מורשת יהדות מרוקו

לכאורה, קרב השמדה אחרון זה נגד היהודים לא היה צריך כלל להתארע, אלא אם כן ניקח בחשבון את מצוקתו הפסיכולוגית העצומה של מוחמד, אשר בנוסף להטלת סמכותו על העיר ולצרכים של מדיניות החוץ שלו שחייבה קרבות וניצחונות, היה צריך להתמודד עם המסר השמיימי של היהודים. הם הרי היטיבו להכיר מסר זה יותר ממנו, ולכן לעולם יקראו תיגר על בשורתו ונבואתו, אלא אם כן יחסלם הוא תחילה. בתנאים הטוטאליים של המלחמה והניצחון בימים ההם, אי אפשר היה לחפש ולמצוא פשרה בינו לבין היהודים, כי אם לא ינצחם הוא, הם יקומו עליו ויערערו את בסיס שליחותו והנהגתו. בשעת המצור של בני מכה על מדינה ב-627, הידוע כמלחמת התעלה, הגם שבני קורייזה סייעו בחפירת תעלת ההגנה על העיר, הם הואשמו במשא ומתן עם המכאים, ואם כי לבסוף הם נותרו נייטראלים, היה די בכך להטיח כי היה חטא בלבבם, כי בגדו וכי תקעו סכין בגבו של מוחמד, סטריאוטיפ שלא נפטרו ממנו היהודים עד ימינו. ישנן אפילו מסורות המאשימות את אחד מבני נדיר הגולים כבעל רעיון התעלה שכמעט התיש את כוחו של מוחמד. לכן, סמיכות הפרשיות בין הסתלקותם של הצרים על העיר לבין התנפלותו של מוחמד על בנו קורייזה. הוא צר עליהם 25 יום, ורק משכלו תקוותיהם, הם הציעו להיכנע על-פי התקדים של אחיהם בנו נדיר, ולצידם פעלו לא מעטים מבני השבטים הערביים שהיו שכניהם, כדי להשיג הסדר מן הסוג הזה. אך מררתו של מוחמד היתה בשיא התפרצותה והוא מאן לכל ויתור או למחווה של רחמים. במוסרו את ההכרעה לידי אחד מחסידיו, הוא משך, כביכול, את ידו מן הזוועה המתרקמת לבוא, אך המתווך הבין את כוונת מוחמד ופסק להוציא להורג את כל הבוגרים היהודים ולמכור לעבדות את נשיהם וילדיהם ששרדו.

כל הבוגרים היהודים נערפו בכיכר העיר(מספר הראשים שהותזו נאמד בין 600 ל-900), ממש כפי שהפועלים בשמו של מוחמד עושים כיום בבני הערובה המערביים שהם חוטפים בנבכי בגדאד, פלוג׳ה, איסלמבאד או קנדהאר. גופותיהם הושלכו לתעלות שנחפרו בעיר, ממש כבימי באבי יאר. אך הזוועה ההיא, לא זו בלבד שאין ממשלה אסלאמית שבושה בה, אלא הפכה לתקדים למעשיו הראויים לחיקוי של נביא האסלאס, ולכן אצים לחקותו מוסלמים רבים גם בימינו, מרוצחי החמא״ס ועד לפושעי האיסלאמיקזה שעשו שַמות במגדלי התאומים, בפנטגון, ובחוצותיה של ישראל. בכל המקרים עלזו והתרוננו ההמונים ברחוב המוסלמי, ומי שנתפס כמטיף מוסר לבני אמונתו על פעלם, נימק את ביקורתו לא בנלוזותה המוסרית של הפעולה לעצמה, אלא ב״נזקים הנגרמים לשמו הטוב של האסלאם״. כאז, כאשר הרצח ההמוני הזה הוסיף ליוקרתו של מוחמד בחצי-האי ערב, כן היום בן־לאדן, יאסין, נצראללה ומוחמד עטא, הטובלים בדם את ידיהם, הפכו לגיבורים לאומיים ודתיים אצל המוני המוסלמים. מכל מקום, לאחר הרצח הזה נותרו רק יהודים בודדים במדינה וגם הם ידחקו החוצה ברבות הימים. עורמתו של מוחמד לא ידעה קץ: גם כאשר משלחת של יהודי ח׳ייבר הוזמנה אליו למדינה למשא ומתן על עתידם, הליווי המוסלמי שנשלח להביאם ניצל את העובדה שהם באו ללא נשק, פנה נגדם ושחטם. כתוצאה מכך, יצאו יהודי ח׳ייבר לכרות בריתות עם שבטים אחרים למקרה של התקפה כוללת עליהם. אך ב-628 נחרץ גורלם. לאחר שנסיונו של מוחמד להשתלט על עיר הולדתו מכה עלה בתוהו(ראה להלן), הוא התיר לבני צבאו המושפלים להפנות את זעמם נגד יהודי ח׳ייבר ולעשות בהם שפטים. הם נלחמו בעוז להגנתם ואילצו את המוסלמים להילחם ממבצר למבצר ולרכוש לצידם את בעלי בריתם של היהודים, עד שהכריעום. אולם, בעוד אשר לבני נדיר, שנגדם היה לו חשבון ארוך, לא הותיר כל ברירה אלא להיכחד בחרב, לבני ח׳ייבר המקוריים הוא מצא נוסחה חדשה ומשפילה (הד׳ימה, ראה להלן), שגם היא תהפוך לתקדים בטיפול המוסלמים ביהודים בדורות הבאים.

תמורת בטחונם האישי והמשך החזקת ביתם ושאר רכושם, חוייבו יהודי ח׳ייבר למסור את מחצית תבואת תמריהם לקופת האומה המוסלמית. מיד לאחריהם הוכנעו יהודים בנאות מדבר נוספים וחוייבו לאותו הסדר. פרשנויות מאוחרות טוענות כי הסדרים אלה היו בתוקף רק כל עוד השליט המוסלמי חפץ בכך, ולזה כנראה כוונו כרוזיהם של אנשי החמא״ס במהלך האינתיפאדה הראשונה (1992-1987), שקראו לפלשתינים לזכור כי ״הגיעה שעתה של ח׳ייבר״. מן הסתם לא התכוונו להקל על היחס ליהודים שאותם הם תיעבו ונגדם הם התקוממו, אלא דווקא תבעו להכניע את היהודים ולגבות מהם מסים כבדים ומשפילים כבימי ח׳ייבר. אלא שלא ניתנה להם הזדמנות להוציא כוונותיהם אל הפועל, ומוטב שכך. בימי הח׳ליף עומר (44-634) גורשו כל יהודי חיג׳אז, ונראה ששליט זה, שנחשב לנדיב ויעיל, דווקא קבע תקדים אכזרי זה של גירוש היהודים. מכל מקום, מאורעות כבירים אלה, שבהם נקבעה לעולם עוצמת המוסלמים ונגזרה לעד חולשת היהודים ונחיתותם, יעמדו שוב כעבור 1300 שנה כאבן נגף ביישוב הסיכסוך בינינו לבין הערבים. שכן, אין מאורעות הרקע הללו מאפשרים למוסלמים לקבל את תהפוכת הגורל כמציאות המעמידה את היהודים הנלוזים ההם, רדופי הנביא וקרבנותיו, כשווי ערך ומעמד לאומתו של אללה, לא כל שכן כמנצחיה, חזור ונצח, במלחמות רבות. מכל מקום, לאחר נפילת ח׳ייבר בידי מוחמד גדלה עוצמתו והאדירה יוקרתו, עד כי גם שאר הערים, כמו מכה וטאיף, יפלו תחת מרותו, שבטים רבים, קרובים ורחוקים, יסורו למשמעתו, והוא יפרוש כנפיו על פני אזורים רבים והולכים של חצי-האי. הכנעתם ושיעבודם של יהודים ונוצרים גם בתימן ובשאר אזורי חצי-האי, הולידו גם את מושג הג׳יזיה (מס), שלכתחילה כוון למס על היבול, כמו ההסדר עם יהודי ח׳ייבר, אך לבסוף קודש על ידי הפסוק בקוראן (סורה 9:29) שהאיץ במוסלמים להילחם באנשי הספר (יהודים ונוצרים) עד אשר ישלמו את הג׳יזיה ויושפלו. במילים אחרות, הלא-מוסלם היה אמור להישלט על-ידי המוסלם ולשלם לו מס, כפי שנקבע על-ידי מוחמד עצמו.

قَاتِلُواْ الَّذِينَ لاَ يُؤْمِنُونَ بِاللّهِ وَلاَ بِالْيَوْمِ الآخِرِ وَلاَ يُحَرِّمُونَ مَا حَرَّمَ اللّهُ وَرَسُولُهُ وَلاَ يَدِينُونَ دِينَ الْحَقِّ مِنَ الَّذِينَ أُوتُواْ الْكِتَابَ حَتَّى يُعْطُواْ الْجِزْيَةَ عَن يَدٍ وَهُمْ صَاغِرُونَ

הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהיו ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את ג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים

מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אהל אלד'ימה –

הנה כי כן, משימתו של מוחמד בחצי-האי ערב הוכתרה בהצלחה כבירה, לא מעט בזכות קיצוץ כנפיהם של היהודים, שמהם הוא חשש יותר מכול. כאשר לא יכול לשכנעם, הוא ניסה להכניעם, אחר כך לדחקם, לגרשם ולהשמידם. וככל שהוקטנה קומתם והם הוסרו מן הדרך, כך רוממה דמותו והוא עלה על דרך המלך. מכאן העוינות הטבועה בהיסטוריה האסלאמית בינם לבינו, ומכאן עוצמת האיבה ליהודים שנותרה במלוא חדותה גם עם חלוף מאות השנים. אבל, כאמור, מוחמד היה טרוד בימי מדינה גם בביצור שלטונו, ובעיקר בהשגת דריסת רגל בעיר הולדתו. לאחר קרבות בדר ואוּחוּד, ובפרט לאחר מערכת התעלה, שבה השתמש כעילה לחיסול יהדות מדינה, הוא נרגע בראותו שהעיר מגובשת סביבו ואין לו עוד אויבים מאחורי גבו. בסידרת בריתות עם מנהיגי שבטים, הוא מרחיב את תחום שלטונו עד כי הוא מקיף את חיגיאז כולה, פרט למכה, בבת עינו. מכה היא עיקר תכליתו, משום שהיה בה מקדש הכעבה, שמשעה שמוחמד הבין שאיננו יכול ללחום נגדו למרות, או שמא משום, היותו משכן לאלילים המקומיים: אל-לאת, אל-עוזה ואל-מנאת, הוא חייב לחבקו ולאמצו כמרכז האמונה. דרכו היתה דידקטית ושיטתית, פשוטה ושובה לב. במקום לטעון שהוא מייסד דת חדשה עם עקרונות משלה, הוא עמד על כך שהיתה סדרה ארוכה של נביאים בכל דור ודור, ומעולם היה צורך חוזר לשלוח נביא חדש ושליח האל לאנושות כדי לתקן עיוותים שהיו. והפעם, הואיל והיהודים המאוסים, שכבר יצא קצפו עליהם, היו גדולי המעוותים והראשונים שבהם, ולאחריהם הנוצרים שגם הם סטו מן הדרך, בא שליחו האחרון של אללה, מוחמד, כדי ליישר את ההדורים ולהשיב את מהלך החיים והאנושות לתקנו. משמע, שהוא לא התיימר לבנות, נדבך על גבי נדבך, תפיסת עולם חדשה, או לחבר טקסט דתי קדוש עם משנה סדורה לדתו ולחוקותיה, אלא להתייחס לחומר דתי שהיה ידוע לו ושנרכש משמיעה ולא מלימוד, ולסדר אותו בדרך שתשבה את ליבם התם של תושבי ערב.

אמנם ככלל ידיעתם של הסופרים המוסלמים על היהודים והיהדות לא היתר, מבוטלת כלל, אם כי לא תמיד היתה מדויקת. על כך מעיד היטב הפרק של קמילה אדנג על ההיסטוריון אלמקדסי. במיוחד עסקו בנושא זה מחברי הספרים על ׳כיתות ודתות׳ (׳מלל ונחל׳), סוג ספרותי קדום באיסלאם העוסק במיוחד בכיתות ובהבדלי דעות שבתוך האיסלאם, אך גם בעיקרי אמונה של בני דתות אחרות. מן המאה האחת־עשרה ואילך כתבו בנושאים אלה בהרחבה מחברים ידועי שם כמו אלבגדאדי (מת בשנת 1037), אבן חזם הספרדי ואלשהרסתאני(מת 1153). הנושאים שעניינו אותם היו בעיקר דתיים, וספריהם מכילים רק מעט מידע היסטורי, גיאוגרפי או חברתי על היהודים תחת שלטון האיסלאם. אך הקובץ שלפנינו משתדל לדון לא רק בספרות ההלכה והפולמוס אלא גם בדמות היהודי כפי שהוא מצטייר בספרות יפה קדומה ועכשווית ובספרות ההיסטוריוגראפית. אך יש לזכור שכל המבחר המוגש כאן כמוהו רק כטיפה מִיַם גדול ורחב ידיים.

עם התמסדותו של האיסלאם, מן המאה העשירית ואילך, ובמיוחד עם ירידת כוחו הצבאי, הפוליטי והכלכלי בימי הביניים המאוחרים, נמוגה פתיחותו התרבותית־החברתית, והלך והידרדר מצבם של היהודים ושל שאר המיעוטים תחת שלטונו. מסעות הצלב במזרח והרקונקיסטה במערב, שהחלישו מאוד את האיסלאם, עוררו בו קנאות וחוסר סובלנות גם כלפי פנים, ואלה לובו על־ידי חכמי הדת הן בקרב ההמון והן בחצרות השליטים. מכאן ואילך, להוציא תקופות נוחות ליהודים באימפריה העות׳מאנית, הקפידו שליטים מוסלמים רבים – במיוחד בפריפריה של האימפריה המוסלמית – על ביצוע ׳תנאי עומר׳ המשפילים ועל קיום מעמדם הנחות של היהודים. והללו – השפילו קומתם, התכנסו בשכונות נפרדות, במיוחד במגרב, וניסו לנהל חיים אינטלקטואליים נפרדים מן העולם הסובב אותם. על רקע זה נקלטו באיסלאם מוטיבים נוצריים אנטישמיים רבים כגון ההאשמה ברצח האל, בניגוד מפורש לנאמר בקוראן, עלילות הדם ואחר כך גם הפרוטוקולים של זקני ציון וכיוצא באלה שיובאו מן המערב, במיוחד על־ידי כמרים נוצרים במאה התשע־עשרה. טיפוחם של מוטיבים אלה נמשך ביתר שאת בימינו, כפי שמעידים מאמריהם של ששון סומך על הספרות הערבית המודרנית ושל זאב ברינר על החוקרת והסופרת המצרית הידועה בת זמננו, עאישה עבד אלרחמן, המכונה ׳בנת אלשאטי׳ – ילדת החוף.

צרפנו לספר גם שני מאמרים העוסקים בתולדות קשרי היהודים עם שכניהם המוסלמים: מאמרה של רחל סימון דן בלוב במאות התשע־עשרה והעשרים, ומאמרו של רפאל ישראלי בקשרים המיוחדים של יהודים ומוסלמים בקיסרות סין. אכן מוזר שדווקא מאמרו של רפאל ישראלי ממחיש היטב את השניות החוזרת ומתגלה ביחסים שבין יהודים למוסלמים במשך הדורות. דווקא בגלות ה׳כופרת׳ של סין, שנכפתה על יהודים ומוסלמים כאחד, מתגלים בכל עוצמתם הן הקרבה הרוחנית הרבה ביניהם, כבני שתי דתות הלכה מונותיאיסטיות, והן המתחים הגדולים כמתחרים על האמת הדתית האחת.

השינויים הפוליטייים הגדולים בעולם המוסלמי בעידן המודרני אמנם שחררו את היהודים במקומות רבים מכבלי היחסות׳ ו׳תנאי עומר, אך לא זיכו אותם בשוויון זכויות אמיתי, ועוררו תגובות רגשיות חזקות נגדם על עצם הפרת ה׳ברית׳. הסכסוך הערבי־ היהודי המתמשך בארץ־ישראל ליבה רגשות דומים, בעיקר בקרב התנועות המוסלמיות הדתיות הקיצוניות – אולם בכל אלה לא נעסוק כאן.

ככלל הספר שלפנינו איננו מתיימר להציג נאמנה את כל הקשת המגוונת של דעות הוגים מוסלמים על יהודים ויהדות (לא עסקנו כלל בקוראן ובספרות החדית׳ הקדומה) או את תהפוכות היחסים שבין יהודים למוסלמים במשך הדורות. אולם הוא מבקש לתרום תרומה להבנת יחסים ותהפוכות אלה, שיש בהם גם משום גרעין תקווה לעתיד, ולהאיר באור נוסף פרשה מרתקת שעדיין מצפה למחקר היסטורי יסודי.

חלק מן המאמרים והתרגומים הוכנו במיוחד עבור קובץ זה, אך רוב מאמרי הספר הופיעו קודם לכן בדפוס בבימות אחרות שאינן זמינות לקורא העברי, לרוב באנגלית. כולם עובדו מחדש ועודכנו במידת האפשר ומקורם צוין בראשיתם. איחדנו גם את תעתיק המילים הערביות ותעתקנו אותן בצורה הקרובה ככל האפשר למקור הערבי או הפרסי, אך במילים מסוימות או שכיחות נקטנו גם כתיב עברי מלא (או כתיב לפי השורש העברי כגון במילה חליף) כדי למנוע שיבושי קריאה. (על״פי רוב הבאנו את המילה בכתיב חסר ובניקוד לפחות בפעם הראשונה). לעתים רחוקות נקטנו גם כתיב לא לגמרי מדויק כדי למנוע סרבול (כגון אברהים במקום אבראהים). בציטוט טקסטים הוספנו בסוגריים השלמות ומראי מקום מן התנ״ך או הקוראן. הערות עם * לפניהן(לא בכותרות המאמרים) הן בדרך כלל תוספת של העורכת.

תודה מרובה אנו חייבים לפרופ׳ מנחם בן־ששון על הערותיו המאלפות למאמרי הקובץ, ולצוות מרכז שזר, ובראשו מנהל המרכז צבי יקותיאל, למעין אבינרי־רבהון שטרחה רבות בהפקת הספר, ליצחק כהן ואריאלה שקדי, שעסקו בהבאת הספר לדפוס. תודה מיוחדת לתלמידי אמיר וייסברוד, שהשקיע עבודה רבה מאוד בהתקנת ספר זה לדפוס. ולוואי שעמלם־ עמלנו ישא פרי והספר יהיה לעזר לכל קורא מעוניין ויתרום להבנה טובה יותר של היחסים בין מוסלמים ליהודים.

יהודים בבית המשפט המוסלמי בירושלים

העות'מאנית במאה ה-16

אמנון כהן – אלישבע סימון-פיקאלי- אדום

א. הנהגת הקהילה: תחומי פעילות

יהודים בבית המשפט המוסלמי

המדינה העות׳מאנית נהגה להתייחס אל היהודים שבתחומיה כאל כלל אחד, ולא כפרטים. אין הדברים אמורים במעמד המשפטי שלהם או בתקנות שתוקנו כלפיהם, אלא בעיקר ביחס היום־יומי אליהם. המוציא והמביא בין השלטונות לבין הקהילה הירושלמית היה מנהיגה של זו והעומד בראשה, ״זקן עדת היהודים״ או ״זקן היהודים״ של ירושלים, העיר והמחוז גם יחד. הוא נתמנה על־ידי הקאדי בישיבה רשמית, אך הבחירה היתה בחירתם של בני הקהילה: הם שהציעו את מועמדם בפניו, הם שהסכימו לקבל את מרותו משנתמנה, והם שפנו אל הקאדי וביקשוהו לבטל מינוי ראש קהילה שלא צלח עוד לתפקיד זה, הואיל ורוב בני הקהילה היו יהודים ״ספרדים״, הרי גם מנהיגה נמנה עמם, אולם הקהילה ה״אשכנזית״ הקטנה, שנתקיימה גם היא בירושלים, רצתה לעתים במנהיג משלה, וכך מינה הקאדי ״זקן ואחראי עליהם״ מבין האשכנזים, שהיה בלתי־תלוי בעמיתו וסמכויותיו נפרדות לחלוטין ממנו . כל אימת שהיה רק מנהיג אחד לקהילה הירושלמית, הוא היה נבחר מקרב היהודים ה״ספרדים״, ובדרך־בלל מבין כמה מן המשפחות הנכבדות שלהם.

ראש הקהילה היה אחראי לניהולה כלפי השלטונות: נתבעה ממנו אחריות רבה בתחום הפיסקאלי — גביית המסים ואף סתם חובות שהוטלו על היהודים, חלוקתם בין בני קהילתו והעברתם לאוצר; הוא דאג לשכירת שומרים להבטחת שלום היהודים ורכושם בלילה ולתיפקוד הסדיר של מוסדות הקהילה(בית־ הכנסת, המאפייה והשחיטה הכשרה); הוא היה אחראי לעריכת נישואין של יהודים או הבאתם לקבורה; בין תפקידיו — דיווח על תאונות שאירעו להם או דאגה להעברת רכוש נפטרים ללא־יורשים אל קופת הכלל, בית אל־מאל.

מינויו של ״זקן היהודים״ לא הוגבל בזמן, והיו שכיהנו שנים ארוכות בתפקיד זה. לצידו עמדו כמה מראשי הקהל, שאמנם לא נשאו תואר רשמי ואף לא קיבלו מינוי מוסמך, אולם הם שימשו בתפקידי הנהגה שונים וזכו להכרה מטעם השלטונות. בעוד שאחריותם של ראשי הקהל לא הוגדרה במדויק ופעמים הרבה התמקדה בענייני כספים וחובות, הרי ל״זקן היהודים״ היו גם עוזרים פונקציונאליים, למשל: לבלר שעסק ברישומי החלטותיו וברישום נישואין, או ה״דיין״, שאף הוא נתמנה על־ידי הקאדי באורח אישי, לאחר שהוצע על־ידי ראשי הקהל .

מינויו של ראש הקהילה האשכנזית

במושב בית־הדין של השריעה הנאצלה הופיעו היהודים יהודא בן מוסא ומוסא בן סלימאן, מעדתהיהודים האשכנזים המתגוררים בעיר ירושלים הנאצלה. שניהם הסכימו באורח חוקי מרצונם הטוב, כי סלימאן בן אצלאן היהודי יהיה אחראי עליהם ועל שאר עדת האשכנזים המתגוררים בעיר ירושלים הנאצלה, על־פי מנהגם הקדום [ו]כדוגמת אותם אחראים על עדת היהודים הנזכרים שקדמו לו. סלימאן הנזכר הסכים וקיבל זאת משניהם באורח חוקי. [הדבר] נרשם ב־3 בחודש רג^׳ב שנת.958
7 ביולי 1551

המתגוררים– במקור: ״קאטנין״. בדרך־כלל משתמש הכתוב במלה ״מסתוטן" כדי להדגיש את הישיבה הארעית של ״בני החסות״ היהודים והנוצרים בתחומי מדינת האסלאם. וראה: כהן, יהודים, עמי 8, 237.

אחראי– במקור: ״מתכלם״, כלומר: מי שמדבר בשמו ומטעמו של אחר.

ספרדים ואשכנזים — זקני קהילה נפרדים בראשם  

היהודים פלאק וסלימאן בן אצלאן, זקני [עדת] היהודים בירושלים הנאצלה, הסכימו זה עם זה באורח חוקי, כי פלאק לא יהיה אחראי על עדת האשכנזים, לא יגבה מהם [מסים], לא יוציא [כסף עבורם] ולא יתערב עבורם בעניין [כלשהו], וכי סלימאן לא יהיה אחראי על שאר היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה. [הדבר נרשם ב־3 בחודש רג׳ב שנת 958]. 7 ביולי 1551