ארכיון יומי: 16 בספטמבר 2018


מאת: הרב משה אסולין שמיר כִּּי בַיֹּום הַזֶּּה יְכַפֵּּר עֲלֵּיכֶּם, לְטַהֵּר אֶּתְכֶּם מִּכֹּל חַטֹּאתֵּיכֶּם,

יום הכיפורים.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

כִּּי בַיֹּום הַזֶּּה יְכַפֵּּר עֲלֵּיכֶּם,

לְטַהֵּר אֶּתְכֶּם מִּכֹּל חַטֹּאתֵּיכֶּם,

לִּפְנֵּי יְהוָה תִּּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל).

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

תהליך ההזדככות לפני ה', ביום הקדוש והנורא.

תשוב ה = לשוב אל ה'. –

עבר ה = לעבור על דברי ה'. –

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י ה ו ה). – – –

עלינו לשוב בתשובה על חילולי שבת של כל השנה. – "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם מתרצה ברחמים – ומתפייס בתחנונים… כשבא אדם ומתחנן אל רחום וחנון ירחמהו". –

רבנו אור החיים הק' דברים לב, ד(. – – –

פירוש, הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד). אבל אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין, הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות: "אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה". – סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלש דרגות בהזדככות לפני ה'.

"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל). – זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפסוק הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה ומחילה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפסוק אחר סמוך: "כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם" )ויקרא כ"ג, כח(. – הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן: "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה". לאור זאת יש המפסקים את הפסוק כך: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם…". מהפסוק הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק – על עבירות שבין אדם למקום = הקב"ה, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לרצות ולבקש סליחה מחברו. את זאת הוא לומד מסוף הפסוק: "… מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". – יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן [השטן = 364 ימים בהם הוא שולט]. היום ה – 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום ה' ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא). דוד המלך אומר על כך: "גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו ולו אחד מהם". (תהלים קלט טז). רש"י אומר: זהו יום הכיפורים. –

לכן, עם ישראל בכל העולם דתיים כחילוניים, מתכנסים לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה בעולם, – וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב"ה. את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים: "אל נורא עלילה המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, – אליהו וגבריאל בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן. – המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

על תהליך התשובה נכתב רבות ע"י הרמב"ם בהלכות תשובה, רבנו יונה, רבנו בחיי וכו'. את מצוות הוידוי, מונה הרמב"ם כמצוות עשה מן התורה: "כל מצוות התורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא ל שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתוודו את – – חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו) זה וידוי דברים. וידוי זה, מצוות עשה. כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, – פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, }{לפרט}, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי וכל המרבה להתוודות בעניין זה הרי זה משובח" (רמב"ם הלכות תשובה פרק א' הלכה א).המלה תשובה מורכבת – משני חלקים: תשוב ה. כלומר, לשוב אל ה' שזו אחת מאותיות שם הוי ה. לאות ה יש פתח תחתון המוביל לשאול, – – בבחינת הכתוב "לפתח חטאת רובץ". הקב"ה נותן לנו חלון הזדמנויות לשוב אליו הנמצא בחלק העליון של האות ה הפתוח במקצת. מעל האות ה, ישנו תג המסמל כתר בו מכתיר הקב"ה את השבים בתשובה אמתית. הפטרת "שבת שובה" מהנביא הושע פותחת במלים: "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך". – סליחה, כפרה וטהרה

ביום הכיפורים.

בפרשת המדגלים, משה רבנו התפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל: "סלח נא לעוון העם הזה, כגודל חסדך… ויאמר ה', סלחתי כדבריך" (במדבר יד כט כ). בהמשך תגובת ה' למשה המופיעה בפסוק הבא נאמר, שכל הבוגרים מגיל – עשרים ומעלה, ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ, פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון. יוצא מהפסוקים הנ"ל שמשמעות הביטוי "סליחה", הוא לא מחיקה וויתור על העונש, אלא דחייתו ופיזורו על זמן ארוך שאולי החוטא יחזור בתשובה כפי שראינו בדור המדבר. (עיין פרק עשירי בספר "על החטא והתשובה" מאת הרב ד"ר מאיר גרוזמן שליט"א).

בחטא העגל לעומת זאת, משה רבנו אומר לעם ישראל: "אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב, ל). משמעות הביטוי "כפרה" הוא כיסוי, כלומר החטא נמחק, אבל רושם החטא קיים, וזו תשובה מיראה לא שלמה. "טהרה" לעומת זאת, משקפת טוהר כמו אדם הנטהר במקווה טהרה, וזו תשובה מאהבה.

להבנת ההבדל, יסופר סיפור אודות אבא שהחליט לרשום את מעללי בנו על פתקים אותם תלה על הקיר במסמר, כל מעשה בנפרד. כאשר הבן ראה שכל הקירות "מקושטים בעלילותיו", החליט לשוב בתשובה וביקש מאביו לשלוף מסמר מהקיר על כל מעשה טוב שיעשה. לאחר מעשים טובים רבים של הילד, נשלפו כל המסמרים. הילד במקום לשמוח, נתן צעקה גדולה ומרה. לשאלת אביו הוא השיב: מה עם החורים בקירות. הנמשל:

כפרה החטא עדיין ניכר על הקירות = תשובה מיראה. כמו בחטא העגל. – טהרה תוקנו גם החורים ואין זכר לכך = תשובה מאהבה. – סליחה דחיית העונש ופיזורו לאורך תקופה. כמו בחטא המרגלים – את תפילת ערבית בערב יום כיפור, פותחים בבתי כנסת ספרדיים בשירו של רבי יהודה הלוי: "לך אלי תשוקתי" – וזהו בעצם ייעודו של יום הכיפורים התשוקה המרכזית שלנו צריכה להיות מופנית לקב"ה בלבד. אחר כך ממשיכים – עם שירו של רב האי גאון {אחרון הגאונים 1040 }, "שמע קולי". מתוך תחינה לה'.

תפילת "כל נדרי" –

מאגדת את כל עם ישראל לאגודה אחת.

בתפילת "כל נדרי" מוציאים ספרי תורה, ושלוש פעמים חוזר הקהל אחרי שלושה חזנים המהווים בית דין של מטה על תפילת "כל נדרי", כדי להתיר להתפלל עם העבריינים. הסיבה לכך, ישנן עבירות שהעושה אותן מתחייב בנידוי ואסור להתפלל אתו, לכן תפילת "כל נדרי" מכשירה את כלל המתפללים, והופכת אותם לאגודה אחת מתוך אחדות אחת. כמו כן, מתירים את כל הנדרים כך שכל אדם יוכל להתקרב לקב"ה כשהוא זך ונקי. לפני שנים רבות, נהגתי להתנדב בכלא כפר יונה במסגרת האגף לחינוך. בין היתר, שמשתי כחזן בתפילות יום הכיפורים. הדהימה אותי התלהבותם הגדולה של האסירים במהלך התפילה. מתברר שמצוות התשובה מוצפנת עמוק בתוך כל יהודי, ופתוחה בפני כל אחד הדרך להתקרבות ולהתדבקות בה', בבחינת "ללכת בכל דרכיו – ולדבקה בו" (דברים יא כב).

כדאי וראוי לנצל את היום הכיפורים הקדוש, היות ושם למעלה הקב"ה גוזר את דיננו לאחר שנתנה לנו ארכה של 40 יום מראש חודש אלול בו עלה משה רבנו לשמים בפעם השנייה, ועד ליום כיפור בו הוריד את לוחות הברית. הלוחות השניות פוסלו ע"י משה רבנו, ונחרטו ע"י הקב"ה, כך שהיה שיתוף פעולה בין הקב"ה למשה, שלא כמו הלוחות הראשונות שהיו כל כולן ע"י ה'. כמו כן, הלוחות הנ"ל הורדו כשעם ישראל היה בתפילה ובתענית יום הכיפורים, והם ניתנו בצנעה שלא כמו הלוחות הראשונות שניתנו בקולות שופר וברקים ושלטה בהם עין הרע. –

איך נוכל לקרב הגאולה?

לאחר שהזדככנו במשך 40 יום, מר"ח אלול ועד יום יום הכיפורים, נראה לי שזה הזמן לבקש על גאולתנו. את השאלה הנ"ל שואל הזוהר הק'. (זוהר חדש, נח דף ל ע"א). רבי אליעזר הגדול אומר שהגאולה תופיע רק על ידי תשובת עם ישראל לאביהם שבשמים. שואל אותו רבי עקיבא: איך יוכל להתקיים דבר כזה שכל עולם היהודי המפוזר בעולם, ישוב בתשובה? עונה לו רבי אליעזר:

די אם יחזרו בתשובה "רישי כניסתא" {ראשי העדה}, או חדא כניסתא {עדה/קבוצה אחת}.

רבי שמעון בר יוחאי תלמידו של רבי עקיבא, ניסה את המתכון על ידי גיבוש "האידרא רבה" שכללה 10 חכמים, אחר

כך ע"י האר"י הק'. גם הרמח"ל ניסה לגבש קבוצה של עשרה אנשים שיחיו באחדות אחת לאור התורה, אבל ללא

הצלחה, אם כי נתנו לו את המתכון. כל אחד מאתנו הוא שליח היכול ע"י כוחותיו הדלים להזיז עוד לבנה בבניין

השלם.

רבנו "אור החיים" הק' אומר על הפס': "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו… ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך – ושב וקבצך מכל העמים" (דברים ל ו) "ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה… וזו היא התחלת התשובה שצריך השב – עשות… ושב וקבצך וגומר כמאמרם ז"ל: "כד יתובין ויתעסקון באורייתא בזכות משה אני גואלם". (זוהר חדש – בראשית טו ע"א): פירוש: שבזכות עסק התורה נגאלים" עומדים אנו בשערי "חג האסיף" המסוגל לאסוף את כל עם ישראל לסוכה אחת גדולה של ליוויתן בה מחכים לנו שבעת האושפיזין עילאין כשנבוא לסוכה מתוך שמחה ואחדות עם ישראל דבר הבא לידי ביטוי בפרגון ואמירת מלה טובה, ברכה, עזרה והזמנת אושפיזין עילאין בדמותם של נצרכים בשר ודם.

"אעשה נפלאות"

ל"בעל שם טוב" ונער הפלא בתפילת הנעילה של יום כיפור. –

איש כפרי אחד, היה מתפלל תמיד בימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט, והיה לו ילד אחד שלא היה יודע צורת האותיות, ואפילו לא ידע לומר שום תפילה. ולא היה אביו לוקחו עמו בימים נוראים לעיר, יען כי אינו יודע מאומה. וכאשר נעשה בר מצוה לקחו עמו ביום הכיפורים, שיהיה אתו לשומרו שלא יאכל ביום הקדוש מחסרון ידיעתו והבנתו. והילד היה לו חליל, שהיה מחלל תמיד בעת ישבו בשדה לרעות את הצאן. ולקח אתו בכיס בגדו את החליל ואביו לא ידע מזה. הנער היה יושב כל היום הקדוש בבית המדרש ואינו יודע לומר מאומה. בעת תפלת מוסף אמר לאביו "אבי, יש איתי החליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל". נבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו: "הישמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה" והוכרח להתאפק. בעת תפלת מנחה אמר לו עוד הפעם: "אבי הרשה לי ליתן קול ולחלל בחליל שלי.

אביו הזהיר אותו באזהרה רבה לבל יעז חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול לקחתו מיד הנער, כי הוא מוקצה. אחר תפילת המנחה עוד הפעם ביקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול". כאשר ראה אביו תשוקתו לחלל, אמר לבנו: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" והראה לו. ולקח אביו בידו את הכיס והחזיק ידו על הכיס והחליל, לשמור שלא יקח לחלל עמו. וכך התפלל תפלת נעילה וידו מחזיקה את כיס בגד הנער עם החליל. באמצע התפלה משך הנער בחוזק רב את החליל מתוך הכיס, ומיד נתן קול עצום בחליל, דבר שהבהיל את כל השומעים.

הבעל שם טוב, אחרי ששמע את קול הילד, קיצר מהרגלו ואמר אחר התפילה:

"הנער הזה עם קול חלילו העלה כל התפלות והקל עלי". – הנער התמים הצליח באמונתו הזכה להעלות אתו את כל הקולות והתפילות, היות ובעבודתו כרועה צאן, הצליח להתקרב לקב"ה דרך נגינתו בחליל, כאשר ברקע נוף של שדות ומרחבים אינסופיים המתחברים באופק לשמימרומים.

בעצם, הוא הלך בדרכם של האבות, משה ודוד המלך שהתקרבו לקב"ה כאשר הובילו והנהיגו את הצאן בשדות המרעה מתוך אהבה לה' דרך הנגינה בחליל.

גמר חתימה טובה משה אסולין שמיר.

משפחת בן ישו-בן יזאח-אוגניש-משפחת בן חמו-יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו

 

משפחת אוגניש

משפחה רמה ועתיקה מוזכרת בתעודות הקהילה.

האדמו״ר המלוב״ן רבינו יעקב אבוחצירא זיע״א בזמן היותו מבקר בדברו, נהג לסמוך על שחיטת הרב יוסף מרציאנו די אוגניש ז״ל.

איש צדיק תמים, גזע תרשישים ומיוחסים, מוכתר בנימוסין, אילן ששורשיו מרובין, גומל חסדים טובים, נכבד ונעלה, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יוסף, דוד, סליטנא, מאחא, מרימא, עווישא.

החכם הותיק והכולל, בישראל להלל, דחיל חטאין ועביד טבין, זוכה ומזכה את הרבים, פיק מפיק מרגליות, שוחט מתא מובהק, מוקיר רבנן, החסיד הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: שלמה, ר׳ אהרן, סתירא, מאחא, עווישא.

המרוחם הצדיק, בר אבהן ובר אוריין, מתהלך בתומו, מלמד תורה לבני ישראל, דובר צדק מגיד מישרים, עושה צדקות, הזקן הכשר הרב אהרן הנד הוליד: יוסף, משה, לאה, זהארי, לוסיין, מסעודא, סלטאנא.

המנוח, ירא אלהים וסר מרע, מתפרנס וחי מיגיעו, רץ למעשים טובים ועושה צדקות הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה הנד הוליד: דוד, ציון, יוסף, מרים, סולטאנא.

בן איש חיל, תם ועניו, מאושר בכל ענייניו, יראת ה׳ היא אוצרו, טוב לה׳ ולבריות, גומל חסדים, הזקן הכשר ר׳ דוד הנד הוליד: אברהם, שלמה, משה, יצחק, דוד, סליטנא.

החכם השלם, צנצנת המן, נטע נעמן, גזבר נאמן, ראש חברה קדישא, מוהל ותיק, לשם שמים, מלאכתו מלאכת שמים, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, בעל צדקה, שב גם ישיש החסיד הרב אברהם הנד הוליד: שמעון, עווישא, מרת אסתר מב״ת (דבתיהו של עט״ר כבוד מו״ר מ״א הי״ו), נונא, שלמה, מרימא.

המנוח ר׳ שלמה ז״ל ויבדל לחיים טובים ר׳ שמעון הי״ו הניחו בנים ובנות הי״ו בפ"י

המנוח, נבון וחכם, איש ספר הצדיק ר׳ שלמה הנז׳ (בן ר׳ דוד הנד) לא הניח זרע ב״מ.

גברא רבא ויקירא, בעל מדות טובות, עושה צדקה וחסד, רץ למעשים טובים, הצדיק ר׳ משה הנז׳ ה׳ ינקום דמו אמן, הוליד: שלמה, יצחק, יהודה, אליהו, סעידא, אסתר, לאה.

הנכבד, תם וישר, מתפרנס מיגיע כפיו, משכים ומעריב, נודב נדבות, הצדיק ר׳ יצחק הנז׳ הוליד: שלמה.

הצדיק, מתהלך בתומו, משביל אל דל, גומל חסדים טובים, טוב לה׳ ולבריות, הזקן הבשר ר׳ דוד הנד הוליד: דוד.

משפחת בן ישו

משפחה לא מרובה באוכלוסין ולפי ההשערה אבי המשפחה היה יהושע הנק׳ ישו המשפחה מחברת באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, ח״א, עמי 137, וביחס דוברו המצורף לשו״ת מעלות לשלמה מאת הגאון הרב שלמה הכהן צבאן ז״ל, דף ח׳, מוזכר יהושע בן יעקב מרציאנו (בראשית המאה התשע עשרה).

רפאל, יוסף, פריחא, מאחא.

המרוחם, ישר ונאמן, אוהב תורה ולומדיה, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ רפאל מרציאנו נפטר ולא הניח זרע ב״מ.

הצדיק, זקן ונשוא פנים, חי מיגיעת כפיו, הולך תמים ופועל צדק, ירא אלהים וסר מרע, ר׳ יוסף הוליד: מאיר, סעדיה, מרימא, עווישא.

 

משפחת בן יזאח

בעבר הרחוק משפחה מרובת אוכלוסין מוזכרת בשטרות הקהילה פעמים רבות, היום נעלמו כליל עקבות בני משפחה קדומה זו, בתעודות הקהילה מצאנו: ר׳ יצחק בן דוד בן דוד מרציאנו דידיע בן יזאח, וכן ר׳ יצחק בן אברהם מרציאנו דידיע בן יזאח.

הצדיק, ירא אלהים וסר מרע, משכים ומעריב, גומל חסדים, הזקן הכשר ר׳ יזאח (כך ראיתי כתוב ברשימת מקבלי הלוואות של מר זקנינו הר׳ יוסף ז״ל אבי מ״ז ר׳ משה, ולא עלה בידי לדעת שמו, מאידך הכינוי יזאח הוא יצחק) הוליד: מאחא (די בן יזאח מרציאנו), עווישא (די בן יזאח), בן הנקרא בן יזאח (גם הוא, אין איש היום, הזוכר את שמו!).

משפחת בן חמו

תולדות המשפחה

משפחה רמה ומיוחסת, ומפי מגידי אמת שמענו בי ראשי תיבות של המלה חמ״ו זה: חנניה, מישאל, ועזריה, לאמור שהם צאצאי זרע המלוכה, מבני בניהם של מקדשי שם ה׳ חנניה מישאל ועזריה.

משפחת בן חמו בפאס, במאה השש עשרה, נמנתה עם קהל התושבים והדיין ר׳ יחייא בן חמו היה ראש הרבנים של קהל התושבים.

במאה התשע עשרה יודעים אנו על הרבנים החשובים: הצדיק הגדול החסיד, מוכתר בשם טוב, בעל מופתים הרב יוסף די בן וואווא זלה״ה (לפי דעה אחת הוא טמון בבית עלמין הישן בדבדו ולפי דעה שניה הרב נפטר ונטמן בירושלים ת״ו). הרב אברהם בן חמו די בן וואווא מחכמי דברו חי בשנת תרט״ו(1855 למנ׳).

הרב יוסף בן נאיים בספרו מלבי רבנן מזכיר את הרב חיים בן חמו, יליד דברו, חי בין השנים 1890-1820 (למני) דרשן גדול ומזכה את הרבים, מורה צדק בקהל זא (היא תאוורירת) ובסוף ימיו התגורר בעיר פאס ושם מנוחתו כבוד. הרב שלמה בן חמו לחניכת זגאי היה מרביץ תורה ברבים בדבדו במאה שעברה והוא מורו ורבו של הגאון ר׳ דוד הבהן-םקלי שעתיד להיות ראש אב בין דין בעיר ווהראן (אלג׳יריה).

בני משפחות בן חמו בדבדו כולם נמנים על חניכת לעריווס, וחניכת דאביד (משפחת בן וואוא מתייחסת לענף דאביד, כך ראיתי כתוב בשטר). ענפי המשפחות לבית לעריווס הם: בני הארון די שמוייל, עבידא, זרוואל, בן זגאיי, מסעוד, סאלם, לקדים, סוסו אמושי, צבאטא, פופו ועוד. ענפי המשפחות לבית דאביד: בן וואווא, חקיקא, הווירן, שגרא, טבאבא. בר רפאל, בזיזח.

Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne

לא נמצא ולא סומן

Moché Amar

L’adaptation du droit hébraïque

à la réalité quotidienne

La majeure partie des Takanot – ordonnances rabbiniques – éditées au Maroc est consacrée au droit personnel, droit commercial et droit social.

Cette littérature juridique permet de mieux connaître la vie de la société

juive, ses préoccupations quotidiennes face aux réalités de l’existence.

Les Takanot -ordonnances rabbi­niques- sont un des moyens pour la Halakha – réputée intangible – de trouver des solutions aux problèmes nouveaux. Tout au long des siècles les rabbins en écrivirent un grand nombre: ceci est le témoignage de la vitalité de la vie communautaire et de sa capacité de développement et d’adaptation. Provenant de la Diaspora marocaine nous disposons de plusieurs recueils de Takanot, édictés dans les différentes villes. Le plus célèbre est celui des Takanot de Fès connu comme le livre des Takanot des Mégorachim, qui a commencé à être écrit par les Expulsés d’Espagne à partir de 1492.

Ce recueil qui contient des dizaines de Takanot dans les domaines du droit personnel, droit commercial, droit social, est considéré comme le meilleur de toute la Diaspora, en raison de son étendue et de la diversité des sujets englobés. Rappelons brièvement quelques unes de ses caractéristiques, qui le distinguent des autres recueils:

Il contient des Takanot éditées de 1494 à 1750 date de la publication du recueil Kérem Hémer par Rabbi Abraham Encaoua.

Il contient les amendements apportés au cours des ans, preuve de la capacité de nos rabbins à s’adapter aux problèmes que pose la vie quotidienne, et ceci en plus des commentaires autour des Takanot et de la jurisprudence qui en a découlé.

Les Takanot ont été édictées par les rabbins, qui en étaient les initiateurs, les rédacteurs et les signataires alors que dans les autres communautés c’étaient le plus souvent les dirigeants communautaires et les notables qui en étaient les premiers signataires: ceci témoigne de la primauté des rabbins dans la direction de la communauté.

Du fait de l’absence de structure centrale pour l’ensemble du Maroc, aussi bien au niveau rabbinique que communautaire, ce n’étaient théoriquement que des Takanot locales spécifiques à Fès. Mais dans la pratique, leur portée s’est étendue à la majorité des communautés:

Meknès, Sefrou, Debdou, Tétouan, et partiellement à Marrakech pour les descendants des Mégorachim . Mais elles n’ont jamais été adoptées dans d’autres communautés comme dans le Tafilalet, l’Anti-Atlas et chez les descendants des Toshabim à Marrakech. Ce qui explique l’existence de particularismes dans les différentes communautés en matière de bigamie, successions etc…

L’édiction de Takanot au Maroc n’a pas cessé en 1750. A partir du milieu du 18ème siècle, alors que la prépondérance intellectuelle de Fès avait baissé,d’autres centres se sont développés, acquérant leur autonomie, édictant leurs propres ordonnances.

Unification et adaptation

En 1918 le Protectorat Français réglementa par Dahir le statut et le fonctionnement des tribunaux rabbiniques, limitant leur compétence au droit personnel, successions et biens de main-morte et créant une instance d’appel à Rabat. Le développement économique entraîna la multiplication des échanges et accrût l’intensité des liens entre les communautés. La divrsité des coutumes locales apparut alors comme un obstacle et la nécessité d’une unification commença à s’imposer.

Par ailleurs l’intrusion de la culture française dans le foyer juif -commencée dès avant l’arrivée des français par les écoles de l’Alliance Israélite Universelle- provoqua un ébranlement de la tradition et de la vie religieuse, en particulier au sein de la jeunesse. Garçons et filles se sont retrouvés dans les même structures éducatives et sociales avec les conséquences inévitables que cela implique sur la moralité. Ces nouveaux problèmes ne pouvaient trouver leur solution dans le cadre de la Halakha et il devint urgent de convoquer une assemblée de rabbins pour tenter de leur donner une solution. Après accord des autorités, le Premier Concile des Rabbins du Maroc se tint à Rabat au mois de Sivan 5707 (1947) et jusqu’en 1956 six conciles se réunirent. La procédure adoptée se distinguait par son caractère démocratique et en même temps, la volonté d’efficacité s’imposait, écartant toute tentation de pilpoul, de perte de temps en discussion théoriques interminables. Ce fut le secret du succès de cet aréopage qui en un laps de temps particulière­ment bref discuta et prit position sur un grand nombre de sujets tels que: fiançailles, séduction, pension alimentaire, kétoubot, adoption, divorce, lévirat, adultère, éducation religieuse, chabat, Hiloulot, cacherout, bains rituels et pureté de la famille, scribes, circonciseurs etc…

Du fait de la limitation administrative de leur compétence au droit personnel, il fallait considérer les Takanot qui allaient au-delà de ces compétences, comme de simples recommandations, même si la majorité de la population n’avait pas conscience de cette limitation. A partir du 4ème Concile les décisions se divisèrent d’ailleurs en Takanot obligatoires et en Ahzrot, ces dernières ayant seulement force de recommandations.

En 1956 avec l’accession du Maroc à l’indépendance, les Conciles cessèrent de se réunir, laissant pendantes de nombreuses questions.

La crainte de heurter les nouvelles autorités ainsi que l’accroissement du mouvement de Alya expliquent cet arrêt de convocation des Conciles.

Innovations dans le droit personnel

Des nombreuses Takanot édictées par les Conciles nous en analyserons une en matière de droit personnel, à titre d’exemple. Elle traite de la nouvelle licence des moeurs et de ses conséquen­ces juridiques dans trois domaines: relations sexuelles contre promesse de mariage, dépucelage, grossesse.

Rabbi Shaul Aben Danan décrit dans l’introduction à sa proposition la dégradation des moeurs dans la rue juive et en particulier la séduction de jeunes filles qui acceptent de se donner à leurs séducteurs dans l’espoir d’un mariage, et qui sont ensuite abandonnées, avec les conséquences sociales et psychologiques. La majorité de ces victimes ne venaient pas se plaindre au tribunal par crainte de l’opinion publique. Et celles qui l’ont fait ont été amèrement déçues car même si le tribunal était convaincu de l’authenticité de leurs dires, il ne pouvait leur venir en aide. D’où sa proposition finalement adoptée, qui acquis force de Takana obligatoire et dont voici les grandes lignes:

  1. Toute promesse de mariage (en contre partie de relations sexuelles) doit être respectée.
  2. Obligation de mariage en cas de dépucelage.
  3. Obligation de mariage en cas de grossesse.
  4. Le montant de la Kétouba sera égal au double de la dot.
  5. En cas de refus ou d’impossibilité de mariage, le séducteur devra payer, pour une vierge une amende entre 10 000 et 50 000 francs et pour une non vierge, de 5 000 à 25 000 francs. Il appartiendra au tribunal de fixer la somme en tenant compte du coût de la vie, de la séduction, de la responsabilité respective du séducteur et de la séduite.
  6. Si le séducteur reconnaît avoir eu des relations sexuelles mais dit ignorer la grossesse et si la séduite ne s’est donnée qu’à lui, il paiera seulement la moitié de l’amende; si elle a eu des relations avec d’autres ou en cas de doute plausible, il prêtera serment et paiera le quart de l’amende.

Cette Takana comporte des innovations de grande portée que nous n’analyserons que succintement.

Le premier paragraphe signifie l’acceptation d’une coutume jusque là inconnue au Maroc obligeant celui qui a fait une promesse de mariage dans l’unique but d’avoir des relations sexuelles, à s’éxécuter.

Le second paragraphe est également novateur par l’obligation de mariage qu’il impose au séducteur d’une vierge, alors que la Halakha ne comporte pas cette obligation même quand la victime est mineure (moins de douze ans et demi). L’obligation de mariage contenue dans le paragraphe 3 est une nouveauté car la Halakha recommande le mariage dans un tel cas mais n’en fait pas obligation.

Le paragraphe 4 vient protéger la femme séduite, en posant en principe que dans ce cas, le montant de la Ketouba devrait être au moins le double de sa propre dot, ceci afin d’éviter que le séducteur n’accepte de se marier que pour divorcer quelque temps plus tard en ne lui payant qu’une somme dérisoire.

Enfin l’obligation de serment est aussi nouvelle. Avec le temps, constatant que les amendes n’étaient pas dissuasives le 4ème Concile a décidé d’en multiplier les montants par quatre, et plus.

Le pouvoir de décision

Dans son exposé des motifs à cette Takana, le Président du Tribunal Rabbinique d’Appel, le rabbin Shaul Aben Danan écrit:

"… quoi qu’il en soit ce n’est pas le moment de discuter de la Halakha par le moyen de questions et de motivations: le but de ce Concile est d’arriver à une conclusion, de corriger ce qui mérite de l’être par des Takanot ayant force obligatoire. Cela a toujours été la voie de la nation israélienne depuis la destruction du Temple, et jusqu’à nos jours, générations après générations, nos Anciens ont adapté la loi à qui convient à l’heure, même à l’encontre de précédents écrits…”

Rabbi Shaul soulignedà deux points importants: même si la meilleure voie est celle d’un large échange de vues, elle n’est pas pratique de nos jours étant donnée l’urgence d’arriver à des décisions. Le second point est que la compétence déléguée par la Tora aux rabbins pour édicter des Takanot, est également valable pour notre généra­tion et nous devons en faire usage comme nos prédécesseurs avant nous, sans fuir notre responsabilité devant les besoins de l’heure. Il ne faut pas se cacher derrière des prétextes tels que: “que diront les extrémistes” ou “nous ne sommes pas comme les Anciens et nous n’avons pas leur stature pour édicter de nouvelles Takanot”.

Au début en analysant cette Takana et les autres, on a l’impression que les rabbins marocains en étaient restés à l’image de la femme naïve et innocente du siècle passé, qu’il faut protéger de l’homme, alors que la réalité avait changé. Les jeunes filles n’hésitaient plus à sortir seules jusque tard dans la nuit. Alors pourquoi continuer à faire porter toute la responsabilité sur les mâles comme s’ils étaient seuls coupables lorqu’un sait que c’est l’occasion qui fait le larron? Et effectivement on trouve plus tard la même critique dans les livres de Rabbi Moché Malka (actuellement grand rabbin de Pétah Tikva). Pour lui cette Takana au lieu de colmater la brèche n’avait fait que l’élargir; la preuve: le nombre grandissants de cas portés devant les tribunaux. La responsabilité selon lui en incombe à la Takana qui a incité les parents à moins surveiller leurs filles et a dégagé les filles de leur responsabilité. Or celles-ci portent au moins la même responsabilité que les garçons, si ce n’est plus: ne les voit-on pas déambuler dans les rues en tenue minimale, fardées, à la recherche de garçons qu’elles veulent parfois volontairement attirer dans leurs filets?

Pour Rabbi Shalom Messas (actuellement grand rabbin de Jérusalem) au contraire, le montant des amendes était insuffisant et il aurait fallu l’augmenter. Il se montre indulgent pour les filles que la pression sociale contraint à se conduire comme elles le font.

Application unanime

Les Takanot des Conciles ont été publiées en recueils, comme une sorte de Journal Officiel. Les Takanot ont été appliquées par les rabbins-juges comme en témoignent les livres de Questions et Réponses. Plus aucun rabbin dans tout le Maroc n’a mis en doute ni la compétence des Conciles ni la validité de leurs décisions. Les Takanot des Conciles des Rabbins marocains sont, chronologiquement, les dernières qui nous soient parvenues de toute communauté juive, d’Israël et de la Diaspora. Elles nous montrent à quel point les rabbins marocains ont vécu à l’écoute de leur communauté même quand cette dernière s’est partiellement éloignée, au cours des dernières générations, de la stricte application de toute les mitsvot. Ils étaient conscients des brèches dans la muraille du judaïsme et de leur responsabilité en tant que guides spirituels mais ils n’ont pas tenté d’y échapper.

Ils ont pris l’initiative de discuter des nouveaux problèmes apparus afin de leur trouver des solutions dans le cadre de la Halakha par le moyen de Takanot et ceci avant que le public ne soit totalement conscient de la gravité des problèmes et ne leur trouve une issue à sa manière contraire à la Halakha. Les Takanot des Conciles des Rabbins marocains, la procédure de discussion et de décision, peuvent servir d’exemple à la bonne marche du rabbinat partout y compris en Israël où se sont réunies les tribus aussi bien pour l’unification des coutumes que dans la confrontation avec les problèmes du monde moderne. Car notre Tora est une Tora de vie dans laquelle il est possible de trouver une solution à tous les problèmes “car ses voies sont celles de la douceur et ses chemins ceux de la paix”.

Moche Amar

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 152 מנויים נוספים

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר