ארכיון יומי: 11 באוגוסט 2021


שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

ה-218-217

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם.

ה-״שישו בני מעי, יום חג לה׳, // יום זאבי יער נסו, ברחו מפני״ – המשורר מתאר את מנוסת המנוצחים מפני צה״ל, שהפסיק את המלחמה משום שהוא רודף שלום. הוא מקשר בין נס יציאת מצרים וקריעת ים סוף לבין הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים.

 

שישו בני מעי

שיר — על מפלת מצרים ביציאת מצרים ובמלחמות ישראל

לחן — רמל אלמאייא

נועם ומלים — רבי דוד בוזגלו

 

שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי שִׂישׂוּ, יוֹם חַג לַה',

יוֹם זְאֵבֵי יַעַר נָסוּ, בָּרְחוּ מִפָּנַי.

וּמְעוֹנוֹתֵיהֶם נָשַׁסוּ, שָׁם שַׂמְתִּי מִפְּנֵי.

עָזְבוּ אֶת חֵילָם, יְגִיעָם וַעֲמָלָם, וְכָל תְּבוּאַת יְבוּלָם,

שָׁכְנוּ מִדְבָּרוֹת, מִנְהָרוֹת יְעָרוֹת כִּדְבַר ה'

 

הודו לא׳ל חי מלככם, אחי ולאמי.

כי הוא ההולך לפניכם, מי זולתו מי.

נתן בקולו אוי לכם, אתם אוכלי עמי.

המה צאן ידי, זרע אברהם עבדי, בנים לישרון ידידי,

מקנה קניני, זה בני, אין שני. ייאמר ה׳

 

הֶאָח עֵינֵנוּ רָאֲתָה, מוֹשִׁעֵנוּ בִּקְרָב סִינַי,

יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה',

יוֹם בּוֹ תַּחַת צִלּוֹ חָנְתָה עֲדַת מְפַקְדַי וּקְצִינַי,

שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה'.

וּזְרוֹעַ צַהַ"ל נָחֲתָה, בְּמוֹ קֶשֶׁת עַל רֹאשׁ מוֹנַי,

רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה'

כָּל עֲצֵי אֹרֶן וּבְרוֹשִׁים

צַמַּרְתָּם אַרְצָה כָּפְפוּ

מִן־גֵּו יְגֹרָשׁוּ כִּמְיֹאָשִׁים, צִבְאֹתָם רֶגַע נִדְחֲפוּ

 

וּכְמֵימֵי נַחַל נִסְחֲפוּ.

אַךְ לְמַעַן עֲשׂוֹת שָׁלוֹם, יַעֲקֹב שָׁב לְהֵיכָלוֹ,

וְיִשְׂרָאֵל לְאָהֳלוֹ.

בִּפְקֻדַּת מֶלֶךְ צוּר עֵילוֹם, רֹאשׁ חֵיל צַהַ"ל נָתַן קוֹלוֹ

חִישׁ נֶאֱסַפְנוּ אֶל דִּגְלוֹ.

וְעַל חֵילוֹ צִוָּה לִבְלֹם, בַּל קְרוֹב עוֹד חוּץ לִגְבוּלוֹ

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ

וּבְחַבְלֵי הַשָּׁוְא נִמְשְׁכוּ

יְרִיבָיו רֹדְפֵי מִלְחָמוֹת

אִוֹי לָך אֶרֶץ כִּי בָּךְ מַלְכוּ, שׁוֹלְפֵי חֶרֶב חוֹגְרֵי חֵמוֹת אוֹהֲבֵי רֶצַח וּנְקָמוֹת

 

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט הפיוט אצל יהודי מרוקו.

״שידת הבקשות״

פרק שביעי

הפיוט אצל יהודי מרוקו

השירה מלווה את האדם משחר ההיסטוריה. השירה אצורה בו והיא מוצאת את ביטויה בזמנים שונים. היא מביעה את שמחתו, בעזרתה הוא מבטא את יגונו ואת אבלו והיא מלווה אותו בעתותיו הפנויות. יוצא אפוא כי השירה משלבת את עצמה עם זרועו של האדם, מחבקת אותו ונצמדת אליו. הדבר קורה בכל התרבויות. מבחינה זו שירה היא שפה השגורה בפיו של כל אדם.

כך הדבר גם אצל יהודי מרוקו. יהדות מרוקו רכשה לה מקום מכובד בהתפתחות השירה העברית, ועל כך כבר נכתב: ״מתברר לנו יותר ויותר מה רב חלקם של המערב ואפריקה (צפון אפריקה, ממרוקו ועד תוניס) בפתוח השירה העברית הקדומה״.

שורשיו של הפיוט היהודי המרוקני

השירה העברית הקדומה מופיעה לראשונה במקרא; גבורי המקרא השתמשו בשירה כדי לבטא את עצמם. השירה המקראית מתחילה אצל למך (בראשית ד׳), נמשכת בשירת הים (שמות ט״ו), היא שורה על שאול (שמואל א׳ ט״ז) וכך הלאה בכל הדורות. זהו הבסיס לשירתם של היהודים בכל קהילה וקהילה בתפוצות הגולה.

ימי בית שני היו ימים של התפתחות התורה שבעל פה. אבותינו עסקו, אם כך, פחות  בשירה ויותר בפירוש התורה שבכתב לאחר חורבן הבית. היהודים שנשארו בא״י ביכו את החורבן ואת הגלות. שנים של אבל היו השנים שלאחר החורבן ובמצב של מצוקה נפשית, יאוש ומרירות לא נותר למשורר אלא לבטא את עצמו ואת העובר עליו בכתיבתן של קינות, סליחות ותפילות.

פיטן ראשון הידוע מן המקורות הוא כנראה יוסי בן יוסי המכונה ״היתום״, לפי שאופי שירתו הפיוט היה ראשון ואחרון בתקופתו, המאה ה־5 אחרי הספירה. מאוחר יותר שומעים על הפיטן יניי, שחי בארץ ישראל במאה ה-7. שניהם חיברו פיוטים במשקל ובחריזה. יניי אף חתם את שמו בראשי הבתים וזהו האקרוסתיכון.

משקל ־ זהו מקצב השיר המבוסס על חלוקת ההבהרות ליתדות ותנועות.

אקרוסתיכון ־ הצטרפותן של האותיות הפותחות שורות או בתים לצורך חתימת שמו של המשורר בשיר שכתב.

השירה עוברת לבגדד, שם במזרח היא מתפתחת רבות בעזרתו של ר׳ סעדיה גאון(רס״ג) שחי בין השנים 942־882 אחה״ס ושימש כנשיא הגולה היהודית. הוא תרם להתפתחות השירה העברית תוך כדי ספיגת השפעותיה של השירה הערבית.

בבגדד פעלו משוררים נוספים, כמו שלמה אלסאנג׳ארי, שלמה בן יהודה ודונש בן לברט. או כפי שכונה ע״י הפרשן הספרדי ר׳ אברהם אבן עזרא בשם ״אדוניס בן לברט״.האחרון היה אחד המשוררים הבולטים (990־920 אחה״ס), נולד בפאס ומאוחר יותר עבר לבבל, הוא חיבר בין השאר את הפיוט ״דרור יקרא״. דונש בן לברט שהיה תלמידו של רס״ג היגר לספרד, נתקבל בחצרו של ר׳ חסדאי אבן שפרוט בקורדובה ויסד שם את הגישה החדשה של השירה העברית בימי הביניים: שימוש במובאות ובשיבוצים מהמקרא וממקורות חז״ל, שימוש ברעיונות חילוניים והחדרת המשקלים הערביים לשירה העברית. כך קורה שהשירה העברית הוצאה מתחום הקודש לעולמו החילוני והפרטי של כל יחיד.

עם ירידת קרנה של בגדד[בגדד נכבשה ע״י שושלת של מושלים פרסיים במחצית הראשונה של המאה העשירית] עולה התפוצה היהודית אשר בספרד. בגולת היהודים אשר בספרד פרצה לה היצירה השירית מתוך מעמקי הנפש ופורצת לה מקום בתפוצות אחרות שבמזרח. פיוטים רבים מגיעים מבבל לספרד, וכך עושה את דרכו לשם גם סידור התפילה שחיבר ר׳ סעדיה גאון, ובו פיוטים רבים שנכתבו ע״י משוררים מבבל. במאה העשירית עוברים מספר חכמים מבבל לספרד, והם עוזרים להפוך את ספרד למרכז רוחני בולט.

השירה בספרד מתפתחת ומגיעה לשיאה בתקופת ״תור הזהב״. במאות ה־ 12־10 היו חיי היהודים בספרד האנדלוסית נוחים ביותר; הם נהנו מבטחון (בניגוד לחיי היהודים בקהילות האשכנזיות) ומזכויות חוקיות שאיפשרו להם לחיות בשגשוג כלכלי. השתלבותם הכלכלית בספרד פינתה להם זמן רב ונתנה למוכשרים שביניהם לפתח את כישוריהם ולהביא לידי ביטוי את יכולתם.יהודים רבים פנו ליצירה הרוחנית: הגות יהודית, פרשנות, הלכה, לשון ושירה עברית. המגע של היהודים עם השירה הערבית המפותחת שיפרה גם את איכות כתיבתם, וכך אנו מוצאים בתקופה זו משוררים רבים שפעלו בספרד, ושמות חלק מהם מוכרים בודאי לרבים: ר׳ שמואל הנגיד (1053־993), ר׳ שלמה אבן גבירול (1020-1058), ר׳ יהודה הלוי(1141־1075) ועוד.

הכתיבה של המשוררים היהודיים בספרד מושפעת מהסביבה הערבית: בתוכן־ בחלקה שירה חילונית מובהקת (שירי משתאות, אהבה ויין) ובמבנה הצורני ־ משקל וחריזה.

כדי להתגבר על ההתנגדויות מצד הרבנים, היסוו המשוררים בספרד את שירי האהבה שכתבו. הם אמרו כי שירתם היא סמל ליחסי כנסת ישראל והקדוש־ברוך־הוא. שירתם של יהודי ספרד התפשטה בכל קהילות היהודים במזרח, וכל הדלתות נפתחו בפניה. עם נפילתה של ממלכת אנדלוסיה והשלמת כיבושה של ספרד ע״י הנוצרים (״הרקונקיסטה״) עברה השירה לארץ ישראל.

 

הערת המחבר: הרמב״ם יצא כנגד השירה החילונית ־ ״שירת העגבים״ ואמר שיש לאסרה משום הפסוק ״לא תלכו בדרכי האמורי״. גם המשורר ר׳ יהודה הלוי מתח ביקורת כנגד שירה זו ואמר ״מי שחפץ לזכות את נפשו ומחשבתו, ימצא היזק מהתעסק בשירי אהבה״ (ה״כוזרי״, מאמר ב׳, סעיף ה׳).

חזרה לארץ ישראל ־ צפת הקבליסטית מהמאה ה־16 היתה רוויה באוירה משיחית; הפיוט זכה לימי עדנה ושימש אמצעי ביטוי לרעיונות קבליים הקיימים בתקופה זו. הפיוטים נתנו הד למשאת נפש ולב של יהודי צפת וארץ ישראל לגאולה הצפויה לבוא בכל עת. בין המקובלים שכתבו שירה ניתן למנות את האר״י הקדוש (״אזמר בשבחין״), ר׳ אליעזר אזכרי(״ידיד נפש״) והגדול מכולם ר׳ ישראל נג׳ארה. צפת שהיתה בין ערי הקודש שבא״י נתנה תרומה חשובה להתפתחותם של השירה והפיוט בקהילות ישראל בכלל ובמרוקו בפרט.

השירה העברית עוברת למרוקו ־ מתי עברה השירה למרוקו? על כך אין ידיעות מדויקות. בין מרוקו לספרד היה מכשול ימי בדמותו של מיצר ג׳יברלטר. מכשול גיאוגרפי זה לא מנע את הזיקה ההדוקה הקיימת בין דרום ספרד לצפון מרוקו. תנועה רצופה של יהודים ממרוקו לספרד ומספרד למרוקו היתה חלק בלתי נפרד מחיי היהודים באזורים אלה. הגזירות והגירושים שהיו מנת חלקם במשך מאות בשנים הידקו באופן בולט את הקשרים בין היהודים בספרד ובמרוקו. הקירבה הגיאוגרפית והקשרים ההדוקים בין הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לספרד הביאו בהכרח לידי זיקה ברורה בחיי הרוח של שני המרכזים : בהלכה, בבלשנות, בשירה ובפיוט.

בתנועה דו סטרית נאלצו יהודים לעקור עם משפחותיהם, לקחת את מיטלטליהם הדלים ולעבור למקום מבטחים, אם זה במרוקו ואם זה בספרד. יחד אתם נשאו העקורים גם את הפיוטים שהכירו בקהילות שבהם חיו. בתחילה יהודי ספרד העקורים הם אלה שנשאו איתם את הנכס היקר של השירים והפיוטים ועברו איתם לצפון מרוקו, שם הם נספגו והפכו לחלק מתרבות המקום.

גירוש יהודי ספרד בשנת רנ״ב ־ 1492 נתן מכה אנושה וסופית לקהילות היהודיות, שחיו תקופה ארוכה תחת יחס שהלך והחמיר מצד השלטון הנוצרי. במקביל לגויעתו של המרכז היהודי בספרד עלו ופרחו הקהילות היהודיות בעיקר בצפון מרוקו, בערים טיטואן, פאס ומקנס.

בין המגורשים מספרד לצפון אפריקה ולמרוקו היו המשוררים ר׳ סעדיה אבן דנאן, ר׳ אברהם בן בקראט ור׳ אברהם זמירו. הם ומשוררים נוספים, השפיעו על התפתחותו של הפיוט של יהודי מרוקו. אם נוסיף לעובדה זו גם את המסורת של הפיוט הקיים במרוקו, נראה כי הפיוט במגרב פרח בין המאות ה־17־16 ועד לאמצע המאה ה־20.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט הפיוט אצל יהודי מרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 179 מנויים נוספים

אוגוסט 2021
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר