ארכיון יומי: 29 בספטמבר 2018


Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano

L'AUTONOMIE RELIGIEUSE

Autre incommensurable dimension de la dhimma, la plus précieuse aux yeux d'une communauté très profondément attachée à la tradition de ses ancêtres, la liberté de culte et le respect de l'autonomie religieuse, la non -intervention dans les affaires intérieures de la communauté tant qu'il n'y avait pas de risque d'atteinte à la sécurité publique – comme nous l'avons vu au moment de la crise messianique. Liberté essentielle, même si assortie d'un statut d'in­fériorité, d'humiliation, car non-intériorisé.

Dans le mellah, le Juif vit sans être inquiété ou harcelé, selon ses lois et ses coutumes, sans être confronté comme dans l'Espagne chrétienne à une pro­pagande visant à le convertir et le contraignant à défendre sa foi dans des disputations publiques. Ce qui explique l'absence de toute littérature apolo­gétique, les rabbins marocains dispensés du devoir de défense et illustration de la religion juive, ne se préoccupant que de son application interne sans se soucier d'affrontement théologique avec la médina.

Le respect des convictions religieuses s'étendait même aux rares chrétiens habitant l’empire, recevant l'assistance de leurs prêtres. Les prisonniers em­ployés aux travaux forcés en étaient dispensés quatre jours par an à l'occasion des fêtes de Noël, Pacques, la Nativité de Saint Jean Baptiste et de la Vierge. Alors que la vente de boissons alcooliques aux musulmans était strictement prohibée, l’empereur avait exceptionnellement autorisé  les Juifs de Meknès à leur vendre la mahya – et c'est peut -être l'origine de cette spécialité indus­trielle de la communauté de Meknès jusqu'à nos jours . "Il ordonna aux Juifs "de fournir le suffisant pour la fabrication hebdomadaire de l'eau de vie qui les réconfortait.

Musulman très pieux, pratiquant scrupuleusement tous les commandements de sa religion dont nombre sont identiques à ceux de la foi juive, comme le révèle ce curieux épisode rapporté par les frères de la Merci venus négocier la libération des esclaves de leur nation : "Avant notre arrivée on avait trou­vé en creusant la terre à Salé deux grandes statues vêtues à la romaine. Elles furent portées à Méquinez et le Roy du Maroc qui ne voulait pas permettre au consul de France, le sieur De Périllé de les racheter, les donna à son Juif Abraham Meimoran qui les condamna à être enfermées entre quatre murs parce que les statues et les figures d'hommes et d'animaux sont également en horreur chez les Juifs et les Mahométans…"

Tolérant pour les gens du Livre qui détiennent une partie de la Vérité, il n'en était pas moins absolument convaincu de la supériorité absolue de l'islam qui a clos le cycle des révélations, n'ayant que mépris ou pitié pour ceux qui malgré tout persistaient dans l'erreur en refusant de reconnaître le Prophète. Rejetant l'usage de la force et de la contrainte, il ne renonçait pas pour autant à essayer de les convertir – sans trop insister.

Malheureusement – ou peut -être significativement, nos ancêtres n'ayant peut -être jamais pris trop au sérieux ces tentatives – nous ne possédons sur elles aucun témoignage de source juive. C'est à un prêtre français, le frère Busnot, que nous devons cette anecdote qui semble liée au souvenir encore vivace de la crise messianique de Shabtaï Zvi et de Yossef Abensour:

" Moulay Ismaël réunit un jour les notables de la communauté et leur de­manda de se convertir à l'islam. "Cela fait trente ans que vous me racontez que votre Messie va venir et maintenant qu'il n'est pas venu, il est temps de revenir de votre erreur". Il les menace que s'ils ne lui indiquaient pas la date précise de l'arrivée du Mes­sie, ils ne pourront plus exercer leur commerce, ni voir leurs vies garanties. Il leur donna un temps pour réfléchir et après avoir consulté les rabbins, ils lui répondirent que le Mes­sie arrivera certainement au cours des trente prochaines années…"

Par contre, se faisant à l'occasion théo­logien, il tenta à maintes reprises de convertir Louis XIV, auquel il vouait la plus grande admiration. Pour la pe­tite histoire, notons que dans sa célèbre lettre dans le même sens au très catho­lique roi d'Angleterre déchu Jacques II; il faisait référence aux Juifs et au ju­daïsme à deux reprises :

" Jésus avait déjà annoncé Mohammed et sa mission; comme Moïse avait annoncé Jésus.

