ארכיון יומי: 17 בספטמבר 2018


מסמך על קופת הצדקה של קרקעות לעניים-יוסף טובי

ד. סיכום

דאה שהמוסד של הקדש קרקעות העניים היה ייחודי לקהילות היהודיות במרוקו בתוניסיה, לפחות בתוניס הבירה. אמנם בכל קהילות ישראל תמכה ההנהגה בעניים בנצרכים מסוגים שונים (חולים, ״הכנסת כלה״, מלמדי תינוקות וכיוצא בזה), ולשם כך אף נגבה מס מיוחד על שחיטת בהמות או על מוצרי צריכה אחרים, אלא שאין המדובר בהקדשות מיוחדים של הקרקעות שנוהלו על ידי ועד מיוחד שמינתה הנהגת הקהילה, ורק מדמי השכירות שהועלו מן הרכוש הקרקעי הזה חולקו כספים לעניים באופן סדיר ועל פי כללים מוגדרים. כך דרך משל היה מקובל בקהילות היהודיות הגדולות בתימן צנעא, רדאע וד׳מאר – שהקצבים היו מעבירים לרשות הקהילה ולטובת ענייה את העורות והחלבים של הבהמות שנשחטו עבורם (בהמה גסה ולא בהמה דקה). בית הדין של הקהילה היה ממנה נאמן מטעמו, ולידו צוות של עוזרים, לגבות מן הקצבים את העורות והחלבים ולמכרם במחיר הוגן לכל המעוניין, והתמורה שנתקבלה נשמרה בקופה מיוחדת שנקראה קופת העניים וכספיה שימשו למטרות סעד שונות. הנוהג הרווח היה שגזבר העניים ועוזריו קיבלו שכר של חמישה אחוזים מן התמורה הכספית שהשיגו, אך יש שעשו זאת בהתנדבות בלא שכר כלשהו. תפקיד מעין זה של גזבר הקדש, שהוטל עליו מטעם הנהגת הקהילה לאסוף מדי שבוע וכן בראשי חודשים ובשלוש רגלים תרומות מבני הקהילה בעבור ענייה ונצרכיה, אולי בהיעדר הקדשות של קרקעות, ידוע גם מקהילת מראכש שבדרום מרוקו.

אך, כאמור, מוסד קרקעות העניים במרוקו היה מוסד של הקדשות. איני יודע לומר מתי נוסד. אפשר הובא על ידי המגורשים מספרד או שהם קבעוהו לראשונה במאה ה־16, בהשפעת החברה המוסלמית הסובבת, שבה היה מפותח ביותר מוסד החַבְּס (רבים אַחְבַאס; בלהג המקומי חְבַּאס, ביחיד חַבּוּס), כלומר הקדשת רכוש קרקעי בעבור מטרה כלשהי. כך למשל צוין, שבראשית השלטון הצרפתי היו מקומות בצפון מרוקו שארבע חמישיות מן הקרקעות בהם היו בידי מוסדות ההקדש. אך שלא במוסד ההקדש היהודי, שהקיף על הרוב בתים וחנויות ולעתים נדירות קרקעות חקלאיות, שדמי השכירות שלהן נועדו לסייע בידי העניים, בחברה המוסלמית בדרך כלל הקדישו בודדים או משפחות את הקרקעות החקלאיות שבידיהם למוסד החבוס על מנת להימנע מלשלם את המסים הגבוהים, כשהם ממשיכים לעבד את הקרקעות המוקדשות. עם זאת יועדו ההכנסות מקרקעות החבוס לכיסוי הוצאות צורכי הציבור או לצורכי דת, כגון מסגדים, בתי ספר דתיים, בתי חולים, גשרים, אגודות אחווה ומובילי מים. אף נמסר, כי יהודים תושבי אצוירה (מוגאדור) יכלו לשכור חנויות מן החבוס, ממש כמו המוסלמים, לפי שהשיקול הכלכלי גבר על השיקול הדתי. על בל פנים, בשתי החברות הקנה הדבר למנהלי מוסד ההקדש עצמה כלכלית וחברתית, בעיקר כאשר ההקדש היה שייך למסגד.

הערת המחבר: [1] לדיון מפורט בהקדשות במרוקו ראה מישו־בליר 1908 ; שם 1970, עט׳ 118-102; שרוטר 1988, על פי המפתח, עמי 315, ערך hubus. גם בתוניסיה המוסלמית בונה ההקדש חבוס; ראה למשל חיבורו של המלומד התוניסאי מחמד אלסנוסי בן המאה ה־19, אלרוץ׳ אלזאהר / פי אסנאד אלחבום ללאסלאס אלבאהר(ראה עליו שנופי 1977, עמי 151-146). עוד ראה אלחאייף תר״ך, דף קעט ע״א, בעניין ״מי שקנה קרקע מחבית ויצאו עליו עוררין שהוא הקדש העכו״ם הנק׳ אלחבס״.

אמנם מטבע הדברים לא היה יבול מוסד ההקדש היהודי להתפתח ולהתגוון ולצבור עצמה רבה כל כך כמו המוסד המוסלמי. זאת לפי שהמערכת המוסלמית נהנתה מיציבות כלכלית ומנהלית במשך מאות שנים ומידת השפעתן של התמורות המדיניות הרבות עליה הייתה מועטה באופן יחסי, בעוד המערכת היהודית סבלה מחוסר יציבות, כחלק מן הקהילה היהודית בכללה שהייתה נתונה למסכת שלמה של חוקי אפליה, רדיפות, גירושים, המרת דת ולחץ כלכלי. וכבר נזכר לעיל, שהעברת רכוש קרקעי שאין לו יורשים להקדש העניים על פי תקנה מיוחדת שנתקבלה בקהילות מרוקו הייתה צריכה להיעשות בהסתר מן השלטונות המוסלמיים, שביקשו ליטול לעצמם רכוש זה.

על השפעת מערכת ההקדשות המוסלמיים על זו היהודית ילמד לא רק השימוש היהודי במונח המוסלמי גלסה בעבור ״חזקת היישוב״, אלא גם ההבחנות הדומות בשתי המערכות של זכויות חזקה שונות בקרקעות ההקדש ובבתים שעליהן וההתלבטויות המשפטיות בשאלות המסובכות הנובעות מאבחנות אלו. אך השוואת מוסד ההקדש היהודי למוסד המוסלמי ראויה לבדיקה מדוקדקת בפני עצמה, החורגת ממסגרת מאמר זה.

על כל פנים, יש בתעודה זו ובממצאינו על מוסד ההקדש של קרקעות העניים בקהילות הראשיות של יהודי מרוקו כדי ללמד על רמה גבוהה ביותר של ארגון קהילתי שכמותה לא נודעה בקהילות יהודיות אחרות בצפון אפריקה או בארצות המזרח ובקהילות המסורתיות של יהודי מזרח אירופה ומרכזה.

האנלוגיה בין שני המושגים הללו, העברי והערבי, נתקבלה גם על דעת חכמי ההלכה המוסלמים ועל דעת אנשי המשפט בשלטון הצרפתי במרוקו; ראה מרטי 1933, עט׳ 468-466. במערכת הלא־יהודית הוחל המונח חזקה על רכוש לא נייד שהיה בבעלות מוסלמי אך הוחזק בידי יהודי; ראה שאם 1970, עמ׳ 106 הערה 53. קומבינציה זו של בעלות מוסלמית וחזקה יהודית אפשרה למוסלמים להכיר במציאות של נכסי דלא ניידי במדינה המוסלמית הנמצאים ברשות יהודים. ראה מרטי 1933, שם. לדיון נרחב בחזקה היהודית ראה זעפרני 1972, עמי 195-188.

שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-מנהג הכפרות

מנהג הכפרות

תמונה-יהודיה בפתח הגטו מביאה תרנגולת לשחיטה אצל השוחט.

הכפרות. יהודי מרוקו נהגו לעשות ״כפרות״ בערב יום הכיפורים. לכל אחד ואחת מבני המשפחה לוקחים עוף — תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, ומסובבים אותו על ראש המתכפר כמה פעמים ואומרים עליו פסוקים מסוימים בצירוף המלים: ״זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך, זה התרנגול ילך למיתה ואתה — פלוני בן פלוני — תיכנס לחיים ארוכים.״ אחר כך שוחטים אותו ונותנים אותו לעניים, או פודים אותו בכסף ומחלקים הכסף לצדקה.

מנהג זה הוא עתיק יומין, הוזכר לראשונה בתלמוד, ולאו דווקא כפרה בתרנגול. נהגו לפדות נפשם בממון, שהיו נותנים צדקה לעניים בערב יום הכפורים, כדי שתעמוד להם הצדקה ביום החתימה על דינם. רק בימי הגאונים הנהיגו מנהג הכפרות בתרנגולים, מנהג שנמשך עד היום הזה, למרות שבכל הדורות קמו לו מתנגדים.

קהילות מרוקו קיימו בדבקות מנהג זה ואפילו העניים ראו חובה לשחוט תרנגול לכפרה.

כל משפחה שכבדה את מעמדה הזמינה אליה שוחט אשר ישחוט לה את מירב התרנגולים שנרכשו מבעוד מועד, לשם קיום מצוות הכפרות.

Racines-Roots-Judaism Tradition-Moche Gabbay

LES KAPAROT: Les Juifs du Maroc sont fidèles à la coutume des kaparot la veille de Kippour. Chaque membre de la famille sacrifie un coq (pour les mâles) ou un poulet (pour les femelles) en substitution. Le rabbin avant d'égorger l'oiseau le fait tourner plusieurs fois au-dessus de la tête du fidèle en récitant "ceci est ton échange, ce coq sera sacrifié et toi … tu jouiras d'une longue vie". L'animal est ensuite offert aux pauvres ou racheté au moyen de dons aux indigents.

Cette coutume est très ancienne et date du temps du Talmud où on faisait kapara non en égorgeant un poulet mais en donnant de l'aumône aux pauvres la veille de Klppour car "la charité sauve de la mort". La coutume de l'abattage de poulets est devenue populaire du temps des Guéonlm et a survécu jusqu'à nos jours malgré les condamnations répétées des rabbins.

Au Maroc la coutume est restée très vivace et même les pauvres y sacrifiaient. Les familles aisées Invitaient chez elles l'égorgeur rituel pour la cérémonie de kapara.

The Jews of Morocco performed the "kapparot" ceremony on Yom Kippur Eve. For each one of the family, one fowl was brought — a hen for a woman and a rooster for a man, and the bird would be swung over the head several times during which certain verses were recited, In symbolic expiation of sins. After this, the fowl would be slaughtered and given to the poor, or redeemed for money given to charity.

This ancient custom is first mentioned in the Talmud. People would atone for their souls by means of money distributed to the poor on Yom Kippur Eve, so that this charity would be in their favor on Judgement Day. Only at the time of the Gaonim (8th century) was expiation by means of a fowl initiated, a controversial custom which has continued to this day. Every self-respecting family — even the poor — had the shochet slaughter all the fowls purchased for this purpose.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר