מורשת יהדות מרוקו

הרה״ג בן־ציון מאיר חי עוזיאל

לאחר פטירת הרה״ג יעקב מאיר נבחר הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל לראש הרבנים וראש״ל בחדש תמוז תרצ״ט.

הראש״ל עוזיאל נולד בירושלים ביום י״ג בסיון תר״מ (1880) והוא חוטר מגזע משפחה רמה ומיוחסת בישראל, היא משפחת עוזיאל מיוצאי ספרד, שנתנה ליהדות ולספרותנו התלמודית והפיוטית רבנים מפורסמים ומשוררים גדולים שמהם יש לציין.

ר׳ אברהם עוזיאל מגדולי הרבנים והחכמים של מגורשי ספרד, בפאם במרוקו, שאנו מוצאים אותו חתום על אחדות מתקנות מגורשי קסטילה בפאס שעליו כתבו ״אראלים ותרשישים… למרחוק שמעוהו… כלם יעידון יגידון כי אברהם ע״ה הנערב, אשר היה פאר הדור והדרו ונשיאו, ממזרח שמש עד מבואו הוליד את יצחק…"

ר׳ יצחק עוזיאל שנולד בפאס ועבר אח״כ לאמסטרדם וכיהן בה במשרת ראש הרבנים עד שנת ש״ע ושהיה כדברי גרץ ״מליץ ומשורר, מדקדק ומשכיל בחכמת השעורים״, רבו של שפינוזה ושל ר׳ מנשה בן ישראל, מתרגם ספר משלי אריסטו, וספריו הנודעים הם ספר מענה לשון בדקדוק, שירים וקינות שאחדים מהם נדפסו במחזורי אפריקה, בספר שובע שמחות, ליוורנו תרט״ו.

הרה״ג בן ציון מאיר חי עוזיאל הווה חוליה בשרשרת הרבנים הראשיים בא״י שהט­ביעו את חותמם לא רק על מהלך הענינים בה, אלא גם על הגולה הספרדית בעולם כלו שהעריצה אותו והתיחסה אליו כאל מנהיג רוחני עולמי המכוון את עניניה הדתיים, הרו­חניים והצבוריים. נפלאה ומופלאה היתה דרך התפתחותו ועליתו של הרב עוזיאל: מ״עלוי״ בישיבת ״תפארת ירושלים״ בה הצטיין בלמודיו׳ בשקידתו ובחריפותו, הוא עלה שלב אחרי שלב למרומי פסגת הצלחתו התורנית והגיע אל המשרה הגבוהה ביותר שאליה יכול לשאוף תלמיד חכם בא״י, היא משרת ראש הרבנים וראשון לציון.

 

כבן עשרים שנה (1900) מוצאים אותו מורה לתלמוד בישיבת "תפארת ירושלים״ ו״תלמוד תורה״ וארבע שנים אח״כ (1904) כמנהל שני המוסדות הללו. מאז, אין עלייתו פוסקת אף לרגע אחד. הוא מייסד את ישיבת המשתלמים ״מחזיקי תורה״; בשנת תרס״ג (1903) הוא משתתף בייסוד ״בית חנוך ליתומים לעדת הספרדים בירושלים״. בשנת תרס״ח (1908) הוא מארגן את בית המדרש לרבנים; בשנת תר״ע (1910) הוא מתמנה למורה התלמוד ״בבית המדרש לרבנים של חברת העזרה״ ומפליא את חבריו ואת רבותיו בגדולתו. בינתיים הולך שמעו של הרב עוזיאל הלוך והתפרסם גם בארץ וגם מחוצה לה כגדול בתורה וגם כדבר האומה בשאלות מדיניות בעניני הזמן של התקופה הגדולה שקדמה למלחמת העולם הראשונה. אין כל פלא, איפוא, שכאשר רצו קברניטי הישוב להעמיד ביפו, שהייתה אז המרכז היהודי החשוב בא״י, אישיות רבנית שתוכל לצאת ולבוא לפני הצבור כלפי השלטונות התורכיים, לא מצאו מועמד יותר מתאים ויותר מוכשר לתפקיד אחראי זה מאשר הרב עוזיאל. בחדש אלול תרע״ב (1912) נבחר הרב לראש הרבנים ליפו ותל־אביב והוא אז כבן שלשים ואחת שנה. לא הצורך ברב ספרדי ליפו הוא שהביא את ראשי הקהילה לידי בחירה זאת. הספרדים לא דרשו זאת והאשכנזים לא היו רוצים בודאי, לפלג את הקהילה המאוחדת, שרבה הראשי היה אז הרה״ג קוק ז״ל, ולהעמיד בראשה שני רבנים ראשיים! אך ההחלטה נתקבלה מתוך תועלת צבורית מדינית. ואמנם בוחריו לא אוכזבו ממועמדם. הרב הצעיר עוזיאל התחבב מיד על צאן מרעיתו ללא הבדל זרם ומעמד. הוא פעל במלוא הדינמיקה שבו לעמוד בפרץ עמו; השתדל לרומם את מצבה הרוחני של קהלתו, הכניס סדרים בבתי־הדין, יסד את התלמוד תורה ״שערי ציון״ ובעמידתו הגאה בפני ג׳מאל פשה, הצליח לבטל כמה גזירות רעות שיכלו להמיט שואה על הישוב. והנה מה שמספר מר יוסף שפרינצק ז״ל (יו״ר הכנסת) באחד מזכרונותיו על הרב עוזיאל ״בימים הנוראים״ של שלטון גמאל פשה:

״ג׳מל פשה המפורסם — איש הדיקטטורה האכזרית, אשר מאז ראשית בואו כיוון את חרונו כלפי הישוב העברי ועל הכל — כלפי הציונות והציונים. פרשה זו של שלטון ״מות יומת״ בעד כל גילוי ציוני, שקל, תמונת הרצל או כתביו — פרשה זו ידועה ואינה זקוקה לפירוט מחדש. כל מי שנתנסה בימים ההם זוכר את השתו­ללות המשטר, אשר עברה כסערת ״שכול ואבדון״ על הישוב, ואף הפילה חללים רבים. ליד חששות למה שעלול להתרחש, אולי בנוסח שחיטת הארמינים, באו גם דברי הרגעה בנוסח זה: כל הגזירות הנן אך ורק כלפי היהודים הזרים מרוסיה — הציונים — אויבי עותומניה. אחר לגמרי הוא היחס לילידי הארץ — היהודים אנשי הארץ מדורות שאין להם שייכות למגמה הציונית.

 

עם המחשבות והעצות להגנה עצמית ולפיזור העלילות על הישוב והציונות, עלתה השאלה כיצד לעורר את ״הכשרים״ בנאמנותם לתורכיה: לבקש דרך להגנה על שאיפת הציונות בהזדהותם אתנו, כמובן בצורה מותאמת לנאמנותם העותומנית וליסודות הדת ומסורת ישראל. דברתי על זאת עם ד״ר רופין שעמד אז, עד גירושו מן הארץ, בראש הישוב, והעליתי גם הצעה ״ממשית״. אכן קצת פאנטאסטית לפי תנאי הזמן, והיא: להניע את החכם־באשים של ירושלים, חברון וטבריה, שיתייצבו יחד לפני ג׳מל פשה, ובהודעה פומבית יכחישו, בתוקף נאמנותם לעותומניה, את העלילות על הציונות, הואיל ודבר שיבת־ציון הנהו מיסודי הדת היהודית׳ והיא הרי חוקית וכשרה בעותומניה במשך כל הדורות. אולם מי יניע את מנהיגי היהדות הרשמיים לעשות צעד שיש בו משום סיכון אישי והמחייב אומץ־לב רב ? תשובתי היתה — יעשה זאת ויצטרף למשלחת החכם באשה שלנו, ״הרב הספרדי של יפו ואגפיה״. אני מודה שבהציעי זאת התעוררו בי בעצמי היסוסים. בהסכמתם של החכם באשים בירושלים, חברון וטבריה, הייתי כמעט בטוח; לא היה להם מה לסכן הרבה מפאת מעמדם האוטוריטטי וגילם המופלג. אולם בן־ציון מאיר חי עוזיאל, החכם־באשי הצעיר שבחבורה׳ מה היה גורלו הוא, אם הדיקטטור יראה במשלחת ובהודעתה משום מעשה של מורדים במלכות? ד״ר רופין היה מלא חששות, אך הסכים להצעתי ומילא את ידי לנסות דבר. תפקידי היה, איפוא, ללכת אל החכם באשה ולהניעו להיות היוזם, לשכנע את חבריו־לבהונה ולארגן את דבר ההתיצבות לפני ג׳מל פשה. החלטתי לא לדחות את הענין, ובו ביום׳ בשעות הערב המאוחרות, הלכתי אליו. האכסקורסיה הקטנה מנוה צדק שביפו אל הבית שממול הגימינסיה ״הרצליה״ בו דר הרב עוזיאל, לא היתה אז מן הנוחות ביותר.

ברחובות ארבו הז׳אנדארמים התורכיים׳ ובלילה שרר משטר של האפלה משונה: ההולכים ברחובות חייבים היו לשאת בידם דבר־מה מאיר המודיע על הליכתם. בימי הצנע ההם לא כל אחד היה לו פנס, ויש שהסתפק בחצי קליפה של תפוה־זהב ובה תקוע נר דולק. עם תאורה זאת שמתי את פעמי לביתו של החכם־באשה.

דפיקתי על הדלת עוררה, כנראה, אי מנוחה בבית, מי יודע מי דופק בשעה מאוחרת כזו ? החכם באשה, אשר נרדם לשעה קלה אחרי יגיעת היום הקשה, קם חיש ובפניו ובעיניו תמיהה רבה: ״שומר׳ מה מלילה — הקרה משהו?״ לרגע נקפני לבי על מזימתי להכניס את האיש הזה להרפתקה מסופקת ואולי גם מסוכנת בתוצאותיה, אולם מה רבה היתד, התרגשותי למשמע תגובתו המהירה והנלהבת:

״זוהי שליחות נעלה למען העם ויש לקיימה מיד; תהיינה התוצאות מה שתהיינה, חובה לקיימה״. הוא מצידו מוכן ומזומן לקיים מצוה זו שהנה ״בבחינת קידוש השם״, ולואי וחבריו, נכבדי הרבנות, יענו לו בחיוב. ובמבוכה קלה הוסיף: ״אינני דואג למה שיקרה לי — גם לגרדום הנני מוכן למען ציון״. אולם ישנו דבר אחד שממנו היה רוצה להמלט: ג׳מל יכול לבטל את כהונתו וחסינותו בתור חכם באשה, ואז יחוייב בעבודת־צבא והוא, במעמדו עד כה, אינו יכול לשאת במיון של חייל בצבא תורכי. הודעתי להרב שהבאנו זאת בחשבון, ואם יהיה הכרח בכך נוכל למלט אותו מצרה זאת. למחרת השיחה יצא הרב עוזיאל, בתנאי התחבורה הקשים אז, ל״מסעות אל שלשת הערים הקדושות״ — ירושלים, חברון וטבריה. השליחות הצליחה. הרבנים הקשישים נאותו לקיים מצווה גדולה ״אשר בה הוראת השעה! וחובה קדושה״, המשלחת׳ ארבעה חכם־באשים, התייצבו לפני ג׳מל פשה וקראו לפניו את הודעתם, אשר נערכה על ידי ד״ר יוסף לוריד, ז״ל מטעם ובהסכמת הועדה המדינית שהייתה, אז בישוב.

 

למעשה, לא היו למשלחת כל תוצאות וכל תקלות שהן. הדיקטטור הקשיב באדישות ובאי תשומת לב לדברי הנציגים. המצב במלחמה באותה שעה הסיח את דעתו, ושליחי המצוה לא יצאו ״נזוקין משליחותם. והם כולם, ובתוכם בן ציון מאיר חי עוזיאל, שבו בשלום לעריהם ולבתיהם״.

אך הרב עוזיאל גורש לאחר מכן עם יהודי תל־אביב, השתתף בסבלם, הוגלה אחר־כך גם לדמשק ולא שב למולדתו אלא עם כבוש הארץ ע״י הבריטים.

שמו של הרב עוזיאל הוסיף להתפרסם גם מחוץ לגבולות הארץ לא רק כאישיות גדולה בתורה אלא גם כדבר ומנהיג מדיני ואעפ״י שמעודו לא רצה לשאת משרות בחו״ל, כשעמדה על הפרק בעית ממלא מקומו של הרה"ג יעקב מאיר בסלוניקי — לא נמצא בין כל רבני ספרד מועמד יותר מתאים מהרב עוזיאל למלא בהצלחה את המשרה הזאת(1919).

תקופת רבנותו של הרה"ג עוזיאל בסלוניק היתה אף היא, תקופה רבת מעשים לתועלת יהודיה של עיר זאת. סלוניק, בימים ההם היתה עדיין עיר ואם בישראל וקהלתה גדולה וחשובה וסואנת, ומאות מוסדות תורה וחסד, חנוך ותרבות בה, ועמדה במרכז החיים הכלכליים והמדיניים בבלקנים. מיום הגיע הרה"ג עוזיאל אליה עד יום צאתו ממנה לא היה מוסד חשוב או מפעל ראוי לשמו שהוא לא עמד בראשו. הוא נתן דחיפה עצומה להת­פתחות התנועה הציונית בה, עזר להפצת השפה והתרבות העברית בין הנוער, לחזוק למוד התורה ולבסוס מוסדות הקהילה.

אולם, יליד ירושלים הדבוק והקשור אליה באלפי נימים, לא יכול לחיות זמן רב הרחק ממנה ואחרי שלש שנות רבנות בסלוניק, חזר שוב למשרתו הכבודה ביפו ות״א, עד הבחרו לראש הרבנים וראש״ל בחדש תמוז תרצ״ט אחרי פטירתו של הרב יעקב מאיר. טקס הכתרתו התקיים ברוב פאר והדר בבית הכנסת רבן יוחנן בן־זכאי בירושלים.

מיום בחירתו למשרה רמה ונכבדה זו נפתחו לפניו אופקים רחבים וחדשים והוא הטיל על עצמו עבודות וטרדות מרובות בכל מקצועות החיים של הכלל והפרט והתעלה על ידם בשלבי ההנהגה התורנית והמדינית.

פעילותו לא הצטמצמה בענין אחד אלא הסתעפה לענפים מרובים ושונים ויחד עם העול והמשא של החיים הרוחניים והצבוריים בישוב ובמדינה היה הרב צריך לדאוג גם להצלת אחים בגולה, לקיומם של מוסדות תורה וחסד בישראל, יחסים מדיניים עם רבי השררה והשלטון בימי המנדט וקשירת קשרים עם מנהיגים של אומות העולם. ע״י כך היה שותף לדרכי יצירתו והתפתחותו של הישוב. במשך ימי רבנותו לא היתה הופעה צבורית או מדינית בא״י שהרה״ג עוזיאל לא השתתף בה. הוא היה, בין היתר, נציג הישוב במועצת הסוכנות היהודית, נציג הישוב בפני ועדת הכותל המערבי בירושלים, בועידת השלחן העגול בלונדון (1939), בפני הועדה האנגלו־אמריקאית (1945), בפני ועד האו״ט (1947) ועוד ועוד. בכל ההופעות הללו התיצב הרב עוזיאל, לא רק כמדינאי, אלא גם כנציג רוחני של עם ישראל וכשליחה של אומה עתיקה, ממש כאותם גדולי היהדות בתקופת הזוהר בספרד.

הרה״ג עוזיאל היה מהיר הכתיבה והשתתף בפרי עטו בהרבה עתונים שבועונים וירחונים וכל מה שיצא מתחת עטו היה קב ונקי.

ראשית הופעתו הספרותית שעשתה רושם גדול בעולם הספרות הרבנית בזמנו היא ספרו ״משפטי עוזיאל״ וג׳ חלקים על ארבעת חלקי השלחן ערוך, שרבנים גדולים שבדור סמכו את ידם והעמידום בשורה אחת עם הפוסקים הגדולים.

הוא היה הולך בדרכם של חכמי ספרד הראשונים: בחדושיו בהלכה לא היה מרקיע שחקים ולא יורד תהומות. אבל הבקיאות, הסדר וההגיון הבריא תופסים מקום רחב בכל ספריו ההלכתיים. חשיבות מיוחדת יש לספריו של הרה״ג עוזיאל בהלכה משום שרוב נושאי דבריו, הן שאלות שהזמן גרמן והדור זקוק להן.

״בספריו של הרה״ג עוזיאל — כתב הרב משה אביגדור עמיאל ז״ל — אנו רואים את הגאון הספרדי בה״א הידיעה, המצטיין׳ כמו כל גאוני ספרד בדורות האחרונים, בהיקף גדול, המתחיל מן הגמרא וגומר באחרוני האחרונים, מתוך השאיפה להגיע אל המסקנות להלכה ולמעשה ולשמור תמיד על הכלל ״כוחא דהיתרא עדיף״. הוא איננו מחטט ומנקר הרבה; דרכו היתה סלולה לפניו, על כל שאלה יש לו תשובה מיוסדת ומבוססת היטב ותמיד באופן של פשטות״.

בספרו ״מכמני עוזיאל״ מתגלה לא רק הדרשן והמטיף אלא גם איש המעשה: הוא לוהט ובוער כאש, כשהוא מלא רגש ושירה.

הוא השאיר בכתב־יד: ״דרושי עוזיאל״ ו״הגיוני עוזיאל״ על מחקרים פילוסופיים.

הרה״ג עוזיאל נפטר ביום כ״ד באלול תשי״ג (4.9.1953) והובא לקבורה ביום הראשון בשבוע, כ״ו באלול (6.9.1953) בהלויה ממלכתית כי כל העם, בלי הבדל עדה, מפלגה או זרם, ראה בו רב נאור, רועה־נאמן שהצטיין באהבה מובלטת לכל יהודי ולעם ישראל כלו.

הראשונים לציון, אברהם אלמליח– הרה״ג בן־ציון מאיר חי עוזיאל

מסאפי לצפת – ברוך מאירי

זהו סיפור אהבה על נער, בן 17, אשר החליט ללכד סבים כששים נערות ונערים, בעיר סאפי במרוקו, להכשירם במסגרת מיוחדת בצרפת ולעלות איתם להתיישבות בנגב.

הנער ממרוקו, אהרון(רפאל) נחמיאם, גדל וצמח על אדמת המולדת, אשר אותה כה אהב. כושר המנהיגות, שניכר בכל אשר פנה, בא לביטוי בשורה ארוכה של תפקידים שמילא: מזכיר מושב רמות נפתלי, מזכיר מועצת פועלי צפת, ראש עיריית צפת, ח״כ וסגן יו״ר הכנסת, חבר הנהלת הפדרציה הספרדית הישראלית והעולמית, יו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר בית נבחרי ההסתדרות ויו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל.

יהדות מרוקו: בין אירופה לאפריקה

מרוקו, בהיותה נקודת מפגש בין יבשות ותרבויות, דומה בכך לארץ ישראל – כמוה גם היא הייתה נתונה, ולמעשה עדיין נתונה, להשפעות מערביות, ומאידך חיה ונושמת תרבות מזרחית-ערבית. עובדה זו השפיעה רבות על תולדותיה ועל תולדות יהודיה. מרוקו נכללת בתחומה של יבשת אפריקה, אך בינה לבין אירופה מפרידה רצועת ים צרה (מצר גיברלטר), ובהיותה חלק מהעולם הערבי הרי שהיא כלולה ב׳מזרח התיכון המורחב׳.

היהודים יוצאי מרוקו נחשבים בישראל לאחת מ׳עדות המזרח', אולם בעבר כונו יהודים אלה דווקא בשם ׳מאגרבים׳ (׳מערביים׳). אמנם תושביה היהודים של מרוקו דיברו בשפה הערבית, אך אירופה הטביעה עליהם את חותמה בתחומים רבים: זיקתם לחכמי ספרד התקיימה זמן רב לפני גירוש היהודים מארץ זו, לא מעטים מהם היו דוברי לדינו, ואילו בדורות האחרונים פרחה בקרבם השפעת השפה והתרבות הצרפתית.

העדויות האפיגרפיות הקדומות ביותר שיש בידנו אודות הימצאם של יהודים במרוקו (שנקראה אז ׳מאוריטניה׳) הן מהמאה השלישית לספירה, אך ייתכן שיהודים חיו בארץ זו עוד זמן רב לפני כן. מקור השם ׳מרוקו׳ בא מהעיר מרקש, שנוסדה במאה ה-11. בשנת 536 הנהיג נגדם השלטון הביזנטי אפליות קשות, אולם בשלהי התקופה הביזנטית הוקל מצבם ופליטים יהודים מספרד הוויזיגותית מצאו מקלט במרוקו ומספרם בה הלך וגדל. ההיסטוריון אבן חלדון מספר על שבטים ברבריים שלמים שהתגיירו ולחמו בפולשים המוסלמים, שהחלו להופיע במרוקו במאה ה-7 והשלימו את כיבושה במאה ה-8. מאז ועד היום רובם המכריע של תושבי מרוקו הם מוסלמים, אבל בתוכם ניתן להבחין בין ערבים, שמוצאם מחצי האי ערב, לבין ברברים, שחיו במרוקו מקדמת דנא.

בשנת 740 מרדו כמה שבטים ברברים בחליף שישב בדמשק, ואכן עד המאה ה-17 מלכו במרוקו שושלות ממוצא ברברי.

מעמד היהודים והנוצרים תחת השלטון המוסלמי היה, כבכל ארצות האסלאם, כשל ׳בני חסות׳ (אהל-ד׳מה). דת האסלאם לא נכפתה עליהם, אך הם חויבו במס מיוחד ובהגבלות נוספות, שהיקפן השתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה.

בימי האידריסים היה מצבם של היהודים טוב. אידריס השני פתח בפני היהודים את בירתו החדשה, פאס, ובמאה ה-11 היו רוב תושביה יהודים. אך דווקא במאה זו, עם עליית שושלת המוראביטון, הורע מצב היהודים שם והוסיף והידרדר בתקופת המווחידון. שושלת זו הייתה ידועה בקנאותה הדתית וביקשה לכפות את האסלאם על כל נתיניה. בעקבות זאת נעלמה הנצרות ממרוקו – שגם כך הייתה מועטה – כמעט כליל, ואילו היהודים ידעו תקופת חורבן, שמד ודלדול. אברהם אבן עזרא מונה עשרים ושלוש קהילות יהודיות שחרבו. רבים מהם נהרגו על קידוש השם (ביניהם רבי יהודה הכוהן אבן סוסאן מפאס). אלפי יהודים המירו דתם, חלקם רק למראית עין, ואחרים עזבו את מרוקו(ביניהם בני משפחת הרמב״ם). הנותרים חויבו לחיות בגטאות ולענוד אות קלון.

תקופת הגזרות הסתיימה באמצע המאה ה-13, עם עלייתה של שושלת מרין, שבימיה התפתחה התרבות היהודית במרוקו ונוסדו ישיבות רבות. אט-אט נוצרה שכבה דקה של ׳יהודי חצר׳ בעלי מעמד מכובד, שהועסקו כמתורגמנים, כשגרירים או כמוכסים, אך הרוב המכריע של יהדות מרוקו עסק במלאכות שנחשבו ׳בזויות׳ בעיני המוסלמים (רוכלים, צורפים, חייטים, צבעים ועוד). אומנות אחת, ייצור מסרקות ברזל (ששימשו לעיבוד צמר הכבשים), נחשבה כמונופול יהודי.

יש לציין, שבכל התקופות הפכו היהודים שעיר לעזאזל, למשל, בעת בצורת, רעב, חילופי שושלות ומרידות שבטים. אחת התואנות להתערבותן של מעצמות אירופה במרוקו בפרט, ובצפון אפריקה בכלל, הייתה הגנה על היהודים שחיו שם.

בשנת 1492 גורשו היהודים מספרד ורבים מהם מצאו מקלט במרוקו הסמוכה. השפעתם בקרב מארחיהם הייתה מכרעת; עד העת האחרונה היו לא מעטים מיהודי מרוקו דוברי לדינו. כמה מחכמי ספרד תיקנו במחצית המאה ה-16 את ׳תקנות פאס׳ – מעין קודקס חוקים המסדיר את ניהולה של הקהילה היהודית בעיר זו(במהלך הזמן אומצו התקנות גם בשאר הקהילות). בראש הקהילה עמדה ׳מועצת טובי העיר׳, שמנתה שבעה חברים, אחד מהם נשא בתואר ׳נגיד׳.

בשנת 1500 בקירוב ביקר ׳ליאון האשכנזי', מוסלמי שהתנצר, בעיר סאפי, שם מצא כמאה משפחות (על פי מאמרו של אליעזר בשן, ׳ברית', 22). באותה עת הייתה סאפי נתונה למרותו של קאיד ברברי, שמשל תחת חסותה של פורטוגל.

במאות ה-15 וה-16 כונו יהודי סאפי ׳טאג׳ר אל-שולטן׳, וזאת בשל היותם מקורבים למלך. רובם שימשו כסוחרים מטעמו, דבר שהקנה להם מעמד מיוחד בקרב הברברים שחיו באזור.

באותה עת היה הרב אברהם בן זמירו זצ״ל הדמות הבולטת בקרב יהודי סאפי. גדולתו באה לביטוי בעיקר במנהיגותו הרוחנית. יהודי העיר ידעו להעריך עובדה זו ודאגו עם מותו ומות ששת ילדיו להפוך את מקום קבורתם לאתר עלייה לרגל (׳קבר שבעת בני זמירו׳). יכולותיו של הרב בן־זמירו זצ״ל והקדושה שאפפה אותו הפכו לנחלתם של כלל יהודי מרוקו, אשר ייחסו לו סגולות מאגיות נשגבות. כדאי להדגיש, שאף המוסלמים נהגו לעלות לקברו במטרה לזכות בברכתו של הצדיק. אהרון נחמיאס העלה השערה מעניינת; לפיה השם ׳זמירו׳ מקורו בעיר זמורה (Zemoura)בגבול ספרד-פורטוגל, שבה ביקר בשנת 1983.

במאמרו של פרופסור בשן מובאת עדות מאלפת ונדירה של רב חובל אמריקני, יליד 1777, אשר אנייתו נטרפה בחוף מרוקו בשנת 1815. ביומנו מובא בין השאר תיאור מפורט אודות סאפי ויהודיה. באותה תקופה הייתה העיר קטנה ומוקפת חומה, ולכן היקף המסחר בה היה מצומצם, דבר שהשפיע לרעה על מצבם של היהודים. רב החובל האמריקני נתקל בבית אחד שבו נדחסו קרוב לעשרים משפחות יהודיות שסבלו ממצוקה קשה ביותר. בהמשך ביקר ב׳בית קדוש׳ והתבקש לשלם דולר אחד עם כניסתו. הכסף, נאמר לו, מיועד לשיפוץ המקום. מניחים כי מדובר בקבריהם של בני זמירו.

בין השנים 1895-1912 ידעה מרוקו פעילות ציונית ענפה ומרתקת. היא ׳הדביקה׳ בכך גם את יהודי אלג׳יריה, שדאגו לשלוח לקונגרס הציוני הראשון בבאזל (בשנת 1897) את מ׳ אטלי, שהיה למעשה נציג המגרב היחיד בקונגרס.

בשנת 1900 הוקמו במרוקו, בערים טטואן ומוגאדור, אגודות שיבת ציון הראשונות. הסוחר היהודי דוד בוחבוט ממוגאדור הודיע להרצל על הפצת השקל הציוני בכל רחבי המדינה.

באותה שנה גם נפתח בית הספר הראשון של אליאנס מטעם אגודת כי״ח (כל ישראל חברים) בסאפי. היה זה בית הספר היהודי הראשון בעיר זו שבו נלמדו מקצועות עיוניים ומקצועיים, ולא רק תורה.

אגודת חיבת ציון בסאפי נוסדה בשנת 1903, ובראשה עמדו מאיר בר-ששת ויעקב מורסיאנו. השניים כתבו ב-17 במרס 1903, בכתב רש״י יפה להפליא (ראה צילום), מכתב ל״הדרת הנשיא המרומם, אוהב עמו, פאר לאומה ונשיא אלוקים, תיאודור הרצל.״ הכותבים מספרים כי התוודעו למושג ׳ציונות׳ מתוך קריאה בעיתונים ׳המליץ׳ ו׳היהודי׳.

בהמשך המכתב נאמר: ״…עוד אין לנו מושג נכון וידיעה ברורה בכל הנוגע לציונות. אין לנו שום ספר שיגיה אור על אי ידיעתנו ויבאר לנו מהי הציונות ומה טיבה. אין אתנו יודע על מה אדניה הוטבעו, ורק את השם שמענו ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו…

״בדעתנו, לאושרנו, כי הדר גאונו הוא מחולל הרעיון ומולידו, והוא גם אבי הציונות בכלל. הננו מרהיבים בנפשנו עוז לגשת במכתבנו זה לפני שיח הוד תפארתו, לבקש מלפניו כי ממרום שבתו ייתן לו, למזכירו הנאמן, לבאר לנו בכתב את כל הנחוץ לנו לדעת מהי הציונות ולהביננו בינה איך ובמה נוכל גם אנחנו לעזור לפי כוחנו בבניין המפעל הגדול הזה. וגם לשוח לנו את הספר היקר ׳מדינת היהודים׳ בתרגום עברי, וכל הספרים המגיהים אור על הציונות הכתובים עברית. נכונים אנו לשלם מחירם אשר יושת עלינו…״

המכתב מסאפי עשה רושם רב על הרצל. הוא הורה למזכירו לשלוח בדחיפות את החומר המבוקש, אלא שהתשובה נשלחה ב… יידיש. לא עזרו מחאותיהם של ראשי הקהילה היהודית בסאפי – חומר הסברה ומכתבים ביידיש הוסיפו להישלח למרוקו מהנהלת הקונגרס הציוני. בסופו של דבר נאלץ מזכיר אגודת בני ציון בקזבלנקה לשבת ולכתוב מכתב חריף שבו נאמר: ״מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה. בשמי ובשם חבריי נבקש מכם לא לכתוב לנו עוד בשפה זרה, כי אם בשפת קודשנו, היקרה לנו מזהב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות? הן היו בעוכרינו לבולל אותנו לעשות כנוכרים. לכן כתבו לנו בשפה העברית, ומה לנו לחבק חיק נוכרייה?״

הבקשה לא נענתה. ייתכן שדבר זה מעיד, יותר מכול, על העובדה שראשי ההסתדרות הציונית לא ייחסו באותה עת חשיבות מרובה לפעילות הציונית בצפון אפריקה.

מותו של הרצל, ולאחר מכן פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הביאו בעקבותיהם לניתוק מוחלט בין יהודי צפון אפריקה לבין ההנהלה הציונית. עד למחצית שנות העשרים לא טרחה ההנהלה הציונית לשלוח למרוקו אפילו שליח אחד בעל שיעור קומה. הפעילות הציונית במרוקו התחדשה רק בשנת 1909, ביוזמתם של צעירים יהודים ממשפחות אמידות.

מצבם של יהודי מרוקו הורע במידה מסוימת עם כיבוש אלג׳יריה על-ידי הצרפתים. בשנת 1912 כפו הצרפתים ׳הסכם׳ על שולטן מרוקו מולאי חפד לפיו הפכו למעשה לאדוני הארץ, כשהשולטן שומר על תוארו בלבד.

החל משנת 1921 החלו יהודי מרוקו ליטול חלק קבוע בקונגרסים הציוניים. אולם, מסתבר שהייתה זו השתתפות סבילה: שפת הקונגרסים הייתה יידיש או גרמנית, ואיש בהנהלה הציונית לא טרח להסביר לצירים מצפון אפריקה את נושאי הדיון או את תכניו. גם השלטון הצרפתי לא עודד פעילות ציונית ברחבי מרוקו. בשנת 1919 אסר המושל הוברט ליוטיי על פתיחתה של אגודה ציונית בקזבלנקה ומנע את הפצתו של עיתון ׳העולם׳, שיצא לאור בשפה העברית. בשנת 1923 נסגר סניף התנועה הציונית בפאס, ושנה לאחר מכן נאסרה הפעילות הציונית בכל רחבי המדינה. הגבלות אלו לא הוסרו גם כשהפכה התנועה הציונית במרוקו לחלק מהפדרציה הציונית בפריז. לפיכך, יהודי מרוקו נאלצו להזעיק לעזרתם שני יהודים ידועי שם – ליאון בלום (לימים ראש ממשלת צרפת) והמשפטן המפורסם רנה קסאן. הללו מיהרו להיפגש עם שר החוץ הצרפתי ולשטוח בפניו את זעקתם, אך ההגבלות הקשות הוסרו רק בחלקן. בשנת 1926 נפתח בקזבלנקה מועדון להפצת השפה העברית; הקרן הקיימת לישראל הורשתה לגייס תרומות; הופיע עיתון מצויר בשפה הצרפתית ואף נפתח סניף של אגודת מכבי. ברם, עידוד העלייה לארץ ישראל, נשמת אפה של הציונות, עדיין היה אסור בתכלית.

מסאפי לצפת – ברוך מאירי- יהדות מרוקו: בין אירופה לאפריקה

"אתם נצבים היום כולכם,

 לפני יהוה אלהיכם" (דב' כט, ט).

"א-ת-ם" = אותיות א-מ-ת.

"נ-צ-ב-י-ם" = מתייצבים לדין בראש השנה.

"ה-י-ו-ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = שמו של ר"ה בתורה.

"כ-ו-ל-כ-ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין – "לפני יהוה אלהיכם".

 

"והשבות אל לבבך… ושבת עד יהוה אלוהיך…

          ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך…

ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך,

 לאהבה את יהוה אלהיך

בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך" (דברים. ל, א- ו)

 

                     התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו

 (הרב קוק, אורות התשובה ו ב).

 

ברגע שהאדם ניצב מול הא-מ-ת הפנימית שלו ושב בתשובה,

הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו –

 ובכך הוא זוכה להתייצב לדין

בפני הקב'ה בראש השנה ויוצא זכאי,

 כדברי רבנו-אור החיים-הק':

"כי להיותם לפני ה' – ניצבו ונשאו ראשם".

בראש השנה, יכול כל אחד מאתנו לקבוע לעצמו את מצבו

הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה, ע"י תשובה מאהבה.

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

במשך השנה, נמצאים אנו בתנועה מתמדת. בר"ה, ניצבים אנו זקופים בפני ה'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מה כוונת התורה בביטוי 'אתם ניצבים'?

ב. מדוע הכתוב מפרט: 'ראשיכם שבטיכם, זקניכם וכו', ולא מסתפק בביטוי 'כולכם'?

ג. מדוע יש צורך בברית חדשה – 'לעוברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (דב' כט יא). הרי בפרשה הקודמת 'כי תבוא', נחתמה ברית בין הקב"ה לישראל, כנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דב', כט ח). 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "ניצבים": "ומעתה, באנו להבין מאמר 'אתם ניצבים', שהכוונה היא על דרך אומרו: 'הניצב על הקוצרים', לשון מינוי", במשמעות של מנהיג מכובד הניצב על משמרתו, כדוגמת בועז השופט במגילת רות, "הניצב על הקוצרים"  (מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד ומחייב כלפי העובדים.

 מעמד "הניצבים", מלווה אותנו במעמד החופה כאשר החתן והכלה ניצבים בטקס מתוך שמחה המהולה ביראת הרוממות, מגודל המעמד המחייב והמרגש.

במהלך הטקס, הרב המקדש קורא את הכתובה לעיני ואזני כל המסובים, כדי להדגיש את מחויבות סעיפיה אצל בני הזוג.

גם במשטרה, דרגת 'ניצב' מהווה דרגה גבוהה, אליה שואף להגיע כל שוטר, כאשר מעליה, ניצב רב ניצב – המשטרה, הממונה על כלל השוטרים. דרגות הניצב ורב ניצב, מסמלות את אחריות התפקיד הניצב על כתפיהם.

 

כ"כ במעמד הברית בין הקב"ה לעמ"י בפרשתנו: פס' יב. "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  יג. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם, אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת . יד. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (יב-יד).

 

הכתוב רומז גם לנשמותינו – "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". במידה וננצל את פריבילגיית התשוב-ה = ונשוב אל ה' אלוקינו באמת ובתמים, נוכל להתייצב לדין בפני ה' בר"ה, בבחינת – "אתם ניצבים היום", ולהיכתב בספר החיים של צדיקים וחסידים בר"ה. אחרי כן, נוכל ללכת שמחים וטובי לב, בבחינת שם הפרשה הבאה: "וילך".

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: עשיית רע, גורמת לשפלות והנמכת ראש. עשיית טוב לעומת זאת, גורמת להתייצבות והזדקפות בקומה זקופה כדברי קדשו בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל – "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמות ל, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על השאלות ב' ג': רבנו מסדר את המתייצבים לפני ה' לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר במידה ולא יפעילו את השפעתם וסמכותם, הם ישאו באחריות לחטאי האחרים.

רבנו מדבר על הערבות ההדדית בין חלקי העם. וכדברי קדשו: "ונראה, כי כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'", כפי שנאמר בהמשך "הנסתרות ליהוה אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט כח). כלומר, על העבירות הנעשות בסתר, העוברים נענשים בהתאם, כל אחד לפי חטאו. ואילו בעבירות הגלויות, נכנס ההיבט של הערבות ההדדית. וזה בעצם החידוש בברית הנוספת בפרשתנו ככתוב "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו" (דב' כט יא), בנוסף לברית שנחתמה בפרשת "כי תבוא", בה כל אחד אחראי למעשיו, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק:

 

"ראשיכם" – ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות. 

"שבטיכם" – ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו.

זקניכם ושוטריכם" – כל זקן = חכם, מתחייב על משפחתו הרחבה והמסועפת.

"איש ישראל" – כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו-אוה"ח-הק'. ניצבים כט, ט).

דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב).

לגבי נשים, ילדים וגרים, אומר רבנו: "ואין הם נתפסים על אחרים. שהטף אינם בני דעה. הנשים כמו כן. הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל". לכן, סידר אותם הכתוב בפס' נפרד, כדברי קדשו.

 

 מעניינת העובדה שמשה רבנו הקדים את המנהיגים = "ראשיכם", ואח"כ את הזקנים = תלמידי חכמים, ואילו אצל יהושע נאמר: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לזקני ישראל, ולראשיו, ולשופטיו, ולשוטריו" (יהושע כד א). כלומר, יהושע הקדים את הזקנים לפני המנהיגים, בניגוד למשה רבו.

הירושלמי (הוריות פרק ג הלכה ד) דן בנושא, והוא מעלה כמה אפשרויות.

אחת התשובות, להבדל בין יהושע למשה: "משה על ידי שהיו כולם תלמידיו, הקדים ראשים לזקנים, יהושע ע"י שלא היו כולם תלמידיו, הקדים זקנים לראשים". משה, כאיש האלוקים שהזקנים היו תלמידיו, הקדים דווקא את המנהיגים ולא את הזקנים שהיו החוג המקורב אליו, כדי למנוע לזות שפתיים שהוא מעדיף את המקורבים. אותו עיקרון הנחה גם את יהושע, שהיה מנהיג מדיני וצבאי, והעדיף למנות את הזקנים שאינם מהחוג המקורב אליו, כדי למנוע רינונים.

 

מסר אמוני:

 עד כמה חשוב לצאת לא רק ידי חובת ה',

אלא גם ידי חובת בני אדם,

 בבחינת הכתוב "והייתם נקיים מה' – ומישראל" (במ' לב כב).

 

הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם {המזמן} הקורא לתשובה" (אורות התשובה ו, ב).

המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה בחודש אלול. לכן, נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר – עמד שם". כלומר, אברהם עמד והתפלל לה' ונענה.

הביטוי "היום" בפס' הראשון "אתם ניצבים היום", רומז לשמו של ראש השנה – "יום תרועה יהיה לכם".

 

"הנסתרות ליהוה אלהינו –

                והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים ל כח).

                   "כל ישראל – ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א).

 

המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת הברכות והקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש – בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט, כח).

רש"י ורבנו-אוה"ח-הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות ליהוה אלהינו",  ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפס': "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעמ"י בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו, אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (ניצבים כט, יא) לבין הברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה יהוה את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב" (כי תבוא כט סט) וכדברי קודשו:

"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… – פירוש, היא תשובת ישראל למשה. שהנסתרות לא יתחייבו בהן, אבל הנגלות, קיימו וקיבלו עליהם הערבות. ואמרו ולבנינו עד עולם". כלומר, בברית הקודמת בפרשת "כי תבוא", הם קיבלו עליהם רק את הנגלות, ואילו כאן עם כניסתם לארץ, הם קבלו עליהם ועל זרעם את הערבות ההדדית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הגלות והגאולה בפרשת ניצבים.

 

הרמב"ם  אומר: פרשת ניצבים מתמצתת את "כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" (הלכות מלכים יא, א), העתידים לבוא על ארץ ישראל ועל עמ"י בשנות הגלות, ובזמן הגאולה.

על מצב ארץ ישראל בגלות נאמר: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחוריכם… וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה יהוה בה: גופרית ומלח שרפה כל ארצה – לא תיזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה… על אשר עזבו את ברית יהוה… ויחר אף יהוה בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה" (דב' כט, כא – כז).

אכן, רואים אנו שלאורך 1900 שנות גלות, הארץ הייתה חרבה, עד לדורנו.

 

על הגאולה שתבוא אחרי התשובה נאמר:

 "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים… והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והטיבך והרבך מאבותיך… ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך, ועל שונאיך אשר רדפוך… כי תשמע בקול יהוה אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה – כי תשוב אל יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דב' ל, א י).

אכן, דורנו זוכה לשוב אל הארץ הנותנת פריה בשפע, בבחינת "ארץ זבת חלב ודבש", וזוכה לראות את היכלי התורה המעטרים את ערי ארצנו, ובראשם ירושלים עיר קדשנו ותורתנו.

דורנו גם זוכה לראות איך הקב"ה נוקם באויבינו – "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך" (ל, ז).

 

 

 

הצדיקים, הרשעים, והבינונים,

ביום הדין והנורא – בראש השנה.

 

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים.

א. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לחיים;

ב. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים למיתה;

ג. בינונים – תלויים ועומדים מר"ה עד יום הכיפור. זכו – נכתבים לחיים. לא זכו – נכתבים למיתה" (ר. השנה טז ע"ב).

רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.

הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה", הכוונה לחיי עולם הבא.

הרא"ש: לעיתים, ה' גוזר על הצדיק יסורים או מיתה בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיו, ובכך יזכה להגיע ישירות לגן עדן. חלק מהרשעים לעומת זאת, מקבל את שכרו בעולם הזה על מעט המצוות שקיים, דבר המסביר מדוע רשעים ממשיכים לחיות, ולעיתים אף בכבוד, כאשר חלק מהצדיקים סובל, בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (ברכות ז ע"א).

 

שני מרכיבי התשובה העיקריים

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' בפרשת "ניצבים".

 

שלב א:  "והשיבות אל לבבך – בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה" (דב' ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי התשובה כמפורט להלן.

 את ההתעוררות לתשובה, ניתן ללמוד מכך שעמ"י הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל חטאיו, ולכן מוזכרת בפס' מצות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך".

 

שלב ב:  "ושבת עד יהוה אלהיך" (דב' ל, ב), "והתשובה לפני ה' – להיטיב דרכיו". (רבנו-אוה"ח-הק'). בכך שיקבל על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.

 

 

סוגי העבירות בהן אנו נכשלים:

  א. ביטול תורה. ג. ביטול מצוות עשה. ב. מצוות לא תעשה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל  מדוע נאמרו הפס': "ומל יהוה אלהיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו), וכן הפס': "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה, ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" (ל, ח). הרי מצות התשובה נאמרה קודם לכן בפס': "ושבת עד יהוה אלהיך"?

 

 את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפס', ולכן הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.

א. ביטול תורה – ועל כך נאמר: "ושבת עד יהוה אלהיך – ושמעת בקולו". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל ידו זוכים לרשת את הארץ, ולכן נאמר בהמשך: "ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות, עקב ההתמסרות בלימוד תורתנו הקדושה. על כך, יש על מה לשוב בתשובה, היות וכמה זמן אנו מקדישים ללימוד תורה, כאשר הקב"ה מבקש מאתנו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).

 

ב. עובר על מצוות לא תעשה – על כך נאמר: "ומל יהוה אלהיך את לבבך". האדם עובר על מצוות לא תעשה כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעמ"י: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את כל האלות על אויביך". ולכן מן הראוי שניזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם" , ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".

רבנו-אוה"ח-הק' מסיים את דבריו באהבת ה' (ל, ו).

"לאהבה את ה': פירוש, שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך, בנעימים ידידות חיבת אלהיך.

 ויִחֵד שכר לזה – שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאומרו ונתן… על אויביך".

 

ג  ביטול מצוות עשה – ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה –  ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך – בפרי בטנך ובפרי אדמתך". "פרי בטנך": צאצאים טהורים – אוהבי ה' ותורתו כדברי השיר:

"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים / אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים /

ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים / ובכל מלאכת עבודת הבורא".

 

המסר האמוני: עלינו להיזהר בקיום מצוות עשה, החל ממצות לימוד תורה

 השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצות "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".

 

 

תהליך התשובה – במשנת הרמב"ם:

                                 הימים הנוראים והתשובה מאהבה.

 

השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.

 הרמב"ם – הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת,   ולהלן דברי קודשו:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב רשע – דרכו, ואיש און – מחשבותיו" (ישעיה נה ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות/נים אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).  

רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא ישעיה: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". (ישעיה נה ז).

 

 

 

 

 

שלבי התשובה – במשנת הרמב"ם:

 

א. עזיבת החטא:  כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.

 את זאת הוא לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} – ואיש און מחשבותיו" {מחשבתו הרעה}.

ב. חרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יישוב לזה החטא לעולם ככתוב: "ולא נאמר עוד – אלהינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה:  חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.

ג. וידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.

 הרמב"ם כותב בפרק א' על חובת הווידוי:

"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו – חייב להתוודות לפני ה-אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

"איזוהי תשובה גמורה – {תשובת המשקל}.  כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה".

 

בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:

• "יעזוב רשע דרכו" – יעזוב את המעשה הרע.
• ואיש און מחשבותיו" – יתחרט גם על שחשב להרע.
• "וירחמהו יהוה"– אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות – לזכויות.
• "כי ירבה לסלוח" – חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות  לשגגות בלבד.

 

החתירה אל האות ה"א

בתהליך התשובה התשוב – ה.

 

"אלה תולדות השמים בהבראם = בה' בראם. העולם נברא ב-ה'.

רש"י: האות ה' פתוחה למטה והרוצה לצאת לתרבות רעה – יוכל. והרוצה לחזור בתשובה – יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש לאות ה' תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשוב בתשובה. (ע"פ תומר דבורה לרבנו משה קורדברו).

תשובה = תשוב – ה = לשוב אל ה'.

ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י-ה-ו-ה.

הה' הראשונה – מסמלת תשובה עליונה, העוסקת ברובד התודעה וההבנה, כנגד ספירת הבינה.

הה' השניה – מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות.

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:

"מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה).

הפיה של השופר דרכה נושפים, צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה, דבר המסמל שעם קיום מצות השופר, הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר… למרחב י-ה" – למרחב האלוקי המוגן.

 

א.  השופר במקורות:

 

• "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם" (במ, כ"ט, א).

מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצוה.

• "בחודש השביעי באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד).

 כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים – אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה".

• "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד).

"בכסה" – בר"ה הירח מכוסה.  המילה בפס' "חגנו", רומזת לג' הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דב' טז טז). על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, לראות את פני השכינה.

בר"ה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי הנביא חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב).

ד. "למנצח לבני קרח מזמור… עלה אלוהים בתרועה, יהוה בקול שופר" (תהילים מ"ז. א, ו).

את המזמור הנ"ל, אותו אמרו בני קרח כשחזרו בתשובה, אומרים אנו שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפס': "עלה אלהים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים – בבחינת הוי-ה: "יהוה בקול שופר".

 הזהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב).

 

• תקיעת שופר וטעמיה.

"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).

"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).

"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תקעו".

השופר מוציא קולות ללא מילים – כנ"ל אצלנו,

חייבים לזעוק מכל הלב לאבינו שבשמים.

 

א. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים

למצוות השופר בראש השנה.

 

א. היום, תחילת הבריאה העיקרית. הקב"ה ברא את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופר – הריעו לפני המלך יהוה"  (תהילים, צ"ח).

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר {אל יתלונן} על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז – "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם" (יחזקאל ל"ג).

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').
ח. להזכיר את יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום יהוה הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום יהוה… יום שופר ותרועה" (צפניה, א').
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים" (ישעיה, כ"ג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

ב. קולות השופר –

         מעוררים לתשובה כדברי הרמב"ם (1138-1204)

 

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו:

 "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"

 

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא" (עמוס ג, ח).

הקב"ה מושל בעולם – ומשל האריה.

• ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

 

בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו, ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם, שני ימי ר"ה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזהר (מסירת הפתקאות).

אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את הנוכחות האלוקית בתוכנו ובקרבנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומז לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרֵע = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

 

להתבשם באור החיים – למוצשק.

 

                                   לרבנו ישראל "בעל שם טוב" – ותלמידו.

"וצדיק באמונתו יחיה" – כוחה של האמונה בה'.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות, נהג כדרכו בקודש, להתבודד עם תלמידיו ביערות. יום אחד, הוא לקח אתו את אחד מתלמידיו כדי ללמדו מהו כוחה של אמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב,ד). לאחר הליכה ממושכת, התלמיד צמא, והמים אין. רבי! פנה התלמיד אל רבו: "צמא אני, ומבקש אני להרוות את צימאוני במעט מים". הבעש"ט ענה לו: "עם מעט סבלנות ואמונה בה', תשועת ה' כהרף עין. עוד נזכה לברך את ברכת "שהכל נהיה בדברו". התלמיד קיבל את דברי הרב, והמשיך בדרכו לצידו של רבו.

 

קרני השמש החמימים של שעת הצהרים, היכו בראשו של התלמיד עד שהתקשה בדרכו. ושוב הוא פונה אל רבו: "הוי כל צמא – לכו למים". כך אמר הנביא ישעיה. תעשה נס רבי, שנזכה לכמה לגימות מים".

הבעש"ט, במקום לענות תשובה לתלמידו, הוא הצביע על דמות המתקרבת אליהם. התלמיד נתן צעקה גדולה, לאחר שראה שהאיש נושא על כתפיו שני דליים של מים. האיש התקרב אליהם ונעצר לידם, כדי לנוח מעט מתלאות הדרך. הבעש"ט ביקש מהאיש למכור להם כמה כוסות מים, ואכן הוא הסכים.

התלמיד ורבו הרוו את צימאונם. בטרם קם "שר המשקים = לגראב" ללכת לדרכו, שאל אותו הבעש"ט: "מאין באת, ולאן אתה הולך?". האיש ענה לו: "עובד אני כעבד אצל הפריץ. משום מה הפריץ השתגע היום, ודרש ממני להביא לו מים ממעיין רחוק, למרות שישנם מעיינות בקרבתנו. לפריץ כידוע, אי אפשר לסרב, לכן צעדתי דרך ארוכה ומתישה כדי להגיע למעיין, וכעת אני עושה את דרכי בחזרה לפריץ.

 

הבעש"ט אמר לתלמידו כהאי לישנא: "כבר מימי בראשית, הקב"ה ידע על בעיית הצמא שלך, והכין עבורך פתרון. כמו שהקב"ה ניסה את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וכן את אבותינו במדבר ככתוב: "המאכילך מן במדבר… למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דב' ח א), כך גם אצלך, הקב"ה רצה לנסותך כדי לחשל את אמונתך, ולכן הביא אותך לידי צמא, כאשר באופק לא נראה שום פתרון לבעיה, בגלל שנמצאים אנו במדבר. התפללנו יחד לקב"ה, והנה הישועה הגיעה דרך הפריץ שכביכול השתגע, ושלח את עבדו למעיין מרוחק, כדי שיפגוש אותנו על אם הדרך, עם שני דליים מים.

 

המסר האמוני של הסיפור:

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" כדברי חבקוק הנביא. הקב"ה איננו משיב ריקם תפילת כל אדם, בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א). מטרת המניעות היא לנסותנו, כדי לחשל את אמונתנו (רמב"ן).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צדיק וישר הוא" (דב' לב, ד): "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו: 'צדיק יהוה בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו' (תהילים קמה, יז).. פירוש, כשהוא בא להדריך דבר, {לדון את האדם}, הוא מדריכו על קו הדין, {בבחינת 'צדיק ה' בכל דרכיו'}. אבל 'במעשיו', פירוש: בשעת מעשה, כשבא {האדם} ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

לקראת ראש השנה הבעל"ט,

ברכת שנה טובה ומבורכת בברכת "ובאו עליך – כל הברכות האלה והשיגוך",

לאוהבי ולומדי "תורת אלוקים חיים" של עט"ר רבנו חיים בן עטר ע"ה.

ביקרא דאורייתא – משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

כמה וכמה ספרים קדושים וחשובים, חיבר הרי״ף – רבי ׳אשיהו זיע״א. ביניהם; ״כסף נבחר״, אשר יצא לאור בשנת שע״ו בדפוס של אברהם אשכנזי בדמשק. ספר זה מכיל דרשות על התורה. בשל אי הצלחה בהדפסה, הדפיס הרי״ף שוב את הספר בשנת שפ״א בוונציה.

״כסף מזוקק״, גם הוא ספר על פרשיות התורה, על פ׳ דרך הדרש. ספר זה יצא לאור בשנת שפ״ח בוונציה.

כמו כן חיבר את הספרים ״כסף צרוף״, פירוש על משלי, אשר הודפס באמסטרדם בשנת שפ״ט. פירוש על איכה בשם ״כסף נמאס״, שלא נדפס עד היום. וספר שאלות ותשובות על ארבעה טורים בשם ״נבחר מכסף״. ספר זה נכתב לפני כארבע מאות שנה, ובמשך שנים רבות נותר בכתב יד, כפי שהעיד בזה מרן החיד״א זיע״א בספרו שם הגדולים אות יו"ד, שהגאון המחבר ז״ל חיבר ספר שו"ת ועודנו בכתב יד, כי בזמנו עוד לא הודפס. ורק בשנת תרכ״ט ראה אור עולם בארםצובא (חאלב) שבסוריה, ע״׳ המו״ל רבי אליהו ח׳ בן אברהם ששון.

הטעם לשימוש החוזר במילת ״כסף״ בשמות ספריו, מפני שהמילה ״כסף’ היא משורש  המילה ’נכסף״. כשם שאדם רגיל נכסף ומתאווה לכסף, כך היה הרב המחבר זיע"א נכסף ללימוד התורה הקדושה ולקיום מצוותיה. בבחינת ״טוב ל׳ תורת פיך מאלפי זהב וכסף״.

כפי שביאר זאת מו"ר שליט״א, בטוב טעם ודעת:

כי באמת, כיצד  האדם יכול לדעת אם הוא אוהב את ה^, באמת ובתמים?

לאחר כמאה ועשרים, האדם עלול לגלות שהוא כלל לא היה עובד את ה׳ באמת וח״ו יראו לו ההיפך שהכל היה מן השפה ולחוץ, והוא עשה מסירות נפש להבלי העולם הזה!

לדוגמא: אדם שצריך לטוס למקום מסו״ם, יקום בבוקר מוקדם כדי שלא יאחר את הטיסה, האם הוא יעשה אותם המאמצים כדי לקום כל יום לתפילה בזמן? האם העניינים האישיים קודמים ואילו עניני עבודת ה׳ הם במקום השני?

כל אדם ואדם צריך להיות נכסף כל העת לעבודת ה׳, מתאווה לעשות את רצון ה' כמאמר דוד המלך ע־ה: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳ לבי ובשרי ירננו לא-ל ח׳״.

בשבח הספר ״כסף צרוף״

מן הראוי לצטט כאן מספר שורות, מתוך ההקדמה שכתב רב׳ אשיהו פינטו זיע״א, לספרו ״כסף צרוף״ – פירוש על משלי. ומספר שורות מדבר׳ ההסכמה שכתבו על הספר רבני קהילת הקודש אשר באמסטרדם.

מעט מן המעט, מתוך הקדמת רב׳ ׳אשיהו פינטו זיע״א:

״אמר הצעיר יאשיהו בן לאדוני גביר ואביר כמוהר״ר יוסף פ׳נטו זלה״ה, יוסיף א-דני שפע ידו המלאה והרחבה, במידה טובה מרובה. ויעשה לי בית נאמן בתי הנפש למצוא דברי (חפץ) באמיתה של תורה, בשפה ברורה, ומשם בארה, לא יחטיא השערה, והפירושים שו״ת שתו השערה. אל הזקנים יושבי על מדין, וסמכו השומעים כל מדין וכל מדין. כ׳ זה כל האדם מבקש ה^, אל אלוקיו ידרוש, ליטול חלק בראש, בתורה הנסוכה מראש״.

״ובחמלת ה’ עלי כנסתי אוצרות כסף בספרי הנבחר, מכסף נבחר, אשר נדפס זה פעמיים. ומי אשר ׳בוחר יחובר אליו ספר מחוקק מכסף מזוקק, אשר כל עוד נפשי לבי ועיני לזכות בו את הרבים, ולהדפיס בעזרת מושיעי משגבי. כ׳ כל עוד נפשי בי לא אתן לעיני תנומה ויהי מה, עד יצא כנוגה צדק׳ אשר ינער בשמשי ורמשי הלוא מצער היא ותחי נפש׳״.

״ויהי מתוק בפי כדבש מצוף, ויה׳ שמו ’כסף צרוף; כ׳ צרפת׳ו כצרוף את הכסף, ובחנתיו כזהב שרים. ועל דבר הכסף אשר נכספה וגם כלתה נפשי לעבוד את ה' אלוקי קדושי, כל ימי היותי על אדמתי, עד מותי, היתה ל׳ נחלתי, בחצרות ה׳ מסתופף, כ׳ יש לכסף מצרף, ויצא לכלי צורף. והיו הדברים לאותות ולמאורות, אמרות ה׳ אמרות טהורות, ׳כסף צרוף׳ ובתוכו אהבה רצוף, מה מתוק כצוף דבש אמרי נועם, בשיח סוד ליראיו, יקרה היא מפנינים. וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים״.

מתוך הסכמת רבני קהילת קודש אמסטרדם:

״בואו ונחזיק טובה להבחור החכם ונבון יצחק בכ"ר משה לופיס פיר״רה, טוב עין הוא יבורך בברכת המוציא, כי קם ונתעודד להוציא לאור תעלומה ספר יקר הערך ’כסף צרוף' אשר הפליא לעשות נברא רבה נודע בשערים שמו, הלוא הוא החכם השלם ראש הדרשנים יאשיהו בכמוהר"ר יוסף פינטו, פירוש על ספר משלי״.

"חיכו ממתקים וכולו מחמדים, בפירושים נעימים מזוקקים שבעתים, בהני מילי מעלייתא דאגרא, דמשכי ליבא, מתבררים ומתלבנים ומתצרפים לאמיתה של תורה״.

כ"ד החותמים פה אמשטרדם יע״א, ג"ל למטמונים, יום שהוכפל בו כי טוב, בסדר ובשנת אלה המצות אשר צוה ה’ את משה לפיק (תפ״ ב). העומדים על התורה ועל העבודה, תוך אמוני עם סגולה ק״ק ספרדים ה"׳, אכי״ר.

דוד ישראל עט – יצחק חיים ן' דנא די בריל

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

מחלוקת שלא לשם שמיים

בעת ביקור שערך הרב חיים פינטו השני זצ״ל בעיר החכמים מאקנס ניגש אליו רב העיר, ושאל אותו כיצד עליו להתנהג בעיר שכולה חכמים וידענים. וכל כך, מכיוון שלא כולם חלקו לו כבוד ורבים היו בעלי פלוגתא שלו.

ענה לו הרב, שהדור הזה לא רוצה לקבל את האמת, ולכך רבות המחלוקות שלא לשם שמיים. אולם, הוסיף, חייב הרב להתנהג לפי האמת שלו, ולנסות להמעיט את המחלוקות עד כמה שרק אפשר. ״לבחירתך לרב העיר על ידי בית דין של מטה קדמה בחירה בבית דין של מעלה, ולכן כל אחד ואחד חייב לקבל ולכבד בחירה זו״, אמר לו הרב.

שעות אחדות לאחר מכן נפגש הר״ ח זצ״ל עם יהודי תלמיד חכם, אשר נהג לצער את רב העיר. הוכיח אותו הצדיק על כך, ואמר לו כי לא זו דרכה של תורה. בנוסף לכך עלול הדבר לפגוע במעמדו ובסמכותו של הרב בעיר, ונמצא כבוד התורה מחולל.

האיש לא התרשם מדברי הצדיק, והחל להשתלח בו: ״מי אתה ומה אתה? לא די שבאת לקבץ נדבות ואתה גם מטיף לי מוסר? קח את הפרוטות שלך וחזור לעירך. אל תיתן לנו עצות איך לחיות כאן את חיינו״.

הרב הבליג על העלבון וביקש לשוחח איתו ביחידות. הוא סירב, ואז ביקש הרב מהנוכחים כי ייצאו מהחדר. אז אמר הרב לעז־הפנים: ״אתה לא צודק בדבריך. יש לי אות, שיוכיח לך כי כפי שדברי נכונים בו – כך הם נכונים בדברים שאמרתי לך. ובכן, האין זה נכון שבתענית אסתר חשת ברע, לקחת פרוסת עוגה ורצית לאוכלה? אלא שבאותו רגע דפקו בדלת, ואתה חששת שמישהו יראה אותך אוכל ביום התענית, והצנעת את העוגה בכיס הגלימה. לאחר מכן התחבאת בחדר קטן, ומרוב בהלה אכלת את העוגה מבלי לברך ואחר כך שתית מים מכד, כשאתה טובל את כל ראשך. מאז אתה סובל ממיחושים בראש״.

האיש שמע ולא האמין. הדברים היו נכונים לפרטי פרטים, ורק הוא עצמו היה עד להם. כיצד יודע הרב את הדברים? הוא מיהר לנשקו על ידו וביקש את סליחתו. לאחר מכן מיהר לצאת החוצה והודיע בהתרגשות לקהל, כי זכות גדולה נפלה להם לארח בקירבם את הצדיק. ״זה איש קדוש ונורא, ויש לכבד אותו. אני כבר נדרתי כי מה שיגזור הוא עלי – אקיים״. לאחר מכן מיהר האיש וערך סעודה גדולה לכבוד הצדיק, ובאותו מעמד התפייס עם רב העיר.

עד לדברים היה הרב אהרון חסין זצ״ל (מחבר ״מטה אהרון״), שכיהן כאב בית דין בעיר מוגאדור.

 

אל נא רפא נא

הרב חיים פינטו הקטן הגיע לקזבלנקה כדי להדפיס את ספרו אצל מוציא לאור ומדפים, הגביר דוד עמאר. כשהיה בביתו סיפר עמאר לאורחו, כי מגיפה קשה, שהשתוללה בעיר, פגעה קשה בשלושה מאחיו, ואלה טרם התאוששו ממנה. רופאים רבים וטובים, שניסו להעלות ארוכה למחלתם, התייאשו ואיבדו כל תקווה להחלמתם.

״לאחר שפניתם לכל הרופאים והתייאשתם אתם פונים אלי כדי שאושיע?״ – שאל. וללא שהיות נכנס לחדר שבו שכבו שלושת החולים, נגע בהם במקלו ואחר להם: ״קומו, אתם בריאים״. והשלושה קמו על רגליהם.

טעמו וראו

בשלב מסויים בחייו עבר הרב חיים פינטו הקטן לעיר קזבלנקה, בלחץ היהודים, שביקשוהו כי ישב בקרבם. כשהגיע יום ההילולה של סבו הקדוש, הר״ ח פינטו זצ״ל, הסתבר להם כי איך בנמצא עראק לכבד בו את האורחים. אחד מהמקורבים לרב התנדב לנסוע לעיר ספי, ולרכוש שם כמה בקבוקים. הימים היו ימי מלחמה, ובנוסף למחסור שהורגש במוצרים מסויימים נאסר בחוק לרכוש או לייצר משקאות חריפים.

הרב הדריך אותו למי לפנות שם, ולהודיע לאיש כי הרב פינטו שלח אותו. הלך האיש, ולמרות המרחק הגדול לספי עשה את הדרך בשלום ושב לקזבלנקה.

ההילולה נערכה, והנאספים התכבדו במשקה החריף. והנה, ערבי שידע מהנעשה, הלשין בפני השלטונות כי היהודים חוגגים עם המשקה האסור. מייד הגיע כוח שוטרים, שהתחילו לחפש בקרב הנאספים.

״מה אתם מחפשים בדיוק?״ – שאל אותם הרב. לאחר שענו לו אמר להם: ״בבקשה, חפשו. אבל, דעו לכם כי עראק לא תמצאו כאן. יש איתנו מים, ורק מים״.

מצאו השוטרים את הבקבוקים, וחשבו כי עלו על תפיסה גדולה. הרב ביקש מהם כי יפתחו את הבקבוקים וייווכחו, כי אכן מדובר במים ולא בעראק. וכך היה.

הנוכחים במקום השתוממו לנוכח הפלא הגדול, שאירע מול עיניהם, כאשר פתחו השוטרים את הבקבוקים, הריחו וטעמו מהם, והודו כי אכן גילו מים. הסתלקו השוטרים משם בבושת פנים, ומיהרו להעניש את הערבי, שמסר להם מידע כוזב.

הנוכחים נשארו במקום, והמשיכו בהילולה. כשהגיעה העת ללגום מהמשקה הלכו לרב ואמרו לו, כי ההילולה לא שלמה עם מים בלבד. אמר להם הרב: ״היהודי שהלך לספי הביא עראק, ולא מים. טעמו וראו״. שתו הנוכחים ״לחיים״, ושוב היה הדבר בעיניהם לפלא: המשקה חזר והפך לעראק, כבתחילה.

 

רבות מחשבות

קבלת פנים חגיגית ערכו ראשי קהילת מקנאס לרב חיים פיוטו הקטן, שהגיע לביקור בעיר עם בנו, רבי מאיר. ראש אב בית הדין בעיר, הרב יהושע ברדוגו, הזמינם לביתו וערך שם סעודה לכבודם, בנוכחות מוזמנים רבים. בתום הסעודה החלו האורחים לתת נדבות ונדרים, איש כמתנת ידו, לאחר שקיבלו ברכה מהרב.

אז התחיל הרב לשוחח עם כל אחד ואחד. לזה אמר כי בכיסו מצוי סכום כזה וכזה, ועליו לתת מעשר ממנו כצדקה לעניים. לשני הטיף מוסר על שהתנהג בצורה לא ישרה עם שותפו, ומהשלישי תבע כי ירבה בצדקה ובגמילות חסדים.

והנה הגיע לאדם ישיש ונשוא פנים, נגע במצחו והתרעם עליו: ״ מדוע עוסק אתה בקבלה? דע לך כי אינך ראוי לעסוק בכך, ואתה עלול, חס ושלום, להתחייב בראשך אם תמשיך כך״. האיש החל לבכות, והבטיח לרב כי יעשה כדבריו ויחדל מלעסוק בקבלה.

אחר כך הסביר הרב למקורביו, כי הבין שהישיש מאמץ את מוחו לעסוק בתורת הקבלה, והוא קרוב לסכנה. משום כך ביקש ממנו שיפסיק, למען ייטב לו ויאריך ימים.

רווח והצלה

שוב נכנס הרב חיים הקטן לדוחק כלכלי, והלך להשתטח על קבר סבו, הרב חיים פינטו זצ״ל. הוא לקח איתו את שמשו, יהודה בן עזר, ולאחר שעלו לקבר הסבא זצ״ל אמר הר״ ח לשמש: ״עתה נלך לדרך פלונית״. השמש השתומם, מכיוון שלא היתה זו הדרך הביתה, אבל חזקה עליו מצוות רבו, ויילכו שניהם יחדיו.

מרחוק הבחינו השניים בחבורת אנשים. ״קשה לדעת מי הם״, אמר השמש, והרב חיים אמר לו: ״יהודים הם, ואחד מהם מביא לי סכום כסף״.

כשהתקרבו השניים אל החבורה פנה הרב אליהם: ״מי הוא זה רפאל לאלוש״? ״אני״, השיב לו האיש.

״אם כן. תן נא לי את הנדר, שנדרת לזכות זקני, הרב חיים זיע״א״. ללא אומר ודברים הוציא האיש את סכום הכסף ונתנו לר״ח.

השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

רכי מרדכי ב״ר עמרם אלנקאוה

רבי מרדכי הוא מו״ר אביו של רבי רפאל אלנקאוה. כאבותיו שימש כדיין ומורה צדק בסאלי וזכה לגדל על ברכיו את בנו הגדול, הרב הגאון רבינו רפאל זצוק״ל.

רבי מסעוד ב״ר עמרם אלנקאוה

מו״ז רבי מסעוד, רבה של סאלי ודיין בעיר, נודע בקדושתו ובחסידותה הקים ישיבה בסאלי וישב רוב שעות היום בישיבה, בבית הכנסת בו התפלל. מישיבתו יצאו תלמידי חכמים גדולים וביניהם רבי רפאל אלנקאוה. כן למדו בישיבתו, בניו רבי עמרם ורבי יוסף ובן אחיו רבי אליהו ואחרים.

רבי מסעוד נזכר באיגרת בשנת התרמ״א וכן מוזכר הוא רבות בשו״ת ״תועפות ראם״ ובשו״ת ״קרני ראם״, שם מזכירו רבי רפאל כמורו ודודו.

מסופר שפעם פנה אליו אדם בבקשה שיסייע לו בענין השידוך. הוא ביקש להשתדך עם אחת מבנות הקהילה, אלא שאביה לא הסכים. רבי מסעוד קרא לאבי הנערה וכאשר המליץ בפניו על החתן, הסכים ונענה בשמחה בגלל המלצת הרב, למרות היות החתן מבוגר בגילו שמח האיש לקיים את ציווי רבו

רבי מסעוד נודע בקרב קהילתו כתלמיד חכם גדול ורב מקובל.

סיפר לי מור אבי זצ״ל, כי רבי אברהם סבח התגורר אצל רבי מסעוד וראהו רוכן על כתבים לאחר חצות הלילה. כשהשכים לתיקון חצות וללימוד, בבחינת ״קומי רני בלילה לראש אשמרות״, היה קורא ״אברהם אברהם״, כשלא ענה לו רבי אברהם הצעיר, הבין שהוא נרדם, הדליק הנר ולמד. פעם אחת ניעור רבי אברהם ושמע את דודו רבי מסעוד קורא לו, הוא לא ענה לו ושם עצמו כישן. לאחר זמן מה מצאו יושב ולומד.

רבי מסעוד נלב״ע בסאלי בכ״ב בחשוון התר״ע, ביומן העיר פאס לרבי שלמה הכהן (א) נכתב:

״יום שני ה׳ בכסליו עשינו הספד משהגיעה אלינו השמועה על פטירת הרב החסיד הדו״מ כמוהר״ר מסעוד אנקאווא זלה״ה מעי״ת סלה (סאלי) יע״א״.

בשבת אחת, שבת שירה, חלמתי שהוא אומר לי ״כתוב שיר לכבודי״ במוצאי שבת שינסתי מותני וכתבתי שיר לכבודו:

רבינו מסעוד

א. רבינו מסעוד /  חסידא קדישא / הנהיג עדתו ביראה וקדשה / חכמתו הרבה נודעה נדרשה /

בפסיקתו הלכה נתחדשה

ב. מור אביו הנו רבי עמרם / אב בית הדין חשוב ורם / לקהל עדתו רבות תרם /במדותיו ובתורתו עטרם

ג. רבי רפאל בן אחיו תלמידו / ממנו ירש תורתו זיו הודו / בנגלה ובסוד גדול כבודו / קהלת סאלי תמכה בידו

ד. בחצות שפך שיתו לפני קונו / חבר יום וליל בלמוד כבשונו / פזר לאביונים פאת ממונו / כלכתו לתפלה באל בטחונו

ה. אוצר כתכיו מעין נתעלם / חדושיו טובים לא נגלו בעולם / בזכות תורתו שכרו הן משלם

אחר מטתו הלכו אז כלם

ו. בחלומי שירי כתוב צוני / בשכת בקשות כחו הראני / טובו וחסדו תמיד יסובבוני / הלתו וכתרו יעטרוני

ז. סבי רבי עמרם בנו אור עיניו / מעט במלאכה לפמד תורת עניו / הנחיל מורשתו הטובה לבניו /

כך הביע חיים בנו רנניו.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-

5. 5. יסודות בפואטיקה של רד״ב

על אף הנושאים האקטואליים שהזינו את עיקר שירתו של רד״ב לאחר עלייתו לארץ והמנגינות החדשות והזרות של שיריו במרוקו המשיכה כתיבתו השירית לקיים זיקות הדוקות עם המסורת הפואטית של השירה העברית והערבית־היהודית במרוקו. צביון מסורתי זה הוטבע בשירתו משום שהמשורר לא היה משוכנע, כאמור, בסגולות היצירה שלו ולא החשיב – בעודו במרוקו לפחות – את כתיבתו השירית כראויה לקיבוע ולהנצחה.(הדגשה שלי א.פ) את עיקר תרומתו לתרבות היהודית במרוקו הוא ייחם לביצועיו האמנותיים של השירה האנדלוסית־המרוקנית, לתרכיבים העבריים שהרכיב על מנגינותיה ולפעילותו כחזן מקצועי וכפייטן אמן. משום כך רק בשיריו האחרונים שחיבר בארץ הוא השתמש במבנים פרוזודיים־מוסיקליים מורכבים יותר וארוכים יותר. כדי לעמוד על אפיוניה הפואטיים העיקריים של שירתו נביא כאן בקצרה תיאור מרכיבים שונים בפואטיקה שלו על רקע הפואטיקה המסורתית של השירה היהודית במרוקו כפי שהצגנו אותה בעבודות שונות. נתמקד כאן בעיקר בעולמות השיח של שירתו, באתוס הקהילתי של המשורר, במשקל הכפול של השירים ובמערכים לשוניים שונים בשירתו.

5.1 עולמות השיח של שירת רד״ב

כל עוד חי רד״ב במרוקו הוא חרג אך מעט מעולמות השיח המסורתיים של שירת הפיוט במרוקו. עולמות אלה בנויים כולם על האמונות והדעות של התרבות היהודית הרבנית ונסמכים על יסודותיה הדתיים, ההגותיים, הספרותיים, החברתיים והפסיכולוגיים. נוכחות הבורא וחסדו עם ישראל ועם האדם היהודי עוטפים במעטה כבד את כל האמירה השירית על כיווניה, סיבותיה ונסיבותיה. אל הקב״ה מופנות כל העתירות והפניות, ואף התלונות על המצב הבלתי נסבל של החיים בגלות ועל העיכובים בבוא הגואל. חלק עיקרי באמירה של המשורר הוא שיר הלל ושבח מתמשך וחוזר לגדולת האל ולחסדיו הנצחיים.

קרבה זאת לבורא מוטעמת לכל אורך שירתו של רד״ב. בשיריו העבריים היא משכפלת עמדות מקובלות בשירת הפיוט העומדות ביסוד השיח הרבני בכלל על מבניו הדתיים־התרבותיים והלשוניים. בשיריו הערביים־היהודיים, שאינם יונקים מאותה מסורת ארוכת ימים ורבת תקדימים כמו השירה העברית, קרבה זאת לאל בולטת עוד יותר, ומדגישה את רגשותיו הדתיים של המשורר. לתחושה זאת של נוכחות אלוהית מיתוספים אצל רד״ב הנימה המטיפה והמוסרנית של הכתיבה, שדיברנו בה לעיל, וכן הצורך שלו החוזר ונשנה בשירי המוסר והתשובה ובשירים אחרים להעלות את סגולותיה של החזרה בתשובה. על אף הדגשים דתיים־מיסטיים אלה בשירתו של רד״ב אין כל סימן ישיר להשפעת הקבלה ועולמה על המשורר.

לאחר מלחמת ששת הימים הוזן השיח של רד״ב ביסוד דתי חדש, והוא האמונה שהניצחון המוחץ של צה״ל על אויבי ישראל אינו פרי גבורתם של חייליו ועליונותם בנשק ובתורת המלחמה, אלא רצון האל שבא להושיע את ישראל והשתמש בחיילי צה״ל כבשליחיו למשימה זאת. אמונה זאת נהפכה אצלו לעיקרון מוביל ומסביר בחלק גדול מן השירים שהוא כתב על המלחמה וגם על נושאים אחרים, כגון השיר על חנוכה וניצחון המכבים, שגם בו הוא הציג את חשמונאי ובניו כשליחי האל. לעקרון יסוד זה ניתוסף צורך בלתי נשלט להתפלמס עם המדינות הערביות שהשתתפו במלחמה, להוכיח אותן על טיפשותן ועל יהירותן וללעוג למנהיגיהן המושחתים שגררו אותן למלחמה, ובמיוחד ל״דיקטטור״ נאצר, שאתו בא חשבון בחלק גדול משירים אלה.(שלום לך שלם) בשירים רבים הוא גם חוזר על טענתו, שמפלתם של הערבים באה להם מאמונתם העיוורת בגורל כמצוות נביאם ומחוסר התחשבותם במציאות. אולם עם כל זעמו וכעסו על אויבי ישראל אין רד״ב חדל להאמין שהשלום ישכון בין ישראל לערבים:

השיר השלם מובא על ידי (א.פ)

שירי דודים השלם

שָׁלוֹם לָךְ שָׁלֵם

לחן — מַזְמוּם

נועם ומילים מר״ד בוזגלו

פִּזְמוֹן — שָׁלוֹם לָךְ שָׁלֵם מִפִּי בָּנַיִךְ

אֲשֶׁר אֶת־נַפְשָׁם בְּכַף יָשִׂימוּ

לְמַעַן פַּזֵּר עֲצָמוֹת חוֹנַיִךְ

כִּי בְּדָם נָקִי כֻּלָּם הֶאֱדִימוּ

 

לֹא עוֹד יִתְיַמֵּר חוּסַיְין כִּנְסִיכֵךְ,

סאדת לֹא יָהִין לִפְלֹשׁ אַל־תּוֹכֵךְ,

וּבְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן לְמָשְׁכֵךְ

נִלְכַּד וּצְבָאָיו דֹּם נֶאֶלְמוּ,

פִּזְמוֹן

 

אוֹי לָךְ בַּת עִירָק, כִּי חֵילֵךְ הֻתְקַף

יוֹם צַהַ"ל עָלָיו בִּפְגָזָיו נִשְׁקָף,

כֵּיוָן שֶׁכָּרַע שׁוּב לֹא עוֹד זָקַף,

וְעַל מַפַּלְתּוֹ רוֹאָיו נָשַׁמּוּ,

פִּזְמוֹן

 

וְאֵיךְ תַּעֲדִי עוֹד חֶלְיָהּ וְנִזְמָהּ

סוּרְיָה יוֹם כְּמַיִם שֻׁפָּךְ דָּמָּהּ

נִסְתַּם הַגּוֹלֵל עַל תִּקְוַת עַמָּהּ

בִּן לַיְלָה הָיוּ וּבִן לַיְלָה תַּמּוּ,           

פִּזְמוֹן

 

מַשְׁבִּית מִלְחֲמוֹת יָהּ צוּר עוֹלָמִים,

הִזְעִיק עֶרֶב־רַב לִהְיוֹת לוֹחֲמִים,

בְּעַם נִמְנָעִים מִבֹּא בְדָמִים,

וְעִם שׂוֹנְאֵיהֶם הַשְׁלֵם יַשְׁלִימוּ,

פִּזְמוֹן

 

הוּא אָמַר וַיֶּהִי לְמַעַן הָבִיא,

מִקַּצְוֵי תֵּבֵל כָּל יוֹשְׁבֵי שְׁבִי

לִגְבוּלָם אֶל תּוֹךְ נַחֲלַת צְבִי

וִישֻׁרוּן עַד נֵצַח שָׁם יָקוּמוּ.

פִּזְמוֹן

 

עַד בֹּא בֶּן־יִשַׁי, חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם,

וּבִגְרוֹנוֹ קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים,

יִקְרָא שׁוּבוּ עַד מָתַי פְּתָאִים,

אַל־מוּל עַם עוֹלָם יֶדְכֶם תָּרִימוּ.

פִּזְמוֹן

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה– שָׁלוֹם לָךְ שָׁלֵם

אצווירא, מרוקו תרע׳׳ט – 1919

החתן: יעיש בן מסעוד בן יעיש אסבאג.

הכלה: רחל בת שם טוב בן סעיד אבן־חיים.

הערות: לשני בני הזוג, אלה נישואים שניים. בגוף הכתובה, הטובין שהכלה מביאה עמה והנשארים ברשותה. כמו כן, מצויינים התנאים הנוגעים לילדים של בני הזוג מנישואיהם הקודמים. בגב הכתובה מופיע כיתוב ארוך שנכתב ארבע שנים לאחר נישואיהם ולפיו האישה מוותרת על כל הטובין שלה לטובת בעלה.

עדים: ר׳ יהודה בן־מויאל, רבי מסעוד כנאפו, ר׳ יוסף בן עטר

אמן וסופר סת״ם: לא ידוע

באדיבות: מכון בן צבי, ירושלים

34 על 45 דיו על נייר

 

Essaouira, Morocco – Maroc, 5679 -1919

Le marie: Yaïch fils de Mss'eud fils de Yaïch Assbagh

La mariee: Rahel fille de Chem Tov fils de Saïd Even-Haïm

Note: Les mariés sont veufs (ou divorcés). La ketouba contient le détail des biens qu'elle apporte au mari, entre autres des biens immobiliers. Dans la ketouba se trouvent les conditions concernant les enfants des conjoint nés de premiers mariages respectifs. Sur le dos de la ketouba, figure un long texte écrit 4 ans après le mariage, dans ce texte la femme renonce à tous ses biens en faveur son mari

Temoins: R.Yéhouda Ben Mouyal, R. Mss'eud Rnafo, R. Yossef Ben Attar

Artiste: Inconnu

34×45, dessin à l'encre noire sur papier

Remerciements: Institut Ben Zvi, Jérusalem

 

תולדות הכתובה המאויירת-חתונה במוגדור-אשר כנפו -דוד בן שושן

״אם אין אני לי מי לי?״ לכן נתחיל, ומן השמים יעזרונו.

יום אחד אליהו סיסו סיפר לנו שהלך עם קבוצת ילדים לבית אחד בעיר החדשה ובעל הבית הזה כיבד אותם בשוקולדים, בסוכריות ובממתקים וסיפר להם סיפורים מוזרים. אליהו אמר שהוא מבולבל, ולא זוכר בדיוק את כל הסיפורים המוזרים שסיפר אותו האיש. לכן, הוא הציע לקחת אותנו לבית הזה ושנשמע מה האיש הזה מספר. יום אחד, אחרי בית הספר, הלכנו לבית הזה. דפקנו על הדלת, משרתת פתחה לנו והכניסה אותנו לחדר יפה מאוד. האיש הזה בא כולו מחייך ונעים הליכות. הוא היה לבוש חולצה שחורה, וצווארון לבן קשה כמו סרט רחב סביב צווארון החולצה. אשתו באה לקראתנו מחייכת ושניהם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. הם היו חביבים אלינו, וכיבדו אותנו בסוכריות. מיני דברים טובים היו מונחים על השולחן, ואולם, לא העזנו לגעת בהם כי לא ידענו אם זה כשר. האיש סיפר לנו על איש אחד בשם ישו ואמו מריה. עוד הוא אמר כי ישו ואמו היו יהודים וחיו בארץ ישראל. הקשבנו בתימהון לכל מה שסיפרו לנו. דברים שלא שמענו עד כה. הוא סיפר גם שישו קם לתחייה וחולל כל מיני נסים. אחרי כשעה, במהלכה הקשבנו לסיפורים הללו, נותרנו פעורי פה ולא העזנו לפתוח את הפה או לדבר. קמנו ואמרנו שלום ותודה. הם הזמינו אותנו לבקר אצלם מתי שנרצה. אחרי שיצאנו לרחוב, שבה אלינו יכולת הדיבור והתחלנו לשחזר ולדבר על מה ששמענו. האמת היא שכל זה לא הותיר בנו רושם מיוחד ונראה לנו שהוא פשוט הגזים בסיפורים שלו. הוא סיפר שישו קם לתחייה אחרי מותו! אז מה? אנחנו למדנו תורה עם סיפורי מדרש ואגדה – כשאחי יוסף חזרו ממצרים, הם לא ידעו איך להודיע ליעקב אביהם שיוסף עודנו חי, אז הם פנו לסרח בת אשר והיא תוך כדי שירה ונגינה בעוגב הודיעה ליעקב שיוסף עודנו חי. בזכות זה יעקב בירך אותה שלא תטעם מיתה ונכנסה חיה לגן עדן. זה משהו! זה פלא גדול מאוד. היא חיה עד זמן יציאת מצרים והיא שהראתה למשה את מקום קבורתו של יוסף, וגם גילתה לבני ישראל את סוד הגאולה וכו'. מה עם משה אדון הנביאים? לא למדנו שהוא לא מת? הלוא נאמר ״ויהי שם עם ה׳״, ובתלמוד בבלי, סוטה יג ע״ב כתוב ״לא מת משה אלא עומד ומשרת למעלה״. ״והנה מה עם יעקב אבינו?״, שאל חיים. לא נאמר בו מתה בכלל, לפי רש״י כתוב: ״ויאסוף רגליו אל המטה…״ רק רציתי לומר משהו וכולם התנפלו עליי. ״אנחנו יודעים״, אמרו, ״שתביא את הדיון בתלמוד על מיתת יעקב שחנטו אותו וקברו אותו. מה זה לא מת? אנחנו יודעים, אין צורך. מה עם מה שכתוב ״הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא. לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא…״ אליהו יבשר את הגאולה. אנחנו יודעים דברים נפלאים והאיש הזה מספר לנו על איש אחד שהוא הבן של ה׳. אנחנו למדנו שכולנו בנים לה׳, לא?״ ״שכחתם את אלישע!״ הזכרתי להם. ״והנסים שעשה! האיש הזה מספר לנו שישו החיה מת. אנחנו כבר יודעים שאלישע הקים לתחייה את בן השונמית! והנס שלו עם השמן, מה חדש?״ על נסים כאלה האיש הזה סיפר לנו, על ישו שהאכיל במעט שהיה, הרבה אנשים, והאוכל לא נגמר. אתם זוכרים מה עשה אליהו עם האישה האלמנה? אליהו אמר לה שעד שהקמח שלה וצפחת השמן שלה לא ייגמרו ״עד יום תן ה׳ גשם על פני האדמה״, וכך היה: ״כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר בדבר ה׳ אשר דבר ביד אליהו״. אחר כך כשבן האלמנה מת אליהו התפלל לה׳ ״וישמע ה׳ בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי״. וכשמלאכי מלך שומרון שלח אליו שר חמישים עם אנשיו לתפוס אותו להורגו, אליהו הוריד אש מן השמים והרגה את כל האנשים האלה. מה עוד, אליהו הולך עם אלישע ומגיעים לירדן ״ויקה אליהו את אדרתו ויגלום ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם בחרבה״. והוא אומר לנו שישו הלך על המים! אם המים היו רדודים, ודאי שהלך ברגל על המים, אבל פה אליהו חצה את המים כמו קריעת ים סוף. אחרי כן אליהו עלה בסערה השמימה. אלישע חזר דרך הירדן עם האדרת של אליהו, שנפלה עליו כשאליהו עלה בסערה השמימה, גם כן חצה את המים בירדן ויעבור ביבשה. והנה גם אלישע התחיל לעשות נסים, הוא ריפא את המים שהיו הורגים אנשים ביריחו. נס השמן עם האישה האלמנה מאסוך שמן קטן שהיה לה מילאה את כל הכלים והשמן לא נגמר עד שנגמרו הכלים. אחר כך אלישע ריפא את האישה השונמית שהייתה עקרה וילדה בן, וכשהבן הזה מת, אלישע החיה אותו. אלישע ריפא גם מצרעתו את נעמן שר צבא ארם והוא כלל לא יהודי! בגלל הנס הזה נעמן הכיר באלוהי ישראל. לשם כך לא עושים אלוהים מאליהו או מאלישע וישו כיהודי יודע זאת. אלישע האכיל יותר ממאה איש בעשרים לחם שעורים ואיש מת שנגע בעצמות אלישע קם לתחייה מקברו. אליהו סיסו נזכר ותרם את חלקו.

״מה עם פנחס?״ הוא שאל, ״הלוא למדנו במדרש שפנחס זכה בשלום ממלאך המוות מפני שעצר את המגפה בבני ישראל כשהרג ברומחו את זמרי בן סלוא ואת המדיינית כוזבי בת צור. אנחנו מאמינים גם שפנחס הוא אליהו. ככה אנו מכריזים בכל מוצאי שבת ב׳הבדלה׳ ומאחר שאליהו עלה בסערה השמימה הרי שפנחס לא מת. מה זו ברית שלום לפנחס? זה חופשי ממלאך המוות. הוא התברך גם באריכות ימים מופלגת וכך אנו מוצאים אותו בתקופת השופטים בעניין פילגש בגבעה״.

״אתם זוכרים״, שאלתי, ״למה כתוב ׳אליה׳ במלאכי בלי וי״ו במקום אליהו ועוד בירמיה כתוב ׳יעקוב׳ עם וי״ו? זוכרים או לא? מהססים? בסדר. בירמיה כתוב: ׳כה אמר הנני שב שבות אהלי יעקוב ומשכנותיו ארחם…׳! כן, כן. יעקב אבינו לקח את הוי״ו מאליהו במלאכי כערובה לגאולה שלנו. כשאליה יבוא ויתקע בשופר לבשר לנו את הגאולה, יעקב אבינו יחזיר את הוי״ו לשמו. ממש נפלא. אליהו חייב לבוא ולתקוע בשופר גדול לחירותנו אז נתקבץ מארבע כנפות הארץ לארצנו״.

האיש הזה מספר לנו מעשיות, אני לא יודע מאיפה הוא לקח את הסיפורים האלה.

״רגע אחד״, אמרתי, ״שכחנו את חנוך!״ שם כתוב במפורש ׳ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים׳ אז גם הוא לא מת״. ״נכון!״ אמרו כולם, ״אבותינו ראו נסים ונפלאות למכביר, התנ״ך מלא בהם. איך אומר הפתגם שלנו בערבית? ׳אזי יא יממא נורילק דאר בוי׳ (בואי אמא אראה לך את בית אבי). כאילו שאמי לא מכירה את בית אבי וכאילו שאנחנו לא יודעים מה זה נסים ונפלאות. אתם עוד זוכרים שהוא אמר לנו שישו נהרג כדי לכפר על כל העוונות שלנו? ואם לא נקבל אותו כמשיח וכמושיע, אנחנו נדונים לגיהנום. שמעתם דבר כזה? מה? גן עדן של אבא שלו? כתוב אצלנו ׳כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא׳, לא? ולפני הקריאה בפרקי אבות אנחנו אומרים את זה ומוסיפים: /״ ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ.״״/ ״חוץ מזה״, הוספתי, ״אם הוא באמת כיפר על העוונות של כל האנושות, הרי שאנחנו דור שכולו זכאי! שלפי סימן זה המשיח יבוא, אם ככה, למה המשיח עוד לא בא ?״

״האיש אמר שישו הוא המשיח והוא כבר בא״, הוסיף ליהו הררוס.

״אגיד לכם״, אמרתי, ״האמת היא שאף אחד לא יוכל לכפר על העוונות שלנו כי אנחנו למדנו בתורה שאיש בחטאו יומת. זוכרים מה אמרו בנות צלופחד למשה על אביהם שהוא ׳מת בחטאו׳? ואם זה לא מספיק הרי במלכים ב׳ חזרו על זה ועוד פעם בדברי הימים ב׳.לא יכול להיות מה שאומר לנו האיש הזה. הוא אמר שישו היה יהודי. כיהודי בטח ידע את התנ״ך וכמו כן ידע שהוא לא יכול לכפר על עוונות כל העולם. אנחנו מאמינים באל אחד, אל העולם, ובן תמותה שנולד מרחם אם לא יכול להיות אלוהים. אנחנו מאמינים באל בלי תוספות של בני אדם אפילו אם חוללו נפלאות. נאמר גם ׳אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתונותיו. אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה׳ אלוהיו״׳. ככה הלכנו ושחזרנו בינינו את השיחה של האיש הזה, והתווכחנו, וכל אחד רצה להפגין את יכולתו ואת זיכרונו במה שלמדנו על נושאים הקשורים לסיפורים ששמענו מהאיש הזה. בסוף החלטנו שיותר לא הולכים לבית האיש הזה ולהזהיר גם את האחרים שלא ילכו. באמת! לא מצא למי לספר מעשיות כאלה, אבוי לנו אם ההורים שלנו ישמעו על כך. ״מוטב שלא נספר״, אמר חיים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

יִגְּרוּ עֵינַי דִמְעָה בִיגוֹנִי

הסוג: על פי תכנו הריהו וידוי

העת: לתשובה

דברי מבוא:

כתוב בספרי המקובלים ובספרי החסידים, שבעל תשובה צריך לבכות ולקונן על עוונותיו, וכן כתב הרב החסיד בעל חובת הלבבות ז״ל [רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה] בשער התשובה פרק חמישי וזה לשונו: תנאי החרטה חמישה א. היראה וכו'. ב. שבירת לבו והיכנעו וכו'. ג. לשנות מלבושו ותכשיטיו וכו', כמו שאמר: ׳על זאת חגרו שקים וכו'׳(יר׳ ד ח). ד. הבכי והצעקה והאבל, כמו שאמר: ׳פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך׳, (תה׳ קיט קלו). ומתחרט על מה שקדם לו מן החטא: ואומר: ׳בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים משרתי ה״ (יואל ב יז), עד כאן לשונו. וכן כתב הרב החסיד בעל שני לוחות הברית דף רל״א עא בשם האר״י זכרונו לחיי העולם הבא, ש׳נרמז זה במלה תשוב״ה, שהיא ראשי תבות: תענית, שק, ואפר, בכיה, הספד. וכן מצינו במרדכי שעשה כן בעת צרת ישראל בשושן׳, עד כאן דברו. וידוע שהמספד והקינות מעוררות הבכיה, כדכתיב ׳לספוד לשרה ולבכותה׳ (בר׳ כג ב). גם מקרא מלא מצינו בענין התשובה עצמה ביואל סימן ב׳: ׳וגם עתה נאום ה׳ שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד. וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה׳ אלהיכם כי חנון ורחום הוא…׳ (יואל ב יב-יג). הרי שלענין התשובה צריך מספד, ולכן ראיתי לחבר קינות ותוכחות לספוד ולקונן בהם על עוונותי, אולי יכנע לבבי הערל ואתקבל וארָצה בתשובה שלמה לפני קוני יתברך שמו, ויקבלני וירצני ויעתר לי ברחמיו הרבים, אמן.

הלחן: לתמרור ׳מתי נשמה דלה עגומה׳ (מ־2748).

התבנית: שיר אזור. מדריך דו־טורי(הטור דו־צלעי). סטרופות בעלות ענף תלת טורי (הטור דו־צלעי) ולאחריהן אזור דו־טורי (הטור דו־צלעי). המדריך משמש כרפרין.

החריזה" אב/אב. גד/גד/גד//אב/אב.

 המשקל: עשר הברות בצלעית ראשונה ותשע בשניה.

החתימה:        יעקב.

נדפס:          עת לכל חפץ,      דף  קד עמ׳   א.

 

יִגְּרוּ עֵינַי דִּמְעָה בִּיגוֹנִי, / וְלָךְ צוּרִי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי.

בֹּשְׁתִּי לְהָרִים אֵלֶיךָ פָּנַי, / כִּי עֲוֹנֹתַי עָבְרוּ רֹאשִׁי.

 

עָבַרְתִּי עַל מִצְוֹתֶךָ צוּרִי, / מִיּוֹם הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי.

הָלֹךְ הָלַכְתִּי עִמְּךָ קֶרִי / וּבְשִׁקּוּצֵי יִצְרִי חָפַצְתִּי,

5 וְגַם עָשִׂיתִי מַעֲשֵׂה זִמְרִי / וְשָׂכָר כְּפִנְחָס בִּקַּשְׁתִי.

עַל כֵּן, נִכְלַמְתִּי מֵרֹב זְדוֹנַי, / וָאֶקְרְעָה מַדַּי וּלְבוּשִׁי,

וְאֵזוֹר שַׂק אֶאֱזֹר בְּמָתְנַי, / חֵלֶף חֲלִיפוֹת שֵׁשׁ וָמֶשִׁי.

יִגְרוּ

 

קִלְקַלְתִּי דְּרָכַי, וְהָפַכְתִּי / מַר לְמָתוֹק, וּמָתוֹק לְמַר,

כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִמְשַׁכְתִּי / אַחֵר בָּשָׂר וְיַיִן חָמָר

10 עַל כֵּן בֶּעָפָר קַרְנִי עוֹלַלְתִּי, / וָאֶתְפַּלְּשָׁה וָאֶתְמַרְמָר,

וּבְשָׂרִי סָמַר בְּרִיב שְׁאוֹנַי, / גַּם בְּפָנַי יַעֲנֶה כַּחְשִׁי,

רַבּוֹ אַנְחֹתַי וְעִצְּבוֹנִי, / עַל סֶלֶף דַּרְכֵי וּמַעְקַשִּׁי.

יגרו

 

בּוֹרֵא שָׁמַיִם אָזְנְךָ הַטֵּה, / וּשְׁמַע נָא קוֹל תַּחֲנוּנוֹתָי

בָּאתִי לְמוּלְךָ כְּבֵן מִתְחַטֵּא; / אָבִי, תְּנָה אֶת מִשְׁאֲלוֹתָי!

15 לְפָנֶיךָ אֶעְתַּר, וַאֲבַטֵּא / שִׂיחִי בַּאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָי,

מְחֹל חַטֹּאתַי וְגַם עֲוֹנַי / וּפְשָׁעַי וּמַעְלִי וְכַחְשִׁי,

הָכֵן לִבִּי גַּם טַהֵר רַעְיוֹנַי / לְעַבְדֶּךָ הָאֵל קְדוֹשִׁי.

 

1 יגרו עיני: על־פי איכה ג מט. תשתפך נפשי: על־פי איוב ל טז./ 2 כי עוונותי עברו ראשי: תה׳ לח ה. / 3 עברתי על מצוותיך: בניגוד להצהרה ברב^, כו יג. מיום היותי על אדמתי: על־פי יונה ד ב. / 4 הלכתי עמך קרי: הלכתי עמך בדרך מרידה, על־פי ויק׳ כו כא, ועיין רש״י שם. ובשקוצי יצרי חפצתי: על־פי יש׳ סו ג. / 5 עשיתי מעשה זמרי ושכר כפנחס בקשתי: חטאתי כזמרי בן סלוא ולא זו בלבד שלא בקשתי מחילה אלא כצבוע בקשתי שכר כפנחס בן אלעזר הכהן. וראה במ׳ פרק כה: ובגמרא סוטה כב עב. / 6 על כן נכלמתי: על־פי יש׳ נ ז. ואקרעה מדי: על־פי שמ״א ד יב. והוא סמל לאבל. / 7 ואזור שק: וחגורת שק. חלף חליפות: במקום חליפות־משי חגרתי שק וראה בדברי המבוא של המשורר על־פי רבנו בחיי בספרו חובת־הלבבות שעל המתחרט להחליף, מלבושיו ותכשיטיו. / 8 והפכתי מר למתוק ומתוק למר: על־פי יש׳ ה כ ורש״י שם, ומר הוא סמל לדרך העוונות, ומתוק הוא סמל לדרך עבודת ה׳. / 9 כבן סורר… בשר ויין: לפי שבן סורר ומורה אינו חייב ׳עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין׳, רש׳׳י לדב׳ כא יח; על־פי המשנה סנהדרין ח ב. ויין חמר: על־פי תה׳ עה ט והוא יין חזק על־פי רש״י שם. / 10 קרני: זיו פני. עוללתי: לכלכתי, על־פי איוב טז טו: ׳שק תפרתי עלי גלדי ועוללתי בעפר קרני׳ וראה רש״י שם. ואתפלשה: התגלגלתי בעפר ואפר, והוא סמל לעצבות ולחרטה. ואתמרמר: הוא לשון כעס מר, רש״י לדג׳ ח ז. / 11 ובשרי סמר: על־פי תה׳ קיט קב. ברב שאוני: ברוב זעקת הבכי, וראה דברי המבוא הנזכרים למעלה שהבכי והצעקה הם מיסודות החרטה. גם בפני יענה כחשי: על־פי איוב טז ח, ושיעורו שרזון פניו מעיד על חרטו. / 12 רבו אנחותי:

על־פי איכה א כב. סלף: סלוף. ומעקשי: דרך נפתלת על־פי יש׳ מב טז. / 13 אזנך הטה ושמע: על־פי ת׳ ט יה. שמע קולתחנונותי: על־פיתה׳כח ב וראה תה׳ פו ו. / 14 כבן מתחטא: על פי־משנה תענית ג ח. תנה את משאלותי: על־פי תה׳ לז ד. / 15 אעתר: אתפלל. בארשת שפתי: ביטוי שפתי על־פי תה׳ כא ג. / 16 ומעלי: וחטאי. וכחשי: ושקרי. / 17 הכן לבי: ישר לבבי, תקן לבי תה׳ י יז ותרגום יונתן שם. הכן…טהר: הענין על־פי תה׳ נא י.ב. טהר… לעבדך: על־פי נוסח תפילת העמידה לשבת ויום טוב.

 

פיוטי רבי יעקב אבן צור-בנימין בר תקוה- יִגְּרוּ עֵינַי דִמְעָה בִיגוֹנִי-פיוט תשובה

עמוד 202

להאיר באור החיים –

 לפרשת 'וילך' ויום הכיפורים.

פרשת 'וילך' היא הפרשה הראשונה של השנה החדשה.

שמה ותוכנה, רומזים לנו שנוכל ללכת לשלום לקראת השלב הבא בתהליך התשובה, שהוא יום הכיפורים – יום של סליחה וכפרה.

 

מאת: משה אסולין שמיר

 

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת,

ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם,

למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דב' לא, יט).

 

מצות כתיבת ספר תורה.

                           "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות" (הקדמה ל"ערוך השולחן" חש"מ)

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בלשון פיוטית, את היופי של תורתנו הקדושה:

"תורתנו שתתעלה, דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות,

כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

פרשת "וילך" היא הפרשה הראשונה של השנה החדשה. שמה ותוכנה, רומזים לנו שנוכל ללכת לשלום לקראת השלב הבא בתהליך התשובה שהוא יום הכיפורים – יום של סליחה וכפרה.

כל זאת, אחרי שהתייצבנו לפני ה'  ביום הדין בראש השנה, והמלכנו עלינו את הקב"ה מחדש, בבחינת "אתם ניצבים היום כולכם – לפני יהוה אלוהיכם".

פרשת "וילך", היא גם הפרשה הקצרה ביותר מבין ג"ן {53} פרשות התורה, והיא מכילה ל' {30} פס' בלבד.

שמה של הפרשה "וילך משה" אומר דרשני. הרי משה רבנו יכל לפתוח את הפרשה בהמשך הפסוק "וידבר {משה} את הדברים האלה". כ"כ, לאן הלך משה רבנו?

 

אכן, טמון פה מסר חינוכי חשוב לקראת השנה החדשה:

משה רבנו היה במצב של הליכה מתמדת בעבודת ה' במשך כל ימי חייו, בניגוד למלאכים עליהם נאמר: "ושרפים עומדים ממעל לו", היות ואין להם בחירה. וכן לעצלנים הדורכים במקום, במקום ללכת בדרכו של משה רבנו מחיל אל חיל, בבחינת הכתוב: "ילכו מחיל אל חיל – יראה אל אלהים בציון" (תהלים פד, ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר לנו את נושא הליכת משה רבנו.

תחילה, רבנו מביא את פירושו של יונתן בן עוזיאל שאמר: "וילך משה – ואזל משה למשכן בית אולפנא, ומליל ית פתגמיא האלין עם כל ישראל". עד עכשיו, עמ"י הגיע לאוהל מועד ללמוד תורה אצל משה רבנו. כעת שהשרביט הועבר ליהושע, משה מגיע לבית המדרש ולומד תורה עם כלל ישראל.

 

ה"כלי יקר": "וילך משה – משה רבנו הלך מאוהל לאוהל, כדי לזרזם על ענייני התשובה התלויה בדיבור, כמו שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד, ג).

גם אצל אברהם אבינו אבי האומה נאמר בראשית דרכו: "לֶךְ לְךָ" מארצך וממולדתך ומבית אביך", וגם לקראת סוף דרכו בעקידת יצחק נאמר לו: "לֶךְ לְךָ"  אל ארץ המוריה". "לֶךְ לְךָ" = לֶךְ להנאתך ולטובתך", כדברי רש"י.

גם אצל יעקב אבינו נאמר: "ויעקב הלך לדרכו – ויפגעו בו מלאכי אלוהים" (בר' לב, א). הזוכה ללכת בדרך ה', פוגש בדרכו מלאכים. גם שמואל הנביא "הלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל, ושפט את ישראל" (שמ"א ז טז).

 

רבנו יעקב אביחצירא מסביר את הפס' הראשון, ע"פ דברי רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים, הקדמה יז):

"בתורה הקדושה ישנם ששים ריבוא פירושים, וכולם ידעם משה רבנו ע"ה, וכל ישראל – כל אחד ואחד מהם, ידע מה שקיבלה נשמתו. יש מי שקיבלה מאה, ויש שקיבלה יותר, ויש פחות, עד שקיבלה נשמתו רק פירוש אחד".

יוצא שכלל ישראל קיבל ששים ריבוא פירושים, כמו שמשה רבנו קיבל את כל הפירושים. יוצא גם, שכל חידושי החכמים, הם מכוח הארתו וזריחתו שזרח להם משה.

עם ישראל שידע זאת, פחד מכך שעם לכתו של משה רבנו, עלולים לאבד את כל חידושי התורה, לכן משה הלך אליהם והרגיעם. לפי זה, רבנו מסביר את הפס' כך:

"וילך משה – משה הולך לבית עולמו,

וידבר את הדברים האלה – הם פירושי התורה.

"אל כל ישראל – בכל דור ודור, חוזר ומגלה להם עד שימצאו כל הששים ריבוא פירושים בכללות כל ישראל. וזה מה שנאמר "אל כל ישראל" – דהיינו הדברים האלה שהם כל פירושי התורה… ע"י שחוזר משה ומתנוצץ בהם בכל דור ודור ומודיעם" (פיתוחי חותם, תחילת "וילך").

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המלאכים נוצרים מאותן מצוות שקיימנו. וכך הוא מסביר את הפס': "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא, יא). המלאכים שנוצרו מהמצוות אותן קיימנו – מצטוותים אלינו, באשר נלך.

פרשת "וילך" מתארת את פרידת משה רבנו מעמ"י: "ויאמר אליהם, בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל לצאת ולבוא, ויהוה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (דב' לא ב), והליכתו לעולם שכולו טוב.

בעבודת ה', עלינו ללכת בדרך ה', למרות הניסיונות. "כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד קטן", כדברי החכם.

 

 

פרשת "וילך" כוללת שתי מצוות בלבד:

 "הקהל", ו"כתיבת ספר תורה".

 

.א.  "מצוות הקהל" – "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות… הקהל את העם האנשים והנשים והטף… למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' לא י – יג).

במסגרת מעמד 'הקהל', כל העם הכולל גברים, נשים, ילדים וגרים, מתאסף בעזרת נשים בבית המקדש בחול מועד סוכות בתחילת השנה השמינית, והמלך עולה על במת עץ וקורא בתורה מתחילת "אלה הדברים" עד פרשת "שמע", ומדלג עד "והיה אם שמוע", ומדלג עד "עשר תעשר", וקורא עד סוף פרשת התוכחות. המלך מברך לפני הקריאה, וגם אחריה. (סוטה מ ע"א).

מטרת המעמד:  לחדש את ברית קבלת התורה אותה קיבלנו במעמד הר סיני בין הקב"ה לעמ"י, וכן להפנים ולהעצים בלבבות עמ"י, את אהבת תורת אלוקים חיים אמת, דבר שיוביל ליראת ה', וקיום מצוות התורה ככתוב: "למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלוהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר בפסוק "למען ישמעו ולמען ילמדו", ולא נאמר למען ישמעו וילמדו?

בתשובתו הרמתה, רבנו מביא את הגמרא (קידושין כט ע"ב) הלומדת מהפס': "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא יט), שרק הגברים מחויבים במצות לימוד תורה בניגוד לנשים, ואילו בקיום מצוות, הנשים והגברים מחויבים. הנשים מחויבות במצוות לא תעשה, ופטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן כמו ציצית, סוכה וכו', לא כן הגברים החייבים גם במצוות שהזמן גרמן. לכן, הביטוי "למען תשמעו", מתייחס לגברים והנשים החייבים לשמוע את המצוות אותן כל אחד חייב, ומהביטוי "ולמען ילמדו", לומדים על מצוות לימוד תורה, בה חייבים הגברים.

 

ב. "כתיבת ספר תורה" – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא יט).

זוהי המצוה האחרונה בתורה בה מצווה כל יהודי לכתוב לו ספר תורה משלו.

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, ספר אחד לכל שבט מי"ב שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה נתן ללוויים, ומצווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

 

הפרשנים דנים בשאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "כתבו לכם את התורה" דבר המתאים יותר.

הרב אפשטיין בעל 'ערוך השולחן': "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה לספרו "ערוך השולחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זו מזו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו, התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים, כעל תזמורת בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה לאוזן.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני". (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

להתענג באור החיים

  ליום שבת קודש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של משה רבנו  ומאיר במתיקות לשונו את המישור הפיוטי והשירי בפירושו ל"תורת אלוקים חיים אמת". רבנו אומר שישנן פה שלוש מצוות:

א. "לכתוב את התורה.

ב. ללמדה את בני ישראל, שידעו כוונת דברי השירה.

ג. לשומה בפיהם לידע קריאתה. ושלושתן עשה משה, דכתיב: 'ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם" (דב' לא כב – ל).

 

רבנו מדגיש את חשיבות אהבת לימוד התורה, עד שהלומד ירגיש כאילו משורר שירה נעימה. וכדברי קדשו: "שידעו כוונת דברי השירה".

התורה מתייחסת לדגם של המורה הטוב דוגמת משה רבנו המלמד את העם "ללמדה את בני ישראל שידעו כוונת דברי התורה".

לגבי גישתו הפיוטית, נא לעיין בפרשת 'בראשית' בה הדגמנו ע"פ השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה, ובשיר בו הוא חותם את פירושו לתורה. כמו כן, בפירושו לשירת הבאר, לה הוא קורא: שירה זו – על התורה אמרוה.".

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה, בצורת שירה ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב).

 על כך אומר רבנו-אור-החיים-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

 

המשותף בין

 "השירה הזאת" ו- "התורה הזאת".

 

מעניין שכל אחד משני הביטויים: "השירה הזאת", ו"התורה הזאת", מופיע שש פעמים בפרשות וילך האזינו (דב' לא – לב): "כתבו לכם את השירה הזאת… למען תהיה לי השירה הזאת… וענתה השירה הזאת… ויכתוב משה את השירה הזאת… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם… ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת".

"ויכתוב משה את התורה הזאת… תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל… ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת… ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם… לקוח את ספר התורה הזה   לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת…".

 

משה רבנו בא ללמדנו שאת התורה, יש להפוך לשירה. כמו שהשירה  נעימה לאוזן, ובנויה לתלפיות ע"י אמצעים אמנותיים הכוללים ציורי לשון רבים הרווים פירושים מגוונים, כך תורתנו הקדושה.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"תורתנו שהתעלתה, דבריה מזוקקים, ואותיותיה ספורות,

 וכל אות מגדת הלכות ונפלאות – כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

"חַדֵּשׁ יָמֵינוּ – כְּקֶדֶם" (איכה ה כא).

בימיו האחרונים, משה רבנו חותם את תרי"ג המצוות, בשתי מצוות אחרונות: מצות הקהל, וכתיבת ספר תורה.

נשאלת השאלה. מדוע דווקא שתי המצוות הנ"ל, ומה מייחד אותן? 

אכן, למצוות הנ"ל, ישנן השלכות מרחיקות לכת על עתיד עמ"י ונצחיותו, כפי שמתברר לאורך ההיסטוריה היהודית.

 

א.  מצות הקהֵל.

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים… הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף,

וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ –לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יהוה אֱלֹהֵיכֶם".

 

ארבעים שנה לאחר הברית המקורית בהר סיני בין הקב"ה לעמו, משה רבנו מחדש את הברית עם הדור הבא, דור הצעירים הנכנס לארץ.

כ"כ במצות הקהל. המלך מחדש את הברית בין הקב"ה לעם ישראל אחת לשבע שנים, ע"י זימונו לבית המקדש, וקריאה משנה תורה ברוב עם.

תופעה דומה, ראינו אצל עזרא ונחמיה בבית שני, כאשר זימנו את העם להר הבית בראש השנה, וקראו בפניהם את משנה תורה, דבר שגרם להם לשוב בתשובה, כדברי הכתוב:

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וכו':

 הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" (נחמיה ח י).

 

ב. מצות כתיבת ספרר תורה.

 

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם,

 לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

 

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, אחד לכל שבט משנים עשר שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה מסר ללווים וציווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלוהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

"מצוה על כל איש מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה" (דב' לא, יט. סנהדרין כא, ע"ב). ואם אינו יודע לכתוב – אחרים כותבים לו" (רמב"ם הלכות ספר תורה ז. א).

 

הרא"ש (הלכות ספר תורה. א. הובא בטור יו"ד רע, ב) כותב שבדורות הראשונים התקיימה המצוה ע"י כתיבת ספר תורה, רק משום שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו. אבל בזמנינו שהכותבים ספר תורה אינם לומדים בו, אלא מניחים אותו בביכנ"ס לקרוא בו בציבור, מצות עשה על כל איש מישראל שידו משגת לכתיבת חומשים, משניות, התלמוד ופירושיהם ללמוד מהם הוא ובניו. שכן, מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כמו שכתוב: "ולמדה את בני ישראל – שימה בפיהם" (דב' לא, יט).

 

ה"בית יוסף" מרן רבנו יוסף קארו מסביר שם את דברי הטו"ר: אין כוונת הרא"ש לומר שהמצוה המקורית של כתיבת ספר תורה אינה נוהגת היום, אלא שבנוסף לכך, יש היום מצוה לכתוב את שאר הספרים הנחוצים ללימוד.

הפרישה (שם, ח) והדרישה (שם, ד) חולק על הבית יוסף ומבאר שכוונת הרא"ש היא שטעם מצות כתיבת ספר תורה הוא כדי ללמוד בו, ובזמנינו שאין לומדים מספר תורה – אין מקיימים את המצוה אלא ע"י כתיבת ספרים.

האחרונים נחלקו בכך, ראה שו"ע שם, ונושאי כליו.

לדיון רחב, ניתן לעיין בספרים: "הנחמדים מפז", לרב פנחס זביחי שליט"א, תלמיד מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה. (ירושלים תשס"ו, עמ' קכג – קלז). וכן בספר "ועתה כתבו", מאת הרב יאיר גולדשטוף שליט"א, (ב"ב תשנ"ח).

 

 

 

 

 

המסר האמוני בשתי המצוות הנ"ל:

 

בשתי המצוות החותמות את התורה, אנחנו לומדים איך להיות מחוברים לקב"ה,

 הודות לכך שבהמשך לקבלת התורה לפני יותר מ-3334 שנים {תשפ"ב},

 ממשיכים אנו לכתוב את התורה מחדש, ואין ביכנ"ס שאין בו ספרי תורה מהודרים,

 שנתרמו ע"י רבים וטובים מעמ"י, והוכנסו בשירה וריקודים,

 ואין בית מדרש שאינו משופע בספרי עיון תורניים למכביר.

 

מבחינה היסטורית, עמ"י הוא העם הכי זקן והכי מיושן בעולם.

 מצד שני, תורתו היא הכי צעירה ורעננה, היות והיא תורת חיים

 המתחדשת ע"פ מורי הוראה לאורך הדורות,

הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, מרן רבנו יוסף קארו, הרמ"א ורבנו-אור-החיים-הק',

וכלה ברבני דורנו סידנא בבא סאלי ע"ה, ומרן הרב עובדיה יוסף ע"ה.

 

למרות החידושים הטכנולוגיים בתחום המחשוב,

 סופרי סת"ם ממשיכים לכתוב את התורה באותו קולמוס בו השתמש משה רבנו.

אכן, רק עם הממשיך לינוק משורשיו הרוחניים, נקרא עם הנצח,

 המובטח לצלוח את הגלות הארורה והארוכה,

 עד לגאולתנו וביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

 

במצות "הקהל", אנחנו מצווים לחדש את הברית האלוקית מידי שבע שנים,

 כך שהקשר בין הקב"ה לבניו, ימשיך עד סוף כל הדורות.

זה גם מבטא את הצורך באחדות עם ישראל

 גם בימינו, נעשים טקסים דומים כזכר למצות "הקהל".

גמר חתימה טובה לכם ולב"ב

משה אסולין שמיר