מורשת יהדות מרוקו

טופס תקנת ב״ד להרחקה מהרבית.

פ ׳ו. בהיותינו מקובצים בב״ה הי״ג, של הנגיד המעולה הה״ר יעקב רותי יצ״ו, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, ראינו להרים מכשול מדרך עם ה׳, בענין הרבית שנהגו קצת יחידים לקבל מבני ברית אשר לא כדת, משכונות קרקע שעושים מהם לזכות יתומים, ומהם כפי משכנתא דסורא, ובשעת מעשה מקבלים שוכר שיתחייב בשכירות המשכנתא ההיא, סך קצוב בכ״ח כל ימי משך המשכונא. וגם מקבלים פודה שיתחייב בפדיון המשכונה לזמן קצוב, ולפעמים מקבלים משכון להבטחת המעות של הפודה, או של בעל הקרקע. באופן דמוכחא מילתא שמתחילה בקום עשה מלוים מעותיהם ברבית, ולפעמים מתחייבים השוכרים לתת בשכירות המדור הממושכן, יותר ממה ששוה המדור ההוא בשכירות, לפי העת והזמן. ועם היות דקיי״ל אין אונאה בקרקעות, ראינו שאינם מתחייבים בשכירות ההוא, כי אם בבחינת המעות, ועושים קצבה לרבית בעד סכום המעות לפי רובם או לפי מיעוטם, ולא בבחינת שכירות המדור.

אי לזאת, ראינו לתקן שמהיום הזה והלאה, לא תעשינה ידיהם של בני ברית תושיה בענין הנז', זולת מי שימשכן קרקע לחברו, יטפל בו בעל המעות לשכון בו, או להשכירו, בכדי דמיו, לפי ראות שמאי הקהלות, שכירות המדור ההוא לפי העת והזמן. ומי שיתחייב בשכירות יותר משומת השמאין. אנו מפקיעין זכות בעל המעות מאותו עודף, הפקעה גמורה. וגם ראינו לתקן, שלא יקבל בעל המעות המשכונה להבטחת משך השכירות אפי׳ בכדי שומתו, לא מהשוכר ולא מבעל הקרקע בעד השוכר. אמנם להבטחת הקרן, רשאי לקבל משכון מהפודה או מבעל הקרקע. כל זה ראינו לתקן להבא אמנם השטרות העשוים כבר, ישארו בתוקפם וגבורתם, כי לא הפקענו זכות בעליהן ממ״ש בהן. ולראיה שכך הסכמנו ותקננו להבא, ח״פ בר״ח סיון שנת שכ״ל טו״ב לכל עושיהם לפ״ק. נאם דייני העירה פ׳אס יע׳׳א, וקיים. ע״כ טופס מוגה מהתורף אות באות, תיבה בתיבה, וחתומים עליו החכמים השלמים, הה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והה״ר יצחק אבן זמירו ז״ל, והה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר שאול סרירו ז״ל, והכרנו חתימת ידם, ולראיה ח״פ במעמד ב״ד הצדק בעישור לחדש אדר שנת תצ״ד לפ״ק וקיים.

אמר הכותב ראיתי לסמוך לתקנה זו שו״ת דשייכא לה, כדי שלא יצטרך הקורא לשוטט בעיניו על הכתב.

פ״ז. נשאול נשאלנו אנחנו אלה פה ב״ד החתו׳ על דבר המשכונות הנהוגות ליעשות בנכסי יתומים במשכנתא דסורא, ובהעמדת שוכר לפרוע ליתום סך קצוב בכ״ח, מה המנהג הזה ומה טעם יש בו, ועל מה אדני ההיתר הוטבעו בו מדברי הפוסקים ז״ל, להציל מפח יקוש, ולבטל ולהשבית לתא דרבית

תשובה. עם היות שבא בדברי השואל שהמשכונות הנהוגות בנכסי יתומים, הם במשכנתא דסורא, אנו לא ראינו מי שנהג כן, רק המנהג הפשוט במדינה זו מימי עולם ושנים קדמוניות, הוא שקונים מהלוה בק״ס, איך קבל מנכסי היתום סך כך וכך, ומשכן ביד אפוטרופוס היתומים קרקע פ׳ עד חדש ימים תוך החדש לא יפדה, ואח״ך יפדה כל אימת שידרש עכ״פ, ומשכונה זו בניכוי פש״ן בכ״ח ולא כדסורא. ומעמיד שוכר כנז״ל, והיו מתעסקים בזה אנשים גדולים בחכמה ובמנין, ולית מאן דחש ליה עד זה היום, כשנה וחצי שנתקבצנו לשאת ולתת בענייני תיקון בקיעי עירנו, וראינו כי פשה הנגע עד שגם הבעלי הבתים התירו דבר זה לעצמם, להערים ולעשות משכונה בהעמדת שוכר המתחייב להם בשכירותם, אלא שהבעלי בתים היו עושים במשכנתא דסורא. ובכן נשאנו ונתננו בדבר, וראינו שגמרא ערוכה היא, דלית הלכתא כחבירי נרשאי, דהיינו שממשכן שדהו למלוה, וחוזר והוכרה ממנו הלוה עצמו. ונחלקו בזה הפוסקים ז״ל, דלרש״י והרי״ף הוי רבית קצוצה. אבל הרמב׳׳ם בפ׳׳ה ממלוה ולוה כתב דלא הוי אלא הערמת רבית, ואפי׳ אבק ליכא, והרא״ש כתב בכלל צ״א סימן ג׳ דלא הוי רבית קצוצה, אבל לכתחילה יש לאוסרו. ועם היות שלא נתברר בדברי הרא״ש, אי משום אבק נגע בה, או הערמה לבד, כהרמב״ם. הדעת נוטה דמשום אב״ר נגע בה, וכן הוזכר בלשון הב״י סי׳ קס״ד. וכתב הב״י בסי׳ הנז׳ בשם תלמידי הרשב״א, דאי אפסיקא אחר שרי, וסיים בה בבדק הבית בשם הריטב״א, ושכן קבל מרבו הרב ז״ל, דאפי׳ לא נחית לה מלוה כלל שרי, עוד כתב הב״י אהא דתלמידי רשב״א וז״ל, מכאן משמע דס״ל לתלמידי רשב״א דלאו רבית קצוצה היא, דאי ר״ק היא כי אפסיקה אחר הוה סגי לאפוקה מר״ק, אבל אכתי אבק רבית הוי וכו'. וסיים בבד״ה דמשכנתא אי אפסיקא אחר שרי לכ״ע. א״ב זכינו לדין דהני משכונות דידן, דעבדינן בנכסי יתומים, משרא שרו. לא מבעייא להרמב״ם והרא״ש, דס״ל דבשאר משכונות כי הני, דלאו במשכנתא דסורא, כי אחכרה ליה לדידיה לא הוי ר״ק, אלא או הערמה או אבק, והם ב׳ מעמודי הוראה. והו״ל רבים לגבי הרי״ף ז״ל העמוד הג׳, שרגיל מוהריק״א ז״ל לפסוק כתרי מנייהו, דודאי לדידהו בנדון דידן, ליכא שום צד איסור, כיון דאפסיקינהו אפי׳ אבק ליכא, כדכתב הב״י אהא דתלמידי רשב״א. אלא אפי׳ לרש״י והרי״ף, דס״ל בשאר משכונות כי הני, דכי אחכירה לדידיה הוי ר״ק. אפי״ה השתא דנהגינן לאפסוקינהו אחר אפיקנהו מר״ק, וליכא אלאץאבק, דשרי לכתחילה בנכסי יתומים. כדאיתא בסי׳ ק״ס.

אכן במשכנתא דסורא ואפסיקה אחר, שהוא מה שנהגו הבעלי בתים לעשות כג״ל, מן הדין שרי לכ״ע. דהא אפי׳ לרש״י וסיעתו דאמרן דהוי ר״ק כי לא אפסיקה אחר, או אבק כי אפסיקה, לא אמרן אלא בשאר משכונות, אבל משכנתא דסורא ואפסיקא אחר, אפי' אבק ליכא. וכדסיים בה בב״ה כנ״ל דשרי לכ״ע. אמנם ראה ראינו תקנה לקדמונינו נ״נ ז״ל, בשנת שכ״ל טו״ב הנז׳ מע״ל דשדו בה נרגא, מחמת שעושים קצבה לשכירות, כפי סכום המעות אם רב ואם מעט. ולכן גזרו שכל הממשכן קרקע לחבירו, יטפל בו לדור בו או להשכירו בכדי דמיו יע״ש. ובכן הלכנו בעקבותיהם וגזרנו על הבעלי בתים לבל יתעסקו בזה עוד, וכרוזא קרי בחיל בכל הבתי כנסיות, וגם הסופרים הזהרנום על ככה, והרי הם מצווים ועומדים לבל יכתבו שטר בעניו זה עוד לבעלי בתים. אמנם בענין נכסי יתומים לא גזרנו, יען ראינו שגם קדמונינו ז״ל אחר זמן התקנה הנז׳, נשארו נוהגים כן. ומהם נמשך המנהג לדורנו זה, והתעסקו בזה גדולים כנ״ל, ואין פוצה פה ואין מצפצף.

אמנם ראינו לחדש בה דבר עכ״פ, והוא דאע׳׳ג דהבאנו לעיל דברי ריטב״א, שהביא בב״ה דבי אפסיקה אחר אפי׳ לה מלוה כלל שרי. ראינו שהרב ט״ז שהוא אחרון כתב, דדוקא כי אחזיק בה מלוה הוא דשרי. וא״ב נראה לכאורה דלדידיה הני משכונות דידן דעבדינן בנכסי יתמי, שאין האפוטרופוס מחזיק בהם אין להתיר. אכן אחר העיון, הדבר ברור דהפוסקים הנז׳ לא מיירי, אלא בהלווהו על שדהו ולא קנו ממנו בק״ס, שהוא ממשכנה לו. ומטעמא דאמרו בגמ׳ אימת קנייה, דהדר לקנייה. אבל בנ״ד שקונין מבעל הקרקע בק״ס, שהוא ממשכנו ביד האפוטרופוס, הרי האפוטרופוס קנייה בק״ס, שהוא א׳ מדרכי ההקנאה, דקרקע נקנה בכסף, ובשטר ובחזקה, ובק״ס כדאיתא בח״מ סימן ק״ן והו״ל בהחזיק בה. אכן לחזור הוא ולהקנותה לשוכר, צונו לסופרים שיקנו ג״כ מאפוטרופוס בק״ס, שמשכיר הקרקע ההוא לשוכר, דהשתא קנייה נמי שוכר בק ׳ס, ואזי יקנו מהשוכר בק״ס, שהוא מתחייב לפרוע השכירות לאפוטרופוס, וגם בכח הקנין יחזור וישכירנו לבעל הקרקע להקנותו לו, או יקנהו לו בחזקה, אם הוא דר בו ויחזור בעל הקרקע, ויתחייב לפרוע השכירות לשוכר ראשון. זהו מה שנראה בעינינו, וצור ישראל ינחנו בדרך אמת. נאם החותמים בר״ח חשון שנת יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדי״ו, לפרט המאה החמישי מהאלף הששי, דייני ק״ק פ׳אס יע״א עכ״ל. וחתומים הרבנים המובהקים, כמוה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, וכמוהר״ר יהודה ן׳ עטר ז״ל, וכמוהר״ר שמואל הצרפתי ז״ל, ונתקיימו לנו חתימותיהם כראוי.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנת ב״ד להרחקה מהרבית.

נאם הרב יחיא ן׳ הרוס יחשלי״א

ע״ע הטרפיות

מורי הרב הראשי! אדוני המנהל! מורי ורבותי!

אחרי ראותי את דברי גאון עוזנו, הרב הגדול המפורסם, מוהר״ר שאול אבן דאנן יחש״ל בהפתיחה לאסיפה השנתית הראשונה, דברים נכונים ומצודקים שעיקר חלוקת קדמוננו ז״ל בערי מארוקו היא, מפני עבירת הדרכים וכו׳ דפח״ח אז אמרתי הנה באתי בדרכו הישרה להציע לפ׳ מעלתכם שאלתי כדרך התלמיד לרב ובטרם כל מאמרי אודה ואשא אל אל בפי שהטיב לנו חסדו והזמין לנו מליץ טוב ומטיב דורש טוב לעמו, המפקח הראשי האמתי, אדון מ׳ בוטבול יחשל״א.

רבותי!

הן אמת כי ידעתי בעצמי שאין בי לא חכמה ולא תבונה לדבר בפני הרבנים המומחים העי״א. עוד בה, כי צעיר אני לימים וידוע בישישים חכמה ואורך ימים תבונה, אך לא על עצמי סמכתי, אלא על ה׳ בטחתי, ומאד חשבתי ע״ד כבוד שמו, יה״ר שיתקדש שם ה׳ בעולמו, ותורתנו הק׳ והנצחית תתעלה ותתרומם לעד ולעולמי עולמים כמאז ועד עתה ועד עולם.

איך שיהיה, דורנו זה שואל ודורש ומבקש ממעכ״ת למצוא פתח תקוה ולגדור את הפרצה כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, דברים העומדים ברומו של עולם, כמ״ש הרמב׳׳ם ז׳׳ל הלכות ממרים פ׳׳ב הל׳ ה׳ משם בארה. ולא יכולתי לספר לפני מעכ׳׳ת מה שעבר עלי, הרבה מרורות שבעתי מעניני יבום וחליצה אשר כל השומע ישתומם, יען כי לא עת עתה לישא וליתן בדברים שאינם מן הענין כמ״ש בחקי התקנון סעי׳ ז׳ וד״ב.

אשע״כ על עסקי עתה באתי על מה שהרושתי מן ב״ד הגבה תכב״ץ להציע לפני רבותי שיהיה מנהג א׳ שוה בכל ערי מארוק בענין הטרפות, והוא מנהג מקנאס שהוא המפורסם ומוסכם עפ״י רוב גאוני קדמונינו זצוק״ל ועליהם מתנהגים רוב ערי מארוק כידוע.

הב״ד העוסק בס׳ ואל תאמר קבלו דעתי, אדם להבל דמה, עפר מן האדמה תקות אנוש רמה, והוא הצעיר יחיא ן׳ הרוס.

אחרי נאומו הציע הרב שאול אבן דנאן יצ״ו מה שראוי לעשות בענין זה של הטרפיות וכה דבריו. דברי הרב נאמנים וראוי לנו לתקן כי מטרתנו היא, גם יש דברים במנהגים אלה אשר ראוי לבטלם ולא עת לבארם. ואנכי אסיים דברי הרב, ולבאר מה שראוי לעשות עכשו בזה.

בזמן קרוב תיעשה אסיפה מיוחדת פה רבאט, לכך, כוללת ששה שוחטים מומחים, אחד מעיר: מראקש, קאזאבלאנקא, רבאט, מקנאס, פאס, אוזדא, ־המה ידונו על ככה וכה יעשו.

א – יבררו כל המנהגים שאינם שונים בכל הארץ.

ב — יחוו דעתם גם באיזה מנהגים אשר לא טובים בעיניהם מאותם השוים בכל מארוק. (ואם חלוקים יהיו בדעתם יבארו היטב דעת כל אחד מהם בכתב.)

ג – הכל יהיה בכתב בבאור קצר, ובעת האסיפה הר״ל יוגש הכל לפני מועצת הרבנים והמה יגזרו אומר מה לעשות.

תזכיר של השוחטים יושלח לכל הרבנים טרם בא זמן האסיפה לעיין בו.

ב״ד של העיר או הדיליגי יבחרו השוחט המומחה.

ההוצאות הנצרכות לנסיעה וכו׳ ישתלמו מקופת הקהל ז״א שכל עיר שתשלח השוחט תשלם לו הוצאותיו מקופת הקהל.

ההצעה הזאת נתקבלה ונוסך בה באורים אלה:

*האסיפה תהיה יום ב׳ לח׳ שבט הר״ל.

*ע״ד ההוצאות אמר האדון בוטבול שנזמין את האדון יצחק דהאן המזכיר הכללי של ״מועצת הקהלות״ הישראלית במארוק לשתפו בדבר ההוצאות הנז׳. וכן היה בא הא׳ הנז׳ והסכים שכל וועד של קהלה ישלם הוצאות המומחה הקרוא לאסיפה.

*האסיפה תהיה באולם ב״ד הגבה, ורבני הב״ד המה ישגיחו וינהגו את העבודה בהתאם להצעה שנתקבלה.

* ראב״ד יודיעו לשוחטים הנבחרים לאסיפה, שבעירם להיותם מוכנים לעבודת האסיפה הזאת כמ״ש בהצעה.

אחר הציע הרב חיים סירירו יצ״ו מה שנוגע לענין זה על אודות השו״ב וכה תמצית אמריו.

הוא גלה את אי־הכשרתם של כמה שו״ב הידועים לו בין בבהמות בין בעופות

הוא ערער על הסמיכות שבידם והרגיש על ההכרח לבחון את כולם לפני הב״ד, ולתת בידם תעודה מאת הב״ד, אשר בה דוקא יוכלו לשמש במשרה זו.

הצעה זו נתקבלה ברצון לפני הרבנים והמה גזרו אומר החלטה זו.

א – כל שו״ב בין בבהמה בין בעוף צריך להבחן מחדש בב״ד המחוזי בשבט ה״ק ולקבל תעודה משם מטעם הב״ד הגבה.

ב – תעודה של שו״ב תהיה מב׳ מדרגות, הא׳ בתואר שו״ב סתם ובה ראוי לשרת במשרה זו. הב׳ בתואר מומחה גמור לענינים גבהים במשרה זו.

מועצת הרבנים השנייה-משה עמאר-המשפט העברי במרוקו-ע״ע הטרפיות