C'est un article de foi chez nous de croire en tous les prophètes, et nous ne mettons pas de différence entre eux. Nous croyons que le Messie Jésus, fils de Ma­rie – sur Lui soit le salut – est un des prophètes envoyé de Dieu, mais il n'a jamais prétendu aux titres que vous lui soutenez. Non, les Juifs n'ont pas tué Jésus et ils ne l'ont point crucifié : un homme qui lui ressemblait fut mis à mort à sa place.. ."

Une autre anecdote confirme l'irrésistible tentation de prosélytisme du sul­tan, plus d'ailleurs semble -t -il par sentiment de devoir à accomplir, que de conviction de résultat immédiat, n'excluant pas à l'occasion une pointe d'l'humour comme dans l'audience accordée à l'intrigant consul de France à Salé, le fils Estelle, venu prendre congé :

" Moulay Ismaël se tourna vers ses caïds et leur dit : "Voyez comme il est vêtu cet infidèle; il faut le faire maure ! Qu'on lui donne des habits marocains, et qu'il se fasse musulman. Ce prince dit à Maymoran de me dire de me faire maure. Je lui fis répondre que j'étais chrétien par la grâce de Dieu et que je mourrais chrétien. Ce prince se mit alors à chanter les quatre paroles qu'il faut dire pour se convertir et demanda à Maymoran de me les faire dire. Ce Juif commença à avoir peur, car si lui -même prononçait ces paroles, il serait devenu maure avant moi. Le Roy comprit l’embarras où il était et demanda s'il y avait quelque Maure qui sache parler français. Je lui indiquai un que j'avais amené avec moi de Salé. Ce prince lui dit de me dire de me faire maure de force. Je lui fis répondre que je ne m'attendais pas à cela de la part de Sa Majesté, que j'étais chrétien et je mourrais chrétien. Il me fit demander quelle religion était la meilleure, la mienne ou la sienne ? Je lui fis répondre que je n'étais pas venu voir sa Majesté pour disputer sur les religions; mais que j'étais assuré que la mienne était la bonne. Maymoran qui s'était mis derrière moi me dit : "Monsieur le consul prenez garde comment vous parlez, vous vous perdez." Je répondis à ce Juif que je savais ce que je disais et que si lui avait peur, je n'en avais point. Cependant le traducteur lui biaisa ce que je venais de dire et lui dit; "Le Chrétien dit que sa religion était bonne et la nôtre aussi". Sur quoi, ce prince me fit répondre que ce qu'il disait était pour mon bien et que je le reconnaîtrai à l'heure de ma mort; et que puisque je ne vou­lais pas me faire maure, tant pis pour moi …"

III. LES JUIFS DE COUR

Souverain absolu, assumant seul le poids du gouvernement du pays, sans ministres ni conseillers officiels, ne pouvant compter sur les élites tradition­nelles de Fès et Marrakech pour la gestion de ses biens et la conduite des affaires étrangères, il devait trouver dans les talents de personnalités juives recrutées principalement dans les trois grandes familles : Maimran, Toléda- no et Benattar, des collaborateurs idéaux, car de par leur statut dénués de toute ambition politique et dépendant pour leur prospérité et même leur sur­vie, de sa seule personne. "Le chérif réserva aux Juifs l'exclusivité du négoce de certains produits; apprécia et utilisa leurs qualités jusqu'qu'à les prendre comme conseillers financiers ou diplomatiques. Les plus notoires, Abraham Maïmran et Haïm Tolédano; figurèrent; sa vie durent, parmi les hauts digni­taires de la Cour…"

Ces deux premières familles devaient atteindre une telle primauté au sein de la communauté juive marocaine dans son ensemble, et plus particulièrement à Meknès, que le bon peuple adopta un dicton en hébreu s'en plaignant – rime à l'appui, comme il se doit pour faire un bon adage :

Létolédanos oumimraness, Aux Tolédanos et Maimrans,

Lahem lebadam nitna haress à eux seuls la terre a été donnée.

Voir:Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017-page52-55

Bebay-Bedjai-Bedoucha-Behar-Beida-Belahcen-Belahdeb-Belahem

BEBAY

Nom patronymique d'origine hébraïque porté par une famille de prêtres à Jérusalem après le retour des exilés de Babylone, au Vlème siècle avant J.C., comme il est mentionné dans la Bible, dans le livre de Néhémia (Vil – 6). Ce patronyme est attesté en Espagne au XVème siècle, et au Maroc au XVIème siècle. Au XXème siècle, le nom avait disparu au Maghreb.

  1. ITSHAK: Célèbre rabbin à Fès, descendant d'une famille de Mégourachim d'Espagne, mort vers 1617.

BEDJAI

Nom patronymique d'origine berbère, ethnique de la tribu des Bejaï, qui fonda le port de Bougie, en Algérie. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Algérie, dans l'Algérois et l'Oranais.

BEDOUCHA

Nom patronymique d'origine arabe, indicatif, selon le rabbin Eisenbeth, d'un métier: le colporteur, à rapprocher du patronyme marocain ayant le même sens, Rouah. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie.

BEHAR

Nom patronymique d’origine arabe, textuellement la mer, le marin, celui dont la profession est liée à la mer, équivalent de l'espagnol porté au Maroc: Delmar. A moins que l'origine ne soit hébraïque, dérivé de Béhira, l'élection. Autres formes: Elbhar, Lebhar, Lebar. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis) et en Algérie (Alger).

BEIDA

Nom patronymique d'origine arabe, textuellement blanche, indicatif d'une caractéristique physique: l’homme ou la femme au teint clair. Autre explication possible: oeuf, celui qui a une tête en forme d'oeuf. Au XXème siècle nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie.

BELAHCEN

Nom patronymique d'origine arabe, déformation de Ben Lalicen, qui signifie textuellement le fils du meilleur. Autre explication aussi plausible, indicatif d'un trait de caractère: le fils de l'homme plein de charme, le charmeur. Le nom est attesté en Espagne dès le XlVème siècle et au Maroc dès le XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels de l’époque. Autres orthographes: Belahsen, Belahsein. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Marrakech, Meknès, Fès, Casablanca), en Tunisie (Tunis) et en Algérie (Oran, Constantine, Kenchela).

    1. YAACOB: Fils de Baroukh. Un des principaux protagonistes de l'amère contro­verse qui opposa au début du XVIème siècle les nouveaux arrivés, les Mégou­rachim expulsés d'Espagne, aux Tochabim, les anciens habitants de Fès, à propos d'une des règles de l'abattage rituel, la ״Néfiha" ou insuflation du poumon, interdite par les Tochabim et autorisée par les Mégou­rachim. La décision des rabbins des Mégourachim d'autoriser également les Tochabim de manger de la viande abattue selon la règle de la Néfiha mit le feu aux poudres. Les Tochabim, sous la direction de rabbi Haïm Gaguin et de son plus proche disciple, rabbi Yaacob Belahcen, prirent sur eux, par la Haskama de 1526, l'engagement irrévocable de ne pas acheter et de ne pas consommer de viande abattue par les Mégourachim, ce qui provoqua l'indignation de leurs rabbins, vexés de voir déclarer "charogne", la viande abattue selon leurs règles. Dans le feu de la contro­verse, un groupe d'extrémistes parmi les Mégourachim alla jusqu'à tenter d'assas­siner ce rabbin, considéré comme le plus proche conseiller du chef des indigènes, rabbi Haïm Gaguin. Il fut ensuite, sur dénonciation des Mégourachim, traduit devant le tribunal du sultan pour insultes à leurs rabbins et trouble à l'ordre public. Seule l'intervention du neveu du sultan, avec lequel il s'était lié d'amitié, le sauva de la prison – si ce n'est pire. Mais après de longues péripéties qui se prolongèrent presque 10 ans, les Tochabim finirent, en 1535, par annuler leur Haskama et par adopter, de guerre lasse, la coutume de la Néfiha et les autres coutumes de "la sainte communuaté des Castillans".
    1. YAACOB (1723-1806): Dit le second, pour le distinguer de son ancêtre. Rabbin à la vie pleine d'aventures et qui selon la légende, rapportée par rabbi Moché Benchétrit, sauva par son intelligence la communauté de Meknès. Orphelin très jeune, sa mère avait décidé, pour assurer son avenir, de monter avec lui en Terre Sainte, mais elle mourut en route, à Alexandrie. Le jeune orphelin fut alors recueilli par un notable de la communauté, qui l'éduqua comme son propre fils. Comme il était d'une grande intelligence, le père adoptif commença à le préférer à ses propres enfants. Leur jalousie devint telle qu'à 17 ans, le jeune Yaacob fut contraint de quitter la maison de son bienfaiteur. Resté seul au monde, il décida de revenir dans sa ville natale. Là, il trouva sa paisible communauté en butte à la haine implacable d'un redoutable agitateur reli­gieux musulman qui, par ses prêches enflammées, montait la population crédule de la médina contre le mellah, alors que le gouverneur de la ville, tout à ses amours, le laissait faire sans réagir. Pour soigner sa réputation d'homme saint, il avait fait courir le bruit que chaque vendredi, des anges du ciel venaient le prendre pour l'amener faire ses prières à la Mecque, et que, là-bas, les chorfas lui reprochaient amèrement les privilèges exorbitants accordés aux Juifs dans son pays. La communauté, désemparée, ne savait com­ment réagir contre la montée du péril qui se précisait de jour en jour. C'est alors que le jeune rabbin eut une idée de génie, préconisée par le très populaire proverbe local, qui recommande de "suivre le voleur jusqu'à sa porte". Comme il était excellent bijoutier, il fabriqua une superbe paire de boucles d'oreilles en or serties de diamants. Un chef-d'oeuvre dont il s’empressa de faire cadeau au pacha pour sa nouvelle concubine, en prenant soin, toutefois, de ne lui donner qu'une seule boucle. La suite était prévisible: la concubine, conquise, réclama l'autre boucle – la mode ne se prêtant pas, en ces temps de naïveté, aux extravagances des belles d'ajourd'hui.. Le pacha, qui ne pouvait rien lui refuser, la réclama à son tour à rabbi Yaacob qui lui expliqua candidement qu'il n'avait pas l'autre boucle, l'ayant perdue. "Mais qu'à cela ne tienne, il n'y a qu'à la demander au bijoutier-fabricant. Certes, il tient boutique outre-mer, à la Mecque, mais comme nous avons la chance d'avoir parmi nous un saint homme qui se rend chaque vendredi dans la ville sainte, il n'y a qu'à lui demander ce petit service d'aller voir de ma part le bijoutier". Le crédule pacha s’empara de l'idée et chargea le saint homme de la commission. L'imposteur comprit qu'il jouait son va-tout et alla supplier rabbi Yaacob de lui donner l'autre boucle. Ce dernier accepta bien volontiers, mais posa comme condition que sa sainteté s'abs­tienne à l'avenir de toute attaque contre les Juifs. Marché conclu. Le vendredi suivant, toute la ville en émoi attendait le retour du marabout de la Mecque. Pour ménager ses effets, il arriva ce jour en retard, expliquant qu'il avait dû faire le détour chez le bijoutier et exhiba la belle boucle ! Tout le monde y avait trouvé son compte: la belle concubine était aux anges, le pacha comblé, le saint homme confirmé dans sa sainteté, et la communauté en paix. Et chaque fois que le méchant homme manifestait des vélléités anti-juives, son complice de rabbin lui rappelait que les mains, qui avaient fabriqué des boucles d'oreilles, pouvaient tout aussi bien en fabriquer d'autres ou un demi-bracelet, un demi-collier… et le calme revenait au mellah de Meknès…
  1. YAACOB: Rabbin à Meknès, seconde moitié du XIXème siècle. Signataire vers 1840 d'une Takana avec le célèbre rabbin Yaacob Berdugo qui, à sa mort, lui consacra une élégie reproduite dans son recueil de poèmes "Kol Yaacob״.

ELIE: Publiciste et journaliste à Tunis, il fut le rédacteur de l'hebdomadaire satirique en judéo-arabe ״Ejaabal”, le Rigolo, qui parut en 1910-1911.

FELIX: Publiciste et militant sioniste, il fonda et dirigea avec Félix Nataf, l'hebdo­madaire d'action sociale et d'informations juives ״Tel-Aviv״ qui parut à Tunis entre 1936 et 1939.

SIMON: Militant sioniste à Tunis dans les années quarante et cinquante. Fondateur de l'association ״Agoudat Sion״, dans la ligne du sionisme de salon de l’avant-guerre ne mettant pas l'accent sur la alya et la réali­sation personnelle. Vice-Président de la Fédération Sioniste de Tunisie en 1952.

BELAHDEB

Nom patronymique arabe, indicatif d'une particularité physique, textuellement le propriétaire de la bosse, le bossu. Ce surnom est devenu assez précocement nom patronymique au Maroc et figure sur la liste Tolédano des noms usuels au début du XVIème siècle. Egalement porté par les Musulmans sous une forme proche: Ahdab. Au XXème siècle, nom très rare, porté uniquement au Maroc, à Meknès.

    1. ELIEZER: Rabbin à Meknès, il épousa une des neuf filles du grand poète rabbi David Hassine. Il mourut précocement dans la grande famine de 1780 et son beau-père lui consacra une poignante élégie reproduite dans son recueil de poèmes ״Téhila leDavid״.
  1. YAACOB: Rabbin à Meknès, il fut à la tête du grand convoi d'immigrants qui quitta Meknès en 1885 pour Tibériade, dans le cadre de la grande vague de montée en Terre Sainte de la seconde moitié du XIXème siècle.

BELAHEM

Nom patronymique d'origine hébraïque, indicatif d'un trait de caractère: textuellement le propriétaire du pain, celui qui aime beaucoup manger du pain, le glouton. Au XXème siècle, nom très rare, porté uniquement en Algérie, dans le Constantinois, à Sétif.

Voir:"Une histoire de familles"-Joseph Toledano ed:Ramtol Jerusalem-page 141-144

יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק א' וב' משולב.מ.ד.גאון

 חבתם וכסופיהם העזים של יהודי ארצות המזרח כלפי ארץ הקודש היו מתבטאים באפנים שונים במשך כל תקופות הגלות׳ הן בכח והן בפעל, פעם בקול ענות חלושה ופעם ביתר עוז. בנדון זה צריך להביא בחשבון בתור גורם עיקרי
ומכריע את הסביבה עצמה, בה האנשים הללו חיו ופעלו, שבודאי היתה זו עלולה להשפיע אם מעט או הרבה על הלך רוחם ורעיונותיהם, ויש כי געגועים אלו הוצקו לפרקים בחרוזי שירה רוויי רגש, אשר נתגלו אח״כ בצבור בצורת פיוטים׳ ודויים, זמירות ותפלות.  לפיכך אין לתמוה, אם גם אישים בלתי מחוננים בכשרון רב, שבעצם לא היה להם כל מגע חי ונפשי עם השירה העברית וסודותיה, גלגוליה ודרכי התרקמותה, נסו אף הם את כחם בשיר.

כידוע, עוד מתקופת התנאים והאמוראים החלה מתפתחת הספרות הפיוטית, וזו שמשה כעין אמצעי להבעת רחשי הלב לכבוד שוכן מרום, שעל צד האמת היתה כלה חדורה עגמה וצער, הכנעה וקלוסים ותחנונים, ספרות המיוסדת על רוע מזלו וגורלו של העם העברי הנענה, המרוחק מארץ מולדתו החרבה. אין ספק כי פיוטים אלה בהיותם נקראים כעבור זמן על ידי ההמון, היה בהם כדי לדכא את הרוח, אך יחד עם זה יכלו לעודד, לעורר ולהרעיד נימים, וצריך להניח, כי אמצעי זה עזר לא מעט לקשר את היהודי הגולה אל עברו המזהיר, עברה של האומה הישראלית עוטה התפארת, וכן לרתקו כבחבלי קסם אל ארץ אבותיו רבת הזכרונות. מכל מקום, הוא הועיל להכשיר את הקרקע לעליה המונית לארץ, ובה בעת לסלול את הדרך לנוסעים ועולי רגל אליה, רובם בכונה מראש, על מנת
להשתקע בה. בזה דוגמאות אחדות מהפיוטים לסוגיהם ולצורותיהם, שחוברו בתקופות שונות ע״י ספרדים ובני ארצות המזרח.

יסודם של הכסופים טבוע גם באחד מי״ג עיקרי האמונה, שיהודי המזרח רגילים לקראם בצבור בבתי הכנסת בכל ערב ראש חדש. וזה תכן העיקר האמור:

״אנו מאמינים באמונה שלמה כי דבר ה׳ לא ישוב ריקם ויצא חטר מגזע ישי והוא יהיה משיח צדקנו, ונחה עליו רוח חכמה יותר משלמה המלך ורוח נבואה קרוב למשה רבנו ע״ה והוא יפדה את ישראל ויקבץ נדחיו, ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים לעבודת אלהינו״.

בתקופת ספרד שאז היתה השירה העברית רווחת מאד, רבו היצירות השיריות מכל הסוגים ביחוד על כנסת ישראל הנתונה בשבי. התולדה מספרת, כי את השירים והפיוטים היו כותבים בעת ההיא לשם נוי על רדידים וצניפים, על בגדים ועל כתלי הבית. השפחות היו מקעקעות חרוזי שיר על בשר לחייהן על חזיהן ועל ברכיהן, והפסוקים היו משתקפים מבעד לשמלות המשי הדקות.

מתפלת נוחם לתשעה באב.

נחם אדוני אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים
ואת העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה –

האבלה – מבלי בניה, החרבה – ממעונותיה, הבזויה – מכבודה

והשוממה – מאין יושב

והיא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה שלא ילדה

ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים —

ויטילו את עמך ישראל לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון
על כן ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה
לבי לבי על חלליהם מעי מעי על הרוגיהם.

אנשי כנסת הגדולה.

תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו

וקבצנו במהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו.

השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה ומלֹך עלינו מהרה

אתה ה׳ לבדך ברחמים בצדק ובמשפט. —

תשכון בתוך ירושללם עירך כאשר דברת וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין
ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו.

את צמח דוד עבדך במהרה תצמיח וקרנו, תרום בישועתך
כי לישועתך קוינו כל היום.

ואתה ברחמיך הרבים תחפץ בנו ותרצנו, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.

ר׳ יוחנן בן נורי: מלכות שדי.

ובכן: תן כבוד לעמך תהלה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך
ופתחון פה למיחלים לך —
שמחה לארצך, ששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך
ועריכת נר לבן ישי משיחך במהרה בימינו —
ותמלך אתה אדוני לבדך על כל מעשיך
בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר מקדשך
ככתוב בדברי קדשך: ימלך יהוה לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה.

יצחק ב״ר אברהם אברהב

חי בספרד במאה הי״ד לספירה הרגילה. רוב שנותיו עסק במסחר אך קבע עתים לתורה ודרש ברבים. חבר שלשה ספרים ואלה הם: א. ארון העדות, נזכר בהקדמה לספרו מנורת המאור. ב. שלחן הפנים כנ״ל. ג. מנורת המאור, חברו בשנת ה״א ס׳—ס׳ לערך. כולל ז׳ חלקים הנקראים נרות. תכנו. לקוטים מש״ס, אגדות ומדרשים. ביתר דיוק: אסף של דברי מוסר ודרך ארץ וכללי המצוות מלוקטים מאגדות שני התלמודים והרבה מדרשים. הספר נועד ״לקטנים ולנערים ולזקנים ולשלמים ולריקנים לאנשים ולנשים״, וזכה לתפוש מקום חשוב בספרות המוסר העממית. נדפס בפעם הראשונה בקושטנדינא, שנת רב חסד (רע״ד), ועד מהרה נפוץ בישראל ותורגם לקשטילית, אשכנזית ויודית. נראה הדבר, כי היו לרב הזה קשרים אמיצים עם א״י וישובה, או שחי בה זמן מה ואח״כ יצאה. הרב חיים הלוי הורוויץ בספרו חבת ירושלים, מביא מהקדמת ס׳ ״עמק המלך״, שביה״כ של האריז״ל בצפת ושל מהר״י אבוהב היו סמוכים זה לזה, ונחרבו ברעש בשנת תקי״ח. מקץ שנים אחדות נבנה שוב ונודע בשם ביה״כ הגדול ובו ס״ת המיוחס לו ״ואין מוצאים אותה לקרות בה רק ג׳ פעמים בשנה, ר״ה, יוה״כ, ושבועות.״ אח״כ מוסיף : ״בהיותי בצפת (לפני שנת תקצ״ז) נגנבה הס״ת, ומאת ה' היתה שהתקוטטו הגנבים עליה, והחזירוה למקומה. והס״ת היא של האדם הגדול המפורסם בפוסקים וספרי מוסר בע״ס מנורת המאור. עוד זאת. אחר הרעש אמרו לטלטל הס״ת של מהר״י אבוהב לביהכ״נ הגדולה, וטהרו וקדשו עצמם עשרה אנשים בטבילה ונשאו אותה לשם, ולא השלימו שנתם, ומתו כלם. והעמידוה בהיכל מיוחד עם הס״ת של הגאון המקובל מהר״ר סלימן אוחנא ז״ל.״ אוצר הספרים לבן יעקב, אות מ. סי, 1443.

יצחק אברהב

יליד ספרד בשנת ה״א קצ״ג. היה רב בטולידו. הרביץ שם תורה הרבה והוחזק לגדל הדור. תלמידו ר׳ אברהם זכות בע״ס ״היוחסין״ קוראהו: ״חכם וחסיד חריף ומחודד״. גם ר״י קארו בשו״ע או״ח, ס״י קמ״א, הזכירו בשם ״רבנו הגדול״. מסופר כי היה סומא בעינו האחת. בערב גרוש ספרד יצא עם שלשים מנכבדי היהודים לפורטוגל, לבקש מאת המלך יואן השני זכות ישיבה בארצו בשביל המגורשים. הוא עצמו התישב בפורטו, וכפי עדות ר״י מיטראני היה חשוב מאד בעיני מלך פורטוגל. נפטר בפורטו מקץ ז׳ ירחים אחרי הגרוש, בסוף שנת רנ״ג. בין תלמידיו נמנו: ר׳ משה דאנון, מהר״י בירב, דון יצחק אברבנאל, ואחרים.

חבוריו: א. פירוש לביאור רמב״ן על התורה. נדפס בקושטנדינא ש׳ רפ״ה ב. נהר פישון.
דרושים על התורה ושאר כתבי הקדש ומאמרי רז״ל, קושטנדינא רצ״ה. ב שיטות על קצת מסכתות
דתלמוד, ויניציה שס״ח, ווילמרשדורף תע״ו. ד. ביאור על פירש״י על דתורה כ״י. גנזי אוקספורד.
ד- פרושים על ד׳ הטורים, שהרב חיד״א ראם בכ"י. ו. קובץ שו״ת כ״י. ז. רשימת ספרים. ר׳ אוצה״ס
ר. סי׳ 260. שם נזכר עזבונו הכולל ח״׳י ס״י, שע׳ג ספרים נדפסים, ונ״ג בשאר לשונות אמשטרדם תנ״ג.

יצחק ב״ר דוד אבוהב

יליד קשטרו בפורטוגל, בשנת שס״ה (1605). הוריו היו אנוסים שם, ואח״כ ברחו לספרד. נודע גם בשם די פונסיקו. תלמיד הרב יצחק עוזיאל. מרבני אמשטרדם במאה הי״ז. בן זמנו ועמיתו של ר׳ מנשה בן ישראל, המפורסם בספריו ודעותיו. נחשב בין בוני קהלת
היהודים באמשטרדם והצטיין כדרשן נעלה. שמש במשרות חשובות שונות. מעיר זו עבר בשנת ה״א ת״ב עם קבוצת מהגרים לברזיליה, שהיתר. בעת ההיא ברשות ממשלת הולנד, בכדי ליסד שם קהלה יהודית ולהיות לה לרב. מקום מושבו בארץ החדשה היה פרנמבוקו.

הערת המחבר: אמר הכותב. בהיותי בשנת תרפ״ט בברזיל, חקרתי ודרשתי אחרי שרידי הישוב היהודי בערים הללו, ולצערי לא נשאר זכר. זקני הארץ ספרו לי, כי שמעו מאבותיהם על רדיפתם את הזרים, וקרה שפעם שחטו כמה עשרות משפחות של יהודים באחת העירות הסמוכות לסאו־פאולו, בכדי להפטר מהם בבת אחת. ע"כ

בעקב המלחמות הממושכות שהתנהלו שם בין המתישבים הפורטוגיזים ובין המתישבים ההולנדים סבלו המהגרים היהודים צרות צרורות. הר״י אבוהב בהקדמת ספר ״שער השמים״ לר, אברהם די הירידה אשר תרגמו מספרדית לעברית (וכן את חבורו השני בית אלהים) יספר על המנוסה מארץ זו כדברים האלה: ״כי הוציאנו מכור הברזיל ממצרים, כאשר הציקונו האויבים בלעג וקלס לסביבותינו, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימת מות, ובאלף החמישי וארבע מאות (1642) עברו על האומה החשובה כמה וכמה תלאות לא יכילון ספרים ומגילות. פשט הגדוד וישטחו
להם שטוח בשדה וביער, זה יעט אל השלל וזה הנפש צודה. אלה נהרגו ואלה מחוסר כל נאספו אל אבותם, ואנחנו נשארנו במתי מעט צפויים להרג ולבזיון. האוכלים למעדנים ערב להם לחם יבש וגם הוא אזל מכליהם, ואחרי כמה צרות רבות ורעות קלות וחמורות, קל מן שמיא נפל, כלה גרש יגרשו אותם, זעיר שם זעיר שם, ערומים דחפים שבו דרך אניות בלב ימים, המחנה הנשאר לפלטה, ואני בתוך הגולה…״ ושוב מוצאים אותו מכהן ברבנות
באמשטרדם. בשנת תט״ז (1656) היה בין מחרימי ברוך שפינוזה, יחד עם הרב שאול מורסיירה. לעומת זה התיחס באהדה לתנועת ש״צ, דוגמת כמה רבנים גדולים בני תקופתו. הציץ לתוך אור מתעה זה ולא נפגע. מליץ ומשורר בלשון העברית. חבר כמה שירים ופיוטים, דרשות והספדים. מהם נדפסו ורובם נמצאים עדיין בכ״י. בין שאר סגולותיו יש להזכיר כי היה מזמר נעים ומטיב נגן בנבל. בהשתדלותו נבנה בשנת תל״ה בית הכנסת הגדול של הספרדים באמשטרדם. נלב״ע באמשטרדם, ביום כ״ז אדר. ב. שנת תנ״ג (1693) בהיותו בן פ״ח שנה. על מצבתו חרות« שפט את ישראל שבעים שנה.

יצחקו ב״ר מתתיה אבוהב

יליד אמשטרדם. רב במאה הי״ז. מחכמי קהלת היהודים הפורטוגיזים שם. כתב לבנו ספר מוסר בפורטוגיזית הדן על כללי האמונה ויראת ה׳ שנדפס באמשטרדם שגת 1680. כן חבר עוד ספרים שנשארו בכ״י, ביניהם מחזה על חלום יוסף וגדולתו, וקובץ מאמרים בפילוסופיא שתכליתו להגן על הדת היהודית בפני טענות חכמי הנוצרים. נפטר באמשטרדם ברבע
הראשון של המאה הי״ח.

עמנואל אבוהב

יליד עיר פורטו בפורטוגל בשנת שט״ו לערך. נכדו של הרב יצחק אבוהב הראשון.מאימת ד״אנקויזיציה עזב את עיר מולדתו ויתישב באיטליה. ידע שפות ומדעים והצטיין בתור נואם ומטיף. בשנת 1603 התיצב בפני הסינט בוינציה להגן על אחיו היהודים ולזכותם מאשמה, כי העלילו עליהם שאינם נאמנים למולדת. בערוב ימיו, היה בדעתו לעלות לארץ, ולהשתקע בצפת. בה חשב להדפיס את ספריו אשר חבר, אך שאיפתו זו לא נתקימה. נפטר
בוינציה ש׳ שפ״ח (1628). די״י לנר׳ו — שפ״ר, כרד ח. עם. 268.

הערות המחבר: אנציקלופדיה אשכל, הוצאה עברית, כרך א. עם. 94. באוצה״ס ז. סי׳ 117 צוין ספרו זכר רב בכ״י, הכולל תפלות ודויים ותחנות שחברו בברזיליה שנת הת״ו, שירים ותשבחות … ובאור מלאכת הדקדוק בלשון
צח ובקצרה.        

לאחר כמה שנות גורות, ורדיפות וענויים שאין לתארם במלים, נוסדה בשנת תרפ״ו קהלת יהודים בפורטו, ובה מכהן רב אחד משאלוניקי שהוזמן באפן מיוחד לשם כדי לחנך את האנוסים לשעבר בדרכי היהדות. כן נבנה שם בית כנסת מפואר, ויוצא לאור גם שבועון יהודי בפורטוגיזית, בשם "הלפיד״ בעריבת נשיא העדה בארום באסטו המכונה בן ראש.

חבוריו: א. רשימת מיסדי ההלכה לפי סדר הזמנים. נדפס בשנת שפ״ט באמשטרדם.

ב. לוח תמידי לקביעת השנים. ג. ספר מבצר האמת, להוכיח שכל טענות שונאי ישראל על התלמוד
הן מחמת העדר ידיעת תכנו. ד. שלמון השכל, על ערכם של גרי הצדק.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 152 מנויים נוספים

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר