מורשת יהדות מרוקו

פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה

אהרן ממן

האוניברסיטה העברית בירושלים

המבוא

1. 1. כתב היד

בארכיון כתבי היד ממרוקו השמור בין אוספי הספרייה של אוניברסיטת ייל, ניו הייבן, נמצא כתב יד בן שמונה דפים ומספרו 1825.0066 .MS ששת הדפים הראשונים של כתב היד מחזיקים העתקה של שש איגרות מאמצע המאה התשע־עשרה שכתבו חכמים ממרוקו (מכנאס, צפרו, מראכש, צווירא וטנג׳יר) ותחילת טיוטה של איגרת שביעית שנכתבה בשולי האיגרת הרביעית. ואלה מתפרסמות להלן. את שש האיגרות העתיק אחד משלושת הבנים של הרב אברהם עמאר, כנראה יצחק, סמוך לאחר שנת 1861, כפי שאפשר להסיק מהערתו בסוף איגרת ד להלן. עניינו בכינוס האיגרות היה לשומרן כדגם לכתיבה אפיסטולוגית מליצית, אשר על כן השמיט את שמות האנשים שנזכרו באיגרות המקוריות בשל צנעת הפרט.

הערת המחבר: אני מודה לפרופ׳ משה בר־אשר ולפרופ׳ יוסף תדגי, שקראו טיוטה של מאמר זה והעירו הערות מאלפות.ע"כ

איגרות מסוג זה כתב כבר היעב״ץ (הרב יעקב אבן צור) בספרו ״לשון לימודים״. חיבור זה התפרסם בלא תוספת ביאור בידי הרב דוד עובדיה, וכפי שנראה בהמשך, אין ספק שלשונו של החיבור הייתה שגורה על פיהם של מחברי האיגרות שלנו. אפרים חזן חקר איגרות אחדות מקובץ ״לשון לימודים״ מצד תוכנן, סגנונן ומבנן הספרותי, ובזמן האחרון פרסמו רחל חיטין־משיח ותמר לביא איגרות מחורזות של הרב רפאל אהרן מונסוניגו בלוויית מחקר מקיף ומעמיק.

האיגרות המתפרסמות להלן חשובות לעצמן ולעדויות ההיסטוריות המקופלות בהן, אך הן יקרות ערך במיוחד מן ההיבט הספרותי־הלשוני, באשר הן מוסיפות נדבך חשוב לסוגה זו. נפרשת לפנינו תופעה תרבותית וחברתית המעידה, שלא בעלי עט מבודדים שלחו ידם בסוגה ספרותית זאת, אלא רבים וטובים. אף מרשימה העובדה שדיינים ואנשי הלכה שתורתם אומנותם לא היו מנותקים מהחיים ומהעם, השקיעו מזמנם וממרצם, וגייסו את כישרון הכתיבה האמנותית שלהם לסייע בידי בני קהילתם שנקלעו למצוקה. הם לא הסתגרו בארבע אמות של ההלכה או עסקו בה ברמה הטכנית כמי שכפאם שד ולא דרשו דרשות משמימות, אלא תיבלו את חייהם ואת חיי צאן מרעיתם בדברים של טעם ובחידודים, דברים של ישועות ונחמות.

שש האיגרות כתובות על שלושת הדפים הראשונים של שריד מקונטרס בן ארבעה דפי נייר. האיגרות כתובות (בדיו חומה, או שחורה שדהתה) משני צדי הדף והן כוללות 3,190 תיבות הפרושות על פני 176 שורות: באיגרת א – 32 שורות, באיגרת ב – 31 שורות, באיגרת ג – 31 שורות, באיגרת ד – 42 שורות, באיגרת ה – 23 שורות, ובאיגרת ו – 17 שורות. האיגרות אינן ממוספרות בכתב היד, אך לרובן יש כותרות קצרות, כגון ״אגרת אחרת״. מידות כתב היד הן 22.3 17.7 x ס״מ; מידות הכתוב: 18.3 14.6 x ס״מ.

על פי נתוני הקולופון שבחלק מהאיגרות הן נכתבו מעיקרן בין 1840 ל־1862 והועתקו לאחר 1862 בשמירה על הסדר הכרונולוגי של כתיבתן. כתב ידו של המעתיק הוא כתב חצי קולמוס שנהג במרוקו במאות השנים האחרונות. עקב חיבורי אותיות, משלבות, דמיון אותיות, ופה ופה גם סלסול הכתיבה ורהיטותה, יש מקומות הקשים מאוד לקריאה גם לעין מיומנת. למעט נקודות או קווים מעל לאותיות או לתיבות מסוימות, שמטרתן לרמז שיש בהן ״קרי וכתיב״, כוונה מיוחדת, אין סימני ניקוד בכתב היד. בההדרה שלהלן הוספתי ניקוד מסייע בהומוגרפים אחדים. סימן הפיסוק היחידי בכתב היד הוא נקודה, והעתקתי את הנקודות כמות שהן, גם במקום שהיה מתבקש על פי כללי הפיסוק שלנו פסיק או סימן פיסוק אחר. במקום ההכרח הוספתי פסיקים להקל את הקריאה.

2. 2. תוכן האיגרות

האיגרות הן מטיפוס ״איגרות קיבוץ״. שלוש איגרות נכתבו במקומות ובזמנים שונים לטובת אנשים שנקלעו למצוקה כלכלית והיו אנוסים לקבץ נדבות כדי לקיים את עצמם או את בני משפחותם, ושלוש נכתבו לטובת אנשים שביקשו לגייס דמי מסע לארץ ישראל. כל איגרת נועדה לשמש המלצה נלהבת על מחזיקה. היא הופנתה לרב או לראשי הקהל בקהילות המערב הפנימי וצפונה לו, והמריצה אותם לסייע לנושא האיגרת, לארח אותו בעת הצורך, ולהתרים את קהלם למענו בעין יפה. הנזקקים באיגרות אלה הם שני תלמידי חכמים ואישה שרצו לעלות לארץ ישראל (איגרות א, ג, ו), תלמיד חכם אחר שנקלע למצוקה כלכלית(איגרת ד), ואישה שבעלה זנח אותה (״אגרת על אשה שהלכה לבעלה למנדינת] ה[ים]״, כותרת איגרת ה).

המעתיק כינה את המכתבים הללו ״איגרות״ בכותרות שהוסיף להם, אך המחברים עצמם כינו אותם בצניעות אופיינית ״שורותיים אלה״(ד, 27; ה, 16; ו, 7).

לא צורך תיעודי־היסטורי הניע את המעתיק, שהרי דווקא את הנתונים האישיים הוא העלים לגמרי. היה אפשר לכאורה להעלות על הדעת שמעיקרא אין לפנינו אלא תרגיל אקדמי ספרותי־לשוני. אבל שאר הנתונים מעידים שהאיגרות אותנטיות ושנכתבו בשעתן לצורך פלוני או פלונית. למרות העלמת הנתונים האישיים אפשר ללמוד מהאיגרות על המעשה הקהילתי־החברתי המופלא, על מנגנון התמיכה הכלכלית במי שגורלו בגד בו, במי שכוחותיו הידלדלו, במי שחשקה נפשו לעלות לארץ ישראל בימים שבהם המסע נמשך חודשים ארוכים והיה כרוך בסכנת הדרך, ועל המעורבות של ראשי הקהל בגיוס תמיכה זאת.

איגרת א נכתבה במכנאס, אך אין מוזכר בה בידי מי או מתי. מן הסתם נכתבה סמוך לשנת 1840.

איגרת ב נכתבה במראכש (״מארוויקוס״) בט״ו בכסלו תר״ה (1845), ואין נזכר שם החותם. בשולי המכתב נוספו שתי פסקות תמיכה, ״תוספות״, מעין נ״ב. האחת(שורות 26-23) נכתבה בידי הרב יוסף אלמאליח ״מגלות אצוירא״ (מוגדור), אך מקום חתימתו במראכש; לאחריה באה תוספת שנייה (שורות 31-27), אף היא משנת תר״ה (1845), החתומה בידי ״חכמי אצווירא״. התואר ״אצווירא״ מרמז בלי ספק לאירוע הטראומטי שאירע ב־15 באוגוסט 1844, עת הפגיז הצי הצרפתי בפיקודו של Joinville את מוגדור עד כדי חורבנה כתגובה על תמיכת המלך בעבד אלקאדר שמרד בצרפתים באלג׳יר ועל המקלט המדיני שהעניק לו. בעקבות הרעשה זו בזזו הברברים את העיר, והיהודים נאלצו לנוס על נפשם ונפוצו על פני הארץ. האירוע נזכר בספרות היהודית בת הזמן, בספרות ההיסטורית, וכן בגוף האיגרת הנידונית להלן(ב, 15-11).

איגרת ג נכתבה במכנאס בחודש אב בשנת תרט״ז (1856) ונחתמה בידי ״חכמי מקנאס״.

איגרת ד נכתבה בידי הרב משה בן ג׳ו, רב טנג׳יר, בשנת 1857. גם לה יש נספחי תמיכה: האחד (שורות 21-17) נכתב באותה שנה בידי הרב עמור אביטבול בצפרו; השני(שורות 33-22) נכתב במכנאס בשנת 1861, אך מחברו מזכיר מכתב תמיכה קודם שכבר כתב בשנת 1852 ; השלישי (שורות 42-34) נכתב בידי הרב אברהם עמאר במכנאס. לפי מקומם ולפי זמנם של החכמים שכתבו שוב ושוב כדי ליתן תוקף חדש למכתב ישן זה, נראה שנושא המכתב היה זקוק באופן כרוני לסיוע כלכלי, והוא התרוצץ רבות בשנים ונסע מרחקים גדולים כדי להגיע לכל מקור סיוע אפשרי.

באיגרת ה אין נתוני קולופון.

איגרת ו נכתבה במכנאס במרחשוון בשנת ״למען תחיון וטוב לכם לפמ״ה״. לפמ״ה הוא קיצור של ״לפרט מן הפרט״, ובו מציינים רק את העשרות והיחידות אך לא את המאות. אף שלא נקוד על שום תיבה, מן הסתם כיוון החותם לתיבה וטוב העולה כמניין 23, והכוונה לשנת 5623, ה׳תרכ״ג, המקבילה לשנת 1862 (לא 1863, כי נכתבה במועד לא ידוע בין ט׳ לי״ד במרחשוון, בין 2 ל־7 בנובמבר).

האיגרות פותחות בנוסחה שגורה, הבנויה משניים או שלושה פסוקים העשויים לרמז על תוכנה, ממשיכה בפסקה נרחבת ובה דרישת שלום ודברי כיבושין לנמען ואיחולים שונים המסתיימים בדרך כלל בברכה: אכי״ר (=אמן כן יהי רצון), כיר״א (=כן יהי רצון, אמן) או כי״ר. נוסחת ברכה זו, החותמת את הפתיחה, מרמזת שעתה עוברים לעצם העניין. בגוף האיגרת מתאר המחבר את מעמדו של נושא המכתב ואת המצב העגום שאליו נקלע ואת מידת הצורך והנזקקות שלו לסיוע. המחבר פונה אפוא אל הנמען שישדל את אנשי קהילתו לתרום בעין יפה למוביל האיגרת. הנספחים שנכתבו באיגרות אחדות בידי חכמים שונים נוספו אם מפני שנדרשה הסכמתו של מרא דאתרא – כשמקבץ הנדבות עבר לעיר אחרת, או אם עבר זמן רב מן ההתרמה הראשונה, והיה צריך לתת תוקף חדש לאיגרת המקורית. מכאן שנושאי האיגרות שמרו עמם את האיגרות שנים רבות כשטר חשוב לעת הצורך.

פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה

אהרן ממן

ה. בין מהדורת הדפוס לנוסחות הפיוט שבכתב יד

ציינו לעיל ששני הפיוטים לשבת חנוכה – ״אני היום אברך״ לר׳ רפאל אהרן מונסונייגו ו״מי כמוכה״ לר' ידידיה בנו – נדפסו יחד וראו אור בשנות הארבעים של המאה הקודמת בבית הדפוס של מסעוד שרביט ועמרם חזן בפאס. מדובר בארבעה עמודים בגודל 16×23 ס״מ כל אחד.

אין ספק שהנוסח הנדפס מבוסס על כתבי יד אוטוגרפיים שהיו בידי המהדיר, ר׳ ידידיה מונסונייגו [ג], מצאצאי הפייטנים. השירים אינם מנוקדים, והצורה הגרפית אינה מדעית. בהדפיסו פיוטים אלו קבע לו המהדיר להוציא אותם מתהום הנשייה ולשלבם בתוך התפילה הציבורית, מה שכנראה היה ייעודם הראשון. ואכן יש להכיר תודה לרב ידידיה מונסונייגו [ג], כי הרי מטרה זו הושגה, היות שעד השנים האחרונות המשיכו לקרוא, לפחות בבית הכנסת שבו התפלל הרב, את שני הפיוטים בשבת חנוכה. כך גם אנו התוודענו אליהם.

מהדורה זו של הרב שימשה בסיס למהדורה המובאת להלן. ואולם לאחר השלמת המאמר הגיעו לידיי שני כתבי יד נוספים המכילים את הפיוט ״מי כמוך״ בחילופי נוסחאות אחדים: האחד נמצא באוסף התעודות וכתבי היד מצפון־אפריקה שבספריית אוניברסיטת ייל בארצות הברית, והאחר בקובץ השירים ״נאות מדבר״ לר׳ רפאל אהרן מונסונייגו, שעותק ממנו נמצא אצל הרב משה עמאר. אציג כאן השוואה בין מהדורת הדפוס לבין שני כתבי היד האלה.

1. 1. מהדורת הדפוס וגרסת כתב היד שבספריית אוניברסיטת ייל

במסגרת סדנת החוקרים שהחלה בחודש תשרי תשע״ג(אוקטובר 2012) בספריית היודאיקה שבאוניברסיטת ייל בניו הייבן שבארצות הברית איתרתי בתוך צרור של תעודות העתק של הפיוט ״מי כמוך״ לר׳ ידידיה מונסונייגו. סימנו בקטלוג הספרייה.1825.0407 MS.הפיוט כתוב בשלושה דפים לא ממוספרים. מידות כתב היד הן 13×9 ס״מ. לשלושת הדפים מצורפים עוד שני דפים באותו גודל. בדף אחד מכתב קצר השופך אור על נסיבות העתקה, וזה פענוחו:

נחל נובע מקור חכמה, האח אמרה נפשי, הוא ניהו הח׳[כם] הש׳[לם] והותיק כהה״ר [כבוד הרב הגדול רבי] רפאל אבן־צור נר״ו [נטריה רחמנא ופרקיה = ישמרהו האל ויצילהו], יאיר כאור השמש בגבורתו. אחדש״ו [אחרי דרישת שלומו וטובתו] ת״ר [תפארת רום מעלתו ונשי[קת] פני הקדש, בעוצם התם, כמאן דתני אהבה, ונוה צדיק בידך, וקרוביך כשתילי זתים סביב, על דברת ״מי כמוך״ שחבר מור זקני שתגיע לידך. ובבקשה ממך, אל תמהר עלי, על ״עט סופר״, לפי שאתה יודע שכל זמן שאבי שבור, אני הוא בעל הבית. ועוד, יש לנו שמחת בן דודי. ובבקשה ממך שתשלח לי ״לשון למודים״ עם אחד מן יא״ר [ידידינו אהובינו ורעינו], [את ראשי התיבות יא״ר אפשר לפענח גם ״ידיד [נפשי] אב רהמך, ביטוי המתועד באיגרות של חכמי מרוקו] ואעתיקו, ואחזיר אותו לך. ועשה עמי זמן אמתי אחזיר אותו לך, לפי שאתה יודע שלא יש לי אפ [לו] לשון טוב מאוד, במה נשלח אגרות ליא״ר [לידידי אהובי ורעי], ותהיה רגיל לשלח לי לשונות טובות, וסגולות וחדושים ומדרשים ופיוטים. וכל מה שתאמר אלי אעשה, בלא שום טענה כלל. ואף אני אשלח אגרות נחומים ופיוטים וחדושים ומדרשים. ותהיה רגיל להשיבני דבר מהרה, ולא עכבא, ודבר בעתו מה טוב.

בשלהי בסיון המוכתר בכתר תורה. יום רביעי בשבת, שנת וענתה בי צדקתי [=תר״ד/1844] בסדר ׳ואני אברכם׳, ואין להאריך וש״ר [ושלום רבן. [חתימת המוען – יהושע(?) מונסונייגו]

בעמוד השני כתובה במאוזן כתובת הנמען:

רב נהורא נהירו דעיינין הוא ניהו הח׳[כם] הש׳[לם] והותיק כהה״ר [כבוד הרב הגדול] רפאל אבן־צור נר״ו(נטריה רחמנא ופרקיה = ישמרהו האל ויצילהו] יאיר כאור החמה אשו״ש [אתה שלום וביתך שלום] באל״ש [בכל(!) אשר לך שלום] קרוב״ץ [קול רינה וישועה באהלי צדיקים].

מהכתוב בראש האיגרת אנו למדים שהרב רפאל אבן־צור פנה לנכד המשורר בבקשה שיעתיק למענו את הפיוט ״מי כמוך״, והלה נעתר לבקשתו. בסוף האיגרת השולח מתנצל על שלא הספיק, בשל סיבות משפחתיות, להעתיק את החיבור ״עט סופר״, ומנצל את ההזדמנות לבקש מהנמען שישלח לו גם את קובץ ״לשון לימודים״. אמנם נשאלת שאלה באשר לזהותו של הנמען – ר׳ רפאל אבן־צור. לפי המקורות ההיסטוריים והתעודות שבידינו, במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה חיו שני רבנים שנשאו את השם ר׳ רפאל אבן־צור בן שלמה: אחד פעל בפאס והאחר במכנאס. לא ברור לאיזה מהם היה מיועד המכתב דנן. לדעתי, ענייננו ברבה של מכנאס ולא בעמיתו, שעתיד היה לשמש אב בית דין בפאס. באותה תקופה לא נהגו ״לשלוח״ מכתבים בתוך אותה עיר. לו היה הנמען הרב אבן־צור מפאס, היה יכול לצעוד כמה צעדים בשכונה היהודית ולקבל את מבוקשו. ועוד, המוען – נכדו של המשורר ומנסח המכתב – מעטר בפתיחת האיגרת את הרב רפאל אבן־צור בתארים מכובדים ובדברי שבח: ״נחל נובע, מקור חכמה, החכם השלם והותיק״. והרי אנו יודעים שהרב רפאל אבן־צור מפאס נולד בשנת תק״ץ (1830), כלומר היה בן ארבע־ עשרה שנה בעת כתיבת הדברים, ואיך יעלה על הדעת שבגיל כה צעיר יתואר ״החכם השלם והותיק״?

הרב רפאל אבן־צור ממכנאס שימש דיין ומורה צדק בתקופה זו. מצאנוהו חתום, עם דיינים אחרים, על מספר תקנות שהוכרזו בקהילה בשנים תרי״ד-תר״ן(1854- 0 9 18). אם נביא בחשבון שבתחילת שנות החמישים הוא נמנה עם דייני העיר, סביר להניח שבשנת תר״ד(1844), שנת הכתיבה של האיגרת דנן, הוא שימש כבר ברבנות ויצאו לו מוניטין. לא ידועים לנו מועדי לידתו ופטירתו של הרב אבן־צור ממכנאס, אולם לאחר שנת תר״ן(1890) שמו אינו מופיע עם הרבנים החתומים על התקנות, פרט הרומז אולי שלאחר תאריך זה כבר לא היה בחיים.

מסמך זה טומן בחובו עדויות מעניינות על חיי החברה היהודית במרוקו ועל ההיבטים התרבותיים שלה. כך למשל נפרשת לפנינו עדות על הקשרים הבין־קהילתיים, על חילופי חיבורים בין תלמידי חכמים ועל יחסי רעות בין רבני פאס לרבני מכנאס – אם אכן מדובר ברבי רפאל אבן־צור מעיר זו – המוכרים לנו גם ממקורות אחרים, בעיקר מתוך ספרות השו״ת והתקנות. האיגרת משקפת נאמנה גם את האווירה האוהדת לפיוט העברי ולכתיבה האיגרתנית המליצית שהעריצו חכמי מרוקו במיוחד: ״תהיה רגיל לשלוח לי לשונות טובות [=נוסחים של איגרות מליציות] […! ופיוטים […] ואף אני אשלח אגרות ניחומים ופיוטים וחדושים ומדרשים״.

על סגנונן ועל מבנן הספרותי של איגרות חכמי מרוקו ראו חזן, מקאמה; הנ״ל, לשון: הנ״ל, האיגרת. על הכתיבה האיגרתנית המליצית המחורזת של הרב רפאל אהרן מונסונייגו ראו ניתוחן המעמיק של חיטין־משיח ולביא, נאות מדבר; וראו גם ממן, פתשגן.

יוסף תדגי-פיוט"מי כמוך" לחנוכה לר' ידידיה מונסונייגו-עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-ירושלים תשע"ה

דברי סיכום ודברי חתימה

בעיון הזה ציינתי והדגמתי את השינויים שהמסורות עברו במרוצת הדורות ובמיוחד בדורות האחרונים; דיברתי על החיבור בין חקירת מסורת הלשון וחקירת הלשון היהודית בכלל; אחר כך עסקתי בפירוט יתר במסורות הלשון של יהודי המזרח והמגרב ובלשונות הדיבור שלהם. כאן הודגם באמצעות בירור עניינם של שבעה יסודות עבריים שנכנסו ללשונות היהודים, ובמיוחד לערבית היהודית במגרב, מה עשויה להיות תרומת המרכיב העברי בלשון היהודית לתולדות הלשון העברית; וכן הודגשה היטב חשיבות הממצאים שנשמרו באזורי פריפריה בגלל שמרנותם של אזורים כאלה.

ברור, כי חקר מסורת הלשון של כל קהילה מקהילות עם ישראל וחקר הלשון היהודית שהיא דיברה בה הם תחומים נבדלים. אבל יש ויש ביניהם נקודות מגע לא מעטות. למשל, בהרבה קהילות מערכת ההגיים של מסורת הלשון העברית ושל לשון הדיבור היא אחת או שמערכות ההגיים של שתיהן קרובות ביותר זו לזו. ויותר מכול, המרכיב העברי והארמי שחדר ללשון הדיבור בכל סוגותיה ובכל טיפוסיה הוא החוליה המקשרת ביניהן. המרכיב הזה הופך בחלקו להיות מותך ומשוקע בתוך הלשון הקולטת, ובחלקו נשאר יסוד משובץ לעת מצוא בפי הדוברים והכותבים.

חקירתו של המרכיב העברי בלשון היהודית היא פרק חשוב בחקירתה של הלשון הזאת, אבל הוא חשוב גם בחקירתה של מסורת העברית שהילכה בקהילה הנחקרת בכל הדורות. פעמים הרבה שתולדות הלשון העברית בתקופות קדומות יוצאות גם הן נשברות ממחקר המרכיב הזה, על ידי עיונים דיאכרוניים בו ועל ידי השוואתו לממצאים שהילכו בקיבוצים יהודיים אחרים.

נספח

אני מבקש להוסיף כאן דברים לעניין הגיית השווא. הגיית השווא אחרי ״תנועה גדולה״

ציינתי לעיל כי השווא אחרי ״תנועה גדולה״ היה נהגה בעבר בכל הקהילות במרוקו כשווא נח. מימושו כשווא נע בקהילות המרכזיות – ש בפי בעלי הגייה מסורתית או [I] בפי בעלי הגייה מודרנית – בא לעולם בתקופה מאוחרת, עם בואם של מורים ושל ספרי דקדוק שלימדו כי זה הוא שווא נע. את ההגייה הזאת שומעים בדורנו בפי רבים, אם כי גם ההגייה המקורית עדיין שרירה וקיימת. ההגייה החדשה מוצאת את ביטויה בכתב בסידורים ובחומשים שנדפסו בדור האחרון. אציין כדוגמה את הסידור והמחזורים של הרב מאיר עטיה, שהוא מסרן ידען של כל מה שהילך בערים הגדולות, בהן רבאט, מראכש, פאס ומכנאס(הוא אסף נתונים רבים ומעניינים גם ממנהגיהן וממסורותיהן של קהילות אחרות).

עטיה מציין כל שווא נע בשתי נקודות גדולות, ואת השווא הנח – בשתי נקודות קטנות יותר, כדרך שעשו מהדירים אחרים בדור האחרון. בעיון הזה אביא דוגמות מהמחזור לפסח. למשל, בשתי מילים בפסוק הראשון של קריאת שמע אנו רואים שניקד כך: וְאָהַבְתָ – השווא הראשון צוין בשווא נע והשני בשווא נח, לְבָבְךָ – שני השוואים צוינו כנעים, זה שבראש המילה וזה שאחרי ״תנועה גדולה״."

אם אני צודק, שגם במסורתו של מאיר עטיה השווא אחרי ״תנועה גדולה״ היה נהגה בעבר בשווא נח, מן הדין שתימצא לכך ראיה במסירתו. היינו, יש לצפות שבהיסח הדעת תהיינה דוגמות מובהקות שהשווא הזה נהגה בפיו נח, בלי שציינו כנע. אכן יש ראיה מכרעת להגיית השווא הזה כנח. הנה שתי דוגמות שיספיקו להראות את הדבר הזה: בקטע ״למבצע על ריפתא״(=לבצוע את הלחם) מפיוטו של האר״י לליל שבת, הנאמר לפני הסעודה, באות שתי צורות בינוני פועל של בניין קל: נָקְטָא(״תרץ יו״דין נקטא״) ונָגְדִין(״ונגדין נחליא״). אבל זה אינו הניקוד אצל עטיה. הוא ניקד את הנו״ן בשתי המילים בפתח: נַקְטָא, וְנַגְדִין.

מסתבר, שהוא או מורהו לימדו את עצמם ששווא אחרי ״תנועה גדולה״ בעברית הוא שווא נע והתחילו להגות אותו כשווא נע, ועל כן ראה עטיה לציינו ככזה בסידורו ובמחזוריו. עם זאת, הם לא לימדו את עצמם(כמתחייב!) שהכלל תופס גם בארמית. כאן המשיכו להגות את השווא הזה כשווא נח, ועל כן עטיה ניקד את התנועה לפניו בפתח במקום בקמץ, ונמצא מלמד באופן ברור ביותר שהשווא הזה הוא שווא נח כהגייתו. לשון אחר, ניקודן של המילים בארמית מסגיר את הגייתו הקודמת של שווא אחרי ״תנועה גדולה״ במסורת של מאיר עטיה ושל אחרים. מסורת ההגייה שלהם בעברית עיברה את צורתה, אבל בהגיית המילים הארמיות השינוי הזה לא קרה.

עוד על הגיית השווא כ־[a]

ברור, כי הסוגיה הכוללת שנידונה והודגמה לעיל – הגיית השווא כ־[a] – מחייבת זהירות מרובה. אין ללכת שבי אחרי כל דוגמה בלי בירור יסודי שלה. אפרש את דבריי בעזרת דוגמה נוספת, הנראית דוגמה לא בטוחה בעליל. אני רואה להביא אותה בהקשר הזה כדי להראות את משנה הזהירות המתחייב בעיון כזה. מדובר בצורת פועל אחת המצויה בפיוט ״ידידים יוצאים״. פיוט זה היה נאמר ביום הראשון של חג הפסח בשעת קריאת התורה בתאפילאלת ובמקומות אחרים בדרום־מרוקו עד הדור האחרון לישיבת היהודים שם. והוא היה נאמר אף בבית הכנסת של התושבים בעיר פאס  ובמקומות אחרים בקהילות של ערי הצפון עד תקופה מאוחרת ביותר.

הפיוט הוהדר שלוש פעמים בעשרים השנים האחרונות, תחילה בידי שלמה אלקיים, אחר כך בידי ולאחרונה בידי מאיר אלעזר עטיה. לענייננו חשובה צורת פועל אחת בפיוט הזה. את הטורים ב ו־ג של הבית הראשון פותחים שני פעלים (ההדגשה שלי):

עשו פסח ככתוב בתורת דר מרומים קחו צאן מבעשור במאמר צור עולמים.

בתאפילאלת היו קוראים עָשׂוּ, קָחוּ, ונהגו לתרגם אותן לערבית בצורות עבר: עמלו/3emlu, כאדו/xadu מאיר עטיה מנקד אותן במחזורו כצורות ציווי: עֲשוּ, קְחוּ. אינני חושב שמאיר עטיה בדה את הניקוד הזה, אף שמעתיו מפי עד נוסף. והגם שלא מצאתי אפילו מסרן אחד שיאמר לי שתרגמו את הצורות האלה לערבית בצורות ציווי: עמלו 3emlu, כודו/ xudu הקריאה של המילים כצורות ציווי הייתה נוהגת.

לכאורה, יש מקום לומר שמא הקריאה בתאפילאלת עָשׂוּ, קָחוּ מכוונת בעצם לצורות עֲשו, קֲחו. כמסירה שהביא מאיר עטיה, בהגייה רגילה של השווא בצורה קחו כ־I. אפשר אפוא לומר שהבנת הצורות כצורות עבר במסורת תאפילאלת עלתה, משום שהחטף בעי״ן והשווא בקו״ף שהיה נהגֶה [A] נתפרשו לבני המקום כקמצים.

עם זאת, אני סבור שאין להרחיק לכת ולהניח שהקריאה קחו בתאפילאלת היא בעצם קֲחוּ. נראה לי, שמשקלה של הקריאה עָשׂוּ, קָחוּ, הנתמכת בתרגומה לערבית בצורות עבר נסתרים במסורת תאפילאלת, אינו פחות ממשקלה של הקריאה עֲשׂוּ, קְחוּ. ואולי אפשר לומר שלא נטעה כשנאמר כי הדיבור על פסח מצרים בפיוט ״ידידים יוצאים״ – שנאמר עליו בפסוק ״דברו אל כל עדת ישראל לאמר: בְּעָשׂר לחדש הזה ויקחו להם שה לבית אָבֹת שה לבית״(שמות יב 3) ובמשנה ש״מקחו מבעשור״(פסחים ט, ח) – הוא על דבר שנעשה בעבר: ״עָשו פסח ככתוב […], קָחוּ צאן מבעשור […]״, כפי שמוסרת מסורת תאפילאלת, ופחות אמירה בלשון ציווי, כפי שאומרת המסורת האחרת. כללו של הדבר לא כל תנועת [A] הנראית מימוש של שווא היא באמת כזאת.

חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן