ארכיון חודשי: אוקטובר 2018


Racines-Roots-שרשים אצל יהודי מרוקו -משה גבאי-השמלה הגדולה — ׳׳אלכסווא אלכבירה״

 

השמלה הגדולה — ׳׳אלכסווא אלכבירה״

התמונה מתארת אשה בתלבושת מסורתית, השמלה הגדולה (״אלכסווא אלכבירה״),

בחצר ביתה.

EL-KSOUA EL-KBIRA

Le tablesu représente une femme juive portant la “grande robe” traditionnelle dans la cour de sa maison.

THE GRAND DRESS – ALKASWA ALK'BIRE

The painting depicts a woman in the traditional garb of The Grand Dress ALKASWA in the courtyard of her home

 

תרבותם של יהודי הערים במרוקו ראשיתה בספרד; מגורשי ספרד שמרו על זיקה לארץ מוצאם. היסוד הספרדי בתרבותם החומרית של יהודי מרוקו בולט בעיקר בתלבושת. תלבושת הפאר של היהודיה העירונית, ״השמלה הגדולה״, היא דוגמא של המסורת הספרדית. השמלה מורכבת מגיזרת החצאית הגדולה המכונה ״זלטיטה״ (מן המלה הספרדית ז׳יואל דאטה שפירושה ״סובבת״). רקמות הזהב המעטרות את השמלה עשויות בסגנון ספרדי. החלק השני הוא האפודה, והשלישי — החושן: שלושתם עשויים קטיפה בצבע אדום כעין היין(לפעמים סגול או כחול כהה) ורקומים בחוטי זהב.

״השמלה הגדולה מכונה גם ״שמלת הכלה״ אף על פי ששימשה את האישה אחרי נשואיה בכל השמחות והחגים.

עיטור הראש, שהוא חלק בלתי נפרד מן השמלה הגדולה, מורכב מחלקים רבים. תחילה נקשר הראש בצעיף הגדול(פשטול). על ״הפשטול״ קושרים פאה המכונה ״סוואלף״ שמחברים באופן שיווצר מעין כובע. בחודו של הכובע — צעיף של משי, על פי רוב ״סבניה״ של משי בעלת ציציות ארוכות. במקומות אחדים ובעיקר בקרב העשירים, קשרו על המצח מעל ל״סוואלף״ את ה״ספיפה״ — מעין עטרה המכוסה כולה פנינים ואבנים יקרות.

En venant d'Espagne pour s'installer dans les villes septentrionales et les ports, les Expulsés d'Espagne ont amené avec eux la richesse de leur culture matérielle. C'est dans le domaine de l'habillement que cette influence espagnole est restée prédominante chez les femmes. La meilleure Illustration est la grande robe, en arabe El-ksoua el-kbira, remarquable par sa richesse et sa splendeur. La robe se divise en une jupe ample appelée "zltita"brodée de fils d'or avec un motif géométrique, un chemisier, et un corset.

Le matériau utilisé est un lourd velours rouge-sang ou parfois bleu clair ou vert Cette grande robe porte aussi le nom de "robe de mariée" parce qu'elle était portée la nuit de noces mais également les jours de fête et pour les grandes occasions familiales.

La coiffe qui accompagne toujours la robe est composée de plusieurs pièces: tout d'abord le grand foulard et au-dessus le "soualef", sorte de couronne avec sur les deux côtés des tresses de faux cheveux et un riche foulard de soie aux longues tresses — sbnya. Dans certains foyers riches le soualef était recouvert d'un foulard brodé entièrement de pierres précieuses — Sfifa.

The culture of the city Jews of Morocco originates in Spain; the Jews exiled from Spain kept an attachment to the land of their origin. The Spanish element In the secular culture of these Jews was most obvious in their dress. The splendid dress of the city Jews was most obvious in their dress. The splendid dress of the city Jews, the "Grande Dress," Is an example of the Spanish tradition. This dress is made up of the cut of the large skirt called Zaltita. The golden embroidery embellishing the dress is made in the Spanish mode. The second part is the vest and the third — the bodice; these three parts were made wine-red velvet (sometimes purple or deep blue) and embroidered with golden thread.

"The grand dress" is also called the "bride's dress", although It served the woman after her wedding for all holidays and celebrations.

The head decoration, an Inseparable part of the grand dress, Is composed of many parts. First the head was tied in a large scarf FASHTOUL. On this FASHTOUL a wig called SWALFwas tied, attachged in a hat-like manner. At the tip of this hat — a silk scarf, usually a SEBANIYA of silk with long fringes. In certain locations, espec a . among the wealthy, on the forehead above the SWALF the SFIFA was tied, a kind of crown entirely covered with pearls and precious stones.

הספרייה הפרטית של אלי פילו- יוסף פרץ בעריכ ובליווי מאמריהם של, דוד גדג', ירון בן נאה וקציעה אלון

בשנת 1925 פרסם בפריס אברהם אדבר נבון(1952-1864) יליד אדירנה שבתורכיה האירופית, את ספרו יוסף פרץ. הרומן שנכתב במקורו בצרפתית, מגולל את עלילת־העל של ההשכלה של יהודי המזרח באמצעות סיפורו של נער תאב דעת. נבון שוזר בין המאבק להשגת השכלה לסיפור אהבה, ויוצר רומן חניכה פרדיגמטי.

יוסף פרץ תורגם באותה שנה לעברית על ידי המלומד והאינטלקטואל הירושלמי אברהם אלמאליח (1967-1885). כמעט מאה שנה לאחר שנכתב, זוכה ספר זה להדפסה מחודשת, אות להכרה בחשיבותו ההיסטורית כרומן חניכה מזרחי. העורכים מבקשים להביאו יחד עם יצירות נוספות שכתבו יהודי המזרח, למרכז הבמה, ולעשותו מושא מחקר וחדק מקאנון חדש.

לספר מצורפים שלושה מאמרים:

מאמרו שד דוד גדג׳ עוסק בדמותו שד אברהם נבון, משכיל, מחנך ומחבר יהודי־ספרדי במפנה הדורות, על סיפה של המודרניות. גדג׳ פורש את פעילותו החינוכית הנמרצת באליאנס (״כל ישראל חברים״) ומחזיר לתודעה ההיסטורית את דמותו של אינטלקטואל פעיל ומרתק.

מאמרו של ירון בן־נאה קורע חלון רחב אדל תוככי אסתאנבול היהודית במחצית השניה שד המאה הי״ט, בעידן התמורות החמידיאני, זמן התרחשותו של הרומן. בן נאה משתמש ברומן כמקור להבנת צדדים שונים בחייהם של יהודים ספרדים בבירה העות׳מאנית, ובפרט חיי העניים שכמעט ולא נדונו במחקר.

קציעה עלון מציעה קונטקסטואליזציה ליצירה זו, ועומדת על חשיבותו של יוסף פרץ במכלול ההיסטוריוגרפי של תולדות הספרות העברית תוך השוואה ליצירות ידועות. עלון מסבירה במאמרה את מהלך האינטלקטואלי שמבקש לבצע אברהם אלמאליח בתרגום ובהקדמה לספר.

טקסי בר־מצווה ומנהגיהם בקהילת מכנאס הנרי טולידאנו

טקסי בר־מצווה ומנהגיהם בקהילת מכנאס

הנרי טולידאנו

פתיחה

עדה ועדה ומנהגיה, חג וחג וטקסיו. ליהדות מרוקו מנהגים רבים המשותפים לה ולקהילות אחרות של יהודי ספרד והמזרח, ובצדם מנהגים המיוחדים אך ורק ליהודי מרוקו. מנהגים מיוחדים כאלה קיימים גם בחגיגת מאורעות משפחתיים במעגל החיים וגם בחגיגת חגים ומועדים במעגל השנה. לפעמים יש הבדלים ניכרים בטקסים מסוימים גם בין עיר אחת לאחרת במרוקו עצמה. במאמר זה נדון בעיקר בחגיגת הבר־מצווה וטקסיה בקהילת מכנאס, אף שבדרך כלל רוב המנהגים האלה (אם לא כולם) היו נפוצים ברוב ערי מרוקו.

הערת המחבר : המאמר הזה מבוסס ברובו על זיכרונות מחוויות, האישיות והמשפחתיות בעירי מכנאס, שבה גדלתי וחונכתי. נוסף לחגיגות הבר־מצווה שלי ושל אחיי ודודניי הרבים שנערכו בחיק המשפחה, הייתי עד לחגיגות בר־מצווה רבות שנערכו בבית־הכנסת של מר אבי הרב ידידיה טולידאנו זצ״ל (שהיה ידוע כצלאת רבי ידידיה). בית־כנסת זה היה צמוד לביתנו, ועובדה וו אפשרה לי להתבונן (וגם להשתתף) בכל החגיגות מקרוב, ולחקוק זיכרונות אלו בלבי לתמיד. מאמר זה מבוסס גם על זיכרונותיו של מר רפאל בן סמחון, יליד מכנאס וקרוב משפחתנו, שהואיל ברוב טובו להזכיר לי מספר פרטים שנשכחו ממני או מנהגים שלא היו נהוגים עוד בזמני. מאמריו של מר בן סמחון על מנהגי יהודי מכנאס ידועים לכל קוראי הירחון הספרדי ״במערכה״. מאמרים אלה מכילים חומר עשיר ומגוון על חיי היהודים במכנאס ועל מנהגיהם השונים. לשם השוואה עם טקסי בר־מצווה בערים אחרות במרוקו, ראה: הרב יוסף משאש, מים חיים, חלק ב, ירושלים 1985, סימן א, עט׳ א-ב; ר׳ יוסף בן נאיים, נוהג בחכמה, ישראל 1987, עמ׳ 139, 246-244; דוד עובדיה, קהלת צפרו, חלק ג, ירושלים 1973, ״נהגו העם״, עמ׳ 271-265. ראה גם: .Elie Malka

Essai d’ethnographie traditionnelle des mellahs ou croyances, rites de passage et vieilles pratiques des Israélites marocains,

Rabat 1946, pp. 46-49 ע"כ

מרכזיותה של מצוות תפילין בחגיגת הבר־מצווה

לחגיגת הבר־מצווה קראו יהודי מרוקו אתפלין (התפילין, דהיינו מצוות התפילין), ולבן- המצווה קראו מול־אתפלין (בעל התפילין, דהיינו בעל מצוות התפילין). כמו כן הם קראו לליל הבר־מצווה לילת־אתפלין (ליל התפילין), וליום הבר־מצווה נהאר־אתפלין (יום התפילין). בדרך כלל התרכזה חגיגת הבר־ מצווה סביב למצוות הנחת התפילין, ולכן חגיגות הבר־מצווה נערכו תמיד ובכל ערי מרוקו ביום שני או ביום חמישי, הימים היחידים שבהם יכול הבחור המתחנך למצוות גם להניח תפילין וגם לעלות לקריאה בתורה.

הערת המחבר: בדרך כלל ניכרת אצל יהודי מרוקו נטייה לקרוא לחגיגות המשפחתיות במעגל החיים על שם הטקס הספציפי העומד במרכז החגיגה. כך למשל הם קוראים לחגיגת ברית מילה אלמילה (המילה, ולא ברית, כי גם מצוות שבת נקראת ברית), ולזבד הבת הם קוראים אתסמייא (נתינת השם). כמו כן חגגו יהודי מרוקו את היום שבו התחיל הילד ללמוד חומש, וקראו למאורע טלוע אלפרשה (עלייה לפרשה, דהיינו מעבר מסתם קריאה מכנית ולימוד תפילות וכדומה ללימוד החומש, שתמיד התחיל בלימוד פרשת השבוע).

גיל הבר־מצווה

אף ששנוי ״בן י״ג למצוות״ (אבות ה, כו), ושאין הילד חייב במצוות עד גיל שלוש־עשרה, נהגו יהודי מרוקו לערוך את חגיגת הבר־מצווה בגיל צעיר יותר, עשר או אחת־עשרה, ולפעמים אפילו בגיל שמונה או תשע. הרב יוסף משאש, אחד מרבניה המפורסמים של מכנאס, שכיהן בסוף ימיו כרבה הראשי הספרדי של חיפה, מעיד בספרו מים חיים (ח״ב) כי ״רובא דעלמא זריזים המקדימים לחנכם [את בניהם] מבני עשר ומבני י״א, ויש עוד מקדימים יותר מבני ח׳ וט׳ שעדיין לא באו לכלל חיוב מצווה״. הרב משאש מכנה את אלו המחכים עד גיל י״ג לחנך את בניהם למצוות ״כת עצלנים״.

הכנות לחגיגה

ראשית כול, המשפחה קובעת את תאריך הבר־מצווה כמה חודשים לפני הזמן. מיד אחרי זה פונים ההורים ל״מלמד״ (הנקרא ארבבי — הרבי) ומודיעים לו על כוונתם לעשות בר־מצווה לבנם, ומבקשים ממנו להכין את בנם ליום המיועד. באותו מעמד עושים ההורים אלחלאווא (ממתקים), דהיינו, מכבדים את הילדים הלומדים עם בנם בכיתה בכל מיני עוגיות וממתקים; ובדרך כלל גם נותנים משהו לרבי כמפרעה משכרו.

  1. הערת המחבר: קביעת התאריך הייתה תלויה בעיקר בשני גורמים, והם רצון ההורים העז לחנך את בנם למצוות בהקדם האפשרי מצד אחד, ורמת הידע של הילד ונכונותו לקבל עליו את האחריות הכרוכה בשלב זה בחייו מצד שני.

ראוי להעיר מראש שכל ילד יהודי במרוקו, ובמיוחד בעיר מכנאס, ידע בגיל תשע או עשר את כל התפילות על בורין. כמו כן הוא ידע לקרוא בטעמי המקרא את פרשת השבוע ואת הפטרתה. במקרים לא מעטים כבר הספיק הילד בגיל זה ללמוד גם קצת משנה ואגדה (״חוק לישראל״). אי לכך, ההכנה לבר־מצווה לא דרשה מאמצים מיוחדים לא מן הרבי ולא מן הנער המתחנך למצוות. ההכנה התרכזה בעיקר בלימוד ״ברכות השחר״ בעל־פה ובהכנת הדרשה או הדרוש שעל בן־המצווה לדקלם לפני הוריו ומוריו ולפני קהל המוזמנים. מכל מקום, הרבי נרתם למשימה מניה וביה, ומתחיל ללמד את הבחור את ברכות השחר בעל־פה. בד בבד הרבי מלמד אותו את הדרשה שעליו לדקלם. כמו כן, הוא מלמד את הנער איך להניח תפילין, קצת מהלכות טלית ותפילין, וכמובן הברכות ״להניח תפילין״ ו״להתעטף בציצית״ וברכות התורה. לפעמים הרבי מלמד את הנער גם קטע מפרשת השבוע שעליו לקרוא בעלותו לתורה ביום הבר־מצווה. אם הילד יתום, מלמד אותו הרבי גם לומר קדיש יתום ביום הבר־מצווה, ומכין בשבילו תוספת מתאימה לדרשה (״דרשת יתום״).

ההורים גם מזמינים בהקדם האפשרי מרוקם מומחה (אטרראג׳) תיק מיוחד לטלית(סכארא דטלית) ותיק מיוחד לתפילין(סכארא דתפלין) העשויים מעשה רקמה. התיקים עשויים קטיפה אדומה או ירוקה על גבי קרטון. על הקטיפה רקומים בחוטי כסף וזהב ציורים מציורים שונים. מתוך הציורים או מעליהם בולטת רקמת שם הבחור, המלה טלית או תפילין, ולפעמים גם תאריך הבר־מצווה.

אחרי כל ההכנות הורי הבר־מצווה קובעים תאריך סופי ומדויק לחגיגה. כמו כן הם קובעים מי תהיינה אלערראדאת (המזמינות), כי לפנים לא היו כרטיסי הזמנה כמו היום, ואז הנשים מילאו תפקיד זה להזמין את הקרובים ואת הידידים. המזמינות, שהיו בדרך כלל שלוש במספר, היו תמיד נשים צעירות שאך זה נישאו. הן מתלבשות יפה בלבושים מיוחדים כמו אלכסווא אלכבירה (השמלה הגדולה), אלעזאמא (קפטנים רקומים), אלמדממא דנקרא (חגורה מצופה כסף) וכדומה, מקבלות רשימה של המשפחות שעליהן לבקר, והולכות אצל כל אחת מהן. המזמינות מנסות להשפיע על המשפחות המוזמנות להשתתף בחגיגה, והן עושות זאת בכל סגנוני הבקשות המקובלים בערבית, כגון מְסי כְּפַארַא, עַאפַאק יַא כְתִּי, יִעִיסוּלֵיךּ לוּלַאד (אני או אנחנו כפרתך, בבקשה ממך אחותנו, שיחיו לך הבנים) וכדומה. המשפחות המוזמנות כמובן נענות להזמנה, ומבקשות מצדן לשלוח להן את בן־המצווה (סַאפְדְלי מול־אתפלין). המזמינות מדווחות על כך להורי בן־המצווה, ומוסרות להם רשימה של המשפחות שעליו לבקר, בעיקר קרובי משפחה וידידים ותיקים. שבוע לפני הבר־מצווה באים קרובי המשפחה מכל עבר ופינה לעזור בהכנות לחגיגה; הם עוזרים במטבח בבישול, באפייה ובהכנת עוגות, וגם בניקיון ובכיבוד הבית. כשמצבם הכלכלי של הורי בן־המצווה מאפשר זאת, הקרובים שבאו לעזור מתארחים בביתם כל אותו שבוע.

הערות המחבר:ללימוד ברכות השחר בעל־פה ודרוש הבר־מצווה נודעת אצל יהודי מרוקו חשיבות מקבילה לחשיבות קריאת ההפטרה בשבת הבר־מצווה אצל האשכנזים. במכנאס הקפידו מאוד שהילד ידע את ברכות השחר (או את ״אלהי נשמה״, כפי שברכות השחר נקראו בפי ההמון) בעל־פה. היו מקרים מצחיקים שבהם ההורים התחננו בפני הרבי שילמד לבנם את ״אלהי נשמה״ בעל־פה באמרם בתמימות בערבית מדוברת טלעלו אנשמה, דהיינו למד לו בעל־פה את אלהי נשמה, אלא שהמובן המילולי המדויק של הביטוי הערבי הוא ״תוציא לו את הנשמה״.

למעשה, גם כשהופיעו כרטיסי הזמנה בסוף התקופה הצרפתית במרוקו, לא הסתפקו בכרטיסי הזמנה, שלא נחשבו להזמנות אישיות, ולכן הורגש תמיד הצורך בהזמנות אישיות יותר ורשמיות על ידי ה״מזמינות״.

ראה: מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-בעריכת יששכר בן עמי-הוצ' ועד עדת המערבים תשנ"א-עמ'98-97

La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Azulai- Roland Goetschel

On ne peut ne pas être frappé de la structure finalement très gnostique de ces considérations, qu'il s'agisse du dilûg par lequel la Torah rejoint l'homme en court-circuitant la hiérarchie des mondes en jouant la fonction du messager dans les systèmes gnostiques, qu'il s'agisse du dualisme posé entre le domaine de la sainteté et celui des qelipôt. Cela vaut aussi pour le monde inférieur plongé dans l'abîme des écorces et dont l'homme ne peut se sauver qu'en faisant retour à Dieu. Il en va de même lorsqu'il est question de l'anéan­tissement de ces écorces. C'est pourquoi, on en arrive à énoncer une opposition entre la Torah du temps de l'exil et la Torah du temps de la rédemp­tion même et surtout si l'on cherche à neutraliser l'antinomisme latent que cette distinction recou­vre.

  1. Azulaï rapporte également la seconde de ces préfaces de M. Cordovero où celui-ci répète que la Torah est la substance de l'émanation spirituelle d'en-haut qui se répand vers les êtres inférieurs. Son mode de saisie étant divin, elle ne pouvait être appréhendée par les êtres inférieurs en dehors du truchement de la prophétie à l'opposé des sciences de la nature dont l'intellect situé dans un corps saisit les principes à partir des données de la sensibilité, c'est la raison pour laquelle la dénéga­tion de la prophétie signifie la dénégation de la religion. Ce qui explique qu'au moment du don de la Torah tous les israëlites se hissèrent au degré de la prophétie. L'émanation dont il a été question est celle de Tif'eret à sa source en Hôkhmah par le canal de L'implicite, le non appréhendé de la Torah s'origine précisément à ces niveaux-là. C'est en tant qu'expression de l'ensemble de l'é­manation d'en-haut qu'elle parvient ensuite en bas en se revêtant à chaque niveau. Les ramifications d'en-haut
  2. s'incorporent dans les préceptes qui ont une nature mixte à la fois spirituelle et corporelle. Cette réalité transcendante de la Torah n'est saisie que par les âmes de Y'Atsilût, comment ne pas songer ici encore aux "pneumatiques" des écrits gnostiques! Et lâ également il y a des degrés, puisque la neshamah provenant de Binah appré hende la Torah d'une manière subtile, rûah, issue de Tif'eret également mais moins que neshamah et que nefesh venant de Malkhût soit inférieure dans sa saisie du subtil à rûah. Ces trois niveaux se retrouvent également dans les trois mondes qui suivent celui d"Atsilût. Selon la personne ou le temps d'histoire, c'est telle ou telle permutation des lettres de la Torah qui se donne à être saisie. Ainsi le verset (Dt. 22.18): "Lô TiLBaSH SH'aT- NeZ" n'eut pas été écrit sous cette forme si Adam n'avait pas revêtu la peau du serpent, chair et poussière trouble. Car en quoi un vêtement fait d'un tissu mixte de lin et de laine conviendrait-il à une âme spirituelle revêtue d'un vêtement spiri­tuel? Mais il était écrit antérieurement à la faute les mots suivants: "Lô TîLBaSH SaTaN'oZ", c'est à dire un avertissement à Adam de ne pas échanger son habit de lumière contre l'habit fait de peau de serpent, autrement dit les qelipôt qui sont désignées comme la force de Satan. Et c'est de cette manière que nous ont été donnés les autres préceptes, au niveau d'êtres pourvus d'une enveloppe matérielle. De même qu'il n'était pas possible de saisir l'essence de la corporéïté avant la faute du premier homme, et ce qu'elle sera après la résurrection, de même il nous est impossible d'appréhender la réalité de la Torah d'avant le péché d'Adam ou celle d'après la résurrection sinon par une faible allusion comme celui qui voit une lumière comme à travers le chas d'une aiguille. Dans tous les cas en ce qui concerne les dînîm simples, les règles d'application, il n'existe pas de qelipah. Les prophètes et les sages sont venus à bout de cette écorce-là. Lorsque vien­dront Moïse et le prophète Elie ce ne sera pas pour changer la Loi mais pour répondre aux doutes et aux points qui demeuraient irrésolus dans le Tal- mud. Ce n'est que la seconde écorce qui n'a pu être entièrement brisée, d'où découle que nous ne sai­sissons sur le plan de la kabbale qu'une infime partie de l'ensemble. Quelquefois le sens ésoté­rique interfère avec le sens littéral comme dans le récit du rapt de Sarah par le Pharaon qui fait allusion au mystère de l'exil de la Shekhinah, le sens ésotérique fournit la clef de compréhension pour la descente d'Abraham en Egypte. 11 arrive que tout le passage relève de l'occulte comme dans le cas de mort des rois d'Edôm (Gn. 36, 31-39) dans Y'Idra et d'autres du même genre où les signifiants se dépouillent du revêtement du sens obvie en direction du spirituel. Dans ce cas, il y a recours à la parabole, car le contenu visé est si subtil qu'il serait autrement insaisissable pour notre faculté de connaître. Dans l'avenir, cette écorce et les autres seront totalement brisées et la réalité de la Torah en ses mystères nous sera éclaircie sans  médiation. L'intellect s'élevera à l'intelligibilité d'une réalité dont nous ne pouvons avoir idée aujourd'hui

Voir La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Aulai- Roland Goetschel."recherches sur la culture des juifs d'afrique du nord –Issachar Ben-Amipage23-24

שבחי צדיקים בערבית יהודית מוגרבית

 

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על מנת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.

חמי

אשריכם ישראל.

הַאדַאךּ לְכּבִיר שְמַע לְכְּלַאם דְלקַּאיִיד וּסִיפְד עְלַה לחכם בַאס יזי לבלאד פילעון יע׳יא וציפד האדאך לכביר עשרין דלמכאזנייה – المخزنيه – מילה בערבית–  בַאס יזיבו לְחַכַם וּצַצאהום וקַאלהום אילה צקצאכּום לאס חְבּני לכּביר דלבלאד קולולו חתה חנה מה תה נעארפוס לאס חבךּ, והאדוךּ למכאזנייה מה תה יעארפוס אְלְבַלוֹר – מילה בצרפתית שפירושה, ערך, אם אנושי או חומרי, la valeur דלחכם ז״ל בלחק כיף אוצלו לבלאד דלחכם ע״ה וזאדו אוצלו לטריבונאל – שוב מילה בצרפתית שהושאלה לדיאלקט היומי tribunal שפירושה בית משפט – פאס תה יעטי שרע ארב .

 תכלתהום ואחד רעדה כבירה ולכוף כתיר ומה קְּדרוּס חתה ינזלו מן לכיל דייאלהום ופהאדיךּ סאעה תכלו שלוחי בית דין וקאלולו לחכם באיין סי מכאזנייה ואקפין פם טריבונל ואזבהום הווא וקאלום נְחְבּכּוּם תמסיו ותצקציוהום אס חבבו ועלאס זאוו. מן די מסאוו וצקצאוהום צאבוהום סאכּתין ומחיירין וצצה לחכם מררה אוּכְרַה לשלוחים דייאלו באס יקבדו לעצה דייאלו פידיהום ויצקציוהום אס חבבו ועלאס זאוו להינה פהאדיךּ סאעה, ואזבהום לכּבִיר דיאלהום באיין הומה זאוו בלוצאייה דלכּביר דלמכזן די בלאדהום באס יעביולו לחכם לענדו.

 וּמסה שליח –מילה בעברית- דלחכם וקאלו לכּלאם די קאלולו האדוךּ למכאזנייה קאלהום לחכם נחבכּום תמסיו ותקולולהוּם באיין לחכם מה יקדרס יִמְסִי מעַאהום וזיד קואלולהום באס יקולו למכאזנייה ללכּביר דיאלהום באס יחדי ראצו מן ואחד לחאזה קביחה די זאייאה רח״ל – רחמנא ליצלן (הרחמן יצילנו( – וכבר איאמו תכון קביחה ויעטיוה האד לימארה מן ענדי ויקולולו באיין האד לימארה מן ענדי.

 ויקולולו באיין האד זמעה ציפד הווא זוז בראואת מעה רְקַּקאץ – מילה בערבית שפירושה – שליח – דייאלו וחדה לפראנצה ותאנייה לוארשא יע״א ותבדלולו לבראואת לברה די וארשא ציפדהא לפראנצה ולברה די פראנצה ציפדהא לוארשא וכיף זאווה למכאזנייה מן ענד לחכם ועאודולו אס קאלהום לחכם וחתה לימארה דלבראואת.

 וכיף שמע האד לכּלאם האדאךּ לכּביר תפכּר באיין חק תבדלולו לבראואת – מכתבים – לאיין פהאדוךּ לייאם כאנו ידארבו פראנצה ורוסיא והאדאך לכביר די בלאד פילעון יע״א פלברה די ציפד לוארשא נווה פולונייא באס תקום תעאוון פראנצה ופבראתו די ציפד לפראנצה ציפד תה יקול פיהא באיין הווא תה יחב רוסייה. ודג'ייה פהם באיין אילה אוצלו האדוף לבראואת למואליהום תוקעלו הווא חאזה קביחה. פי האדיך סאעה דג'ייה ציפד באס ירזזעו רקקאץ דלבראואת דג'ייה ומן האדאךּ נהאר תְכְלְתְלוּ כוּפַה כּבירה להאדאךּ לכּביר מן לחכם וכּאן עזיז ענדו בזאף וחדאז לכּביר ברוחו ימסי ויטלב למחילה מן לחכם עליו השלום : ויהי רצון תכּון מעאנה זכות הצדיקים דימה אכי״ר :

הערה: כל המילים המודגשות הן תוספת שלי א.פ

חרם על מוצרי גרמניה- התעמולה הגרמנית-יוסף טולדנו

 התעמולה הגרמנית

עוד לפני עליית היטלר לשלטון, לא השלימה האגודה הפן־גרמנית ״פישטה בונד״ עם כך שברלין זנחה את שאיפותיה לגבי מרוקו, וויתורה עליהן לטובת צרפת. אגודה זו ניהלה תעמולה נגד האויב הצרפתי שהופצה בקרב האוכלוסייה המוסלמית. מסע התעמולה, שניצל עד תום את המקלט שנתנה לו ספרד באזור חסותה, השתנה עם עליית הנאצים לשלטון, ולבש ממדים אחרים בתכלית. החידוש העיקרי היה בהכנסה מסיבית של מוטיבים אנטישמים בתעמולה שכוונה נגד צרפת ונגד היהודים.

על התעמולה ניצח המסית הגרמני אדולף לנגנהיים, שהתיישב בטנג׳יר ב-1905. הספינות הגרמניות שהגיעו לנמלי האיים הקנריים ולמובלעת הספרדית של סאוטה בצפון מרוקו, הביאו כמעט תמיד חבילות כרוזים בעגה הערבית המקומית, שנועדו למרוקו ולאלג׳יריה. היה זה שילוב של שנאת היהודים ושנאת הקולוניאליזם, שהציגה את צרפת כ׳אומה יהודית׳: ״היהודי מכרסם בכם כפי ששרץ מכרסם בכבשה… צרפת מגנה עליו. הוא סוכנה וסייענה. גרמניה כולאת ורודפת יהודים, היא מחרימה את רכושם. לולא הייתם עבדים של צרפת, הייתם גם אתם יכולים לנהוג באותה דרך״.

תעמולה כתובה זו הועילה רק במידה מועטה, בשל רמת ההשכלה הנמוכה של האוכלוסייה. נוספו לה שידורי רדיו ברלין בערבית ובברברית, וגם רדיו בארי, תחנה הרדיו האיטלקית הפופולרית באפריקה הצפונית. ההצלחה של שידורים אלה הדאיגה את הנציב העליון, וכך הוא דיווח לפריז:

״העלייה במכירת מכשירי הרדיו לילידים חושפת אותם יותר ויותר לתעמולה המשודרת… רדיו בארי זוכה להאזנה הולכת וגדלה, והוא מגביר את התקפותיו על צרפת. הקריין הערבי מרבה בסקירות על המצב בפלסטינה… המדיניות האנטישמית תופסת גם כן מקום רב: הוא לא מחמיץ שום הזדמנות למנות את הארצות באירופה האוסרות על כניסת פליטים יהודים לשטחן״ (18.11.38 ).

בנוסף על כך, פעלו במרץ מספר יוצאי גרמניה המעטים שעדיין הורשו להתגורר דרך קבע במרוקו, במיוחד בטנג׳יר ובאזור החסות הספרדית. הפעיל ביותר היה אדולף רנשאוזן שהתיישב בטנג׳יר לפני 1914, שם התאסלם ואחר כך עבר ללאראש.

חרם על מוצרי גרמניה

עליית היטלר לשלטון בגרמניה גרמה לתדהמה ולגינויים חריפים בקהילה היהודית המרוקאית. גם בקרב השכבות שנחשפו פחות להשפעה מערבית, עלייתה המבהילה של צורת אנטישמיות לא מוכרת זו זרעה דאגה והעלתה תחושת סולידריות ספונטנית עם האחים הנרדפים. החוגים העממיים והמסורתיים הגיבו כבעבר בתפילות, בצומות ובציפייה לנס. הם ראו בהיטלר את המן של הזמן החדש. רבנים חיברו תפילות מיוחדות שהוקראו בבתי הכנסת להצלת אחיהם בגרמניה.

האליטות החילוניות החדשות בערים הגדולות, שנהגו אורח חיים מערבי, ובפרט בכרך הכלכלי קזבלנקה, הגיבו באמצעים מודרניים יותר של מחאה פוליטית וחרם כלכלי. בדרך זו הם הצטרפו לגינוי האידיאולוגי העולמי של גרמניה הנאצית ולחרם הכלכלי עליה. אולם סיכויי ההצלחה של מחאה מעין זו היו מלכתחילה מוגבלים, בעיקר בשל אופי היחסים של צרפת עם גרמניה במרוקו באותה התקופה.

דמן רב לפני הפרוטקטורט הייתה גרמניה המתחרה הקשה ביותר של צרפת על השליטה במרוקו. צרפת המשיכה לחשוש ממרצה הכלכלי הבלתי נלאה של גרמניה, והיא ניצלה את תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, כדי להכניס לפרק החמישי של חוזה ורסיי מ-1919 הגבלות קשות על סחר של גרמניה עם מרוקו. אולם מאז כניסתו למשרד החוץ של שוחר השלום אריסטיד בריאן (Aristide Briand) ב-1925 גברה מגמת הפיוס, ופריז הסכימה לצמצום הדרגתי של חומרת ההגבלות. הסידורים החדשים שאומצו ב-1933 אפשרו מתן אשרות כניסה למרוקו לסוכני מסחר גרמנים לשישה חודשים, אך לא נתנו להם אותן זכויות כמו לאזרחי מדינות אחרות החתומות על אמנת אלג׳ריאס (.(Algesiras כך יכול היה איום החרם היהודי לשבש את הרגיעה ואת החזרה של גרמניה לזירה הכלכלית המרוקאית. זהו ההסבר להתנגדות, בתחילה לא חד-משמעית אבל בהמשך נחושה, של שלטונות הפרוטקטורט ליוזמות החרם היהודי.

כבר באפריל 1933 הוקם בקזבלנקה ועד החרם, ובראשו הרוח החיה של כל המאבקים היהודים, שמואל דניאל לוי, נשיא הקרן הקיימת לישראל במרוקו. מזכירו היה איש העסקים יוסף רפאל טולדנו יליד טנג׳יר, והגזבר היה סוחר התה האמיד רפאל בנאזרף יליד טיטואן, שנהנה מחסות אמריקאית והיה אחד המייסדים והעורכים של השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״. חברי הוועד היו: זֵדֵה שולמן, יליד פולין, יצרן הרהיטים המפורסם ביותר במרוקו, מייסד ׳ארמון הריהוט׳ (Le Palais du Mobilier); ליאון בנאסראף; אדון אטדגי; דוד אזנקוט; לואי טארואל; י׳ לוי שושן; ועו״ד קגאן. הוועד התכנס מידי שבוע במועדון הבורגנות היהודית (Cercle de l'Union} בקזבלנקה.

אמנת אלג׳ריאס (.(Algesiras ההסכם הדלת הפתוחה הבטיח שיוון לכל המדינות החתומות בסחר עם מרוקו.

הוועד היה בקשר עם הארגונים היהודים הגדולים בפריז, לונדון וניו-יורק שהשתתפו בחרם נגד המוצרים הגרמנים. הוועד ניסה ללמוד את שיטות העבודה שלהם ולחשוב יחד אתם על צעדים מתאימים להגברת פעילותו. הוא ייסד תת-וועדה כדי לאתר באירופה ובאמריקה יצרנים חלופיים למוצרים המיובאים מגרמניה, וכתובותיהם הופצו לכל יבואני המרוקאים הנוגעים בדבר.

הוועד שלח לכל הסוחרים היהודים בעיר ולכל בתי הכנסת הודעה בצרפתית וביהודית-ערבית וזו לשונה:

אדון נכבד, ובן ברית יקר,

אתה בוודאי סבלת כמונו כשנודעו לך מעשי האלימות והטרור שאנשי היטלר מנהלים כנגד אחינו בגרמניה. ידוע לך ללא ספק שיהודי כל העולם, כמו כל חסידי הדמוקרטיה ברחבי תבל, העלו מחאות נמרצות נגד צעדים אלה, ובתגובה החליטו להחרים כל סחורה גרמנית… החרם הוא הנשק היחידי שבו יכולה היהדות להשתמש. יעילותו הגדולה הוכחה. לכן אנו מתכוונים להשתמש בו בהתמדה ובלי להרפות, כל עוד יימשכו שיטות היטלר הברבריות והבלתי אנושיות. על כן אנחנו מפנים קריאה נרגשת ודחופה לכלל האוכלוסייה המרוקאית, ללא הבדל גזע ואזרחות. חובה על כל שוחרי השלום והשלווה, על כל הלוחמים למען זכויות האדם, שנקנו ביוקר במאות השנים, לצאת לחרם שיטתי נגד כל סחורה גרמנית – גם אם הדבר כרוך בקורבנות כספיים ניכרים. הצלת כולנו תלויה בכך… אנו מעודדים מפעלים וחנויות לתלות בחלונות הראווה כרזות שאנחנו נספק להם, ועליהן כתוב: ״אנו לא מוכרים סחורות גרמניות!״, ״אנו לא מקבלים נציגים או סוכנים של חברות גרמניות!״, ״אם אתה קונה גרמני, אתה מכין את מותך! קנה צרפתי ותחזק את המדינה המגנה עליך!״

בקזבלנקה רבאט, פאס ומכנאס אורגנו אספות המוניות, והוזמנו אליהן אישים ליברלים ונציגים של הארגונים הצרפתיים האנטי-פשיסטים. ב-28 במרס 1933 התכנסה אספה גדולה בבית קולנוע ״לה רז׳נט״ (Le Régent) בקזבלנקה. השתתפו בה כ-3000 איש מכל הארגונים והעמותות היהודיות, נציגים מהליגה לזכויות האדם, מהליגה הבינלאומית של לוחמי השלום ומהסניף המקומי של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית.(sfio) המאמצים, הפושרים למען האמת, לגייס גם אישים מוסלמים לא העלו פרי.

בתום הנאומים והדיונים, קיבלה האסיפה בתשואות את ההחלטה הבאה:

״נציגי העמותות היהודיות בקזבלנקה, שהתכנסו באסיפת מליאה בנוכחות רשויות הדת וראשי הקהילה, מביעים את מחאתם הגדולה נגד מעשי האלימות כלפי יהודי גרמניה. הוחלט על:

־ הפסקת כל קשרי מסחר עם גרמניה ועל חרם נגד הסחורות הגרמניות בכל האמצעים, כל עוד יימשכו מעשי האלימות האנטישמים.

– סגירת החנויות למשך שעה כאות אבל״.

ראה "רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדנו-הוצ' אורות המגרב-תשע"ז עמ' 18-21

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן

ב-30 ביולי 1907 נרצחו תשעה פועלים אירופאים שעסקו בבניית הנמל בקזבלנקה, ביניהם ארבעה צרפתים, שלושה איטלקים ושני ספרדים. נשדדו בעיר חנויות של אירופאים ושל יהודים. לפי מברק של רויטר ב-2 באוגוסט, נכנסו לעיר שלושה שבטים, שאיימו לשחוט את כל הזרים. הם זעמו על בניית הנמל בעיר, על מינויו של צרפתי בתור מנהל המכס, ועל הנחת מסילת ברזל על ידי אירופאים. עבודות פיתוח אלה סימלו בעיניהם את הציויליזאציה האירופאית ־נוצרית. הודות למתן שוחד, הצליחו מספר יהודים לברוח מהעיר, והפליגו באוניה  גרמנית לטנג׳יר, מכאן עברו לג׳יברלטר, ואחרים לספרד.

עובדים שעסקו בהובלת אבנים לבניית הנמל של קזבלנקה. מסילה שעליה הובילו את האבנים, עברה דרך או ליד בית קברות מוסלמי. הדבר הרגיז את המוסלמים, ותקפו את מובילי האבנים. הפועלים שחזרו מעבודתם בדרך לבתיהם נרצחו. אונית מלחמה של צרפת הגיעה, כדי להגן על התושבים האירופאיים בעיר. הרובעים של הילידים הופצצו, שבטים מהאזורים הפנימיים ניצלו את המצב, ופלשו כדי לשדוד את המקום. העיר קזבלנקה הפכה טרף לשוד ולכל סוגי אלימות, הכוח של האירופאים היה מספיק כדי להגן על הקונסוליות. אבל החלק הארי של התושבים הנוצרים ברח, מחשש שיירצחו. כאשר הסדר חזר לכנו, המראה של העיר היה עלוב ומזעזע.

באוגוסט 1907 הגיעו לעיר שלושת אלפים חיילים צרפתים ו-500 חיילים ספרדים, כדי להגן עליה מהשבטים בסביבה. החיילים הצרפתיים שעלו לקזבלנקה ושלטו על רצועת חוף סביבה, קבעו דה פקטו את שליטתה של צרפת על העיר וסביבתה, עד הסכם החסות על מרוקו כולה, שנחתם בפאס במרס 1912. ספרד היתה מעורבת ב׳מאורעות קזבלנקה׳ ב-1907 כשאירופאים נהרגו על ידי השבטים המורדים, וההתערבות הצבאית המיידית של צרפת וספרד, סיבכה את בעיית מרוקו.

צרפת העניקה לממשלת מרוקו 2 מיליון וארבע מאות אלף פראנקים פיצוי על תפישת שטח ממרוקו והריגת אלפי אזרחים מאורים בעקבות ההפצצה של קזבלנקה.

בשנים 1907־1908 היו אירועים אלה במרוקו, לפי תיאורו של עד גרמני בקזבלנקה. לפי סיפורו של גרמני בשם Albert Bartels שהיה בשנים אלה במרוקו: מר Mauchand שגריר צרפת נרצח במראכש, בעת שתקע על עמוד את הדגל של צרפת. להבת ההתנגדות ליבתה את כל המדינה. הסולטאן עבד אלעזיז ברח מפאס לרבאט, תחת חסותם של חיילי צרפת. ׳מולאי חאפט׳, אחיו המבוגר של הסולטאן הצעיר, תבע את כסא הסולטאנות, לאחר שנכשל בקרב מול חייליו של עבד לעזיז, שנשלחו מקזבלנקה. הוא זכה לתמיכה על ידי צרפתים וארטיליריה שלהם, ונכנס לפאס בתור סולטאן.

הצרפתים בשלב הראשון לא הכירו בסולטאן החדש, ותחילה התרכזו בכיבוש של אזור החוף, צבא הגנרל ד׳אמאדה התקדם מקזבלנקה לאזמור. למרות הזעזועים הפוליטיים, הסחר של גרמנים עלה בשנים שבין מועד ביקורו של הקיסר וליהלם בטנג׳יר ובין פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מספרן של אוניות הסוחר הגרמניות שהגיעו לנמלים בקזבלנקה, ברבאט, סאפי ומוגדור, עלה משנה לשנה.

בידו של הכותב היה הארנק של הגב׳ אופיץ מקזבלנקה, אשה צרפתית המובלת בעגלה. העגלון היכה בנו, וההמונים התנפלו עלינו, שותפו של המחבר הוכה בפניו. דגל צרפת הובל לפני הכותב, והיה עלי לצעוק: ׳תחי צרפת! לאחר זמן מה ראיתי אדם מקזבלנקה שוכב על הארץ, כשהוא כולו זב דם.

משבר בין צרפת לגרמניה

משבר ביחסים בין צרפת לגרמניה פרץ בשנת 1908, בעקבות בריחתם של חיילים מלגיון הזרים בקזבלנקה. צרפת חתמה על הסכם עם גרמניה בשנת 1909 שנערך בפזיזות ושלא בוצע. גרמניה השלימה עם הכשלון של התכנית למשטרה בינלאומית, ועם העובדה שצרפת תשלוט על קזבלנקה וסביבתה. כתמורה קיבלה גרמניה את הזכיון בשיתוף פעולה עם צרפת לביצוע עבודות ציבוריות. בפועל, הדברים לא התבצעו ככתבן וההסכם נשאר על הנייר. המשבר נפתר ע״י הסכם בשנת 1910 בין שתי הממשלות, בו גרמניה מכירה באינטרסים המיוחדים של צרפת במרוקו.

חדירתה של צרפת למרוקו

חדירתה של צרפת למרוקו החלה כבר בסוף המאה הי״ט. היא הגיעה להסכם עם איטליה ב-1902, עם בריטניה ועם ספרד ב-1904, בהסכמים אלה הוכרה מרוקו כנתונה לתחום השפעתה של צרפת. גרמניה ערערה על הסכמות אלה, וביקורו של קיסר גרמניה וילהלם בטנג׳יר בשנת 1905 היה ביטוי של הפגנה ומחאה על ההסכם הנ״ל.

כיבושה של מרוקו על ידי צרפת התחיל ב-1910, באפריל 1910 צעד הגנרל Moinier בראש צבא של 30 אלף חיילים לעיר פאס כמעט ללא התנגדות, כבש את מכנאס. באותו הזמן כבש צבא ספרד, למרות מחאתה של צרפת, את לאראש ואלקסר, וכן איפני בחוף הים התיכון. כתגובה לבקשתו של הסולטאן לעזרה, הגיע כוח של צבא צרפת לפאס במאי 1911 והדף את השבטים הפראים. היתה זו התחלת הסוף לעצמאותה של מרוקו. מולאי עבד אלחאפט׳ חתם ב-1912 על חוזה המכיר בחסותה של צרפת על מרוקו. לאחר מכן נשחטו קצינים צרפתיים, וממשלת צרפת שלחה לשם את הגנרל ליוטי    בתור הנציב העליון הראשון על מרוקו. בסתו אותה השנה, יחידה של צבא צרפת כבשה את מראכש, בה היתה תגובה אלימה, וצרפתים נלקחו בשבי. לאחר כיבוש פאס ומראכש, החלק המערבי של מרוקו הגיע לידיה של צרפת. מרוקו היתה בתוהו ובוהו, חלק גדול ממרוקו היתה במצב של מרידה וכל סימני ממשל תקין נעלמו. במצב הזה קיבל על עצמו המושל הראשון הגנרל ליוטי את תפקידו בפאס, תחילה עשה סדר בצבא של הסולטאן, אלה שנאשמו ברצח צרפתים הוצאו להורג. המעבר לחסותה של צרפת לא עבר בשלוה, שבטים מרדו, ומולאי עבד אלחאפט׳ נקט בשיטות ברבריות כדי לדכא את המרידות. ב-1912 הסולטאן היה במצור שכפו עליו שבטים בפאם, הוא פנה לצרפת שכבר התבססה בקזבלנקה. יחידה צבאית מיהרה לבירה פאם ששוחררה, ומספר שבועות לאחר מכן נחתם הסכם החסות עם צרפת. מיד לאחר מכן נערכה שחיטה של קצינים צרפתיים, ואזרחים בפאס. מעמדו של עבד אלחאפט׳ התערער בעיניהם של תושבי מרוקו המוסלמים, ובעיני צרפת, והוא החליט להתפטר. בית המלוכה עבר לרבאט ושם נערך סיום העצמאות של מרוקו. לפני שעזב את פאס, כבר התחיל להבטיח את עתידו. הודיע לכל נשות המלכות, אלמנות של סולטאנים קודמים, שעל כולן להילוות אליו לרבאט. הוא נתן הוראות חמורות לגבי משאן, כל התכשיטים ודברי הערך שלהן נארזו, כדי להעבירן יחד עם עזיבתו של הסולטאן. הנושא מי יירש אותו לא יושב, גם כאשר הכל כבר היה ברור, שהיורש יהיה אחיו הצעיר מולאי יוסוף, שנשלח לפנים הארץ. מולאי חאפט׳ שינה את דעתו, הוא כבר קיבל את התנאים הנדיבים ביותר מממשלת צרפת, אבל המצב היה נואש. נשלחו הודעות לאזורים הפנימיים של מרוקו, כדי שידעו מיהו הסולטאן החדש, אבל קודמו סירב להתפטר. שליטתה של צרפת בקזבלנקה איפשרה לצבאה לחדור למרוקו דרך הים.

ראה: היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורת המגרב תשע"ח – עמ' 25-23

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-נושאי התקנות

נושאי התקנות

סולידריות קהילתית: על פי הדין, השותפות בקהילה מתבטאת במסים, ואין הקהילה נושאת באחריות משפטית אם אחד מחבריה נפל קורבן לעלילה ויש לשלם כדי להצילו, או השלטון מטיל מם שרירותי על יחיד. אבל לפי תקנה שהתקינו בפאם בשנת ת״ץ (1730), בהסכמת בית הדין והקהל, כל הקהילה נושאת בעול: כל קנס והטלה שיוטלו על איזה יחיד מפורעי המס דוקא, הרי יד כל הקהל שוה בה בגופם ובממונם, ולא יפרע הנתפס אלא חלק העולה לו בתוך הקהל בפנקס המס. (יעב״ץ, ׳מוצב״י; ח״ב, סי׳ קעה; שרת יהודה אבן עטר, סי׳ קבה) הסכמה זו התקבלה גם על ידי חכמי צפרו(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 99).

הגנת הדייר וחזקת היישוב: תקנות הקהל באו להבטיח שאדם שרכש חזקה בדירה או בחנות, לא יוכל זולתו להוציאו על ידי כך שיציע לבעל הנכם סכום גבוה יותר כדמי שכירות. תקנות בנידון תוקנו בפאס החל בשנת שסייג(1603) ואילך. על רקע פיתויים להסגת גבול, ׳יען כי רבו המתפרצים בזמן הזה ומעבירים את הדרך על בעלי החזקות׳, תוקנה תקנה בשנת תפ״ט(1729) בלשון זו:

אין שום ישראל רשאי לשכור מהגוי ובאי כוחו שום בית או חנות שיש לישראל חברו בהם חזקה עד שיטול רשות מבעל החזקה. (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ שיא)

באותה שנה תוקנה תקנה בדיוק בלשון זו גם במכנאם. אם במשך שלוש שנים לא ניצל השוכר את זכותו לגור בה, הוא איבד את חזקתו, וכל הקודם זוכה. כדי לזכות בחזקה היה צורך שהשוכר יצהיר על רצונו בפני עדים וישלם את דמי השכירות. אם המלך גירש את היהודים ממקומם, הם איבדו חזקתם, וכמו כן תקנת החזקה לא חלה על מי שמורד במלכות.

במכנאס תוקנה בתקנ״ז(1797), ושוב בשנה אחריה, תקנה להגנת הדייר, לפיה אסור היה לבעל דירה להוציא את השוכר אותה כדי להשכירה לאחר, וגם לא אם בעל הדירה רצה לגור בה, וגם אסור היה להעלות את דמי השכירות עד תום שנה.

בצפרו תוקנה תקנה ברוח זו בתפ״ז(1727) והוזכרה כאשר מישהו ניסה לעבור עליה (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 63, 170). ר׳ מרדכי בירדוגו(נפטר 1762) כתב: ׳תקנת חזקת הישוב שנתיסד מקדמונינו פה פאס ואבתרייהו גרירי(אחריהם נגררים) כל קהילות המערבי(׳דברי מרדכי׳, סי׳ ז).

שמירה על פקודת המלכות: עבירה של יהודי אחד העובר על פקודה מלכותית היתה עלולה לסכן את הקהילה, ומצבים כאלה חייבו התערבות בית הדין והנהגת הקהילה. ההחלטה, מלווה באיום חרם, הוכרזה ברחובות על ידי כרוז. ב־1824 יצאה פקודה על ידי הסולטאן עבד ארחמאן השני(1822־1859), שהנותן יי״ש או יין לגוי יתחייב בראשו, וכספו יוחרם, ׳ושגם ראשי חעם יחיו חייבים׳, כלומר, לא רק העבריין ייענש אלא גם מנהיגי הקהילה. ואז

נקבצו כל הבית דין והקהל בכנופיא גדולה ונידו והחרימו בחרמות ונידויים שאין להם שיעור לכל מי שימכור ייייש או יין לשום גוי או לשום יהודי החשוד למכור לגוי. וסבבו בשוק בבתים ובחצירות וכרוזא קרי בחיל בתרועה וקול שופר על כל זה ושמעו כל העם וקיבלו ולא היה אדם שפרץ גדר. (יעקב בירדוגו, 1783־1843, ׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז, סי׳ מה)

הותקנו גם תקנות נגד לבוש מפואר, כדי לא לנקר עיני הגויים. בתרל״ח (1878) הותקנו תקנות נגד המוסרים, והותר גם להורגם. ספק אם ביצעו זאת, אבל התקנה מלמדת על היחס למוסרים.

תפקידי הקהילה

על הקהילה הוטלו תפקידים שונים: תשלום מס גולגולת באופן קולקטיבי לשלטונות, ותשלום מסים שרירותיים; תשורות לסולטאן ולממשל המקומי בחגים מוסלמיים ובאירועים משפחתיים; תשלום לשומרי השער של המלאח; בניית חומה או תיקונה סביב המלאח; פינוי האשפה, התקנת צינורות ותיקונם להבאת מים למלאח; דאגה לילדי זוג גרוש – 'אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותה לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם אחד זכרים ואחד נקבות׳(שרע אהע״ז, סי׳ פב, ח); דאגה לנצרכים מקומיים, לקיומם ולקבורתם, ביניהם תלמידי חכמים, אלמנות, יתומים, חולים; דאגה לעניים מחוץ לקהילה, לשחרור אסירים מקומיים, שהיו לעתים קורבנות של עלילות שווא, ולפדיון שבויים גם אם אינם בני הקהילה.

היו קהילות בעלות רכוש קרקעי, כמו בתים או חנויות. במכנאס היה נהוג שכל הבונה חנות נותן לקהילה שליש או רבע ממנה. בעת מצוקה נאלצה הקהילה למכור חלק מרכוש זה. בית הדין במכנאס, באישורם של ראשי הקהילה, החליט בשנת תקכ״ח (1768) למכור חנויות של הקהילה לאנשים פרטיים, כדי לממן את המסים המוטלים על הקהילה. בהחלטה נאמר, שהקונים רשאים להשכיר, למשכן, להוריש או למכור רכוש זה. קהילות היו מוכרות חזקות על חצר או חנות.

רכוש מסוג אחר היה זה שניתן להקדש על ידי אנשים או נשים בעודם בחיים, או שציוו שיוקדש לאחר מיתתם. כך היו ממונים פקידים שתפקידם היה לנהל את הרכוש ולהשביחו על ידי השכרתו, וכך מימנו הוצאות שונות, כגון מסים ומטרות סוציאליות. לפי תקנה בפאס בשס״ג(1603) אין למכור אדמות הקדש, אף אם הקהל נזקק לכסף לצורך תשלום מסים, אלא אם יקנו קרקע אחרת שממנה ירוויחו יותר; אבל מותר היה למשכן אותה לשנה בלבד. כמו כן הוסכם באותה שנה, שאין חזקה לשוכרים קרקע הקדש, והדבר איפשר להשכיר למרבה במחיר. לעתים קרה שרצו לשנות את היעד שלמענו הקדיש המקדיש למטרה ציבורית, או במקרה שבני משפחתו של המקדיש נקלעו למצוקה. והדין היה שאין לשנות אפילו למען ארץ־ישראל.

אחד ממקורות ההכנסה היה קנסות שהוטלו על עבריינים (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ צד). אבל עיקר ההכנסות היה מבוסס על השתתפות במסים ובהיטלים על מצרכים. סביב נושאים אלה התעוררו מחלוקות, והודות לכך מצויים דיונים בספרות התשובות.

ראה:יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-הוצ' הקיבוץ המאוחד 2000 – עמ' 89-87

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן

מגורשי ספרד בתלמסאן

בעקבות גירוש היהודים מספרד בשנת רנ״ב (1492), נהרו פליטים רבים לצפון אפריקה, גם לעיר תלמסאן הגיעו והתיישבו בה. בין המגורשים נמצאו תלמידי חכמים רבים, אנשי אשכולות, רופאים, מקובלים והוגי דעות. חרפת הרעב והמצוקה הרבה שמצאה את המגורשים בצפון אפריקה, אילצה רבים מהם להמשיך בנדודיהם או לשוב על עקבותיהם לספרד, במחיר כבד של המרת הדת. תיאור חי של מצוקה זו מצוי בפתיחה לקינה על הגירוש שחיבר אחד המגורשים, ר׳ שלמה הלוי בקראט:

"ומכללם באנו למלכות תלמסאן כשנים עשר אלף נפש. ויפל מן העם בעת ההיא כשלשת אלפי איש פגרים מתים מרוב הדאגה. ושאריתם בשוקים וברחובות ערום הלכו בלי לבוש, נעו עברי״ם בחוצות חבקו אשפתות. ויחזק עליהם הרעב בשנה ההיא, כי עצור עצרנו ונלאו נשוא, וחזרו מהם רבים אין מספר למלכות קשתאלה, וימירו את כבודם. וכן קרה לבאים מהם למלכות פורטוגאל ולבאים למלכות פאס…

יהודים תושבי המקום סייעו למגורשים, אף על פי שגם הם התקשו למלא את כל מחסורם. אחד האישים שנרתמו לעזור למגורשים היה הנגיד רבי אברהם בן סעדון. הוא הפך את ביתו לבית ועד לחכמים פליטי המגורשים, אף עודד אותם בעבודתם הספרותית. ואכן נכתבו יצירות ספרותיות על פי בקשתו ולכבודו. חכמים רבים העלו את תרומתו על נס וגמלו לו בשירי הלל.

להלן אחד השירים שכתב רבי אברהם אבן זמרה. השיר נועד לחריטה על רימוני כסף שתרם הנגיד, לספרי התורה שהכניס לבית הכנסת שבנה בעיר אוהראן:

אלו בניתי לשר הנגיד הר׳ אברהם סעדון י״א להחקק בתפוחי כסף שהקדיש לספרי תורות לבית הכנסת שבנה בוהראן

נחנו כתרים נתונים                                 גולות לראשי ספרים

הקדש לבית התפילה                               אנו לשם אל מסורים

 נדבת נגיד עם ורועם                              אברם לשלם נדרים

אל בית תפילה אשר הוא                                 הקים בְּוָהְרָאן והרים.

ר׳ עלאל בן סידון, קרובו של ר׳ אברהם ומי שכיהן אחריו בנגידות, גם הוא עזר הרבה למגורשים ולקהילה, ולא פעם הציל את יהודי תלמסאן מעלילות דם. יהודי העיר הוקירו את האיש ועד היום נוהגים לעשות לו השכבה בבתי הכנסת בשבתות, וקושרים לו בה תוארים נעלים. מנהג זה התקיים עד לחיסול הקהילה. בתלמסאן מצוי בית כנסת על שם הרב עלאל בן סידון, ואפילו אחד מרחובות העיר קרוי ״סידון, כנראה על שמו. בספר מרכבת המשנה לרבי יוסף אלאשקר שובץ שיר שחיבר ״המשכיל הה״ר מימון בן סידון על זה הספר מרכבת המשנה וספר צפנת פענח״., ייתכן שהוא ממשפחתו של ר׳ עלאל.

יצירתם הרוחנית של חכמי תלמסאן

המגורשים שהתיישבו באלג׳יריה הצליחו להעמיד מתוכם שושלות של חכמים. בין אלה נודעו המשפחות אנקאווא, גאביזון, כלץ, שוראקי, ששפורטאש, קנשינו, אבן טאווה, אלאשקר ועוד. היצירה הרוחנית העשירה של חכמים אלה הפכה את העיר תלמסאן למרכז תורני חשוב. בזכות פועלם של דורות חכמים, זכתה העיר לכינוי ״ירושלים הקטנה״.

ואולם גורלה של היצירה הרוחנית שנכתבה באלג׳יריה בכלל ובתלמסאן בפרט, היה דומה לגורל היצירה הרוחנית של כל חכמי צפון אפריקה. רובה ירדה לטמיון בצוק העתים והפרעות, ורק מיעוט קטן זכה לראות אור בדפוס. חלקה עדיין מפוזר בכתבי יד שבלו ומרחפת עליו סכנת כליה.

מיצירתם של חכמי תלמסאן מתקופת הגאונים ועד אחרי פרעות קנ״א (1391), לא הגיע לידינו שום חיבור. רק מספר זעום של חיבורים שנכתבו מדור קנ״א ואילך נדפסו וידועים לנו היום. ואלה הם.-שער כבוד ה' לרבינו אפרים אנקאווא,-הליכות עולם להרה״ג רבי ישועה הלוי; משיח אלמים להרה״ג רבי יהודה כלץ זצ״ל, ועומד השכחה להרה״ג רבי אברהם גאבישון.

משפחת אלאשקר בצפון אפריקה

מוצאה של משפחת אלאשקר, הוא מהעיר סיביליה שבקטלוניה. נראה שהשם נגזר מן המילה הערבית ״אלשגר״ שפירושו אדמוני. וייתכן שהמשפחה נקראת כך על שם אבי המשפחה שהיה אדמוני(ג׳ינג׳י). בהקדמה לספרו דרך עץ החיים מזכיר רבי יוסף שלושה דורות מבני משפחתו, ומלמדנו כי התורה והחכמה עברו במשפחה מדור לדור: ״יוסף בן החכם ה״ר משה ברב החכם הרופא הה״ר יהודה בן החכם הרופא הה״ר שמואל זלה״ה״.

יחוס זה בשינויים קלים מופיע בחתימת רוב ההקדמות לחיבוריו. להלן דבריו בחתימת ההקדמה לספרו רפואת הנפש:

ואני הצעיר יוסף בר״כ החכם הרופא ה״ר משה אלאשקר בר״כ החכם הרופא ה״ר יהודה אלאשקר ז״ל, הבא מגזירת אשבילייא לקצה ארץ ספרד, והיא העיר אשר על שפת הים מאלקה. ומשם טלטלנו הש״י [=השם יתברך] אחר שיצאנו ועזבנו בתינו וממונינו ובאנו לעיר תלמסאן עם גירוש היהודים אשר בקשטילייא. ובכאן חברנו אלו הספרים, עם דוחק הזמן מצורף לצרות אשר הם תכופות עלינו, הש״י יאמר לצרותינו די, ויקיים בנו מקרא שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו(תה׳ צד, יב).

רבי יוסף מתאר שמשפחתו נעקרה ממקום יישובה פעמיים. פעם ראשונה בגזרת סיביליה, בה עקרה משפחתו ממרכז ספרד, כלומר מספרד הנוצרית, לקצה ארץ ספרד דהיינו לתוך ספרד המוסלמית לעיר מלאגה. וזה יכול היה להיות בפרעות קנ״א, שבהן נמלטו על נפשן משפחות יהודיות רבות מספרד הנוצרית לתוך ספרד המוסלמית, לצפון אפריקה ולמקומות אחרים. וסביר יותר שהמדובר בגירוש היהודים מסיביליה שהיה בשנת רמ״ג(1483). נראה כי המשפט ״הבא מגזירת אשיבלייא״ חוזר על ר׳ משה אבי ר׳ יוסף, בעוד ר׳ יוסף עצמו נולד במלאגה. לאחר כמה עשרות שנים נאלצה המשפחה לצאת שוב לגולה, וזה היה סמוך לגירוש רנ״ב (1492). לאחר שהמלכים הקתולים פרננדו ואיזבלה כבשו את כל שטחי ספרד המוסלמית, והחילו גם על מקומות אלה את גזירת הגירוש. משפחת אלאשקר עזבה את ספרד המוסלמית ונדדה לצפון אפריקה. ריהטת דבריו כאן ובמקומות אחרים מראה שגם ר׳ יוסף היה בין הבאים בגירוש.

הערת המחבר: גירוש היהודים מסיביליה מוזכר בצו הגירוש. על הגירוש מסיביליה, ראה י׳ בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב 1965, עט׳ 410. ושם בעט׳ 408, מזכיר שבשנת 1481 הרבה מיהודי סיביליה היגרו לספרד המוסלמית.

ראה: יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ'49-47

תולדות יהודי אל מגרב, פרופ'  יוסף הררי-ראשית היישוב היהודי במרוקו

הדעות על תפקידו של ר׳ פלטיאל בחצר הפאטמים חלוקות. לפי דבריו של ר׳ אחימעץ היה משנה למלך ובזמן כיבוש מצרים (969) עבר לפני גדודי אל־מוּעז ״ותקן שוקים ובית לינות, והושיב בהם תגרים להכין ולקנות, לחם ומים ודגים ובשר וכל דבר הנצרך לחילים הבאים ממדינות״. לפי זה היה ר׳ פלטיאל ממונה על ענייני אפסניה ואכסניה של הצבא. ואולם ראוי לציין, כי מלומד־מזרחן דגול ניסה בסוף המאה שעברה לזהות את ר׳ פלטיאל עם ג׳והר, המצביא המפורסם (ממוצא נוצרי), שכבש את מצרים בשביל הפאטמים.

עוד יהודי (מומר) נודע לו תפקיד נכבד בחצר הפאטמים, וגם אותו ניסו לזהות עם ג׳והר. אל אפריקה פנה אז יעקב בן כּלס, שהיה לפי המסורת מצאצאי שמואל בן עדיה, המשורר המפורסם שחי בחצי האי ערב בדור שלפני מוחמד הנביא. בימי כּאפור, השליט האִח׳שידי, היה יעקב בן כּלס ממונה על הכנסות הדיואן במצרים וסוריה (אז גם ישב זמן־מה ברמלה), והתאסלם כדי לעלות בדרגה, בכך עורר את קנאתו של הווזיר ג׳עפר, ולאחר מות כּאפור (968) נאלץ יעקב לברוח ממצרים והגיע אל אל־מועז. סופר, כי בעזרת היהודים בחצרו של הפאטמי החל בשירותו של שליט זה, שהתכונן אז לעלות על מצרים. לפי דברי הסופרים הערבים הגיש יעקב עזרה רבה למפקדו של הכליף במסע זה. כדאי להוסיף, שהוא עלה מעלה מעלה בחצר הפאטמים במצרים ונתמנה וזיר. ואף־על־פי שהתאסלם שמר על קשרי־הידידות עם היהודים.

תשע שנות מלכותו של אדרים השני היוו תקופה שלוה ליהודי ארצו, אולם בשנת 828 עלה לשלטון בנו מוחמד. הוא חלק את הממלכה עם שמונת אחיו, דבר שגרם לסכסוכים רבים ולהחלשת כוח השלטון האדרסי. ממחציתה של המאה התשיעית לספירה ניתן לראות את הממלכה האדרסית כבלתי חשובה והנאבקת על קיומה עם שתי שושלות: האומאיית שבספרד והפאטימית שבמצרים.

בשנת 992 הכניע מוסא בן אלטפיה אתסולי את יחיא, אחד השליטים האדרסים, כבש את פאס ושלט בה. המבוכה שנשתררה אחזה גם ביהודים. נראה כי תמכו בו בעליתו אך כעבור 20 שנה חפצו להורידו כיון שנשתנה יחסו אליהם. שלטון האדרסים נראה להם אז רצוי יותר. המלחמה שפרצה הסבה נזקים רבים וזרעה מהומה בארץ, אך ממשלת אתסולי נשארה על כנה ושושלתו חלשה על אזור פאס עוד כמה עשרות שנים.

בשנת 976 עלה שוב בית המלוכה האדרסי לשלטון, אבל היתה זו שירת הברבור שנמשכה עד שנת 1002. בינתיים נאכלו חלקות שונות במרוקו על ידי גורמים שונים. מצפון, מיבשת אירופה, לטשו אליה עיני האומיים שבספרד. בתחילת המאה ה־11 כבר היו בידי אלחכים ובנו האשם, שליט מחוז אנדולוסיה שבספרד, חבלים ניכרים בארץ השכנה. הם הגיעו עד לסגלמסא שבמזרח מרוקו. שבטים מפנים הארץ, כמו המאגראוים והאפרינים, משלו אף הם חליפות על אזורים שונים בארץ המופרדת, אך בעוד היהודים שהיו תחת השלטון הספרדי נהנו מתנאים נוחים מצד השרים יוסף ויעקב, סבלו יהודי האזורים האחרים. בתקופת ראשית הממשלה המאגראוית הונח ליהודים. אולם עם קום אדם בשם תמים משבט אפראן הורע המצב. נראה שהיהודים עזרו לאויבו חמאמא המגראווי. כשגבר האפראני הרג בהם יותר מששת אלפים נפש ולחצם ככל שיכול היה. שוב באו ימים קשים ליהדות מרוקו אשר בקושי רב החלה להתאושש במשך תקופה של כמה שנים.

מה הביא לכך שיהדות מרוקו דימתה כי אכן היא הולכת ומתעצמת מחדש ? הגולה היהודית שבמרוקו היתה כאמור מנותקת מיתר הגלויות. עם תחילת השלטון הערבי בארץ באו סימני התעוררות ראשונים. עצם האיחוד תחת ממלכה נרחבת אחת ופריצת הגבולות הקודמים, הביאו לקיום המגעים הראשונים עם אסיה בכלל ובבל בפרט, שהיתה אז ירושלים של גלות. הידוק הקשרים בא עם הקמת העיר פאס שאליה נתקבצו יהודים מארצות שונות. היחסים ההדדיים הללו נטעו אמונה בלב גולי מרוקו, כי אל תקופת השלוה, השלום והפריחה הכלכלית תתלוה גם תפארת רוחנית, ואז התקוות לא נתבדו.

הניצנים הראשונים לפריחת חיי הרוח של יהודי צפון אפריקה היו רבי יהודה חיוג' רבי יהודה בן קורייש ודונש בן לברט.

ר׳ יהודה חיוג' יליד פאס, חי במחצית השניה של המאה השמינית. עקב חבוריו הנפלאים בחקר הלשון העברית נתפרסם שמו בעולם היהודי כממציא השיטה הדקדוקית. הוא היה הראשון, אשר הראה הדרך להשתמש במחקר הלשון העברית בשיטות המדקדקים הערביים, ובמקום ששרר תוהו ובוהו, ראה בעין חדה ובאינטואיציה של מלומד מהמדרגה הראשונה סדר ומשטר, שלטון של כללים וחוקים, קביעות הגיונית ומשמעת פנימית לשונית. שני ספריו על האותיות הנחות ושרשי הכפולים, נעשו ליסוד הדקדוק העברי בכל הזמנים. בין היתר ״ספר הנקוד״ ו״ספר הקריאה״ נחשבו למופתיים. ספריו ניתרגמו מערבית לעברית על ידי ר׳ אברהם אבן עזרא. ידיעתו המקפת וחקירותיו המדויקות הראשונות בשטח זה, גרמו לכך שיהוו מקור לחוקרי הלשון במשך דורות אחריו. בסוף חייו עבר ר׳ יהודה לקורדובה שם העמיד אסכולה של תלמידים, ביניהם ר׳ שמואל הנגיד.

ר׳ יהודה אבן קוריש נולד בטהרת Thrat)) אשר היתה אז בגבול האלג׳ירי— מרוקאי (כיום באלג׳יר). עיקר פעולתו ויצירתו היו בפאס. רבי יהודה מפורסם היה כאדם משכיל ועל ידיעתו הנרחבת בשני שטחים אנו יודעים בבירור: בלשנות ורפואה. הוא חיבר ספר דקדוק בשם ״אב ואם״ (הידוע גם בשמו הערבי ״הראסאללה״) הדן בעיקרו בעניני היחס. בעמודו הראשון של הספר המהווה כעין היכרות עם המחבר, נאמר כי הוא רופאו של השולטן המרוקני.

ההשערה כי היה קראי אינה נראית. במחקרו הבלשני הוא מרבה להזכיר את המשנה ואת שני התלמודים, ובפיוטיו ניכרת השפעת חז״ל, וידוע שהקראים נמנעו מלהשתמש במקורות אלה. המחבר לא קרא בשם מיוחד את איגרתו והיא ידועה בשם ״ראסאללה״ או ״אבי ואמי״, בהתחלת הפרק השלישי שבה. בהקדמתו הוא מסביר, שכתב את מחקרו כדי להוכיח את חשיבות התרגום הארמי, שאנשי פאס חדלו מלהשתמש בו בקריאת התורה בבתי־הכנסת וכמעט שכחוהו. החלק השני דן בקירבה בין לשון המקרא ללשון המשנה ושני התלמודים, ובא להוכיח, כי הארמית מעשירה ומעמיקה את הידיעה במקרא ובהבנתו. החלק השלישי, ״פי אשתראך־אלערבי באל־עבראני׳"כלומר על השיתוף בין הערבית ובין העברית. מוקדש להשוואת אוצר המלים בשתי השפות. בהמשך מחקרו עומד אבן קוריש על הקירבה בין שלוש השפות בנטיית הפועל, בחילופי האותיות בבניין התפעל, וכן על הכללים הקובעים את חילוף ההגיים השונים בין שלוש השפות, כגון: שין ימנית בעברית בשין שמאלית בערבית, שלום — סלאם; שין ימנית — בת׳ בערבית, משל — מת׳ל; שלג — ת׳לג. מאידך מתאימה שין שמאלית בעברית לפעמים לשין ימנית בערבית: בשר (ירמי׳ כ, טו) — בשר! שרט (ויק׳ ט, כח) — תשריט. ח מתחלפת בח׳ (כ׳): תחבוט (דבר׳ כד, כ) — תכ׳בט; זין בד׳אל: זאב — ד׳יב; צדי בצ׳אד ובט׳א, כגון ארץ — ארץ׳! צל — ט׳ל.

ה״ראסאללה״ של אבן קוריש מעידה לא רק על בקיאותו הרבה בשפות, אלא גם על מקוריותו וחדות ההרגשה שבו, שהוליכתו בכיוון הנכון, אף כי מחקר הלשון העברית עמד אז רק בהתחלתו, ובלשנים שחיו כשני דורות אחר אבן קוריש עדיין מגששים היו בעניין מבנהו של הפועל העברי. נכון הוא, כי דונש עמד על הקירבה בין העברית לערבית, אולם הוא חי כימי דור לאחר מחבר הראסאללה. אבן קוריש השפיע השפעה רבה על המדקדקים והמפרשים שבאו אחריו, ודבריו נזכרים בכבוד. על־פי המקורות שבידינו אין להחליט אם אמנם השפיע אבן קוריש על בני פאס בנחיצות השימוש בתרגום. וכן אין להכריע אם השאלות בדבר השימוש בלשון הארמית ובתרגום ארמי בבית־הכנסת, שבעניינו קיימת תשובה מאת נטרונאי גאון המגנה את המבקשים לבטל את התרגום הארמי, הן הד של הפולמוס שנתעורר אז מכוח איגרתו של אבן קוריש. גם לא נודע אם אמנם השפיעה האיגרת על פשוטי־העם בפאם והם חזרו בהם מזלזולם בתרגום.

בימיו של יהודה אבן קוריש הופיע במרוקו אלדד הדני אשר השפעתו על יהודי פאס היתה דומה לזו שהשפיע על שאר יהודי ארצות מסעותיו. ר׳ יהודה מזכירו במפורש ונראה שנקשר קשר ביניהם. גם ר׳ יהודה וגם אלדד הדני הרימו את קרן העם בעיני השליטים המוסלמים. שניהם נראו כנציגים מפוארים של העם היהודי. האחד איש חכמה, בעל ידע ומדעים והשני נתגדל בעיני הדמיון המזרחי לאיש מסעות מובהק וחוקר.

מפורסם יותר היה דונש בן לברט, נולד בפאס (920—990). אבותיו מגדולי היחס, נכדו של הגאון רבנו סעדיה. נתגדל על ברכי זקנו רס״ג בבבל ושם קנה לו השכלה עברית ובעצמו השתלם בשפה הערבית. הוא אשר הנהיג את היתדות והתנועות בשירה העברית, ובמשקל הזה אחזו להבא כל פיטני ספרד.

דונש ניכר בעבודתו בעיקר בשטח הבלשנות. בהיותו בקורדובה הכיר את המדקדק היהודי הספרדי מנחם בן סרוק שעל דעותיו השיג ב־200 סעיפים, שנכללו בקובץ הקרוי ״תשובות״. כיום ידועים רק 160 מהם. שיטתו הדקדוקית שאובה מדקדוק המסורה, כלומר, מניחה שיש שורשים בעלי אות אחת או שתי אותיות.

ספר דקדוק שלם משל דונש לא נמצא וכנראה שלא נכתב. גם בשירה ניסה את כוחו. כידוע אבן גבירול ראה בדונש את גדול המשוררים עד זמנו. לא נוכל לחקור אמיתות הדעה שכן אין לנו אלא מעט משירתו. עיקר השפעתו ניכרת בימי הביניים והוא שהניח את היסוד לצורתה של שירת התקופה. דונש התאים את המשלים הערביים לשירה העברית. אביו של דונש — לוי, גם הוא נחשב לאיש חכמה ורב פעלים וכיהן בפאס במשרות רמות.

מלבד פאס עלתה באותה עת קהילה אחרת, והיא קיירואן שבטונים. בראשה עמד רבנו חושיאל, אחד מארבעת הגאונים שנשבו והובלו מבבל עקב ריב על השלטון הרוחני בבבל. החכמה המזרחית שנשתלה כאן היכתה שרשים ופרחה. התלמוד נלמד ונחקר רבות וידיעת הלשון הגיעה לשיאים שלא היו כמוה.

ההשפעה הגוברת והולכת של המרכזים החדשים הוכרה עד מהרה בבבל. לעיני כל ניכר היה שעיני היהודים נשואות אל עבר צפון אפריקה וספרד. גאוני המזרח הכירו רשמית בסמכות החדשה. יתכן שעשו זאת בעיקר בשל כוונתם לחדש את המס שהועלה עליהם עד לאותה תקופה מכל קצוי הגולה ובוטל לאחרונה. עם זאת אל לנו לשכוח שרבים מיהודי המזרח חיו עתה במרכזי המערב ושמרו על קשריהם עם מקומות יישובם הקודמים. החלה חליפת אגרות ודעות בין מערב ומזרח. מראשוני יהדות המערב נחשב רב ניסים גאון. נראה שנולד בפאס (גירסה אחרת: בקירואן). הוא היה תלמידו של רבי חושיאל גאון ונחשב ידען גדול בתלמוד, אחד מגדולי דורו. רב ניסים גאון גם חיבר ספר לביאור הלכות בשם ״מגילת סתרים״. הוא שלח שאלות שונות לגאוני בבל, רס״ג, ובייחוד לרבי האי גאון ואף נענה על ידם. הקשר שהחל מתחזק בזמנו נתהדק יותר במשך הזמן.

חכם גדול אחר בתלמוד היה שלמה הדיין בן פורמאש, אחרון רבני המערב בעת ההיא. עקב הזעזועים הפוליטיים בימיו החלה שקיעה זמנית של מאורי הגולה שבמערב. גדולי החכמה כמו ר׳ יהודה חיוג׳, רב ניסים גאון ואחרים עזבו את הארץ והעדיפו לשכון מחוצה לה בצל הממשלה היציבה והנוחה ליהודים ובשל המצב הכלכלי המבטיח פנו רבים לספרד.

ראה:תולדות יהודי אל מגרב, פרופ'  יוסף הררי –הוצ' המחבר, תשל"ד-עמ'43-39  

חיי הילד היהודי בצפון אפריקה-פוירשטיין-רישל

אספקטים אחרים של התרבות

אם נסכם את הנאמר בפרקים הקודמים, נקבל תמונה מלאה למדי של הסביבה התרבותית בצפון־אפריקה. המשפחה, בית־הספר, המקצוע והדת אינם מהווים שלמות תרבותית ברורה והרמונית. כמה מן התחומים נמצאים בתהליך התפתחות בהשפעת התרבות המודרנית ואילו אחרים נשתמרו בצורות מאובנות ולעתים אנכרוניסטיות. אולם תוך כדי התנגשות התרבויות הלכו לאיבוד מסורות יפות שהעשירו פעם את חייהם התרבותיים של בני צפון־אפריקה.

סביבתו התרבותית של הילד ושל המבוגר כוללת יסודות, שטרם הקדשנו להם מקום ועתה נעמוד עליהם בקצרה. ילד בן סביבה מתקדמת מבלה את שעותיו הפנויות (מלימודים) במישחק. הזמן הפנוי העומד לרשותו של הילד הצפון־אפריקאי רב יותר מאשר של הילד האירופי, כי לעתים קרובות אין הוא מבקר כלל בבית־ספר. אין בידינו מחקר על מישחקו של ילד צפון־אפריקאי. לשם כך דרוש חוקר שחי בין הילדים ושולט היטב בשפתם. אילו טרחו מחנכים שנולדו וגדלו בצפון־אפריקה, לאסוף את זכרונותיהם ולתאר את המישחקים המקובלים בגילים השונים, היו תורמים בזאת תרומה נכבדה לאוצר ידיעותינו על ילדים אלה. בינתיים, עלינו להסתפק בכמה הערות כלליות ביותר:

  • הילדים האירופים מרבים במישחקים שבהם נעדרת השפעתו של המבוגר, מישחקים, שנמסרו מפה לפה ע״י דורות של ילדים. אך נוסף לכך, קיימים גם מישחקים רבים שאורגנו לרוב ע״י המבוגרים (במסגרת הגן, בית־ הספר או תנועת הנוער). פעילות הילד — יהיה זה מישחק או ביצוע משימות קטנות — כשהיא מתבצעת בהדרכתו של מבוגר מנוסה ממנו מאפשרת לו ליהנות מנסיונו של המבוגר ולוותר לכל הפחות באופן חלקי על נקיטת דרך של גישוש מקרי (נסיון וטעיה) לשם פתרון בעיות מסויימות. מישחקים אלה, שבדרך כלל הם חינוכיים, אינם מקובלים אצל הילד הצפון־אפריקאי.
  • הסביבה המודרנית מעמידה לרשותו של הילד צעצועים מכל הסוגים, המסייעים בעד פיתוח זריזות ידיים ותיפקודים אינטלקטואליים שונים המאפשרים סיפוק של צרכים רגשיים מסויימים. ואילו ילד המלאח אינו מקבל לידיו צעצועים שיאפשרו לו לבנות את העולם הקטן שלו של קוביות צבעוניות, בובות, מכונות וחיילי עופרת.
  • אם כי קיימים גם מישחקים אחרים, המקובל ביותר הוא מישחק הקלפים. אפשר אולי למצוא בו ערך הינוכי מסוים, אבל ערך זה מוגבל למדי; התערבות המזל, המהווה גורם משיכה עיקרי, אינה עשויה להגדילו.
  • החל מגיל רך משחקים הילדים משחקי הימור, כגון צורות פשוטות של רולטה, בהם מתרכז העניין כולו ברווח האפשרי ובהתרגשות הגוברת עקב הצפיה לתהפוכות הגורל. סוג זה של מישחק הוא ללא ספק מזיק; הוא משאיר את הילד בפאסיביות מוחלטת שהרי אין הוא דורש ממנו כל מחשבה או תכנון וכל ידיעה טכנית. יש להביא בחשבון גם את התוצאות המוסריות השליליות, שעליהן אין צורך להרחיב את הדיבור.

וכך, עולם־המישחקים המוגבל של הילדים אינו עומד על רמה תרבותית גבוהה מזו של עולם המבוגרים; הוא משקף את הסביבה כולה, שהיא דלה מבחינה זאת ובלתי־מקורית.

עובדה זו מטביעה את חותמה על התפתחות הילד. למישחק תפקידים רבים): המישחק החופשי בו עוסק הילד כאשר הוא לבדו מסייע לפיתוח פעילות סמלית, המהווה בסיס לפונקציות העליונות במוח האדם (למשל: דמיונו של הילד חיי הילד היהודי בצפון אפריקה הופך כל עצם לסמל, כגון של סוס, של מכונית או של חייל). בין אם משתק הילד בחבורה ובין אם ביחידות, מוצא הוא במשחק הזדמנות להשלכת הקונפליקטים הרגשיים שלו (הילד המקנא באחיו הקטן יוציא את מלוא תוקפנותו על בובתו — וכך יפיג את המתיחות הרגשית שבו ללא התערבות חיצונית). החל מגיל מסוים משמש המשחק הקבוצתי מעין בית־ספר טבעי לשיתוף פעולה חברתי. תחילה נמצא הילד בקבוצה מבלי להוות חלק ממנה; הוא משחק לבדו בין יתר הילדים; אבל בהדרגה הוא מסגל לעצמו את משמעות הכללים השולטים במשחק והוא דורש מיתר הילדים לכבדם. באמצעות המשחק מגיע הילד ליחס של הדדיות, המהווה אחד היסודות של היחסים החברתיים. דלות המשחקים אצל ילדי צפון־אפריקה היא, מבחינות מסויימות, חמורה אולי לא פחות מאשר אי־ביקורם בבית־ספר.

מהו סוג הבידור המוצע לילד ע״י הסביבה? הבידור במשפחה אינו קיים למעשה. הרעיון להימלט מהעיר לא חדר עדיין לאוכלוסיה הצפון אפריקאית מסיבות שונות, כנראה בגלל מנטאליות בעלת דיפרנציאציה נמוכה, בגלל האקלים ובגלל חוסר אמצעים כספיים. (אמנם יש לראות את יציאת המשפחה להשתטח על קברות הצדיקים כבאה לספק גם את הצורך לטיול ולנופש). הארגונים הדואגים לבידור הנוער לא הצליחו לעזור אלא למספר ילדים קטן. מה יכול איפוא הילד לעשות? הוא משוטט ברחובות, ואם יש לו כסף מבקר בבית־הקולנוע. נקל לשער מהו סוג הסרטים המוצגים בדרך כלל בבתי־הקולנוע של המלאה ובעיירה הקטנה ומהו ערכם החינוכי. באשר לקריאה, היא מוגבלת מחמת מיעוט היודעים קרוא וכתוב, וגם אלה פונים אל הספרות הזולה, המצויה בשפע. באשר למוסיקה ולריקוד: אף כי אין למצוא בתחומים אלה רמה גבוהה מאוד, יש בהם בכל זאת מקוריות שאין למצוא בכל תחום אחר. השירים, המושרים בסגנון ערבי, שגורים בפי הילדים. המחנך צריך להכיר בערכם, גם אם לא ינעמו לאוזנו בלחנם או במלותיהם. אין לך דבר יותר יחסי מהערכה אסתיטית; לפרקים עולים השירים הצפון־אפריקאיים בעושרם על שירים מסויימים, שהמדריכים מבקשים להקנות לחניכיהם. אין להזדעזע למישמע תרגום של מלות־שיר מסוימות. מלות השיר עלולות להיראות גסות בתרגומן, ואילו בלשון המקורית הן חסרות משמעות זאת. אף כי אין הילדים לומדים לרקוד באופן שיטתי, הם מצטיינים בדרך כלל בחוש קצב ובספונטאניות בתנועות — תכונות שיש לנצלן ככל האפשר.

החיים התרבותיים במלאה מושפעים ממסגרות יהודיות ישנות, ממנהגים ערביים ומחיקויי התרבות האירופית. תרבות זו איננה דלה כלל אם כי היא בלתי אחידה, אולם כאשר יוצא הצעיר היהודי מן המללח ובא במגע עם סביבה כה שונה מבחינה תרבותית — העיר המודרנית, הוא מאבד את שיווי־משקלו. תרבותו שלו מעלה בו רגשי בושה כאשר הוא משווה אותה לתרבות שמעבר לחומה.

רגשי בושה אלה הם תופעה חדשה שהתעוררה בעקבות ההתישבות האירופית בצפון־אפריקה. גם כשהסביבה הערבית היתה עויינת, לא עלתה על הסביבה היהודית ולא עוררה קנאה או רגשי בושה. בבואו לישראל, מוצא הילד את עצמו בסביבה בעלת רמה שונה משלו, והוא עלול להתבייש שנית בעברו. משום כך אין לאלץ את הילד לדחות בבת אחת את עברו; ועוד נדון להלן בגישה שיש לנקוט לגבי בעייה זו, שהיא אחת הבעיות החשובות ביותר בשיווי־המשקל של האישיות ובהסתגלות החברתית.

ראה:ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- עמ'78-75

שרשים-משה גבאי- הדלקת נרות שבת-Lumieres du Chabbat -Lighting the Shabbat candles

הדלקת נרות שבת

אשה מברכת על נרות שבת, מאהילה בידיה ומכסה בהן את פניה.

LUMIERES DU CHABBAT

Une femme allume les chandelles du chabbat en les couvrant de ses mains et en cachant avec son visage.

LIGHTING THE SHABBAT CANDLES

A woman is blessing the shabbat candies to inaugurate the Day of Rest. She encircles them with her hands and hides her face from the Holy Presence.

C'est une très vieille coutume d'allumer les chandelles du chabbat en récitant une prière. Le Talmud consacre une étude particulière dans la massékhet chabbat a la manière de les allumer, "bamé madlikin״avec quoi peut-on allumer?" C'était le devoir de la femme parce que c'est elle qui tient la maison. Cet allumage des lumières du chabbat et une des trois mitsvot imposées aux femmes. Trois péchés provoquent la mort des femmes en couches: non-abstention de relations sexuelles pendant la période des règles (nidda), non-allumage des bougies du chabbat et non-respect de l'obligation de prélever la Hala en faisant le pain. On doit allumer au moins deux chandelles ou bougies; une pour le verset “observe le jour du chabbat pour le sanctifier" (Le Deutéronome 5:12) et l'autre pour le verset “pense au jour du chabbat pour le sanctifier" (Exode 20:8). Après l'allumage tout travail servile est Interdit, c'est par cet allumage que la femme accueille le chabbat. Pendant la prière la femme couvre de ses mains la flamme ou s'en couvre le visage pour ne pas voir la lumière divine qui plane au-dessus des bougies.

The sages devoted a special chapter to this mitzvah, “Bameh Madlikin", in the Mishnah Shabbat. This is one of the three mitzvot that the women, who spend more time at home than the men, are obliged to keep meticulously. “For three transgressions do women die in childbrith, neglect of Niddah (menstrual separation), challah (removal of piece of dough when baking), and shabbat candles. One candle stands for "Observe the Sabbath Day to sanctify it" (Deut. 5, 12) and the other for “Remember the Sabbath Day to keep it holy" (Exod. 20, 8).

מנהג עתיק בישראל להדליק נר של שבת ולברך עליו בשם ומלכות. חכמי ישראל הקדישו לו פרק מיוחד, ״במה מדליקים״, במסכת שבת. הדלקת הנר נמסרה לאשה, שהיא מצויה בבית יותר מהבעל. הדלקת נר של שבת היא אחת מג׳ המצוות שהנשים חייבות בהן. על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר (שבת ב׳, ו׳). נר של שבת לא יהא פחות משניים. אחד כנגד ״שמור את יום השבת לקדשו״(דברים ה׳, י״ב), והשני כנגד ״זכור את יום השבת לקדשו״ (שמות כ׳, ח׳). בהדלקת הנר מקבלת האשה את השבת וכל מלאכה אסורה מכאן ועד צאת השבת. בשעת הברכה מאהילה האשה בידיה על הנרות או מכסה בהן את פניה שלא לראות בזיו השכינה המרחפת מעל הנרות. כתוב במשנה: הרגיל בנר של שבת — יהיו לו בנים תלמידי חכמים (שבת כ״ג).

הסלקציה-חיים מלכה- הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים-1956-1948

והנה עוד דוגמאות : בדיון בהנהלת הסוכנות בפברואר 1954 אמר יהודה ברגינסקי :

נודע לי שרופא האמון במרוקו – ד"ר מתן קובע את גודל היחידה המשפחתית הרשאית לעלות ללא שום קשר לבעיות בריאותיות. ד"ר מתן אומר "הארץ אינה יכולה לקלוט עכשיו….ולכן צריך להחמיר". הוא – ד"ר מתן קובע את היחידה המשפחתית שהעולה יכול לפרנס…אם יש לו ארבעה ילדים – מעכב את עלייתו של האיש, מפני שלפי דבריו, לא יוכל עולה זה להרוויח לקיומם של ארבעה ילדים.

בפברואר 1953 אמר ד"ר שיבא, שאין להעלות ארצה ילדה שהייתה חולה בגזזת, משום שהיא תהפוך כאן למקרי סוציאלי ; שכן ילדה חסרת שערות לא תוכל למצוא חתן.

על הפירוש הרחב, שנתן משרד הבריאות לחוקי הסלקציה, אמר יצחק רפאל : "הפירוש הרחב שניתן לחוקי הסלקציה על ידי משרד הבריאות, הוא פירוש חבלני. בתקנות הסלקציה מנובמבר 1951 נקבע, כי 80% מכלל העלייה מצפון אפריקה תהיה עד גיל 35, ו-20% מעל גיל זה, ובתנאי שיהיו נלווים למפרנס. לכן אישר ראש מחלקת העלייה במרוקו, זאב חקלאי, לעלייה 80% עד גיל 35 מכלל מכסת העלייה המאושרת למרוקו – ואילו ד"ר מתן אליעזר אישר בחשבו על פי משפחה, כלומר פחות מ-20% " זקנים "שעברו את גיל 35. הפער בין שני החישובים עולה ממכתבו של ד"ר מתן לד"ר שטרנברג, מנהל אגף השירות לעולה, בפברואר 1953 :

קיים ויכוח ביני לבין חקלאי, חקלאי דורש ש-20% זקנים מעל גיל 35 יבוצע מכלל הגלות, ואילו אני מקפיד על 20% מכלל המשפחה. כמו כן אינני מאשר עליית הורים בני 50 אשר שלחו את ילדיהם בעליית הנוער ומבקשים להצטרף אליהם.

ד"ר מתן גאה אפוא ב "מסירותו להפריד בין הורים לבניהם…יחסם של ד"ר שיבא וד"ר מתן לעלייה ממרוקו מתבהר עוד יותר מחליפת מכתבים ביניהם, בדצמבר 1952 כותב מתן לשיבא :

הצהרות כגון זו של שרת החוץ, היום קראתי עליה בעיתון המקומי שהדפיס באותיות קידוש לבנה בעמוד הראשון, בדבר אפשרות של עלייה המונית של יהודי מרוקו – מביאות רק הפרעות ולחץ מיותר בעבודת הסלקציה…..עבדך הנאמן שמייצג את העלייה הסלקטיבית זקוק יהיה לתמיכה ועידוד מהארץ ולא להיפך, די לחץ יהיה עלי החל מחקלאי – מנהל מחלקת העלייה במרוקו – וגמור באותו יהודי המסכן שחיכה לבוא המשיח ולקיבוץ גלויות והנה – פרדוקס – יהודי ישראל אינם נותנים לו לעלות..היה בטוח שאני דרבר (דמגוג) ומנוול עד הסוף.

וד"ר שיבא עונה לו :

לידיעתך אנו מתקרבים ל-20.000 מחוסרי עבודה, גשם אין – היום ירד קצת – משכורת לעובדים משלמים בפיגור רב….הפשעים המבוצעים על ידי אחינו בני ישראל מתרבים….לכן העיקרון של הסלקציה בעינו עומד.

מוזר ! ממתי אחראי משרד הבריאות על המצב הכלכלי בארץ? ומדוע לא קיים בו רגש אחריות שכזה כאשר מדובר בעליית יהודי אירופה?

מכתב אישי נוסף, שכתב ד"ר מתן לד"ר שיבא בסוף מרץ 1953, מדגיש " אחריות זו :

" זוהי בעיקר עלייה של מקרים סוציאליים – ההדגשה במקור – וזה לוקסוס לקבל אנשים כאלה, כאשר האבטלה הגיעה כבר ל-40.000! מה לעשות ולי אין "לב יהודי" ואינני מצטער– ההדגשה במקור – על כך. אני מנסה להיות ולחשוב כאזרח פשוט". ד"ר שולמית טייב, הקפדה יתרה על כללי הסלקציה.

במכתב לד"ר שיבא היא מציינת, שגם בשנת 1951 הקפידה על סלקציה רפואית ואישרה לעלייה רק בריאים – אף שהיהודים בתוניס קראו לה "אנטישמית". במכתב התשובה כותב לה ד"ר שיבא :

אני מציין בסיפוק רב שאת שומרת נאמנות לקו שהתוונו בעת ביקורך בארץ……………..ואני בטוח שכיום יבינו שבכך אנו מקפידים הקפדה בשבע עיניים. אנו מונעים צרות מאת העולים והרס כלכלי מאת המדינה.

את השיטה המתוחכמת ביותר למניעת עליית יהדות מרוקו המציא הרופא האמון, ד"ר מתן : שיטת "שב ואל תעשה", מאחר שלא ניתן היה להעלות אף לא יהודי אחד ללא חתימת הרופא האמון על כרטיסו הרפואי, לפיכך "לא היה לו זמן" לחתום על תיקים רפואיים.

כשביקר במרוקו ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, שאל את ד"ר מתן מדוע אינו בודק מועמדים ואינו חותם על תיקים רפואיים, ועל כך ענה לו הרופא :

"סבורני שכל היהודים פה לוקים במחלות ממחלות שונות ואין כל טעם לערוך להם בדיקות רפואיות….אני חושב שאין להעלותם לישראל. הם אינם יודעים ואינם יכולים לעבוד וכל תועלת לא תצמח מהם"

על כך אמר ברגינסקי : "היה ברור לי שלפנינו אויב ויש להפסיק מיד את פעולתו".

במרץ 1953 סיים ד"ר שיבא את תפקידו כמנהל הכללי של משרד הבריאות, לאחר שקבע והשריש את מדיניות משרד הבריאות כלפי העלייה מצפון אפריקה ; אך ד"ר בטיש שהחליפו המשיך את מדיניותו.

בשנים 1951 – 1952, מילא את תפקיד שר הבריאות יוסף בורג ; ובשנים 1952 – 1955 – יוסף סרלין. עמדות שני השרים היו פסיביות, ומשתי סיבות משלימות : גם הם תמכו בסלקציה זו; ומאחר שמדיניותם זו בוצעה על ידי ד"ר שיבא הדומיננטי, לא מצאו מקום להיות אקטיביים יותר. יוסף בורג לא הסכים להתראיין, בטוענו שאין לו מה לתרום בעניין הסלקציה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ראה: הסלקציה-חיים מלכה-1998-עמ'142-139

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר