אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי
ארבעה מינים
אתרוגים מהודרים מגיעים לתאפילאלת מערי מרוקו: אגאדיר, צווירה, תארודאנת ופגיג. האתרוגים אינם מורכבים, הם צהובים כמו לימונים, בעלי פיטם וחלקים ללא כל פגם.
לאחר העלייה לארץ הנטייה של חכמי אביחצירא היא להעדיף אתרוגי ארץ ישראל על אתרוגי מרוקו המהודרים.
באשר להדס, אין מקפידים בכל קהילות תאפילאלת על שלושה ענפים במדויק, ולא על הדס משולש, אלא לוקחים כמה ענפי הדס שוטים.
ביום א׳ של סוכות המתפללים נוהרים בכל קהילות תאפילאלת, וביניהם נוער רב, לחצר בית הכנסת כדי לעסוק באגידת ארבעת המינים.
את הלולב מקשטים בחוטי רקמה רחבים או ברצועות בד מצוירות שכורכים מסביב ללולב מראשו לסופו, וסימנך ׳זה אלי ואנוהו׳. בראש הלולב מצמידים צמר גפן שלא ייפגם. אחר כך תולשים כמה עלי לולב ומחברים אותם על ידי עשיית מעין לולאות, ועל ידם אוגדים את הלולב עם ההדסים והערבות.
בכל קהילות תאפילאלת בכל בית כנסת קונים ארבעה מינים, שתיים עד ארבע יחידות בשביל המתפללים, אבל תלמידי חכמים, חזנים ואנשי מעשה מקפידים לקנות ארבעה מינים משלהם.
נוהגים להשאיר את ארבעת המינים בבית הכנסת כל ימי החג בתוך בד רטוב בדלי מים לשמור על רעננותם וכשרותם.
אנשי מעשה שומרים את הלולב והערבה לשריפת חמץ.
משתמשים בערבה לאפיית מצה.
על ארבעת המינים מברכים בבית הכנסת ולא בסוכה, לפני הלל ולא לפני כן.
סדר הנענועים
כיוון הנענועים: מנענעים לכל רוח שלוש פעמים: דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה, ולבסוף לצד מערב.
בכל כיוון מנענעים שלוש הולכות ושלוש הבאות, היינו, הולכה/הבאה כפול 3 לכל רוח.
מספר הנענועים: פעם ראשונה לאחר הברכה; פעם שנייה ב׳הודו׳ הראשונה; פעם שלישית ב׳אנא ה׳ הושיעה נא׳; פעם רביעית ב׳הודו׳ השנייה.
סדר הנענועים בפסוקים: ב׳הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו', הודו – לצד דרום; לה׳ (אין מנענעים); כי – לצד צפון; טוב – לצד מזרח; כי – למעלה; לעולם – למטה; חסדו – לצד מערב. הפסוק ׳אנא ה׳ הושיעא נא׳: א־נא – לצד דרום ולצד צפון; ה׳(אין מנענעים); הו־שי־עה: הו – לצד מזרח; שי – למעלה; עה – למטה; נא – לצד מערב.35
בישול ואפייה ביום טוב של סוכות
נוהגים לבשל בשני ימי טובים של סוכות ושל שמיני עצרת דבר יום ביומו.36
יש שנהגו לאפות לחם ביום טוב, במיוחד ביום השני של החג שחל בערב שבת.
חול המועד סוכות
כל האומנים שובתים ממלאכתם בכל ימי חול המועד, והסוחרים סוגרים את בתי עסקיהם, ורק השוחטים שוחטים בחול המועד כדי לספק בשר טרי לבני הקהילה.
כל יום בחול המועד סוכות לפני מנחה קוראים את מגילת קהלת, אחד מקרא ואחד עבראן.
לפני ערבית חול המועד ושבת חול המועד אומרים מזמור של חג.
בשחרית אין אומרים מזמור של חג לפני ׳ברוך שאמר'
במנחה של חול המועד אומרים ׳למנצח בנגינות/ ולא מזמור של חג.
בברכת ההפטרה של שבת חול המועד המפטיר חותם ׳מקדש השבת וישראל והזמנים' מפני שימי הסוכות חלוקים בקרבנותיהם ואומרים בכל יום הלל שלם.
מקפידים על איסור תספורת וגילוח הזקן בחול מועד.
ראה -"אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי הוצאת אוניברסיטת בר אילן-2018 עמ' 131-129
La création de la Misguéret et l’activité du Mossad au Maroc 1955-1964-Michel Knafo
Deuxieme partie
Dans les structures de l'autodefense et de l'immigration clandestine
La création de la Misguéret et l’activité du Mossad au Maroc 1955-1964
Une nouvelle phase du rassemblement des exilés
Eliezer Shohani
Eliezer Shoshani est né en 1905, en Russie, et a immigré en Erets-Israël avec ses parents en 1912. La famille s'est installée à Tel-Aviv, et Eliezer a été élève du gymnase Herzliya. En 1917, les autorités turques ont exilé la famille a Ségéra (A) où elle a vécu un an et demi. En 1927, Eliezer a fait partie du groupe fondateur de Kfar Yéhochoua où il a fait connaissance de Dévora, la première jardinière d'enfants du village, devenue par la suite sa femme.
En 1937, après avoir tenté de vivre à Hadéra et à Ganégar, le couple s'est transféré à Guevat. Eliezer fut nommé commandant (B) de la région et responsable des cachettes d'armes de son kibboutz et de la Hagana.
Le service de renseignements de la Hagana le chargea de centraliser les informations dans la région nord du pays. En 1944, il devint trésorier du Palma'h, et en 1945, lorsque les trois mouvements clandestins se fondirent, il fut nommé trésorier du Mouvement de rébellion.
Après la fondation de l'Etat d'Israël, le Palma'h fut démantelé et Eliezer retourna à son kibboutz, mais pour peu de temps. En effet, il fut envoyé en Italie, comme Trésorier "du bureau des acquisitions" d’armes. En 1950-1951, lors de la scission du mouvement Hakibboutz hameou'had, Eliezer se joignit avec sa famille aux fondateurs du kibboutz Yifat, et en 1956, il devint secrétaire du l'houdh akibboutzim véhakvoutzot.
En 1961, après le naufrage du Pisces-Egoz, Eliezer fut nommé par Ben-Gourion "commission d'enquête d'un seul membre". Après avoir passé trois semaines en France, il présenta ses conclusions à Ben-Gourion.
En 1964, le Mossad l'envoya en France où il rassembla tout le matériel concernant l'immigration clandestine des Juifs du Maroc en Israël. Il le tria, le résuma, y ajouta ses propres observations et publia, avec l'aide du Mossad, un mémorandum auquel il donna le titre de" Neuf ans sur deux mille". Pendant de longues années, ce texte est resté confidentiel / top-secret, et Eliezer n'a pas eu la joie de voir son texte mis à la disposition du public.
En 1967, Eliezer a été nommé secrétaire du mouvement kibboutzique et plus tard élu secrétaire général et rédacteur du journal du kibboutz yifat. Eliezer est décédé en 1987 le jour de ses quatre-vingt deux ans.
Comment s'est accomplie "la parole de l'Etat d'Israël"? On ne sait jamais dans quel ordre se font les choses dans l'histoire d'un peuple, et il est donc difficile de classer les événements. Il est encore plus difficile de faire une recherche de ce genre dans l'histoire d'un peuple lorsque celui-ci est très ancien et dispersé dans le monde entier. On ne peut que montrer les différentes positions du terrain d'actions sans insister sur l'une plus que sur l'autre. Comme on le sait, l'histoire est le fruit d'un "travail d'équipe", auquel contribuent les conditions géographiques et climatiques, ainsi que les êtres humains – qui sont toujours les participants essentiels de l'action.
La réalisation de l'antique espérance des Juifs d'Afrique du Nord, surtout de ceux du Maroc, a reçu l'aide d'un travail effectué par des êtres humains pendant plusieurs décennies durant lesquelles le mouvement sioniste a créé les instruments dont il avait besoin.
L'Agence juive a propagé l'information sioniste, a organisé les mouvements de jeunesse et l'immigration vers Israël, autant que possible par des routes droites et faciles, mais parfois aussi par des chemins sinueux.
Au Maroc sous le protectorat français, le travail sioniste s'est fait de la même façon que dans les autres pays libres, bien que les autorités françaises aient souvent tenté de l’empêcher, pour des raisons liées à l'essence même de l'occupation.
Des dizaines de milliers de Juifs ont ainsi immigré en Israël, mais en fait la population juive n'a pratiquement pas diminué en nombre, car la baisse causée par l'émigration a été remplacée par la natalité. L'action de l'Agence juive a donc fourni une certaine réponse à la nécessité d'augmenter la population juive d'Israël – tout en répondant ainsi à l'espoir des Juifs du Maroc de s'y rendre – mais n'a pas permis de réponse globale à la question de savoir quel serait l'avenir de cette grande communauté.
Pourtant celle-ci devenait de plus en plus urgente, car la lutte des Marocains pour l'indépendance, qui battait son plein, annonçait des dangers pour l'existence physique des Juifs. Les Agents anonymes qui arrivèrent discrètement au Maroc un an environ avant la fermeture des bureaux de Kadima, ont apporté une expérience de vie de cette école qui s'appelle l'Etat d'Israël, et ils ont été chargés de créer au Maroc des cellules d'autodéfense, d'enseigner aux jeunes juifs l'usage des armes et de les rendre conscients de leur force.
Ceci fut le point de départ d'où le travail a divergé dans différentes directions qui devaient s'adapter aux circonstances. Accompli selon les règles de la clandestinité, ce travail les obligea à organiser la défense et le passage clandestin de la frontière aux Juifs en route vers Israël. Elle impliquait d'inculquer la conscience de la fierté nationale aux représentants de la communauté, et il fallut même quelquefois aller en prison. Tout ceci a été imposé aux agents d'Israël et aux membres de la Misguéret au Maroc, et ils ont accompli leur mission à la satisfaction générale pendant des années.
Une fois qu'il est accompli, ce travail semblait tout à fait naturel. Lorsque la lutte pour l'indépendance du Maroc a éclaté, il suffisait d'avoir de bons yeux et un peu d'intelligence pour voir les nuages qui s'amoncelaient et les dangers qui se précisaient. C'était pour l'Etat d'Israël non seulement un devoir, mais aussi un privilège, de se préparer à affronter les dangers. Le devoir de ses citoyens était de se demander quels moyens utiliser pour affronter la nouvelle situation des Juifs marocains, comment préparer des Juifs soumis et habitués à attendre l'aide des autorités, à prendre en main leur sort et à se préparer aux événements. Les citoyens israéliens conscients devaient donner des armes à leurs frères du Maroc, et leur inculquer une confiance en eux-même. Ce ne fut pas un hasard si le fait de posséder des armes et de savoir s'en servir leur insuffla l'espoir et la fierté. Certains pensent qu'il y a un conflit entre les intérêts des Juifs de la diaspora et ceux des Juifs d'Israël, mais il n'en est rien. Si l'on donne aux Juifs de la diaspora une force de résistance, la confiance en soi et la conscience de leurs possibilités, ils seront préparés à accepter la théorie sioniste. Les notions de "la diaspora doit exister" et "la diaspora doit disparaître " ont depuis longtemps perdu toute signification, et il est évident qu'un Juif de la diaspora prêt à défendre sa vie et sa dignité trouvera un jour sa voie vers le sionisme.
C'est ainsi qu'il faut comprendre les événements qui ont touché les Juifs du Maroc à partir de 1955, lorsqu'un devoir tout naturel a été imposé au Mossad: mettre des armes dans une main vide, et lui enseigner leur usage.
Il faut noter qu'il s'agissait d'une mission différente de celle dont été habitués les délégués de l'Agence juive. Celle-ci était semi-militaire et ne convenait pas aux méthodes de l'action civile. Par ailleurs les règles militaires ne lui convenaient pas non plus, et l'armée israélienne ne pouvait prendre sur elle son exécution. C'est pourquoi le Mossad, dont la nature est d'œuvrer dans la clandestinité, en a été chargé.
Ref:Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo Juillet 2007-page 70-73
יהודי המזרח בארץ ישראל-משה דוד גאון
יהודי המזרח בארץ ישראל
משה דוד גאון…
אל הקוראים.
בטרם עלותי לא״י מבוסניה ארץ מגורי לפנים, לא ידעתי פירושה של ההגדרה -יהודי המזרח״, אם כי הנני ספרדי מלידה אף גדלתי בסביבה מרובת אוכלוסים יהודים׳ שרב בה היסוד הספרדי הלשאנן והשלו, על האשכנזי התוסם והקודח. אלה עם אלה דברו ביניהם על פי רב שפה אחת, ובנוסח ובסדור משותף ערכו תפלותיהם לאל מרום. לעתים רחוקות קלטה אזני איזה ניב והגה על דבר ההבדל במנהגים שבין יהודים ליהודים, הבדל שיסודו בהרגלים ומסורות בלבד׳ אשר בשום פנים אינם עשויים כדי להרחיק ולפלג. רק בבואי לירושלים הקדושה, שלפני כך דמיתיה וחזיתיה בעיני רוחי כמקום הנועד לקבוץ גלויות וסשטושן, התפכחתי משכרוני הנעים, ותמימותי הילדותית חללה. רגע עמדתי כנדהם על יד הכתל, זו מצבת הקלון לעם ישראל, ולפתע פני התעותו והתכרכמו מבשת, ולבי בי המה.
בהתהלכי אח״כ ברחובות העיר נתגלתה לפני המציאות היהודית בעצם כעורה, ואדע כי עמי האומלל קרוע ושסוע לגזרים, שבט שבט ודגלו, משפחה משפחה וכוונה, מנהגיה, מסורותיה ושאיפותיה. בהמשך הזמן יכלתי להכיר, כי לכאורה אין לי שייכות לאומה בכללה בתור יחידה מאורגנת וסובלת הנלחמת על קיומה בכל עוז, אלא לעדה אחת קטנה התלויה ברשות עצמה, והמרכזת בקרבה בודדים נדחים. דבר זה עוררני להרהר על מהות השבטיות ותועלתה, ומה הוא הטעם המצדיק את ההופעה המוזרה הזאת. הגיגים אלה הטרידו את מוחי מאד, ענוני ויטלטלוני טלטלה, ובאין הרף הוליכו את רוחי שולל. בעקבותיהם נרקמה המסכת שעליה הוטבע ספרי זה, הבא להציב ציון־עד לראשוני בני גזעי׳ אלה שמדינת ספרד הקיאתם למען יתגלגלו הנה, בשביל להחיות את ארץ האבות משממונה.
עבודתי המקצועית הביאתני כעבור זמן, במגע ישר עם בני שבסי ישראל לסוגיהם, תלמידים מכל העדות והמעמדות כל אחד עם שפה אחרת בפיו, ילד ילד עם אפן תפישתו והשגתו. בחברתם בליתי עשר שנות חיים, – שנות עמל ותלאה וצער, ותוך כדי התבוננות במנהגיהם, בשיחותיהם ובמשחקיהם העליזים, נתחורו לי אגב אורחא כמה פרשיות סתומות. אכן, בסיועם חדרתי בלי משים למצב עדות המזרח השונות, והם היו הנסבה שאוסיף להתענין בהן גם להבא. אמנם עולמם המגֻון הכנים ערבוביה רבה בעולמי אני, עולם צר התחומים וההיקף, אך עתה ארגיש, עד כמה הללו העשירו את ידיעותי והשקפותי.
בינתים החלפתי את משמרתי, והעבודה אשר עסקתי בה אח״כ במשך שנים אחדות הגבירה מרצי פי כמה, וכאלו אלצתני להמשיך ולטפל בענין.
אשר לעצם החבור ותכנו. תחלה היה עם לבבי לחבר ספר עממי מקוצר׳ שיכיל פרסים וידיעות על עדות המזרח והתהוותן, הרמה התרבותית של אוכלוסיהן וכו', אך מתוך התעסקי בעבודה, התרחבה והסתעפה המסכת, ואחשב את עצמי מחויב להשתמש בכל החמר אשר הזדמן לידי, מה גם שרובו ככלו היה שייך לגוף הענין.
הספר בכללו רחוק הוא מלהיות מדעי, הואיל והוא נועד לעם. בכל זאת לתועלת המעיינים מצאתי לנחוץ, לציין אילו מקורות שמהם שאבתי את החמר בלי להיות משועבד לדבר, אף להנהיג את ציוני המקומות כהכרח בחבור ספרי זה.
יודע אנכי, כי כמה מן הקוראים ימצאו בספר זה טעם לפגם, באשר הלה אינו מתאים לסדר המדעי המקובל, ואחרים יטילו בו דפי על כי חסר הוא פרטים ועובדות בענין זה או אחר. ענף ספרותי זה העשיר ביותר ורב הגוונים מצד אחד, והדל והלקוי בתכלית מצד שני, דורש מאמצים כבירים וסבלנות מאת המתעסק והמתגדר בו, למען יוכל להעלות מסקנות מדויקות על הענין שהוא נגש לדון עליו. ובשביל להרחיק מעלי לזות שפתים, אני מקדים, שמטרתי לא היתה ללכת בדרך החוקרים הותיקים, הממיתים את עצמם באהלה של תורה, כדי להביא לקוראיהם דבר מסוים ומושלם.
מחובתי להזכיר כאן, שאיני נמנה בין בעלי המקצוע בחקירת א״י׳ ורק התבוננותי במצב שבטי ישראל בא׳י׳ הניעה אותי לרשום את דברי בספר. בטוח אנכי כי אין חבור זה נקי ממגרעות, טעויות, אולם יש לי הרשם כי לכשעצמי מלאתי את המסגרת תכן, בהתאם לכחי וליכלתי.
בהפסקות רבות נכתב הספר, ואולי זהו אחד הגורמים המכריעים להיותו חסר שלמות פנימית כחפצי. חובה להודות על האמת. סוג זה של חמר אינו מן הדברים המצויים והנלקחים בידים, שאפשר להשיגם בנקל. זוהי איפא אחת הסבות שספר זה אשר החל להכתב בשנת תר״פ, אחר לראות אור עד היום.
הדברים לא נכתבו בנטיה להבלים ולהאיר איזה צד באור יתר, כדי להאפיל במשהו על הצד השני. יתכן כי פה ושם יֵרָאו בצורה זו לעין אותם הקוראים, שיגשו לנתחם מתוך נקודת מבט של קנאה, שנאה ותחרות. פה נמסרו עובדות עד כמה שנראו הללו מתאימות אל המציאות ואל האמת ההיסטורית, – עובדות ותעודות הנוגעות אך ורק ליהודי עדות המזרח בארץ זו.
ושוב אני מוצא צרך להטעים, כי ספרי מצטמצם בגבול ידוע. שאיפתי היתה להאיר את חיי עדות המזרח בא״י במאות האחרונות, והאמת היתה נר לרגלי. פעולה זו לא נעשתה מתוך כונה ורצון לפגוע חלילה בזכויותיה הרבות של עדת האשכנזים, שגם היא כידוע הועילה ועזרה לבסום הישוב העברי בא״י׳ הגדלתו והתפתחותו. יצוין, כי בה בעת שישובי האשכנזים בא״י עד שנת תק״ע (1810) התקימו באפן ארעי ומקרי, הנה הספרדים מלבד מה שיצרו ישובים עוד הרבה זמן קודם לכן, הם הטו שכמם לסבול את כל יסורי הארץ השונים והמשונים, התאבקו בהם ויחזיקו מעמד. משום כך אין לבקש בחבור זה מה שאין בו, מאחר כי הוא דן על יהודי המזרח ביחוד, אלא שלפרקים למען באר את תנאי החיים וחליפותיהם, הקשרים עם יהודי הגולה וכד׳ יזכרו פה ושם גם בני עדת האשכנזים.
אולי ספר זה יתן דחיפה לאחרים, לגשת ברצינות אל העבודה המדעית המחכה להם,: ויתנו לנו ספר על א״י בכללה אשר יקיף את תולדותיה בכל הדורות׳ וישקיפו על ראשית הישוב העברי החדש ביתר פרום ודיוק. בזה ימלאו חסרון גדול שלא יוכל להמנות, המורגש כיום מאד.
לא יפלא, אם בפרקים ידועים בספר, מרובה החמר על פרק משנהו. השגת החמר לפרטיו עלה לכותב הטורים האלה ברוב עמל, לאחר חטוט בהמון ספרים עתיקים ובתעודות בלות, שכמה מהן היו גנוזות עד כה מעין רואה, וצריך להזכיר, כי בזה לא נמסר אף חלק קטן ממה שהושג ורוכז. מכאן שופע הפרטים בפרק אחד, והצמצום ההכרחי בפרק אחר.
אפשר מאד כי פה ושם יתגלו סימנים של העדר קשר בין ענין אחד לשני, דבר העלול להכביד על הקורא. יתכן שפרטים רבים אשר נזכרו כבר במקום אחד, שוב יבא זכרם במקום אחר בצורתם הראשונה או בשנוים קלים. כל זה היה מן ההכרח, הואיל וכאן עוסקים בהעתקת מסמכים היסטוריים, ומן הנמנע היה להעלים עין מהם, אלא לחזור ולהזכירם בכל מקום שנראה צרך בכך.
איני יכל לסיים בלי להזכיר בהודאה את העזרה רבת־הערך והתועלת שנתנה לי מצד כל אלה אשר פניתי אליהם, לשם השגת החמר הדרוש לחבור ספרי. בראש וראשונה ועדי עדות הספרדים בירושלים, צפת, טבריה, חברון, חיפה ויפו, וכן הספריה הלאומית והאוניברסיטאית, אשר באוצרות ספריה השתמשתי במשך כל שנות עבודתי.
כן עלי לציין שמותיהם של כמה מידידי אשר עמדו לימיני באסף חמר, בהמצאת ספרים נחוצים, בהוראות וכו', ביניהם ידידי הראב״ד רבנו חנוך חסון, ה״ה חיים דרומי, ש. בן שבת׳ א. ח. לוי׳ ר׳ ברוך טולידאנו ואחרים. לכלם אני מביע בזה קבל עם, את תודתי העמוקה והנאמנה.
ביחוד אחשב מחובתי הנעימה להביע כאן את רחשי תודתי והוקרתי הלבביים לרעי הנאמן מר אליהו אלישר אשר עודדגי ועוררני להביא את ספרי לדפוס, וכן לכל הנדיבים הנכבדים, שהואילו ברב חסדם לעזור לי בתרומותיהם לכסוי חלק מהוצאות ההדפסה; והם הא׳ מ. ד. די פיג׳וטו׳ הועד הפועל של התאחדות הספרדים העולמית, ועד עדת הספרדים בירושלים, קופת הרבנים שע״י ועד העדה הנ״ל, ראש רבני א״י הרה"ג וראש״ל יעקב מאיר׳ הגב׳ פרחה ששון׳ מר דוד עזרא דוד באמצעות הרבנית וידה אלישר אלמנת הרה״ג חמ״א ז"ל׳ וה״ה הממונים על קרן העזבון של הגביר המנוח חיים אהרון ולירו ז״ל. כלם יבואו על הברכה המשולשת בתורה, ותהי משכרתם שלמה מעם ה׳ אלהי ישראל השוכן בציון וירושלים.
לבסוף הנני פונה בבקשה לקהל קוראי ספרי :
אהיה אסיר תודה לכל אלה אשר יאותו להורותני ולהדריכני בעצותיהם והערותיהם שלדעתם יש בהן משום ערך ותועלת לגוף הענינים הנדונים. למותר להטעים, כי כל חמר מסוג זה אקבל ברצון, והיה אם אזכה למהדורה השניה של כרך א׳׳ אכניס בה את התקונים והמלואים הדרושים.
ירושלים׳ אלול תרפ״ח.
המחבר
אברהם אבוהב
אבי הרב שמואל אבוהב. ממגורשי ספרד שהתישבו בהמבורג. בנה שם בית כנסת מפואר בשם ״כתר תורה״. בסוף ימיו העתיק מושבו לוירונה לראות בכבוד בנו שקבע בה את ישיבתו. נפטר שם בשנת ה״א ת״ב. והרב בע״ס ״בינה לעתים״ הפליג בשבחו ויציין בספרו
את חסידותו ומעשיו הטובים, פזרונו הרב לצרכי צדקה ופדיון שבויים, השתדלותו לטובת אחיו לפני שרים ומושלי ארץ, הרבותו ישיבות לתורה וכד, וצדקתו הגיעה עד ארץ הצבי.
יוסף ב״ר שמואל אבוהב
נולד בוינציה בשנת ת—ת״י לערך. בימי נדודי אביו עמד שם בראש ישיבתו. סמוך לשנת ת״ס—(1700), עלה לא״י והתישב בחברון, ובה מנוחתו כבוד. מחבוריו לא נשתמרו אלא פסקי הלכות, בשם ״חדושי סופרים״ אשר נכללו בס׳ חיים שאל לחיד״א, ח״ב, ליוורנו
תקנ״ב. הרב חיד״א שהכירהו מרבה בשבחו, חסידותו וצניעותו וכו'.
יעקב ב״ר שמואל אבוהב
היה רב בוינציה בסוף המאה הי״ז. גדול בתורה ובקי בחכמת התכונה והחשבון. הרב אבי עד שר שלום באזילה בספרו ״אמונת חכמים״ מפליג בשבחו. מתשובותיו נדפסו בספרי רבני דורו כגון, ״שמש צדקה״ לר' שמשון מורפורגו, ״מים רבים״ לר' רפאל מילדולה, ״פחד
יצחק״ לר׳ יצחק למפרונטי, וכו'. הוא הוציא את שו״ת אביו בשם ״דבר שמואל״. לפי עדות הביבליוגרף הנוצרי וולף, שעמו עמד הרב בקשר מכתבים, חבר ר״י אבוהב מפתח לילקוט שמעוני וס׳ סממני הקטורת על פטום הקטרת בבית המקדש.
יעקב אבוהב
מתושבי ירושלים. נזכר כאחד מן החכמים המעולים אשר העמיסו על עצמם מרצונם הטוב עול צבור בצוק העתים, בימי אבן פרוד, העגומים ביותר בתולדות ירושלים. ההיסטוריון יציינהו בשם ״הרופא הנבון" ונראה שעסק במקצועו. יחד עם עוד ששה מנכבדי היהודים
בירושלים קבל עליו לדאג ״לקיום ולהעמדת ישוב עיר הקדש״.
בעקבות מאמר של יהורם גאון בנו של המחבר, יצר הידע גבר והחילותי לחפש את הספרים, והנה שני הכרכים מופיעים וניתנים להורדה לכל דכפין….
מומלץ לקרוא את המבוא, שבו מביע המחבר את לבטיו, אכזבתו ומטרתו של חקר וחיבור שני הכרכים….
כאן אני משלב את שניהם החלק ההיסטורי שמופיע בכרך הראשון ואת האישים בחלק השני….
קריאה מהנה