ארכיון יומי: 12 באוגוסט 2021


"שופטים ושוטרים תיתן לך – בכל  שעריך"-מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"שופטים ושוטרים תיתן לך – בכל  שעריך" (דב' טז ח"י).

ש-ע-ר-י-ך –  שערי הגוף אותם אנחנו חייבים לשמור (מהרח"ו בספר הליקוטים).

העיניים – שער הראיה. האוזניים – שער השמיעה.

 הנחיריים – שער הריח.

הפה – שער הדיבור והאכילה. הידיים והרגליים – שער המישוש.

 מחובתנו לשמש כשופטים ושוטרים בשמירת השערים.

נראה, נשמע, נדבר, נאכל, נריח ונמשש,

רק במה שמותר ע"פ התורה, ובפרט ב-א-ל-ו-ל.

                                      

 שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך…

ושפטו את העם משפט צדק" (טז ח"י).

השיפוט בבית דין צדק עליון – מול השיפוט בבית דין תחתון:

"אם ישפטו על פי התורה אשר ציוה ה', שיזַכּו הראוי לזכּות…

הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בי"ד עליון הנקרא צדק"

(רבנו-אור-החיים-הק')

 

       "ציון במשפט תפדה – ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).

השיפוט לאור המשפט העברי – ערובה לגאולה.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

פרשת שופטים המכילה 41 מצוות, דנה בארבעה בעלי תפקידים ציבוריים בארץ ישראל, האמונים להנהיג את הציבור ע"פ חוקי התורה.

א. מערכת המשפט: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… צדק צדק תרדוף" (דב' טז, יח – כ. יז, ח – יב).

ב. המלוכה בישראל: "כי תבוא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (דב' יז, יד – כ).

ג. הכהונה בבית המקדש: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם" (דב' יח, א-ח).

ד. הנבואה בישראל: "נביא מקרבך מאחיך כמוני, יקים לך יהוה אלהיך" (דב' יח, טו – כב).

 

את התפקידים הנ"ל, ניתן לחלק לשני זוגות:

הכהונה והנבואה הפועלות בתחום הקודש, והמשפט והמלוכה הפועלות בתחום החול.

מתוך עיון קצר בתנ"ך, משתקף המתח הרב בין הרשויות הנ"ל.

לנביא היה "שמור" התפקיד להוכיח את המלך כשאינו הולך בדרך ה'. מצד שני, המלך רוצה לשלוט כרצונו.

השופט אמור לשפוט לפי התורה. מצד שני, הצעות שוחד ולחצים מצד השלטון, כמו בפרשת "כרם נבות היזרעאלי".

הכהנים אמורים לשמש דוגמא בעבודת ה', מצד שני, התערבות השלטון במינוי כהנים גדולים שאינם ראויים.

 

הדוגמאות הן רבות, נציין אחדות מהן:

בין שמואל הנביא לשאול המלך, דבר שהוביל לקריעת המלוכה משאול וזרעו, והעברתה לדוד המלך.

בין ישעיהו הנביא לנכדו המלך מנשה, דבר שגרם לכך שהנכד ירצח את הנביא סבו (יבמות מט).

בין ירמיהו הנביא למלך צדקיהו, דבר שהוביל לחורבן בית ראשון, היות וצדקיהו לא הקשיב לנביא.

בין הכהנים למלכים. דוגמא לכך, המרד שאירגן יהוידע הכהן הגדול נגד עתליה אותה הרגו אנשיו, ומינוי יהואש למלך במקומה. בהמשך נאמר: "ויעש יהואש הישר בעיני יהוה כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן" (מלכים ב,יב ג). עשרים ושלוש שנה אח"כ, יהואש מבקש מיהוידע הכהן הגדול דו"ח על ההכנסות לבית המקדש, ואף הציב כספת בה יופקדו תרומות העם, ורק סופר המלך ויהוידע הכהן הגדול יהיו רשאים לפתוח אותה, כדי לספור את תכולתה (מלכים ב יב, ז – יח).

בין אליהו הנביא למלך הרשע אחאב. אליהו הנביא עושה נסים גלויים בהר הכרמל, בכך שמצליח להוריד אש וגשם מהשמים, והעם מקבל בעקבות כך את מלכות ה' – "יהוה הוא האלהים". הוא גם מצליח להרוג את נביאי הבעל, דבר שאילץ אותו לברוח להר חורב מפחד איזבל אשת אחאב, שזממה להורגו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע יש צורך במינוי שופטים כשרים השופטים לפי חוקי התורה, וכך דברי קדשו: "ובדרך רמז ירמוז, על דרך אומרו: "והוא ישפוט תבל בצדק – ידין לאומים במישרים" (תהלים ט, ט). ואמרו אנשי אמת: כי בית דין עליון יקרא צדק. ואמרו חז"ל: כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים {קצובים} לו מראש השנה ועד יום הכיפורים… (ביצה טז ע"א). הנה, כשיפול ההפרש על הממון בין {בני} אדם ועמדו לפני השופט, אם ישפוט על פי התורה אשר ציווה ה' – כשיזכו הראוי לזכות וכו', הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק. פירוש, ששפט בית דין העליון שנקרא צדק".

כלומר, כאשר השופטים שופטים בין בני אדם בעולם הזה לפי משפט התורה, הם מקיימים הלכה למעשה את המשפט האלוקי כפי שנקבע לכל אחד מהמדיינים עוד בראש השנה. לעומת זאת, אם לא נפעל לפי דין תורה, עלולים אנו לחייב את הזכאי בניגוד למה שנקבע בבית הדין העליון. {עיין בסיפור בנושא, בסוף המאמר}.

 

המשפט האלוקי מוטבע בעולם אפילו אצל נמלה, כדברי רבי שמעון בן חלפתא לפסוק: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" (משלי ו, ו). מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת, והיו כולן באות ומריחות בה, ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה נמלה שהיתה שלה, ונטלה אותה" (דב"ר ה, א). כלומר, הצדק הוא מיסוד הבריאה.

 

 

הרה"צ חכם מימון מלכה ע"ה, נצר לרבנים וחכמים, מקובלים ומלובני"ם מעירנו תינג'יר, אותו זכיתי להכיר ולהוקיר בזכות גדולתו בתורה וחסידותו כי רבה, כותב בספרו "מעין גנים" (שופטים עמ' קסג), חידוש בוהק וזוהר בבחינת "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" (דניאל יב ג) ע"פ מנורת המאור (כלל ט' ד' מ"ז), וכן ע"פ (ב"ר. ה, ה).

 "בוא וראה כמה חביבים הדינים לפני המקום ב"ה – ששקולים כנגד עשרת הדברות. שהדברות, כל דיבור ודיבור מצוה היא בפני עצמה. אבל הדינים נאמר בהם י' מצוות עשה, וי' לאווין. ואלו הם הלאווין: לא תכירו פנים, לא תגורו מפני איש, לא תעשו עוול במשפט, במידה, לא תישא פני דל, לא תהדר פני גדול, לא תטה משפט אביונך, לא תטה משפט גר, יתום, לא תיקח שוחד. הא למדת שחביבים הדינים לפני, כעשרת הדברות.

ועוד כתב שם: "אמר רבי אליעזר: במקום שיש דין – אין דין, ובמקום שאין דין – יש דין. ומהו כן? אלא, אמר רבי אליעזר: אם נעשה הדין למטה – אין הדין נעשה למעלה. ואם לא נעשה הדין למטה – יש דין למעלה".

 

הרב מימון ע"ה, מיישם את דברי רבי אליעזר לפס': 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך'. "הקב"ה אמר למשה: הזהר את ישראל למנות את הדיינים לדון דין אמת 'בכל שעריך' – דהיינו למטה.

'אשר יהוה אלוהיך נותן לך לשבטיך". הקב"ה נתן המשפט בידך, וכשיש דין למטה – אין דין למעלה.

'ושפטו את העם משפט צדק' דרך רמז: משפ"ט צד"ק {גימטריא 623} תרכ"ג = תרי"ג וי"ד יתירה. דהיינו, בא להודיענו שכל דיין ודיין שדן דין אמת לאמיתו – כאילו קיים תרי"ג מצוות. וגם כן הוא שקול לעשרת הדברות כמו שאמרנו. וזהו מה דאיתא (פ"ק דשבת ד' י'): כשבתי דין דנים דין אמת לשם שמים – נחשב להם כאילו הם שותפים לקב"ה במעשה בראשית".

 

לכן אמר 'ושפטו את העם משפ"ט צד"ק, ובא הרמז גימטריא תרי"ג, כאילו קיים תרי"ג מצוות, ויו"ד יתירה לרמוז שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנברא בעשרה מאמרות ודוק והבן".

אצל פנחס נאמר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי

בתוכם – ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במ' כב יא). פנחס עשה דין למטה, הקב"ה לא התערב למעלה.

 

 

 

 

 

 

"כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך…

ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי.

שום תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך" (דב' יז, יד- כ).

 

מינוי מלך בישראל – רשות או חובה?

 

הנושא השני הוא: מינוי מלך שיהיה שונה מהמקובל אצל הגויים: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך", והתורה מגבילה אותו בכך ש"לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו", כדי שיבטח בה' ולא על כוחו הצבאי {"סוסים"} והכלכלי {"כסף וזהב"}, וכן שלא יהיה פרוץ במעשי זימה {"נשים"}.

 

כ-ס-א = כ – כסף. ס – סוס. א – אישה.

 

התורה גם מחייבת אותו לכתוב ספר תורה בו "יקרא כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלהיך לשמור את כל דברי התורה הזאת" (דב' יז, טו – כ). מלך מושלם כזה לא היה, אבל יהיה – מלך המשיח.

 

רבי יהודה ורבי נהוראי חולקים בנושא מצות מינוי מלך. רשות או חובה?

רבי יהודה אומר שישראל נצטוו שלוש מצוות בכניסתם לארץ. א. להעמיד להם מלך. ב. להכרית זרעו של עמלק. ג. לבנות את בית הבחירה. כלומר, מינוי מלך הוא חובה.

רבי נהוראי חולק על רבי יהודה, וכך דברי קודשו: "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר 'ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (סנהדרין כ' ע"ב).   כלומר, רבי נהוראי סובר שמינוי מלך הוא רשות.

 

הפרשנים חלוקים:  רבי אברהם אבן עזרא, רבי יצחק אברבנאל והספורנו, סוברים כרבי נהוראי שזה רשות.

האברבנאל שבנוסף להיותו גדול בתורה, שימש כשר האוצר בפורטוגל אחרי אביו ששימש באותו תפקיד, נאלץ לברוח לספרד שם שימש כיועץ כלכלי. אחרי הגירוש, הוא עבר לנאפולי ולוונציה באיטליה שם שימש כיועץ כלכלי. בכל תפקידיו הוא נחשף לתככים בחצרות המלכים, דבר שכנראה השפיע עליו בקביעתו, שמינוי מלך הוא רשות.

רבי יוסף בכור שור: "שום תשים עליך מלך'. זו מצות עשה כי וודאי צריך שיהיה מלך שלא יעשה הישר בעיניו".

הרמב"ן: "והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן, אחר ירושה וישיבה" (דב' יז, יד).

 

רבנו הרמב"ם  פוסק להלכה שזו מצות עשה כדעת רבי יהודה: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ:  למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך", ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ולבנות  בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (רמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"א).

תרגום אונקלוס לפס': "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דב' יב ה). "לבית שכינתה תתבעון – ותיתון לתמן". כלומר, עלינו לתבוע, להתפלל ולדרוש את בניין בית המקדש בהר המוריה.

כנ"ל דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי: עלינו לרצות להיגאל בבחינת "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו", ולא כצפצוף הזרזיר וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של רבי יהודה האומר שזו מצות עשה וכך דברי קודשו: "ודברינו עולים לדברי רבי יהודה, ולא לדברי רבי נהוראי".

רבנו מיישב את סברת רבי נהוראי, ולהלן דברי קדשו: "פשט אומרו "שום תשים", יגיד שמצות ה' לשים מלך. ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך, והיה יהוה למלך עליהם. כדרך אומרו "ויהוה אלוהיכם מלככם (שמ"א יב יב)…. אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם, אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו "שום תשים", ולזה לא אמר הכתוב "שום תשים", אלא אחר מאמר "ואמרת אשימה עלי מלך". וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי, יפרש "שום תשים" – מצוה, אחר שיאמרו אשימה עלי מלך".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דעת רבי נהוראי שמינוי מלך זה רשות, זה במקרה וכולם צדיקים שמסתפקים בהמלכת הקב"ה עליהם, לעומת זאת, אם עמ"י יבקש מלך, מצוה למנותו.

"כי תצא למלחמה על אויבך, וראית סוס ורכב, עם רב ממך.

 לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך" (דב' כ' א').

 

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם בדוק ומנוסה – למלחמה ביצר הרע,

לקראת הימים הנוראים הבעל"ט.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם איך אפשר לצאת למלחמה נגד היצר הרע, המשמש כ"סוס טרויאני" בתוכנו. היצר הרע כל כולו אש וגופרית 'המטייל' בתוכנו כאוות נפשו, אינו מרפה מנפשנו, ומטיל בקרבנו ארס הנחש הקדמוני.

 הוא גם משמש כגורם המרכזי ל"עם רב" של מלאכי חבלה הנוצרים ממעשינו הרעים.

פרשת "שופטים" נקראת במהלך חודש אלול – חודש ההכנות ליום הדין. במקביל, ישנה פרשה נפרדת לענייני מלחמה אותה נקרא בשבוע הבא, הלא היא פרשת "כי תצא למלחמה על אויביך". לכן, מחליט רבנו-אוה"ח-הק' להסביר ברוח קדשו, את הפסוקים הנ"ל לדרכים בהן נשתמש במלחמתנו נגד היצר הרע, ובכך נינצל מהעבירות, ונעשה בעיקר מצוות, ואף נזכה להיכתב בספר של צדיקים בר"ה, ולהיחתם לחיים טובים ולשלום ביום הכיפורים. להלן דברי קודשו:

 "אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבו מורך {פחד}, ואמר: "כי תצא למלחמה הידועה, שאין גדולה ממנה" –  היות והיצר הרע מלומד בתכסיסי מלחמה ויושב על האדם מבוקר ועד ערב, וכן מצד האדם עצמו שנפשו חושקת בעשיית רע, ככתוב: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

 

להלן דרכי המלחמה ביצר הרע – לדעת רבנו-אור-החיים-הק':

 

א.  "סוס – כנגד מה שהוא היצר, סוס מוכן למלחמה, מה שאינו כן האדם" כלשון קדשו. הסוס רומז ליצר הרע העשוי מאש, והמוכן למלחמה תמידית ביצר הטוב, כמו סוס השש אלי קרב. כל זה, בניגוד לאדם שכל כולו בשר ודם. מצד שני, על האדם להאמין שאם ינסה להילחם ביצר הרע, הקב"ה בכבודו ובעצמו יעזור לו להצליח כדברי

 רבנו-אור-החיים-הק' בהמשך, לפס': "לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך".

 רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב את היריעה על הדרגות השונות במסית – היצר הרע, בפרשת "ראה" (דב' יג, ז).  

"כי יסיתך אחיך בן אמך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור: נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך". וכדברי קדשו: "בפרשה זו, רמז ה' הערה גדולה באופני ההסתה הבאה לאדם וכו'. יעוין שם.

 

"בן עזאי אומר. הוי רץ למצוה קלה – ובורח מן העבירה" (אבות ד, ב). על השאלה מדוע לא נאמר: 'ואל תרוץ לעבירה' כמו ברישא: 'הוי רץ למצוה קלה', עונה הרב מאיר גרוזמן ע"ה בספרו ("על חטא ותשובה" עמ' 16). "מכאן משמע, שהמצוה נמצאת בדרך כלל בריחוק מן האדם, שהרי אליה צריך לרוץ! לעומת זאת, העבירה נמצאת בתוך האדם עצמו או לידו… יוצא שמלאכתו של היצר הטוב קשה יותר, ומלאכתו של היצר הרע קלה יותר".

 

      "סוס מוכן ליום מלחמה – וליהוה התשועה" (משלי כא' לא'). הסוס רומז ליצר הרע כאמור.

  רבנו בחיי דן בהרחבה בפס' הנ"ל בהקדמתו לפרשת "שלח": על האדם להשתדל בכל דבר וענין.

בהכנות למלחמה – 'סוס מוכן למלחמה', בבריאות – "ורפא ירפא" (שמות כאי ט) – כשחולים, יש ללכת לרופא וכו'.

 בעבודת ה' – על האדם להילחם ביצר הרע. למרות ההשתדלות, על האדם לדעת שהתשועה הסופית בכל דבר וענין, היא ביד ה' – "וליהוה הישועה".

                                                                                                                  

ב.  "רכב" גוף האדם מורכב מתכונות רבות. בעצם, הוא מהווה 'גן חיות מהלך' כדברי הזוהר הק' לכתוב: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". בבריאת האדם "השתתפו" כל החיות, וכל אחת נתנה תכונה משלה לאדם. לדוגמא : הנמר – העזות, הנחש – הערמומיות, וכו'. על האדם לעדן את מידותיו ולרסן את תאוותיו בכך שילמד בספרי מוסר כמו "מסילת ישרים" לרמח"ל, "חובות הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודה הספרדי וכו'.

 

ג .  "עם רב ממך"כאשר אדם חוטא, הוא יוצר לעצמו "עם רב" של קטגורים המהווים מלאכי חבלה שנבראו "ממך", כדברי המשנה: "העובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד" (אבות ד' יא') האוטם את לבו, ומונע ממנו לשמוע לדבר ה'. אותם מלאכי חבלה מצפים בכיליון עיניים מתי להיפרע מן ה"אבא" שיצר אותם.

 

ד.  "לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך"- משה רבנו מלמד אותנו שגם כאשר עשינו עבירות, יש לאל ידינו להיטהר, והקב"ה יסייע בידינו ככתוב "כי יהוה אלוהיך – עמך". על כך אמר רבי שמעון בן לוי: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו… ואלמלא הקב"ה עוזרו – לא יכול לו" (קידושין ל ע"ב).

          רבי שמעון בן לקיש אומר על הפסוק: "אם ללצים הוא יליץ, ולענווים יתן חן" (משלי, ג' לד). בא להיטמא פותחים                      לו, בא להיטהר מסייעים אותו" (שבת קד ע"ב).

בידי/בידך/בידינו – לשוב אל אלוהינו – הקב"ה יהיה בעזרינו.

 

 

"תמים תהיה – עם יהוה אלהיך" (דב' יח' יג').          

 

"אם תהיה עם ה' – לא יחסר לך דבר,

                ואין מה שיגיד המזל עליך" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

בתנ"ך, משמעות מילות התואר תם ותמים, זו שלמות. בעברית בת ימינו, המשמעות היא נאיביות, כמו הילד התם בהגדה שאינו מבחין בפרטים, ושואל שאלה סתמית: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה זאת" (שמות יג, יד).  

בכדי להגיע לאמונה בקב"ה מתוך שלמות, חייבים לעבור את אותו תהליך של התם בהגדה של פסח.

הקב"ה מציב עבורנו תמרור אזהרה שנאמין רק בו יתברך, ובפרט עם כניסתנו לא"י. שלא נפנה אל מגידי עתידות ככתוב: "לא ימצא בך… קוסם קסמים, מאונן, מנחש ומכשף… ושואל אוב וידעוני ודורש על המתים" (דב' יח' י-יא). במילים אחרות, אסור לפנות למגידי עתידות, ולכל מיני "באבות" עטויי גלימות ומחלצות, אלא יש לנהוג בתמימות = בשלמות, כדברי תרגום אונקלוס: "תמים תהיה – שלים תהי", ולהאמין רק בקב"ה יתעלה שמו, בכל מה שקורה לך.

יעקב אבינו הצטיין בהיותו "איש תם יושב אהלים". גם על נח נאמר "צדיק תמים", והתרגום מפרש "גבר זכאי שלים. גם אצל אברהם נאמר "התהלך לפני – והיה תמים" (בר' יז, א).

פועל יוצא מהאמור לעיל: הביטוי תמים = שלם. שנזכה להיות שלמים באמונתנו בבוראנו, מלכנו ומושיענו.

 

א. רבי יצחק מקורביל מחבר הסמ"ק = {ספר מצוות קטן} אומר: "תמים תהיה – אחת מתרי"ג מצוות. שלא ישאל במגידי עתידות כמו שנאמר בגמרא (ברכות י ע"א) אצל חזקיהו מלך יהודה שלא רצה להתחתן, היות וראה ברוח הקודש שיהיו לו בנים רשעים. ישעיהו הנביא ענה לו ע"פ ה': "בהדי כבשי דרחמנא למה לך…" = מה לך עם סתריו של הקב"ה, היה לך לקיים מצות פרו ורבו, והקב"ה יעשה הטוב לפניו. חזקיהו ביקש מישעיה שיתן לו את ביתו חפצי-בה, ובזכות שניהם יזכו לבנים הגונים. ישעיהו ענה לו שכבר נגזרה הגזירה שימות, אבל חזקיהו ענה לו: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא {דוד המלך}: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". תפילתו התקבלה, והוסיפו לו 15 שנה. התחתן עם חפצי-בה ונולדו לו מנשה ורבשקה.

 

ב. רש"י הק': "תמים תהיה – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו. לא תחקור אחרי העתידות, אלא כל מה שיבוא אליך, קבל בתמימות – ואז תהיה עמו ולחלקו".  

 דעת רש"י מבוססת על פי הזהר הק' האומר שאם תתנהג בתמימות ובשלמות – שכרך יהיה: "תהיה עם יהוה אלהיך". כלומר, הביטוי תמים, מוסב על המלים "עם יהוה אלהיך". וזה שכרך, וזה השכר בה' הידיעה.

בביטוי "ותצפה לו", רש"י מדגיש את נושא האמונה והציפיה לישועת ה' בכל דבר ועניין.

 

ג. הרמב"ן: "שנצטווינו להיות לבבנו תמיד עמו יתברך, והוא שנאמר "תמים תהיה עם יהוה אלהיך". וענין הצוואה  הזאת, שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל. והוא היודע אמתות כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש, הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו… ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבותנו לעבודתו… ולשון ספרי: אם עשית כל האמור בעניין, הרי אתה תם לה' אלוקיך" (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין, מצוה שמינית). לפי רמב"ן, זאת מצות עשה, בניגוד לרמב"ם שאינו מונה אותה כאחת מתרי"ג מצוות.

להלן דברי רמב"ן בהשגותיו על רמב"ם: "ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצוות כולן, ללכת בדרכי התורה".

 

ד. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' הנ"ל: "תמים תהיה עם יהוה אלהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה", כדברי קדשו.

כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.

רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית:  הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלהיך" אחרי.

רבנו גם מדגיש. המאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

 

הרד"ק מסביר את הביטוי מזל, מלשון נוזל. כמו שאת צורת הנוזל ניתן לשנות בהתאם לסוג הכלי, כך האדם יכול לשנות את גורלו ומזלו, בהתאם למעשיו. עמ"י מעל המזל כדברי הגמרא, בשונה מהגויים שהם תלויים בגורלם.

 

ה. בעל "נפש החיים" והבעש"ט מסבירים את הקשר הפנימי התמידי בינינו לקב"ה, ע"פ הפס': "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי…. יהוה שומרך, יהוה צלך על יד ימינך" (תהלים קכ"א, ה).

הצל הוא השתקפות הקב"ה {הנשמה} במקביל לגוף האדם. כלומר, הקב"ה מגיב לפי מעשינו. "בצלמנו כדמותנו": צלמנו = נשמה. כדמותנו = {דם} הגוף. זה פועל כמו מגנט. אתה מתקרב לה' – הוא מתקרב אליך במקביל.

 

פועל יוצא מכך: אם  אני, אתה, אנחנו – נהיה שלמים באמונתנו בקב"ה ולא נפנה למגידי עתידות, מעוננים וקוסמים, ורק נבטח בקב"ה בכל מה שקורה לנו, שכרנו יהיה שנהיה שלמים, ולא יחסר לנו דבר.

וכדברי קודשו: "אם תהיה עם ה' – תמים תהיה – לא יחסר לך דבר".

 

לסיכום:

הביטחון הרפואי, כלכלי וצבאי, תלויים במידת אמונתנו בקב"ה, בבחינת: "תמים תהיה עם יהוה אלהיך".

על הפס':  "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד) הרומז לגאולה בימות המשיח, אומר

 רבנו-אור-החיים-הק': רק אנשי אמונה בה', יזכו לעלות לרכבת הגאולה.

בעצם, האמונה בה' היא יסוד ושורש לכל המצוות, בבחינת "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט פו).

כמו כן, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצות האמונה בה' שלא לאכול מעץ הדעת.

כנ"ל הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי יהוה אלהיך" הרומז לכלל המצוות.

 

 

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

העונש הקשה על חוסר אמונה ב-ה',

  כנופיות טרור – מדרום ומצפון.

 

על חוסר אמונה ב-ה' מצד עם ישראל, הקב"ה מעניש אותו בהתאם למידת "מידה כנגד מידה". על כך אומר הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני בלא אל" {הכעיסו} אותי, כאילו חלילא הא-ל לא קיים.

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, ו"דעת זקנים" מסבירים את הפסוק הנ"ל כך:

רבנו יונתן בן עוזיאל: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".

רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם שלא היה נחשב לגוי".

דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים".

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אראנו נפלאות"

לאדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה.

 וכן לרבי ישראל בעל שם טוב, ותלמידו המגיד ממזריטש.

 

"צדק צדק תרדוף" משפט צדק בסוד הגלגול,

 לאור פירוש רבנו-אור-החיים-הק' על תורת הגלגול.

 

על הפסוק הראשון בפרשת משפטים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", אומר רבי שמעון בר יוחאי: "דא רזא דגלגולא". פירוש: סוד הגלגול בו חוזר האדם בגלגול, במידה ופגם באחת מ- "גן" {53} מצוות בין אדם לחברו הפרוסות בפרשה. כנ"ל בפרשתנו הפותחת במשפט "ושפטו את העם משפט צדק… צדק צדק תרדוף".

להלן מעשה בנידון.

 

מסופר על סידנא בבא סאלי ע"ה, שביקש ממשמשו בקודש להסיעו לאחת הבסטות בעזה, בה מכרו אבטיחים.

 הרב נעמד מול האבטיחים, ועיניו הקדושות שוטטו אל מעבר להרי הנשמות המגולגלות.

הרב הצביע על אחד האבטיחים, וביקש מהמוכר לשקול אותו. לאחר התשלום, הרב פרס מהאבטיח חתיכה קטנה. "אמר מה שאמר", בירך בדחילו ורחימו "בורא פרי האדמה", וטעם מהאבטיח אותו השאיר לעזתי.

לתדהמת העוזר, הרב ענה: נשמה של יהודי מגולגלת באבטיח, וכעת לאחר הברכה, הנשמה חזרה למקור מחצבתה.

 

המגיד ממזריטש – רבי דב בער ביקש מרבו הבעש"ט, לדעת את סוד "תורת הגלגול – דא רזא דגלגולא".

הבעש"ט ביקש מתלמידו להתייצב למחרת ביער, שם ימצא מעיין ולידו אילן. הוא התבקש למצוא פינת מסתור מאחורי אחד העצים, משם יערוך תצפית על המתרחש במעבר ליד המעיין, מבלי להתערב במתרחש.

המגיד אכן עשה כמצוות רבו, ולמחרת התייצב על משמרתו ליד המעיין.

תוך פרק זמן קצר, הוא רואה "סוס ורוכבו" נעמדים בשפת המעיין. האיש שנראה כאיש מכובד הנושא תיק יקר, הניח את תיקו הנוצץ ליד העץ, והרווה את צימאונו ממימיו הזכים של המעיין. האיש עלה על "רכבו", ותוך דקות הם נעלמו אל מעבר לאופק. המגיד ממזריטש נדהם לגלות שהתיק הנוצץ של האדון, נשכח ליד אחד העצים, אבל לא התערב כמצוות רבו.

חלפו רק דקות, והנה עוד נווד מגיע למעיין לרוות את צימאונו. לעיני הנווד, הבהיקו קרני אור מפינותיו המוזהבות של התיק. האיש שלנו לא איבד את עשתונותיו, ותוך דקה, תכולתו של התיק נפרשה אל מול עיניו הפעורות.

לתדהמתו, הוא רואה שהתיק מרופד בשטרות רובלים, מראה שהתגלה גם למגיד ממזריטש הצופה ממסתורו על המחזה הנורא. האיש שלנו לא בזבז את זמנו, וחיש מהר הוא סגר את התיק, אותו נשא בריצה אל עברו השני של המעיין, כאילו זה היה שלו מימים ימימה. תוך כדי שהמגיד מנסה לעכל את המחזה, מגיע לאיטו אדם עייף הנראה כאיש עני שהשעה לא שיחקה לו. האיש הרווה את צימאונו ממי המעיין, ונשכב בצל אחד העצים לתנומה קלה.

 

מרחוק, הגיעה לאזני המגיד ממזריטש צהלת סוס הדוהר לכיוון המעיין. ממרחק של כמאה מטר, התגלו ה"סוס ורוכבו" כ"חברים" מוכרים מהבוקר, היות ורק לא מזמן היו פה. הרוכב קפץ מ"רכבו", והחל בחיפושים קדחתניים אחרי התיק המוזהב והנכסף, אבל לשווא.

את עינו של מיודענו, צדה דמותו של האיש הישן שנת ישרים. בעל הסוס התנהג בתזזיות הזויה, וחיש מהר התנפל על העני בצעקות מחרידות, הוא ניער את האיש אותו האשים בגניבת התיק. העני התחנן על נפשו מבעל הסוס שיעזוב אותו במנוחה, היות והוא לא ראה ולא גנב שום תיק, אבל בעל התיק הפליא בו את מכותיו ללא רחם, ונעלם כלעומת שבא.

 

בערב לאחר מעריב, המגיד שב לבעש"ט וביקש את פשר המחזה.

הבעש"ט הסביר לו כך: שלושת האנשים הנ"ל חזרו בגלגול לעולם הזה, כדי לתקן פגם של אי צדק בעברם. העני שחטף מכות כביכול על לא עוול בכפו, שימש כדיין בגלגולו הקודם, ואילו בעל הסוס וגונב הארנק, היו אלה שני בעלי הדין שבאו להתדיין בפניו. הדיין התרשל בדין, ולא קיים את הכתוב: "וחקרת ודרשת ושאלת היטב", כך שזיכה את בעל הסוס למרות שהוא היה חייב, ואילו את השני גונב הארנק, היה אמור לקבל את כספו. הם חזרו בגלגול, כדי לתקן את המעוות מהגלגול הקודם, כך שהחוב חזר לבעליו האמתיים, והדיין נענש והתבזה כביכול "על לא עוול בכפו". הסכום בארנק היה שווה לסכום שאיבד בגלגול הקודם.

 (סיפורי הבעש"ט בעריכת ש"י עגנון עמ' 132. הסיפור עובד וסוגנן מחדש ע"י המחבר).

 

מהו גלגול!

 

 היהדות מאמינה שמות האדם איננו סופי, אלא מעבר למציאות אחרת בעולמות העליונים שם נשפט האדם על מעשיו בעולם הזה, כדברי רבנו-אור-החיים-הק' לפס': "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" – נראה שהתכוון לומר שבמיתת איש, אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו… ואדרבה, לטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' יד א).

אחת האפשרויות, נשמת המת מתגלגלת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם כדי לתקן את אשר עיוות בגלגול הקודם.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תורת הגלגול ע"פ הפס': "ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה, ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ" (בר' א כו).

 להלן דברי קודשו:

"כי ירידה המיועדת לנפשות הרמות כי יחטאו – היא שתרד נפשם להתגלגל בדגים…

ואח"כ אמר ירידה הפחותה ממנה והוא גלגול הנפש בעוף. וזה יצטער צער יתר על הדגים…

 ואח"כ אמר ירידה בבהמה שהיא בחינה גרועה יותר, וצערו מרובה…

 ואח"כ אמר ירידה שהיא בדומם וצומח… וכל אלו הם ירידות הנפשות

 אשר ישנם בתקוות התיקון לשוב לקדמותם.

 

 כי מהדומם יעלה לצומח, ומהצומח יכנס בבעל חי בלתי מדבר,

 ומב"ח בלתי מדבר, יעלה לב"ח מדבר.

וישנו עוד בירידה פחותה – והוא כיליון שאין אחריו תקוה,

והוא ירידה לבחינת שקצים ורמשים – זה אבדה תקוותו,

 והם בחינת הרשעים הממירים דתם פושעי ישראל אשר הפליאו לעשות".

מוסר השכל: שום אדם איננו חסין בפני הצדק האלוקי.

שבת שלום ומבורך –

 ביקרא דאורייתא – משה אסולין שמיר

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים" מאתי משה אסולין שמיר. לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד.

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- נשים גומלות חסר ומורמות למטרות ציבוריות

נשות-חיל-במרוקו

פרק ט: נשים גומלות חסר ומורמות למטרות ציבוריות

כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן. (משלי לא:כ)

 

גמילות חסר לזרים

לנשים היהודיות יצא שם של גומלות חסד ליהודים ולזרים כאחד. בכרוניקה של פורטוגלי בשם מנדונסה, שנלווה למסעו הכושל של דון סבסטיאן, מלך פורטוגל, לאפריקה בשנת 1578 ולכשלונו בקרב קסר אלכביר, שבו נפל המחבר בשבי, כתב המחבר גם על הנשים היהודיות בפאס ושיבח אותן. לדבריו, הן צנועות וישרות נוסף על היותן נבונות. הוא תיאר את ביקוריהן בבית־הקברות ואת היותן מקוננות כאילו היו מקצועיות. הוא הבליט את חלקן בשיקום השבויים הנוצריים אצל המוסלמים, שיבח את עדינותן ורחמנותן כלפי השבויים, ועמד על העזרה שהושיטו להם בעת משבר ומחלות. כתוצאה מכך התפתחו ביניהם יחסי חיבה ובעת הפרידה מן השבויים, שחזרו לבתיהם, היו הנשים היהודיות בוכות (ליפינר, תשמ״ב, 16, 17, 20. על הקרב: הירשברג, תשכ״ה, ב, 214-211).

 

תרומה לפרנסת תלמידים

שלמה אבן וירגה, בעל ״שבט יהודה״ (תש״ז), וגדליה אבן יחיא בן יוסף בעל ״שלשלת הקבלה״ (שמ״ו), כתבו, כי מאתיים נשים עגונות ואלמנות יהודיות שהגיעו לפאס לאחר הגירוש מספרד, עסקו במלאכה, פרנסו את עצמן ודאגו לעצמן ללחם ולמים. את השאר נהגו לתרום לפרנסת התלמידים (אבן וירגה, תש״ז, קמד; אבן יחיא, שמ״ז, דף קטו ע״ב). תקדים זה חזר בדורות הבאים.

 

הקדשות לתלמידי חכמים

מצבם של תלמידי החכמים בכל הדורות עד הזמן החדש היה בכי רע. מי שרצה להקדיש את כל זמנו ללימוד תורה, ולא היו לו הכנסות, סבל ממחסור. התלמידים נמנו עם השכבה הענייה שכן לא היו מוסדות או קרנות שטיפלו בהחזקתם. חכמים עודדו תורמים, וביניהם נשים, להקדיש לקרן, שמפירותיה יהנו התלמידים, ואכן כך היה.

אישה מצפרו נתנה בצוואתה בשנת תרל״ט (1879) סכומים לקרוביה וכן השאירה קרן, שמפירותיה ״יהיו נהנים ממנו תלמידי חכמים שבעיר״ (עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 208).

 

אישה עשירה בשם עיסא, שחיה במוגדור במאה ה־19, קבעה ישיבה בבית אביה ועשתה שני ספרי תורה עם פיתוחי חותם מכסף ומזהב. כך נאמר בהקדמה לספרו של הרב יוסף כנאפו, ״אות ברית קודש״(תרמ״ד).

הרב שלום משאש, שכיהן בבית־הדין בקזבלנקה ומכהן עתה בתפקיד רב ראשי בירושלים, דן באלמנה בעלת בית, המכיל חדרים רבים, שאחד מהם היה בית־כנסת. כיוון שבאותו מקום נותרו מעט יהודים ואין מתפללים עוד בחדר רוצה האלמנה למכור את הבית כולל את בית־הכנסת ולאפשר לקונה להשתמש בו כרצונו. כן ברצונה להקדיש את ערך החדר, שבית־הכנסת היה בו, למטרה ציבורית או למימון הרבצת תורה לתלמידים. השאלה נשאלה בעקבות חששה שמא יש איסור על כך. תשובת הרב משאש הייתה, שאל לה לחשוש. זכותה לעשות בו כטוב בעיניה(משאש, תשל״ט-תשמ״ז, או״ח, סימן נב).

בקינה שחיבר רבי יחייא אדהאן לזכר אמו ציין בין שאר מעשיה הטובים: ״בלומדי התורה חשקה נפשה״(אדהאן, תשנ״ז, דף ק).

 

הקדשות לרכישת ספדי תורה ושמן למאוד לכתי־כנסת

היו נשים שהקדישו בצוואתו כסף לעשיית ספרי תורה ותכשיטיהם. נושא זה נדון בספרות התשובות בעקבות חילוקי דיעות שהתעוררו בעקבות ההקדשות על־ידי נשים.

בתשובות הרב דוד אבן זמרא נדונה הפרשה הבאה: בני זוג מפאס, הבעל ואישתו צפורה, קנו ספר תורה ותכשיטים והחליטו, שאף לא אחד מהם יוכל לעשות בו דבר אלא בהסכמת שניהם. אם יגרש אותה יישאר הספר בידי הבעל ״ואם תמות בחייו יהיה החצי שלה לבית־הכנסת.לכופר נפשה, והוא יהיה פקיד עליו ויוליכנו לכל מקום שילך״. בינתיים נפטרה האישה ואילו הבעל רצה לעלות לארץ־ישראל ולכן הותנה עמו, שבכל מקום שיבחר להתיישב בו, יודיע לקהל, ש״חצי הספר תורה ההוא עם חצי של התכשיטין הם הקדש שהקדישה אשתו צפורה לפדיון נפשה״. עליו לעשות זאת תוך שלושים יום מעת הגיעו לקהל מסוים. הנושא נדון כשהגיע האיש למצרים ״והבאים בחברתו טוענין כי זה הספר תורה הוציאו מפאס אדעתא להוליכו לארץ ישראל ורוצים להוליכו עמהם, וקרובי היתומים אומרים כי חציו הוא קדש לבד וחציו הוא שלו שירש אותו מאביו״. הקהל בקהיר תבע, שספר התורה יישאר ברשותם ״ואומרים שהוא קדש כולו״. דיון זה אופייני לתקופה שלאחר גירוש ספרד, כאשר היהודים ומשפחותיהם נדדו ממקום למקום עם ספרי תורה וכל קהילה הייתה מעוניינת שהספר יישאר בבית־הכנסת שלה (אבן זמרא, תרמ״ב, סימן תתקנז).

 

הרב יעקב אבן צור, שפעל בפאס ובמכנאס, דן בנושא בשתי תשובות. הראשונה שבהן, משנת תק״ג(1743), עוסקת באישה על ערש דווי, שציוותה, שחוץ מן החלק מבית אביה שיורשים אותה, יינתן לבעלה סכום כסף כדי שיקנה בו ספר תורה ושמן למאור בית־הכנסת. לאחר ערעור אישר יעב״ץ את הצוואה והורה לבעל להראות לבית־הדין את חשבון ההוצאה לקניית ספר התורה והשמן:

״והספר תורה ותכשיטיו יונחו בבית־הכנסת שהיה בעלה מתפלל בו, אמנם יכתב ויחתם בבית הדין ויחתום גם הש״ץ של בית־הכנסת שהספר תורה הנזכר אין לבעל ולא לבא כוחו בשום זמן כח ורשות למכרו ולא למשכנו בשום אופן אלא לעולם יישאר קבוע בבית־הכנסת לקרות בו בציבור להזכיר זכות פלונית ואביה להיות להם למשיב נפש ולעורר זכותם בזה ובבא לעולמי עד״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן פג).

 

מקור משנת תק״ז(1747) עוסק באישה, שעמדה למות כתוצאה מסיבוך בעת הלידה. האישה ציוותה, שמהנדוניה שהכניסה לבעלה יוקדש סכום מסוים לעשיית ספר תורה על תכשיטיו ״למנוחת נפשה שיקרה נפשה בעיניה מהיורשים״. ארבעה חכמים אישרו את צוואתה(שם, סימן נב).

 

הרב חיים טולידאנו, חכם שפעל בפאס, כתב על שתי נשים, שהקדישו כסף לעשיית ספרי תורה. אחת מהן ציוותה על בעלה לפני פטירתה, שמה שיישאר מעזבונה לאחר שהיורשים יקחו את חלקם ישמש לעשיית ספר תורה ״כדי שיהיה נחת רוח לנפשה לעולם הבא״ (טולידאנו, תרצ״א, סימן קסא). אישה אחרת הקדישה בצוואתה, שנכתבה בנוכחות חכמים, מחצית מנכסיה לעשיית ספר תורה ושמן למאור לבית־הכנסת(שם, סימן קסב).

 

במאה ה־18 היה מעשה באישה, שלא היו לה ילדים. בהיותה על ערש דווי ציוותה, שכל מה שיש לה עם בעלה – קרקע ומטלטלין – יישאר בידי בעלה ״לעשות לה ממנו ספר תורה ושמן למאור אחרי מותה, כדי להיות לה וליולדיה נחת רוח״. ״הבעל שמע ונתרצה ואמר רצוני בכך והוא משתדל להעמיד הקדשה ומאחר שהוא כן הוי ליה כאילו הוא הקדיש ונדר להקדיש לכשתמות אשתו שיעשה לנפשה נחת לעשות לה ספר תורה וחייב לקיימו״ (בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן יג).

 

הרב פתחיה בירדוגו דן באישה, שהקדישה מנכסיה ספר תורה ושמן למאור, ואת שאר הכסף המגיע לה השאירה לבעלה (בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן נד).

בצוואה שנכתבה על־ידי אישה בערב חג הסוכות שנת תקע״ה (1814) צוין בין השאר, שאם תמות בחיי בעלה ״יעשו לה ספר תורה כשר בכל תכשיטיו… ויהיה הקדש וינתן בבית־הכנסת שירצה הבעל״(אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קלב).

אישה שהקדישה רכוש והיא נהנית ממנו טרם מותה אין ההקדש תופס מבחינה פורמלית. במקרה כזה דנו החכמים חיים דוד אבן זמרה, אבא סירירו וידידיה מונסונייגו. הם אישרו את ההקדשה בשנת תקצ״ג(1833), שכן האישה גרה ברכוש כי ״היתה רוצה לפרוע שכירות הבית הנזכר להקדש בית־הכנסת״(מונסונייגו, תשי״ב, אהע״ז, סימן קנב).

חכם שפעל במחצית השנייה של המאה ה־18 נשאל על אישה, שבעלה עני, מחזר על הפתחים ״ובביתו אין לחם ואין שמלה״ ״אחרי מות בעלה היתה האשה עושה [עובדת] ואוכלת, ותאכל ותשבע ותותר, ועשתה ספר תורה והקדישה אותו לשמים ובעת מותה ציוותה בעת חוליה שמעזבון שהניחה אחריה יעשו ממנו סדינים וחופות לספר התורה ונשבעה שבועת אלמנה שלא הניח לה בעלה בעת מותו כי אם ריחיים של יד ובלויי סחבות אשר היו עליה והספר תורה שעשתה וגם מה שעדיין קייס עכשו אינו אלא מה שהרויחה אחרי מות בעלה״. יורשי הבעל ערערו על ההקדש באומרם, שכל זמן שלא נשבעה שבועת אלמנה מעשיה (הכסף שהרוויחה) שייכים ליורשים. אולם החכם דחה את תביעתם וההקדש זכה(טולידאנו, תרצ״ט, אהע״ז, סימן כב).

 

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- נשים גומלות חסר ומורמות למטרות ציבוריות

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 179 מנויים נוספים

אוגוסט 2021
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר