נשמת הצדיקים:

 אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א. הדוד רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של רבי שלום אביחצירא. הרב דניאל אשכנזי בן דוד ע"ה. רבי יוסף אבינעים ע"ה. רבי ישראל בן חניני ע"ה.

הרב הכולל רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, ונכדו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה מחבר "זבח לאלוקים". רבי חיים אסולין בר מרים ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה, רבי משה שושן ע"ה. רבי חיים מלכה בר רחל ע"ה.

אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע ה. בתיה בת שרה ע"ה.

לזיווג הגון:

אשר בר זוהרה. אסף בר אלישבע. מיכאל מאיר בר זוהרה. מרים בת זוהרה. הדר וזהר בנות שרה. יעקב בר מרים. אלעד בר מיכל. דניאל, ירדן ושרה ילדי מרליין. דניאל בר אסתר.



 

השדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס שח יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית- אוצר של כלב.

אוצרו של כלב

בעיירה מיסור היה היחס אל העשיר יחס משונה. כמעט הכל סגדו לו, ומבטיהם של פשוטי־ העם היו נשואים אליו, אל בעל המזל, מכל פינה מפינות העיירה. ואם גם אדיב היה עשיר זה ולא מתנשא, לפי שידע כי מעמדו נובע בעיקר משום עושרו, על אחת כמה וכמה היו מביטים בו.

כזה היה שמעון העשיר. מצב עגום הוא זה, בו, מרוב עוני, דלות ואביונות, שוב אי־אפשר להבחין למי ולמה שייך כל אדם ואדם, מלבד אל הדלות. הכל נדמים כבנים לאותם הורים — לדוחק ולבטלה, לניוון ולרדידות.

כזו היתה חנינא העניה.

זו היתה, ובכל זאת אחרת: לפני חמש עשרה שנה עזבה את בית אביה, שמעון העשיר, והלכה לקשור גורלה בגורלו של בחיר־ליבה, יעקב, בן למשפחת עניים פשוטה. יעקב עשה הכל כדי להצדיק נישואיו לחנינא בת שמעון, אך כל נסיונותיו ומאמציו היו לשווא ורק מפח־נפש ובושת־פנים גמלו לו.

יעקב לא הסתיר מאשתו דבר, והיה קושר כשלונותיו הרבים בחוסר מזלו, לפי שהאמין במזל, באמונתם של הדלים. לבסוף החלה לכרסם בליבו ההשלמה עם גורלו, עד כי האמין, שכהוריו העניים נועד אף הוא לחיי־עוני.

זכרון אחד היה שמור לו, ליעקב, בליבו, זכרון היום בו העז לבקש את יד חנינא מעם אביה, שמעון, ככה, ברחוב, בכל העזתו של העני כלפי אל העשיר ממנו. שמעון נחרד, וכאשר אישרה בתו דבר אהבתה לבן עניים זה נחרד עוד יותר. אולם אדיב היה, ולפיכך אמר לה כי לא ימנע ממנה לאהוב עני אם זהו גורלה. אחר בירכה בברכת מזל טוב, נשק לה על מיצתה והציע לה לקנות את צרכי החתונה.

הוריו של יעקב כלל לא העזו לדבר עם שמעון העשיר בדבר נישואי בנם לבתו חנינא, וגם רבקה, אשת שמעון, לא התערבה בנעשה כלל, לפי שהכל מידי שמיים והכל מצויים תחת כנפי הבורא.

ובכן, השניים נישאו, ובמשך חמש עשרה שנה חיה חנינא עם בעלה ושלושת ילדיה בדוחק רב. אצילותה מנעה ממנה להתאונן, לבקש רחמים או להביע צער על נישואיה. ובעוד השפע ניגר בבית אביה אף לא העזה לספר לו על חיי־הדוחק שבביתה ולא כל שכן לבקש ממנו עזרה או רחמים. כל זאת, לפי שהיא זו שהחליטה על גורלה ולפיכך לא תבקש חמלה מאף אדם, אף לא מאימה, הרואה בצערה וליבה נחמץ בקירבה.

כל זאת, עד בוקרו של אותו יום שישי, בו אזרה חנינא את כל כוחות הנפש שבקירבה ועשתה דרכה לבית אביה.

בפנים מאירות ותמהות קיבל אותה אביה בביתו. לשאלתו ענתה, מבויישת, כי יעקב נסע לשווקי הסביבה לנסות ולמכור בם סחורה, אותה קיבל באשראי מידידו הסיטונאי, אברהם, כי טרם חזר וכי אין לה כסף לקנות מצרכים לשבת.

האב הנדהם חיבק את בתו הבוכיה וביקש ממנה להביא את שלושת ילדיה, נכדיו, לביתו, ולעבור את השבת בחיק המשפחה. חנינא דחתה הצעה זו בעדינות, ואביה הבין שבשל בנה יחיא היא עושה כן.

שהלא יחיא, בנה בכורה של חנינא, משונה הוא. אין הוא מפגר ואף נכה או משוגע אינו. אומרים עליו שאפילו טיפש אינו. אלא מה, הוא פתי עד להדהים. תמימותו גובלת בטיפשות. וגם זוהי צרה צרורה. שהלוא בר־מצווה הינו, ועודו משחק עם ילדים קטנים ממנו בהרבה, מה שמעיד על אי־התפתחותו.

אימו היתה רוגזת על כך, אך אוהבת אותו. ממילא גם היתה בושה בו. ולפיכך היתה ממעטת להביאו עימה לבית אביה.

האב, שידע כל אלה, זכר זאת גם הפעם. הוא נשק לבתו ואמר לה ללכת לביתה ולהמתין עד שיביאו לה את כל הנדרש לקיום השבת. ואכן, עובדיו הזריזים מיהרו, ועימם ארגזים מלאי כל־טוב, אל ביתה של חנינא, שהחלה מיד בהכנות לקראת שבת, מתוך ציפיה לכך שבעלה, יעקב, עוד יגיע לפני כניסת השבת.

לא יעקב הגיע, כי אם מכתב ומעט כסף ששלח עם ידיד ערבי אותו פגש בדרך. במכתבו הודיע לה כי ימשיך בסיוריו בסביבה, במאמץ למצוא קונים לסחורתו. זאת, גם אם יצטרך לעשות כן עוד ימים ארוכים.

האב נעדר, ויחיא השובב קיבל על עצמו אחריות כבן בכור, והפליא בכך את אימו. הוא עזר לה בקניותיה בשוק, בשמירה על אחותו ואחיו הקטנים ובכל דבר אחר שנתבקש לעשותו.

ביום השני שלאחר השבת, כאשר אזלו המצרכים הרבים שקיבלה חנינא מעם אביה, שלחה את בנה לקנות מעט בשר לו ולאחיו, לפי שחשוב היה לה כי יאכלו בשר טרי. היא שמה מעט מטבעות בידי יחיא, סגרה עליהן את אצבעותיו, כך שלא תיפולנה ארצה, וציוותה עליו ללכת למשה בעל האיטליז ולבקש ממנו קילו אחד של בשר טרי, בלא עצמות ובלא שומן.

יחיא עשה כמצוות אימו. הוא קיבל את הבשר ממשה, החזיקו בידו ויצא מן החנות חזרה הביתה. בדרך שמע טפיפת צעדים קטנים אחריו. סבב ראשו וראה כלב רעב, עייף וזקן הולך אחריו. מחנות הבשר עקב אחריו הכלב.

יחיא התעלם מן הכלב העלוב והמשיך בדרכו. לפתע עצר באמצע הדרך, סבב לאחור, הביט בכלב, שנראה עייף מאוד והרהר כי אם יעקוב אחריו עד הבית תתרגז אימו על שהוא מוסיף לה פה רעב על אלה אותם היא צריכה כבר לכלכל.

לפיכך שינה כיוון במטרה להטעות את הכלב. אולם, הכלב הלך אחריו צעד אחר צעד ולא הירפה ממנו ולו לרגע. יחיא הקטן נתקף פחד.

״מה אתה רוצה ממני?״, צעק. ״אתה עני וגם אני! אם אתן לך בשר אמא שלי תהרוג אותי, כי היא מחכה לי בשביל לבשל את הבשר!״

הכלב שמע ושתק. יחיא נתרכך.

״אתה רוצה בשר?״, שאל.

הכלב ניענע בזנבו.

״אתה יכול לשלם ?״

הכלב נבח לאות הסכמה.

״אני אתן לך את הבשר כי אתה רעב — אבל אלך איתך כדי שתשלם לי, ובכסף שלך אקנה עוד בשר לאמא שלי.״

הכלב הביט ביחיא המדבר, עצם עיניו בעדנה, התיישב על אחוריו ונבח נביחות שימחה.

״אתן לך לאכול. אתן לך את הבשר הזה. אני יודע מה זה להיות רעב״, אמר יחיא בהתרגשות. ״פעם היינו מאוד רעבים ואמא בכתה ואחר־כך יצאה וחזרה עם סל מלא מזון וממתקים ודבש וגם הכינה לנו לביבות עם סוכר ואכלנו הרבה מאוד ושכחנו את הרעב שהיה לנו, עד שבא לנו רעב חדש. אתה לא תהיה רעב, אבל תשלם לי עבור הבשר, כי לאמא שלי אין כסף בשביל לקנות לנו בשר אחר.״

ובכן, יחיא הוציא את כל הבשר מן הסל והניחו למול הכלב, שבלעו ברעבתנות גדולה. התיישב יחיא מול הכלב, הגונח ונובח מהנאה ומשימחה. מדי פעם הפסיק הכלב הרעב את זלילתו, נבח נביחה אמיצה לאות תודה ליחיא המביט עליו בתמיהה ובהנאה ושב לטרוף את הבשר. כך, עד לעצם האחרונה, אותה טחן בניביו הגדולים בלא להותיר ממנה זכר.

הכלב שבע כעת, הביט ארוכות ביחיא, היושב מהורהר ותוהה, פנה אנה ואנה והחל ללכת לו לאיטו.

יחיא קפץ ממקומו בצעקה והחל לצרוח אחריו.

״תן לי את הכסף בעד הבשר שאכלת!״, צווח. ״אמא שלי תהרוג אותי אם לא אביא לה בשר הביתה! היא מחכה בבית לבשר שאכלת, אז תשלם!״.

הכלב שתק והמשיך ללכת, ויחיא עקב אחריו ממש כפי שעקב אחריו קודם לכן הכלב עצמו. מדי פעם נעצר הכלב. גם יחיא נעצר. המשיך הכלב בדרכו ואחריו גם יחיא. הכלב לא רץ וגם יחיא הלך אחריו צעד אחר צעד. פתאום עצר הכלב, הסתובב לעבר יחיא בנביחות איומות והפחידו עד מוות. יחיא נבהל מן הכלב, אך אימת אימו הרתיעה אותו עוד יותר.

פתח הכלב במנוסה, ויחיא נתקף אימה וזעם והחל לרוץ אחריו, בעודו בוכה וצועק לבל יעזבו. הכלב רץ — ויחיא אחריו, מועד ונופל, קם וממשיך לרוץ, בוכה ומתייפח, צורח, מקלל ומגדף.

לבסוף הגיע הכלב לעץ זקן וגדול מחוץ לעיירה, אשר בתיה נראו ממרחק זעירים, עלובים ומלאי עצב. הכלב העייף נשכב תחת העץ בעודו מתנשף, מביט ביחיא הקרב אליו בריצה, בעודו צועק ובוכה.

יחיא הגיע רצוץ אל הכלב ותפסו לראשונה בידיו, ממלמל כי יחנוק אותו אם לא ישלם לו בעד הבשר. הכלב העייף אך שבע החל ללקק את יחיא, התהפך על גבו, פירכס במקומו, ספק משחק ספק נאבק. או־אז נשמעה לפתע נקישה מתכתית תחת גופו של הכלב. יחיא עצר נשימתו לרגע, אך הכלב המשיך במשחקו תחת ידיו והתהפך במקומו.

לעיני יחיא נגלתה ידית מתכת גדולה ומבריקה. יחיא סילק את הכלב מן המקום בשתי ידיו, אך הכלב לא הירפה ממנו והמשיך לנבוח ולכרכר סביבו. יחיא החל לסלק את העפר הרב שהיה מהודק היטב סביב הידית ואט־אט חשף מיכסה נחושת גדול ועגול. הוא התרומם ממקומו, מושך בידיו את הידית, ואז נפל לאחור והמיכסה בידיו. אז קם על רגליו, שיפשף פניו וניגש למקום ממנו הוסר המיכסה.

בטבעיות גמורה ובלא שמץ תדהמה התבונן בכד הנחושת הענקי, שניגלה לעיניו שקוע באדמה — ומלא במטבעות מבריקות ונוצצות. גודש המטבעות המבהיקות בילבל את יחיא. הוא נטל מהן מלוא החופן, הסתובב אל הכלב, הבטיח לו כי לקח רק כדי קניית בשר תחת זה שאכל, וכי אם יישאר לו עודף יבוא וישיבו לכלב.

יחיא החזיר את המיכסה למקומו, נפרד לשלום מן הכלב ופתח בריצה מהירה לעבר ביתו. אימו המודאגת קיבלה אותו בחיבוקים, בנשיקות ובשאלות איפה התעכב ומדוע לא הביא בשר. יחיא הסביר לאימו חנינא שאמנם קנה את הבשר, אך בדרך מכר אותו לכלב עזוב וכי הנה לה המטבעות שנתן לו הכלב בעד הבשר וכי יש להשיב לו כל עודף שייוותר מהן. חנינא נדהמה מסיפורו של בנה, אך מייד התעשתה וביקשה ממנו שיוביל אותה אל הכלב, כדי שתיקח אותו ותטפל בו, כך שלא ירעב עוד. יחיא נענה ברצון, ומאז אותו יום נגאלה משפחתו מן העוני ומן המחסור.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 152 מנויים נוספים

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר