מורשת יהדות מרוקו

נעילה רפי בן דוד

בנעילה של יום כיפור, סלומון הכהן עולה לברך את הקהל. הוא רעב וצמא והסיגריה חסרה לו מאוד. הטלית הגדולה שעוטפת אותו מחממת אותו יתר על המידה והוא מחכה שהתפילה תגמר כדי שיוכל לרוץ להביא משהו אל פיו… מטעמים הידועים רק לו, רבי יצחק החזן מסלסל באריכות את ברכת הכהנים. ״יברככככככככככככככךָ א-א-א-אה!״ סלומון חוזר אחריו בחטף: ״יברכך!״ החזן בשלו:

"ויייייישמממממממממ…״

'וישמרך,״ קוטע אותו העצבני. מה הוא לא היה נותן בשביל סיגריה! את נשמתו הוא היה נותן בשביל לגימה. עשר שנים מהחיים בשביל פאסטלה חמה, פריכה, עם מילוי בשר מתובל…

והחזן:

יָאאאאאאאא״

יָאֵר! כְלָאס יָא רְבִּי יִצְחָק קְטְלתִינָה!״(די, רבי יצחק, הרגת אותנו)

והחזן:

יוווייייחווווווונךאאאאאאא״

בשלב זה הוריד סלומון את טליתו והשליך אותה על התיבה.

״יָא רְבִּי יצחק, בא לך לסלסל? אז תסלסל לבד.״ בודאי אכלת עוף שלם מפוטם בתור מנה ראשונה בסעודה המפסקת, ודחסת כמה צלעות וקינחת עם לְחְלוּאָה דְלָעְזִין אוּלְמֶרִינגִיז! (מֶרֶנְג) אני, אשתי בקושי הגישה לי מרק…

ויש אומרים

ויש אומרים שהסיפור הקודם הסתיים ככה: כאשר סלסל רבי יצחק ארוכות את המילה ׳יאד: ״יאאאאאאאר״

דילג סלומון לסוף ברכת הכהנים: ״שאאאאאאלום!" פשט את טליתו, השליך אותה על התיבה והלך לביתו לאכול…״

מימים ימימה שמעון רגב

בבית הכנסת בלוד, בערב שבת של חול המועד סוכות, החל החזן לקרוא את ׳במה מדליקין ובמה אין מדליקין. אחד המתפללים קרא לעברו: ״בחול המועד לא אומרים ׳במה מדליקין׳!״ ״אומרים!״ ״אין אומרים!״ ״אומרים!״ ״אין אומרים!״

הויכוח התלהט והמתפלל הרים כיסא וזרק אותו על החזן שלא נשאר חייב והשליך עליו מכול הבא ליד. בית הכנסת הפך לשדה קרב בין אלה שחושבים שצריך להגיד ׳במה מדליקין׳ לבין אלה שחושבים שלא צריכים להגיד. בסופו של דבר הצליח אחד המתפללים להשתלט על המהומה:

"נלך ליעקב אוחיון שהוא בן 95, הוא בוודאי זוכר אם אמרו או לא אמרו במרוקו ׳במה מדליקין׳ בשבת חול המועד סוכות.״

כאשר שאלו את יעקב אוחיון, התעניין:           

״מה עשיתם פה?

״פה השלכנו כסאות אחד על השני!״

״ כך בדיוק היו עושים אצלנו.״ ענה.  

גץ ^?ף®

ערש דווי

סָעְיָא שהיה רשע גמור שכב על ערש דווי.

הקב״ה שלח אליו את מלאך המוות. הלה חזר אחרי שעה כולו מרוט ופצוע. ״מה קרה לך מלאך המוות?״ שאל הקב״ה. ״זה סעיא! ראית מה עשה לי הרשע הזה?״ הקב״ה הביט בפצעים, נרתע לאחור ואמר: ״אני מקווה שלא גילית לו שאני שלחתי אותך…״

יש על מי לסמוך

אפללו סוחר תבלינים בשוק הגדול של שוק-אל-ארבע. באותו יום, מוקדם בבוקר, הוא בא לשוק על חמורו עם מרכולתו, קשר את חמורו במקום המיועד לכך והקים את הביתן שלו במקום שהוקצה לו. בתום יום עבודה מפרך כשבא לקחת את חמורו, נוכח לדעת שהוא נגנב. בלית ברירה, נאלץ לחזור רגלי אל ביתו בתיזניט. בערב התדפק על דלתו של חברו מְסְעוד וזאנה.

״בְּעִיסְכּ יָא מְסְעוד ־ בחייך, הו מסעוד ־ אמור לי איך אתה מצליח לשמור על חמורך? זה עשר שנים שאנו הולכים יחדיו למכור את סחורותינו בשוק-אל-ארבע, עד היום אתה עם אותו חמור ואילו אני נאלץ מידי פעם לרכוש חמור חדש כי גונבים לי את חמורי…״ ״זה כל-כך פשוט שאני מתפלא עליך שלא חשבת על כך: כשאני קושר את חמורי ולפני שאני עוזב אותו אני פונה אל רבי מאיר ואומר לו: ׳רבי מאיר, אנא, שמור לי על חמורי.״ למחרת, בא שוב אפללו לביתו של מסעוד וזאנה. ״מסעוד, שוב גנבו לי את החמור…" ״מה, לא עשית מה שאמרתי לך?״ ״מה זה לא עשיתי? התפללתי אל כול הצדיקים: אמרתי: ׳יא רבי מאיר, אנא, שמור לי חמורי, יא רבי שמעון אנא, שמור לי על חמורי, יא רבי עמרם אנא, שמור לי על חמורי…" "בצורה כזאת ברור לי למה גנבו את חמורך."

״ בעיסכ יא מסעוד, אמור לי למה.״

״רבי מאיר סמך על רבי שמעון שסמך על רבי עמרם, וכך חמורך נשאר ללא שמירה, ואתה עוד מתפלא שהוא נגנב?״

 תֵה עִם נַעְנַע-ספר הבדיחה והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 31

הַנַּדְנֵדָה

ילד ראשון! בן! איזו שמחה! אבל מה לעשות אתו ? למה הוא בוכה כל היום? שלא לדבר על הלילות! היא אובדת עצות והוא לא מוצא את עצמו! אתם חושבים שהכול אבוד? לא! הרי יש שכנות! וכשהשכנות הטובות מתחילות להרעיף עצות הכול מסתדר. ״השכיבי אותו על הבטן״, ״צריך לשפשף לו את הבטן במחיא״, ״שימי סכין וספר תהלים מתחת לכר שלו!״, ״לכי ליִחיֶה, כותב הקמיעות, שיכין עבורו קמע בדוק״. והם, ההורים, מנסים את הכול וגם העצה הנבונה לקנות נדנדה לתינוק, הם מקבלים. ״הנדנדה תרגיע את הילד וגם אתם תירגעו סוף־סוף!« ״היכן נקנה נדנדה?״ שאלו, ״אצל הנגר הטוב מכולם! אצל חנניה!״ ואם חנניה, בונה הנדנדות, לא היה כל כך יעיל, איך היו מגדלים את הילד, איך?

אַל תִּהְיֶה כְּמוֹ אָבִיךְ

בֶּן פּוֹרָת יוֹסֵף!

בֶּן פּוֹרָת יוֹסֵף!

בְּלִי עַיִן הָרָע!

בְּלְכֶמְסָהּ עְלֵיהּ!

עְקִּיקִיב וְזוֹהְרָא מְאֻשָּׁרִים

כִּי הֵם עַכְשָׁו הוֹרִים.

בֵּן נוֹלַד לָהֶם בְּשָׁעָה טוֹבָה,

הַתְּכוּנָה בְּבֵיתָם רַבָּה.

הַתִּינוֹק גָּדוֹל וּבָרִיא

וּכְבָר הוּא מְגַלֶּה סִימָנֵי מֶרִי.

בִּכְיוֹ אֶת בֵּיתָם מַרְעִישׁ

חָזָק מְאֹד, אָזְנַיִם מַחֲרִישׁ.

כְּדֵי לְהַשְׁתִּיקוֹ

חוֹבָה לְנַדְנְדוֹ;

אָמְרוּ לְזוֹהָרָא הַשְּׁכֵנוֹת,

צָרִיךְ עֲרִיסָה לִקְנוֹת!

אָמְרָה זוֹהְרָא לְעְקִיקִיב:

לְךָ לַחֲנַנְיָה הַנַּגָּר,

הַזְּמַן אֶצְלוֹ כֻּוְּנָה לְמָחָר.

הָלַךְ עְקִיקִיבּ אֶל חֲנַנְיָה יְדִידוֹ:

יִהְיֶה בְּסֵדֶר, אוֹמֵר הַנַּגָּר,

חֲזֹר אֵלַי מָחָר.

כְּשֶׁחָזַר לְמָחֳרָת עְקִיקִיבּ,

חֲנַנְיָה הָיָה מְאֹד אָדִיב:

מָה חֲבָל שֶׁטָּרַחְתָּ יְדִידִי

אֲנִי עוֹבֵד פֹּה לְבַדִּי,

נָכוֹן! הִבְטַחְתִּי,

אַךְ טֶרֶם סִימָתִי,

מָחָר לְלֹא כָּל־סָפֵק

תִּינוֹקְךָ בַכֻּוָנָה יִתְרַפֵּק!

לְמָחֳרָת שָׁאַל עְקִיקִיבּ: אֵיפֹה הַכֻּנָּה?

מִצְטַעֵר, עוֹנֶה הַנַּגָּר,אֵינָהּ מוּכָנָה!

עָבַר שָׁבוּעַ, עָבְרוּ שְׁבוּעַיִם,

הַנַּגָּר מִתְנַהֵל בַּעֲצַלְתַּיִם.

הַתִּינוֹק בֶּן שָׁנָה

וְדָבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה.

הַיֶּלֶד לוֹמֵד בַּחֶדֶר

וְהַנַּגָּר מַבְטִיחַ: יִהְיֶה בְּסֵדֶר!

לְבַסּוֹף עְקיקיבּ נֶאֱנַח,

וְהָעִנְיָן מִלִּבּוֹ נִשְׁכַּח.

הַבֵּן גָּדַל וְהִתְחַתֵּן

וּלְיָמִים נוֹלַד לוֹ בֶּן.

בֶּן פֹּרָת יוֹסֵף!

בְּלְכֶמְסָה עְלֵיהּ!

עְקִּיקִיבּ וְזוֹהְרָא מְאֻשָּׁרִים

כִּי עַכְשָׁו הֵם סָבִים! אָמְרוּ הַשְּׁכֵנוֹת

צָרִיךְ עֲרִיסָה לִקְנוֹת!

אָז יִשְׁלַח עְקִיקִיבּ אֶת בְּנוֹ אֵצֶל חֲנַנְיָה שְׁכֵנוֹ;

לֵךְ וֶאֱמֹר לוֹ,

שֶׁיַּתְקִין לְךָ עֲרִיסָה

בַּעֲבוּר הַכֶּסֶף שֶׁשִּׁלַּמְתִּי לוֹ!

וּכְשֶׁבָּא הַבֵּן אֶל הַנַּגָּר

אָמַר חֲנַנְיָה: – נָכוֹן, אֲנִי נִזְכָּר;

בּוֹא אֵלַי מָחָר!

לְמָחֳרָת אָמַר: ־ שָׁמַע נָא יְדִידִי

אֲנִי עוֹבֵר פֹּה לְבַדִּי!

אַךְ הַלַּיְלָה אֶעֱבֹד שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת

כִּי אֵינִי רוֹצֶה לָתֵת לָךְ לְחַכּוֹת!

־ מָה עִם הַכֻּנָה?

הִיא עוֹר לֹא מוּכָנָה?

שָׁאַל הַבֵּן לְאַחַר שָׁבוּעַ.

־ אַתָּה, עָנָה הַנַּגָּר בְּקוֹל פָּגוּעַ,

אַל תִּהְיֶה כְּמוֹ אָבִיךְ, פָּזִיז וְנִמְהָר

הִתְאַזֵּר בְּסַבְלָנוּת, וּבוֹא אֵלַי מָחָר!

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו– הַנַּדְנֵדָה