משה שוקד-שלמה דשן-דור התמורה-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה-קודש וחול בעלייה לרגל למירון
ניתוח הקווים הדומים בהתנהגות שתי קבוצות עולי־הרגל מרוממה תואם את הגישה הרווחת במחקר האנתרופולוגי, המייחסת לחגים ולטקסים תפקיד חשוב בקיום אחדותה ובהגברת ליכודה של החברה. בעלייה־לרגל של אנשי רוממה למירון היו שלוש משמעויות לגבי מצבם החברתי:
(א) שילובם של עולי מרוקו בבני עדות אחרות בחברה הישראלית הרחבה, שבה יוצאי צפון־אפריקה ואשכנז (דתיים ולא־דתיים כאחד) מזוהים בדרך כלל כשתי קבוצות הנבדלות זו מזו מבחינות חברתיות ותרבותיות רבות;
(ב) פגישתם המחודשת וחיזוק הקשרים בין בני עדת יוצאי מרוקו, אשר התפזרו בכל רחבי הארץ;
(ג) השכנת אווירת רגיעה, ולו גם זמנית, בקהילת תושבי רוממה, ויצירת יחסים נינוחים בין יריבים, שהיו שרויים בדרך־כלל בסכסוכים מרים.
נעבור עתה לניתוח התצפיות, שנערכו על שתי קבוצות עולי־הרגל כמייצגות דפוסים שונים של התנהגות. כבר בשלבי תיכנון הנסיעה למירון התנהגו בני ביטון אחרת מבני סבאג. אף כי לוי לא היה אמיד פחות מעזיז, תיכננה חבורת בני סבאג חגיגה מפוארת הרבה יותר. הכנות משפחת סבאג היו נושא לשיחה ברוממה, והיה בהן כדי להרשים מכרים וזרים מבין עולי־הרגל במירון. הם הביאו אתם למירון עז חיה לשחיטה, והקימו אוהל בולט משמיכות ושטיחים במקום מרכזי, שבו עוברת דרכם של אלפי הנכנסים והיוצאים מחצר קבר רשב״י. משום כך היתה להם הזדמנות לראות ולהיראות על־ידי מרבית מכריהם שבאו למירון.
לעומתם, חבורתו של לוי בחרה לה מקום חניה בפינה מרוחקת ממרכז ההילולה, ולכן יכלו הם לפגוש את מכריהם רק כאשר עזבו את מקומם ויצאו להסתובב בקרב החוגגים. אך ההבדל בין שתי הקבוצות התבלט במיוחד בדרך שבה בחרו לקיים את מנהג כיבוד הקהל במאכל ובמשקה. בני סבאג הופיעו במיטב בגדיהם במרכז החגיגות לאור היום, ופנו אל הקבוצה הנבחרת בין הנאספים במירון; ואילו בני ביטון בחרו בחצר האחורית של הקבר, מקום שסביבתו היתה מוזנחת ועלובה למראה, והמסתופפים בו היו מדלי הקהל. לדבריהם, הם נתכוונו לקיים את המצווה של שיתוף העניים במזונם. בני ביטון ראו בפגישה הבלתי־צפויה עם החסיד האשכנזי בתום יום החגיגות אות וסימן שכוונתם נתקבלה, ועלייתם לרגל צלחה.
אין ספק שגם לבני סבאג וגם לבני ביטון היו מניעים דתיים וכן שאיפות להכרה ולהערכה חברתית על הישגיהם החומריים. מניעים אלה חברו יחד בקביעת התנהגותם בעת העלייה־לרגל. עם זאת ראינו שוני בסגנון ההתנהגות; בני סבאג הפגינו פאר וניסו לפנות אל קבוצות חברתיות חדשות, ואילו בני ביטון ביטאו צניעות בכל מעשיהם בשעת החגיגות. העלייה למירון איפשרה לכל אחת מהקבוצות לבטא, לתבוע ולחזק את תדמיתה העצמית הנבדלת מבחינה מוסרית וחברתית, אותה תדמית שהתבלטה לעינינו גם בסגנון־ההתנהגות השונה בבתי־הכנסת ברוממה. וכך איפשר אותו אירוע מצד אחד ביטוי לאחווה בין אנשי הקהילה, ואילו מצד שני סיפק הזדמנות להדגשת ההבדלים החברתיים שביניהם.
בעקבות חוקרים המסבירים את הפעילות הטקסית באמצעות בחינת היחסים החברתיים שבין משתתפיה, נוכל להבין טוב יותר את ההתנהגות בה צפינו במירון, לאור מכלול היחסים ודרכי־ההתנהגות של אנשי רוממה בתחומי־חיים שונים. כבר עמדנו על התחרות הממושכת בין שתי הקבוצות המשפחתיות ברוממה, שמהן התארגנו חבורות עולי־הרגל. ההבדלים החברתיים והכלכליים, שהבחינו בין שתי המשפחות במרוקו, הלכו וניטשטשו בישראל. בני ביטון השיגו באח שוויון במשלח־יד, במשאבים כלכליים, בזכויות ועמדות פוליטיות עם בני סבאג, אשר במרוקו עלו עליהם בעושרם ובכוחם. אך שתי הקבוצות שאפו לעלות זו על זו במעמדן, ומשום כך התמידו בתחרות על צבירת יוקרה בתחומי־חיים שונים, הן בקהילה והן מחוצה לה.
התחרות המקובלת, שמצאה ביטוי בהצבת מטרות דומות או במניעת הצלחה מכל צד, בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והדת, הביאה תכופות את שני הצדדים לרמת־הישגים שווה. דפוס תחרותי זה הצמיח תהליך מתמיד של השוואת הישגים אשר יצר גם חוסר ביטחון לגבי הבדלי המעמד. כדי להגיע להישג בר־קיימא, היה עליהם לפרוץ את מעגל השוואת ההישגים, דבר שניתן לעשותו על־ידי שימוש בדרכי־פעולה חדשות לחלוטין, או בהצבת מטרות חדשות לתחרות. וכך, במקום להתאמץ כדי להידמות למתחריהם, שינו כמה מאנשי רוממה (ובני ביטון — ראשונים) ממנהגיהם והשתדלו להפגין דווקא את השוני, מכל מקום בכמה מדפוסי הפעילות הדתית. חידוש זה באורח ההתנהגות ראינו כשוני של סגנון בלבד, שכן לא היתה כאן בחינה־מחדש של הערכים והסמלים הדתיים הבסיסיים. יצירת סגנון חדש פירושה בחירה מיוחדת, מתן משמעות חדשה והרגשתם של מוסכמות וסמלים מסוימים מתוך מכלול המושגים הדתיים והתרבותיים הנתונים. ניתן להניח, כי בתנאים מסוימים עשוי אמנם סגנון חדש לחולל תהליך התפתחות של מערכת אמונות ודעות וכללי התנהגות חדשים לחלוטין. כך, למשל, עשויה ההתנגדות של ההנהגה המסורתית והקהילה השמרנית לסגנון החדש לשמש גורם, הממריץ את חסידי הסגנון החדש להתגבש במסגרת של כת דתית נבדלת.
גמישותם וריבוי משמעויותיהם של סמלים ונורמות מהווים מאפיין חשוב בדתות אוניברסאליות, הקובעות את התנהגותם של יחידים ושל קבוצות המצויים בעמדות חברתיות, כלכליות ואישיות נבדלות זו מזו, במערכת של תנאים ונסיבות המשתנים בהתמדה.
מערכת דתית המשותפת למשל לעניים ולעשירים, לנבערים ולמשכילים, חייבת לספק מגוון רחב של צידוקים, גירויים ותגמולים, שיתאימו למאמינים השונים. בשל רבגוניות בסיסית זו בין בני־אדם, משמש התחום הדתי קרקע נוחה לפיתוח דפוסים שונים גם בקרב קבוצות ואומות, שהן לכאורה הומוגניות וריכוזיות. המישור הדתי סיפק לאנשי רוממה הזדמנות מיוחדת־במינה לפרוץ את מעגל־ הקסמים של השוואת הישגיהם, מכיוון שכאן נמצאה להם הלגיטימציה האידיאולוגית החיונית לסיגולה של דרך חדשה למדידת הישגיהם. לשני סגנונות־ ההתנהגות השונים, שאותם אימצו שתי הקבוצות, היו שורשים במסורת היהודית. הספרות התורנית העשירה מספקת תפיסות שונות, ולעתים אף מנוגדות, לגבי אורח ההתנהגות הרצוי בתחום היחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. אף קני־מידה שונים לה להערכת מצב קיומו היומיומי של האדם. כך, למשל, נמצא במקורות שבחים לעניים ולענווים על עליונותם המוסרית, הן בחיי החולין והן בהתנהגותם הדתית; אך נמצא גם שבחים לעשיר על נדיבותו ועל מידת הפאר שבה הוא עובד את הבורא. בני ביטון מצאו סימוכין דתיים להתנהגותם הצנועה, אשר הדגישה את השוויון בין בני־האדם ואת כללי המוסר המסורתיים, באותה מידה שבני סבאג מצאו סימוכין להתנהגותם, שהדגישה נדיבות, תרומות מרשימות ועבודת האל בהדר. בעוד בני סבאג ראו בפזרנותם משום שמחה ועבודת האל בכבוד הראוי לו, גינו בני ביטון התנהגות זו כראוותנית. לעומת זאת, שעה שבני ביטון ראו עצמם כמצניעי־לכת ועושי צדקה לשמה עם החלכאים והנדכאים, התייחסו בני סבאג להתנהגותם כחסכנית ודלה.
ניתן היה לראות את הדפוס החדש של יחסי־התחרות גם בצביון הפעילות בבית־ הכנסת של בני ביטון. הקמתו של בית־כנסת זה, שנבעה לכאורה מתקרית על רקע סכסוך אישי, הפרידה למעשה בין שתי הקבוצות וצימצמה את המגע ביניהן. תופעה זו אובחנה בבירור במקום ניטרלי, במירון, שם ביטאו הקבוצות את יריבותן בצורה גלויה אך בדרכי שלום, ולא באמצעות סכסוכים ופירוד, כפי שמורגלים היו בכפרם. ייתכן שהיה קל יותר לבני סבאג לבחור באורח־חיים של פזרנות וראווה, ולבני ביטון לעומתם — בצניעות ובענווה, כיוון שבעבר היו בני סבאג אמידים יותר. עם זאת, נראה שנסיבות הקיום גם הן כפו על הצדדים את הבחירה באורחות־התנהגות מנוגדים, הן בהימצאם בסביבה מוכרת(רוממה) והן בהימצאם במקום זר(כמו מירון). בשני המקומות צפו בהם יוצאי אסאמר(הן תושבי רוממה והן תושבי מקומות אחרים בארץ) וכן אנשים נוספים, שהיו מודעים לחלוקה המעמדית שהיתה קיימת באסאמר. בני סבאג נדחפו לקיים אורח־חיים ראוותני ופזרני, כדי להוכיח שלא ירדו ממעמדם. לעומת זאת, בני ביטון, בהעדיפם אורח־חיים צנוע ומרוסן, הדגישו את העובדה שאף־על־פי ששיפרו את מעמדם הכלכלי לא אימצו להם דרכי־התנהגות של ראווה והידור; אילו בחרו בני ביטון להפגין את עושרם, היו נראים לעיני כול כעשירים חדשים המתיימרים להופיע כבני מעמד גבוה יותר. התפתחותן של מוסכמות התנהגות שונות בין הקבוצות בתחומי־ חיים הקשורים לערכי המסורת והדת(כגון מקומן ותפקידיהן של הנשים) הוסיפה להבחנה הנראית לעין כול — פזרנות לעומת צניעות — מימד עמוק יותר של פער בערכים ובאורחות־חיים.
תחרות בתחום הפעילות הדתית מוכרת גם בחברות אחרות ובדתות אחרות. כך, למשל, תושבי מרביתם של הכפרים במאלטה נחלקים לשתי קבוצות של מאמינים הסוגדים לקדושים שונים. התחרות והמחלוקת בין קבוצות אלו מתבלטת בקביעות ביום החגיגה השנתית, הנערכת לכבוד כל אחד מהקדושים. בחגיגות אלו משתדלת כל אחת מקבוצות המאמינים לעלות על חברתה בתפארת הטקס שהיא עורכת ולהעיב בכך על הישגי מתחרתה. בדפוס זה של תחרות המוליך להשוואת הישגים, אין אף צד מהצדדים מצליח להגיע לידי יתרון קבוע על פני הצד שכנגד. לעומתם, אנשי רוממה, שבתחומים רבים של התנהגות פוליטית פעלו בדומה לקבוצות המתחרות במאלטה, אימצו לעצמם שיטת־תחרות ששמה קץ למעגל של השוואת הישגים, לפחות בתחום הדת.
בשלב זה של מחקר אין לנו עדיין תשובה על השאלה באילו תנאים תרבותיים וחברתיים מתפתחת תחרות המוליכה להשוואה מתמדת של הישגים, ובאילו תנאים מתפתח סגנון חדש, היוצר מסלולים נפרדים לביטוי הישגים. הבחנה זו עשויה לסייע בניתוח התפתחותן של כיתות ותנועות חדשות במסגרת הדתות הגדולות, ובמיוחד של אלו המאופיינות במגמות של פרישות. ניתן יהיה לפתח השערות בדבר התנהגותן של קבוצות, שהצליחו להגיע לעמדות כלכליות וחברתיות חשובות, אך המתחרות עדיין על הכרה חברתית בקבוצות המבוססות הוותיקות. מכיוון שקבוצות העילית הוותיקות מצוידות באמצעים, והן בעלות מיומנות ובקיאות רבה יותר בגינוני ההתנהגות המעניקים יוקרה בתחומים שונים, ובכללם תחום הדת, עשויות הקבוצות השאפתניות החדשות לבחור באחת משתי אפשרויות: להתחרות על יוקרה בתחומים שונים באמצעות תהליך המוליך להשוואת הישגים וגם להסתכן בגינוי על התנהגות של ׳עשירים חדשים׳; או לנסות ולבסס סגנון־התנהגות חדש וקנה־מידה שונה למדידת יוקרה. תחום הדת, המצטיין בגמישות וריבוי משמעויות של סמלים ונורמות, עשוי במיוחד לספק הזדמנויות ותנאים להתפתחות כזאת. גם בדת היהודית חל תהליך של היווצרות כיתות, כמו תנועת החסידות וענפיה השונים, למן המאה השמונה־עשרה (כץ, תשי״ח). אך בניגוד להתפתחויות מקבילות בנצרות ובאיסלאם, הוליכו תנועות אלו רק לעתים רחוקות מאוד לפירוד מכריע בדת ובקהילה היהודית; אפשר משום שברוב התקופות לא היתה ביהדות הירארכיה רבנית מרכזית רשמית, וכן משום שלפירוד דתי ביהדות לא יכולות היו להיות תוצאות פוליטיות וביטויים במונחים של כוח חילוני, כפי שאנו מוצאים, למשל, בתנועות דתיות מוסלמיות(אוונס־פריטצ׳רד, 1949). עם זאת, ייתכן שכמה מהתנועות והקבוצות החדשניות ביהדות גם הן התפתחו בדפוסי התהליך, אשר תואר בפרק זה.
הקדשנו פרק זה בעיקר לתיאור השתקפותן של תמורות עמוקות ביחסים החברתיים בקרב בני קהילה אחת, ואשר התחוללו זמן קצר אחרי שעזבו את הרי האטלס. אך ראוי לדון ולהדגיש את מקומה של העליה לרגל למירון במסגרת הווי החיים הדתיים שנדון בפרק הקודם. חגיגות ל״ג בעומר, ובמיוחד הטקסים במירון, מילאו במידת מה את החלל שנוצר בעולמם הרוחני של יוצאי מרוקו. הרבנים שהגיעו עמם ירדו ממעמדם, ואת קברי הצדיקים שנהגו לפקוד בהילולות השנתיות ובהזדמנויות אחרות, השאירו מאחור. אין זה מפתיע שהערצת רשב״י, שהיתה מסורת חשובה גם במרוקו, תפסה מקום מרכזי בעולם האמונה ובחיי הטקס של יוצאי צפון־אפריקה עם בואם לארץ. אולם הערצת רשב״י ומסורת הביקורים במירון לא פחתו גם בשנים המאוחרות יותר (שנות ה־80 וה־90) כאשר מפת העליות לרגל לקברי צדיקים הלכה והתגוונה וכאשר חלה התאוששות מרשימה במעמד המנהיגות הדתית של יוצאי מרוקו.
משה שוקד-שלמה דשן-דור התמורה-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה-קודש וחול בעלייה לרגל למירון
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
Les saints ont le pouvoir de se transporter instantanément à des distances fabuleuses. 'Abdelqâder, invoqué à El-Abiodh, en Algérie, par une femme qui avait laisse tomber son enfant dans un puits, accourt aussitôt sous terre et reçoit l’enfant dans ses bras avant qu’il ait touché la surface de beau. L' Abdelqâder invoqué était Sîdî Cheîkh, nommé primitivement 'Abdelqâder. Le grand saint de Bagdad, 'Abdelqâder el-Djîlânî, qui avait cru qu’on l’invoquait, était accouru, instantanément aussi, d’Asie, pour sauver l’enfant. On voit par là que si les saints ont le pouvoir de franchir en un clin d’oeil des espaces immenses, ils sont loin d’avoir toujours le don d omniscience '.
Les saints marchent sur les eaux; ils peuvent dessécher la mer, tarir les rivières, etc. Ces légendes sont racontées d’un grand nombre de marabouts. Les saints ont aussi le pouvoir de faire jaillir des sources, défaire couler des cours d’eau, de détourner des rivières, etc.
Les saints ont le pouvoir de se rendre invisibles, de même qu’ils peuvent rester longtemps sans boire ni manger. Le vieux marabout Moh’ammed ben el-'Abed faisait à ce sujet au Colonel Trumelet le récit plein de charme que voici :
« Dieu, quelquefois, nous rendait invisibles aux yeux des chrétiens, ou les frappait d’aveuglement. C’était un samedi : un détachement de zouaves bivouaquait sous les oliviers pour observer les Benî-Çâlah’ qui, chaque nuit, descendaient de leurs montagnes pour rôder autour des postes français. On ne pouvait approcher du bois d'oliviers sans risquer d’entendre aussitôt siffler à ses oreilles les balles que ne manquaient jamais d’envoyer les sentinelles. J’avais juré de faire ma Ziàra au tombeau de Sîdî Ya'qoûb ; je sentais bien que cette pieuse visite n’était pas sans danger; mais je savais aussi que Dieu peut tout, et que Sîdî Ya'qoùb veillerait sur son serviteur.
« Je sortis de ma demeure, située dans les jardins de Blida, avant l’heure de la prière du fedjeur-[Point du jour.] et je me dirigeai, en suivant le sentier que vous avez conservé, vers la qoubba du saint. Avant de pénétrer dans les oliviers,
je récitai le dhikr [Prière particulière à un saint, a une confrérie.] de Sîdî Ya'qoûb, et je m’enfonçai dans le massif. Un feu de bivouac jetait ses dernières lueurs et teintait en rouge les murs de la qoubba. Quelques hommes, accroupis autour du foyer, riaient comme rient les Français, et sans songer que la mort était à deux pas, peut-être, sous la forme d’un de nos Kabyles. Je passai, à le heurter, auprès d’un factionnaire dont un arbre m’avait dérobé la présence : je me crus perdu, et il nie semblait déjà entendre le cri sec d’un fusil qu’on arme. Il n’en était rien; la sentinelle ne m’avait pas aperçu, sans doute ; car elle ne répondit à notre rencontre que par un grognement que je compris devoir être un juron, au ton énergique dont il fut articulé : le zouave avait certainement cru s’étre heurté à l’arbre. Il y avait là un prodige manifeste. Je continuai mon chemin en croisant plusieurs autres sentinelles qui ne me virent pas davantage, bien qu’elles parussent regarder de mon côté. Une sueur froide perlait sur mon front; je l’avoue, mon invisibilité me faisait peur. Au moment où je passais près du feu, un jet de flamme vint m’éclairer tout entier, et, cependant, aucun des hommes de garde ne m'aperçut. Je me précipitai dans la qoubba, et, me prosternant sur sa tombe vénérée, je remerciai Sîdî Ya'qoûb de la protection évidente don’t il me couvrait; je le priai aussi de retenir dans mon cerveau mon esprit qui semblait vouloir s'envoler. »
Les saints ont le pouvoir de rayonner et de se manifester par des lumières ou des flammes. Tel marabout apparaît sous la forme d'une lueur phosphorescente répandant autour d'elle des reflets bleuâtres et tremblotants. 'Tel autre s’avance sous l’apparence d’une colonne lumineuse qui semble pénétrer dans le sol. Le feu a toujours été le symbole de la vie spirituelle .
Les saints opèrent des guérisons et des résurrections. On va prier auprès de leurs tombeaux pour recouvrer la santé. Les femmes stériles s'adressent à certains d’entre eux, dont c’est la spécialité, pour obtenir le privilège de la maternité. Les hommes épuisés et les vieillards vont demander aux mêmes saints ou à d’autres, dont c’est la fonction plus particulière, de leur rendre leur virilité. Sîdî Mogdoul, à Mogador. est un marabout spécialiste de cette catégorie.
Les saints ont le pouvoir d’apparaître après leur mort et de ressusciter pour accomplir un nouveau miracle, et intervenir, comme Dieu lui-même, dans les événements. Les marabouts peuvent aussi s’entretenir avec les saints défunts, même avec ceux qui sont morts depuis des siècles. Ils peuvent douer de la parole les animaux, les arbres, les pierres, etc. Ils ont le don de transformer les corps, par exemple l'eau en miel, le metal en parfum, etc. Nous verrons plus loin des exemples de ces divers pouvoirs.
Les saints chassent les mauvais esprits et protègent celui qui les invoque contre l'action pernicieuse des djinn. Près du tombeau de Sîdî Ya'qoûb, à Tlemcen, se trouve une niche appelée la maison des djinn. Le gardien nous a raconté, avec une candeur pleine de gravité, que les démons se rendent dans cette niche et qu'on y vient pour se faire délivrer d'une possession. Le possédé passe la nuit dans cet endroit, en ayant soin de mettre sa tête dans la niche. Le lendemain matin, le djinn a disparu par la puissance de Sîdî Ya'qoûb. « Des Espagnols viennent parfois ici pour se débarrasser d'un djinn, » ajouta dévotement le pieux musulman.
Le miracle de la multiplication des pains se reproduit souvent dans la légende des saints musulmans, d'el le plat inépuisable de couscous que Sîdî Ah'med el-Kbîr offrit à toute une caravane ' ; le couscous, après avoir repu les nombreux hôtes du saint, paraissait aussi intact qu'au moment où on l’avait servi.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-חודש אלול.
חודש אלול
א. ההשכמה לשליחות על ידי השמש
1-משכימים לומר ׳תיקון חצות׳ וסליחות בכל חודש אלול ובעשרת ימי תשובה.
הערת המחבר: על פי טור ושו״ע או״ח, סימן תקפא, סעיף א, וכמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיט סעיף ב; נתיבות המערב, עט' רכז סעיף א; עטרת אבות, פרק טז, סעיף א). הטעם לכך הוא שבארבעים ימים אלה שהה משה רבנו בשמים לקבלת הלוחות השניים; בר״ח אלול עלה וביום כיפור ירד, ובו ביום אמר לו הקב״ה ׳סלחתי כדברך', ולפי שימים אלה היו ימי רצון לפיכך קבעו בהם אמירת סליחות (הטור שם). יש שמצאו סמך לדבר בפסוק 'אני לדודי ודודי לי׳ – ר״ת אלול, וסופי תיבות ארבע יו״דין = ארבעים יום. לגבי הימים שבהם צריך לומר סליחות יש שלושה מנהגים: א. רק בעשרת ימי תשובה (רמב״ם, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ד). ב. מיום ראשון של השבוע שלפני ראש השנה, והוא מנהג אשכנז(הטור, שם). ג. מראש חודש אלול,והוא מנהג הספרדים(שו״ע שם).
2-שמש בית הכנסת עובר בכל בית לעורר אנשים לסליחות וקורא לכל אחד בשמו, ורוב המתפללים משכימים קום.
סבי(בא־לו בן יחיא = ד׳ מכלוף נזרי) היה אומר: ׳רָאהּ דִי מָא קָאמְשׁ לסליחות, רָאהּ מָא בָּאיְיְתְשׁ פְלְבְלָאד' (=בידוע שמי שלא קם לסליחות, פשוט איננו בעיר). מפי אדוני אבי.
3-מנהג ייחודי נהג בימים קדומים בדרום תאפילאלת לקום בחצות לילה ל׳תיקון חצות׳ ולסליחות, וחוזרים לישון, ובבוקר משכימים לתפילת שחרית.
4-גם תלמידי חכמים, מלמדי תשב״ר וכל בני משפחת אביחצירא השכימו לסליחות, ולא פטרו עצמם מחמת לימוד תורה.
5-אם אין מניין אין אומרים את הקטעים בארמית, ואומרים י״ג מידות של ׳ויעבר׳ בטעמי המקרא.
6-אין תוקעים בשופר בסליחות.
7-נוסח הסליחות הוא על פי ׳מרפא לנפש/ ליוורנו 1821.
8-אומרים את כל פיוטי הסליחות ללא דילוג: ׳ישן אל תרדם', ׳מלכי עולם בורא׳ (לפני ׳אשרי יושבי ביתך׳), ׳בן אדם מה לך נרדם/ ׳למענך אלהי רצה עם לך שחר׳, ׳שם אל קמתי לברך׳(לפני ׳רחמנא אדכר לן׳), ׳אנא כעב זדוני/ ׳אלהים אתה ידעת לאולתי ולאשמותי׳ (לפני'עננו׳), ׳אדון הסליחות/ ׳יה שמע אביונך׳ (עשי״ת), ׳אם אפס רבע הקן/ ׳למתודה חטאתיו/ ׳בזכרי על משכבי/ ׳אלהא רבא אלה שמיא וארקא/ ׳מחי ומסי/
ב. ׳תיקון כרת׳
נוהגים לעשות בבית הכנסת ׳תיקון כרת׳ בחודש אלול, באחד הלילות של עשרת ימי תשובה אור ליום ששי או במוצאי שבת. בקצר א־סוק עושים ׳תיקון כרת׳ ביום שני בבית.
סדר התיקון: ערבית, סעודה בלי בשר, לימוד והימנעות מדיבור כל הלילה.
סדר הלימוד: וידוי, ׳לשם יחוד', קריאת משניות מסכת כריתות ואחריהן משניות שסימנן שנ״ת חיי׳׳ם: חולין, יומא, ידים, מקוואות; רמב״ם הלכות שגגות (אחד עשר פרקים ראשונים), כנדפס בקונטרסים הנקראים ׳תיקון כרת׳.״
בעשרת ימי תשובה יש נוהגים לומר במקום הלכות שגגות הלכות תשובה (עשרה פרקים).
קודם חצות לילה קוראים סדר קריאת שמע שעל המיטה, ובחצות מברכים את ברכות השחר, אחר כך קוראים: ׳פתיחת אליהו הנביא/ זוהר אדרא רבה, אדרא זוטא ו׳יהי רצון שלאחר הלימוד.
ג. תעניות
חסידים, אנשי מעשה ונשים צדקניות מתענים ארבעים יום מראש חודש אלול ועד יום כיפור, וסועדים את לבם בלילות.
מרא דאתרא יש״א ברכה היה מתענה בימים אלה גם הפסקה שבועית אחת ממוצאי שבת ועד ליל שבת שישה ימים ושישה לילות רצופים, ובשנת תשי״א התענה בימים אלה ארבע הפסקות בין שבת לשבת.
ד. אמירת המזמוד ׳לדוד ה' אורי וישעי׳
1 . במשך חודש אלול אומרים כל יום מזמור ׳לדוד ה׳ אורי וישעי׳(תהלים כז), ואחר כך ביום הושענא רבה.
בערבית אומרים מזמור זה לפני ׳ה׳ צבאות עמנו׳ בכל קהילות תאפילאלת.
בשחרית – אחרי ׳עלינו לשבח׳, כדי לומר קדיש אחרי המזמור.
במנחה – במקום ׳למנצח בנגינות׳, אבל רק בקהילות דרום תאפילאלת.
ה. התרת נדרים
מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת לא לעשות התרת נדרים לא בכ׳ באב ולא בראש חודש אלול, אלא בערב ראש השנה ובערב יום כיפור.
שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו שבהן אומרים התרת נדרים בכ׳ באב, כלומר ארבעים יום לפני ראש השנה, ובר״ח אלול, ארבעים יום לפני יום כיפור (נהגו העם, עט׳ קיט סעיף א; נתיבות המערב, עט׳ רכז סעיף א), וכן מנהג קהילת תוניס (עלי הדם, עט' 451 סעיף ו) וקהילת ג׳רבא שעושים התרה 40 יום לפני ראש השנה(ברית כהונה, או״ח, ח״א, מערכת י/ סעיף ז, ערך ימים נוראים). הטעם לכך הוא שמי שנתחייב נידוי או נזיפה נשאר בנידויו ארבעים יום ואין תפילתו נשמעת, לפיכך עושים התרה ארבעים יום לפני ראש השנה כדי שתישמע תפילתו בראש השנה, והתרה ארבעים יום לפני יום כיפור כדי שתישמע תפילתו ביום זה(זהר פקודי רמט ע״ב).
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-חודש אלול.