ארכיון חודשי: יולי 2021


יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה- רשמי מסע ואגרות של תירים וראשוני המתישבים באה״ק.

משה דוד גאון

-משה דוד גאון-כרך א

רשמי מסע ואגרות של תירים וראשוני המתישבים באה״ק.

מראשית האלף הששי ועד לשנת ש׳ בערך׳ היתה ירושלים כעין טירה חרבה צודדת לב׳ שכל הנוסעים ועולי הרגל לדתיהם השונות היו נמשכים אליה כבחבלי קסם בבואם לבקר בא״י׳ וזו העיר העזובה לחצאין׳ סמלה את ״מדינת היהודים״ בשוממותה. בין הזמנים התקימו פה ושם׳ ביהודה ובגליל אילו ישובים זעירים של יהודים – מהם גם חקלאיים – שמצב כלם בדרך כלל היה דל ועלוב לאין ערוך׳ לרבות גם חסר בטחון׳ ועפי״ר באותם המקומות והאזורים הנדחים ששם שרדו במקרה קברי צדיקים ואנשי שם אשר נתקדשו׳ ושהעם בכל תפוצותיו רחש אליהם חבה והערצה. ישובים מסוג זה התקימו בחברון עיר האבות׳ – ביחוד בשתי ערי הגליל הראשיות צפת וטבריה וסביבותיהן׳ שכם וכד. אולם על ירושלים הביטו היהודים בכל התקופות כאל נקודה לאומית מרכזית מאירה׳ אפילו בימי הבינים הקודרים ביותר לתרבות האנושית׳ ותמיד נשאו אליה בניה הגולים ממרחק את עיניהם בדמע ובצפיה. ואילו יהודי ארצות המזרח הדבקים בדת ובמסורת׳ אשר ראו בשחרור העם העברי מידי עושקיו׳ ובבנין ירושלים אחד מיסודות האמונה המכריעים וההכרחיים׳ כח המשיכה וההשפעה של עיר האלהים המושפלת היה ביחס אליהם הרבה יותר גדול. הפסוק שבתהלות דוד (פרק ק״כ) ״וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך״ חולל סערת רוח כבירה מדי התבטאו׳ בקרב יהודי ארצות המזרח שהרגילו עצמם להשתעשע בספר תהלים׳ ע״י קריאתם בו בעתותיהם הפנויות, לא יפלא איפא׳ אם בני הקהלות הנזכרות אשר באו בין הזמנים ״להשתקע״ בארץ ישראל׳ פניהם היו מועדות ירושלימה. ראוי לציין כי עד היום רוב עולי ארצות המזרח׳ ביחוד האלמנטים הדתיים שבהם – המהגרים מבוכרה׳ גרוזיה׳ מרוקו׳ פרס׳ קורדיסטאן – מתרכז בירושלים המקודשת׳ אם כי בינתים חלו תמורות כבירות ורבות ערך במצב המדינה׳ כמה מהערים הנשמות נושבו׳ והאפקים התרחבו בכל המובנים.

 

מכאן שתולדות הישוב העברי בא״י במאות האחרונות שלובות הדק עם תולדותיה של ירושלים׳ שהיתר, עורק החיים והתקוות לכל העולים המעפילים׳ הן לאלו הבאים להתישב בה בהחלט׳ וכן לאותם גבורי הרוח שהתאמצו ליצור ישובים עבריים בשאר חלקי הארץ.

מפני חשיבותן ומעלתן של ערי ארץ הקודש׳ נהגו אחינו לכנות אילו מערי א״י בשם ארץ. כתוצאה מזה׳ יקראו עד היום לארבע הערים הגדולות׳ ירושלים״ חברון׳ צפת וטבריה׳ שבהן התאחזו היהודים מאז׳ בשם ארבע הארצות.

 

בסוף תקופת גאוני בבל נעתקה הגאונות לזמן מה לירושלים. אותה עת נוסדו בה ישיבות חשובות, ביחוד אחרי מותו של רב האי גאון בבבל. כתוצאה מכבוש ירושלים ע״י הסלדז׳וקים בשנת ד׳ תתמ״ה- 1075 נתבטלה הגאונות וישיבת החכמים נדדה לצור. בראשית המאה העשירית לספיה״נ חזרה הישיבה לירושלים.

 

השושלת הסֵלג'וּקית הייתה משפחה ממוצא טורקי, שהשתלטה על מרבית עולם האסלאם והרחיבה את גבולותיו. בסיס כוחם של הסלג'וקים היו שבטי האוע'וז שהתאסלמו. הסלג'וקים התקדמו מאזור הערבה האסייתית לתוך עולם האסלאם. בתחילת המאה ה-11 הצליחו הסלג'וקים להכניע ממלכות מוסלמיות אזוריות במרכז אסיה ולבסוף הצליחו להשתלט על כל שטחי ההשפעה של הח'ליפות העבאסית. הסלג'וקים היוו כוח במזרח התיכון עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. הסלג'וקים של רום, שישבו באסיה הקטנה המשיכו להיות כוח מקומי עד למאה ה-14.[א.פ]

 

אשר לתנאי החיים בירושלים במאה העשירית׳ מצב התושבים היהודים בה וכו׳ – ספרי הקראים (דפוס וכת״י) ואחרים׳ מכילים פרטים מענינים על כך• בזה אילו קטעים מהם:

– ״ודע׳ כי הנבלים אשר בישראל מדברים זה לזה: אין עלינו לבא לירושלים עד שיקבצנו כאשר השליכנו, – על כן עליכם יראי ה׳ לבא אל ירושלים ולשכון בה, להיות שומרים משמרות עד יום בנין ירושלים ככתוב: אל תתנו דמי
לו. אשרי הגבר אשר יבטח ויעז בעוז ולא יאמר – איך אלך לירושלים מפחד שודדים וגנבים ומאין לי מחיה בירושלים, על כן עליכם אחינו ישראל לצאת מכל המדינות׳ אתם יראי ה׳ טרם היות הרעה ומהומת צרה בכל הארצות.עתה עליכם כל דורשי ה׳ ללכת לפני רבים העתודים לפני צאן, ואתם אחינו ישראל אל תעשו כן. שמעו אל ה, קומו ובואו אל ירושלים׳ ונשובה אל ה׳. ואם לא תבואו׳ כי אתם הומים ואצים אחר סחורותיכם׳ שלחו מכל עיר חמשה אנשים ומחיתם עמם׳ למען נהיה לאגודה אחת להתחנן אל אלהינו תמיד על הרי ירושלים.

 

סהל בן מצליח הכהן.

מאגרת אשר שלח החכם הקראי סהל בן מצליח הכהן מירושלים אל אחיו בבבל׳ בשנת ד״א תתק״ג לערך.

״אחינו׳ ירושלים חרבה׳ שחורה׳ גולה וסורה וגלמודה ואתם מתרפים ועל משכבכם ישנים׳ והיא שכורה ולא מיין׳ וצועקת בעד בנים כנסת היתומים לובשי שקים צמים ומתענים. צפד עורם על עצמם׳ עזבו סחורתם ושכחו משפחתם ומאסו ארץ מולדתם ועזבו ערים ושכנו הרים אשר על פת חרבה רצו ומאכילת בשר ושתית יין נואשו ובתורת ה׳ דבקו ועל דלתותיו שקדו ושמרו׳ ואל הר הזיתים עולים וצועקים, עליכם אחינו לבא ולגור בארץ ה׳ ולעמוד על שעריה׳ ולעלות אל הר הזיתים׳ נגד שער הקדים׳ ולהביט בטומאתו ולקונן על שוממותו.

 

ודעו אחינו׳ כי בירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח׳ ומנוחה לכל אבל׳ ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה׳ הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה׳ ובתוכה נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל׳ ומלמדות לבנותיהן נהי ואשה רעותה קינה••• ובחדשי תמוז ואב יגדל ההספד בירושלים, והאנשים והנשים בעפר מתפלשים צמים ומתענים בלבוש שק עולים אל הר הזיתים סחרחרי לבבות אנשי מכאובות וכו׳. וכאשר תלכנה שמה הנשים יצאו הערלים לקלל לחרף ולגדף, והאלקים יכריתם מעיר קדשו כי עברתם שמורה לנצח״.

 

סלומון בן ירוחם.

״היהודים כמו שידוע׳ לא יכלו להכנס לירושלים בלי סכנת נפשות במשך זמן של יותר מחמש מאות שנה׳ וכל זמן שהעיר הקדושה היתה בידי היונים. אמנם כשנוסדה מלכות ישמעאל נתנה להם הרשות לשבת בעיר׳ אולם אחרי כן
האשימו אותם במעשים רעים׳ בשתית יין׳ בשכרות ועוד,לכן קבעו להם שכונה מיוחדת בירושלים במקום שיכלו להתפלל ואסרו עליהם לבוא אל השכונות האחרות, ואחרי כן׳ חפצו לגרש אותנו לגמרי אל מחוץ לשערי העיר, – והנה קרבו לעיר הנוצרים עם חילם  כדי לגרשנו כלה מירושלים ולשים חיץ בינינו ובין העיר הקדושה׳ ואתפלל אל האלהים לבל תקום עצתם ולא תהיה״.

 

היהודים בירושלים בימי מלכי בית אומיה..

״בבנות עבד אל מליך בן מרון ״כפת אל צחרא״ ומסגד אל אקצא׳ העמיד עשר משפחות יהודים למשרתי ה״חרם״׳ לכבדו ולטהרו ולנקות כל חלאה תמיד׳ ויפרו וירבו ויהיו לעשרים משפחה• וכן שם מהיהודים אומנים לעשות כוסות׳ נרות ומנורות׳ גם להכין פתילות וכיוצא בזה לה״חרם״׳ ויהיו פטורים מכל מס הם ובניהם אחריהם׳ עד אשר בא עמר בן עבד אל עזיז האדוק ויקה המשרה הזאת מידם וישימנה על עבדי ״החרם״

 

שושלת בֵּית אוּמַיָּה ) ערביתبنو أمية, בני אמיה; الأمويون , האמיים) הייתה שושלת הח'ליפים הראשונה של האימפריה המוסלמית אחרי תקופת ארבעת ה"ראשידון" ("ישרי הדרך": אבו בכרעומרעות'מאן ועלי). היא נקראת על שמו של אמיה בן עבד שמס, אחד מחשובי המנהיגים בעיר מכה לפני האסלאם. הח'ליפים לבית אומיה שלטו באימפריה המוסלמית מדמשק בין 661 עד 750, ולאחר מכן שלטו בספרד מ-756 ועד .1031[א.פ]

 

מוקדסי.

״בין ערי המחוז אין עיר יותר גדולה מירושלים, בתי ירושלים הם בתי אבן ולא תמצא בתים יותר יפים וחזקים׳ כשם שלא תמצא אנשים הגונים מיושבי ירושלים׳ ולא חיים נעימים מחייה׳ ולא רחובות מסחר נקיים מרחובותיה׳ ולא בית מסגד גדול מבית מסגדה׳ ולא מקומות קדושים רבים מאשר בה. הרבה אומנים בה ורופאים׳ אליה ישאף לב כל נבון׳ ואין לך יום שלא יהיה בה נכרי.

הנוצרים והיהודים ידם על העליונה בירושלים. יושבי העיר מרובים כי הרבה אנשים יבואו שמה ממזרח וממערב׳ נוצרים ויהודים, ומבצר בעיר׳ וחלק המבצר הוא על הר  וסביב שאר העיר חפירות ושמונה שערי ברזל לעיר. שערי ציון׳ שערי המדבר׳ שערי ההיכל׳ שערי באר ירמיהו׳ שער השלוח׳ שערי ירחו׳ שערי העמודים ושערי מגדל דוד. ובירושלים מים לרוב׳ וכה יאמר הפתגם-״החזן והמים־אדוני ירושלים.״ חזון יקר הוא למצא בירושלים בית׳ אשר לא יהיה בו בור אחד או אחדים.״

 

ז מוקדסי -גיאוגרף ערבי מושלמי׳ חי בחצי השני של המאה העשירית׳ נולד בירושלים ש׳ 946,

ומכאן שמו מוקדסי ע״ש העיר הקדושה. אחר בקורו במכה בשנת 965 התמסר לנסיעות ויכתב את
רשמיו על ספר  ההיסטוריונים מוצאים שתאורי מוקדסי הם אמתיים יותר מאלה של נוסעים מוחמדים
אחרים בני זמנו ולאחריו.

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה רשמי מסע ואגרות של תירים וראשוני המתישבים באה״ק.

-משה דוד גאון-כרך א

הָהּ לְאִשָּׁה פִּתְאוֹם בָּא עִתָּהּ / וַיְהִי בְּהַקְשׁוֹתָהּ בְּלִדְתָּהּ-רבי דוד בן אהרן חסין.

תהלה לדוד

קסז. הָהּ לְאִשָּׁה

לאשת חיל. קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.

חריזה: אא בבבא גגגא וכר.

משקל: תשע הברות בטור (בדרך־כלל).

כתובת: קינה קוננתיה על אשה יראת ד׳ אשתו של שאר בשרי החכם השלם הדיין המצויין כהה״ר (=כבוד הרב הגדול רבי) יקותיאל בירדוגו נר״ו שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר. תמרור ׳שלמו לה״

סימן: אני דוד בן חסין חזק.

מקור:    א- סח ע״א; ק- צא ע״ב.

הָהּ לְאִשָּׁה פִּתְאוֹם בָּא עִתָּהּ / וַיְהִי בְּהַקְשׁוֹתָהּ בְּלִדְתָּהּ

אֵבֶל זֶה מְאֹד קָשֶׁה / כָּל יְמוֹתַי לֹא אֶנְשֶׁה

אֲסַחֶה בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה / לַסָּפוּד לְצָרָה וְלִבְכּוֹתָהּ

 

נִשְׁמַע בַּמָּרָה קוֹל מַר קוֹל נְהִי / צְעָקָה גְּדוֹלָה וַתֶּהִי 

5-אֶל נְדֹד יוֹנָה תַּמָּה אַחַת הִיא / לְאִמָּהּ בָּרָה לְיוֹלַדְתָּהּ

 

יֶחֱרַד לְבָבִי חֲרָדָה / אֶל אִשָּׁה נָאָה וַחֲסוּדָה

מֵאִישׁ נְעוּרֶיהָ נִפְרְדָה / וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה

 

דָּמוֹ לְרַפֹּאתָהּ וְלֹא נִרְפָּאתָה / וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה

לַשַּׁחַת קָרְאָה אָבִי אַתָּה / לָרִמָּה אִמָּהּ וַאֲחוֹתָהּ

 

10-יָקֹד אֵשׁ בִּלְבָבִי יוּקַד יִבְעָר / בְּשָׁמְעִי קוֹל בִּכְיַת הַנַּעַר

אֵל שְׂדֵי אִמּוֹ פִּיהוּ יִפְעַר / לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת אִתָּהּ

 

דּוֹדִים נוּדוּ וְסִפְדוּ עָלֶיהָ / וְזִכְרוּ כִּשְׁרוֹן מַעֲשֶׂיהָ

בְּאַקְרוֵּיי אַתְנוּיֵּ בְּנַהָא / זֶרַע קָדֵשׁ מַצַּבְתָּהּ

 

בִּמְקוֹם גִּלָּה שָׂשׂוֹן זוֹ מִילָה / קוֹל נְהִי קוֹלָן קִינָה וִילָלָה

15-צַלְמָוֶת חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה / נֶהֶפְכָה לְאֵבֶל שִׂמְחָתָהּ

 

נֶאֶסְפוּ בָּהּ כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת / מֵאַלִּיפוּת מְרֻבָּבוֹת

נֵרוֹת מִצְוָה מִבֵּיתָהּ לֹא כָּבוֹת / וּבְרָכָה מְצוּיָה בְּעִסָּתָהּ

 

חָסִין קָדוֹשׁ יְשַׁלֵּם פָּעֲלָה / וְיַפִּיל בִּנְעִימִים חֶבְלָהּ

וְגַם רֹב שָׁלוֹם יִלָּוֶה לָהּ / וְיָשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתָהּ

 

20-חָזָק צוּר אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא / קַבֵּל אוֹתָהּ מִזְבַּח כַּפָּרָה

וּבִצְרוֹר הַחַיִּים צְרוּרָה / תִּהְיֶה נַפְשָׁהּ רוּחָהּ וְנִשְׁמָתָהּ

 

 

  1. 1. בא עתה: הגיע זמן פטירתה. ויהיה בהקשותה בלדתה: על-פי בר׳ לה, יז, בתיאור מות רחל כשילדה את בנימין. 2. לא אנשה: לא אשכח את המקרה המצער הזה. 3. אסחה… אמסה: ארטיב ואמלא בדמעותי, על-פי תה׳ ו, ז. ולבכותה: חידוד לשוני, על-פי בר׳ כג, ב ׳לספד לשרה ולבכותה׳. 4. נשמע קול במרה: על פי יר׳ לא, יד ׳קול ברמה נשמע׳. צעקה גדולה ותהי: שיעורו ׳ותהי צעקה גדולה׳ על-פי שמ׳ יב, ל. 5. אל נדוד: על התרחקותה והסתלקותה. יונה… ליולדתה: על-פי שה״ש י, ט. 6. יחרד… חרדה: על־פי בר׳ כז, לג. נאה וחסודה: על-פי כתובות יז ע״א, ושם בשבח הכלה. 7. ולא… לדעתה: על־פי בר׳ לח, כו. 8. לרפאתה ולא נרפאתה: על־פי יר׳ נא, ט. ויהי… מתה: מחמת לידתה, על־פי בר׳ לח, יח והשווה שורה 2. לשחת… ואחותה: על-פי איוב יז, יד. כשרון מעשיה: על-פי קה׳ ד, ד. 13. באקרויי אתנויי בנהא: בלימוד ובשינון לבניה, בדאגתה לכך שילמדו תורה, על פי ברכות יז ע״א. זרע קדש מצבתה: על-פי יש׳ ו, יג. וכאן עניינו שבניה משמשים לה כמצבת קודש. 14. במקום… ויללה: במקום השמחה וברית המילה לרך הנולד נשמעים קולות האבל על מות אמו. 15. נהפכה לאבל שמחתה: על דרך ׳שמחה לתוגה נהפכה׳ (מו״ק כה ע״ב). 16. מאליפות מרבבות: על-פי תה׳ קמד, יג, וכאן ביטוי לריבוי מדות טובות של הנפטרת. נרות… בעיסתה: כדרך שמתאר המדרש (בר״ר, ס, טז) את אוהל שרה ורבקה וציין בכך, כי הקפידה הנפטרת בשלוש המצוות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן (שבת לא ע״ב). 18. חסין: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ פט, ט. ישלם פעלה: על-פי רות ב, יב ותזכה לחלקה בגן עדן. ויפל בנעימים חבלה: יהיה לה חלק טוב ונעים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 19. רב… מנוחתה: על־פי תפילת האשכבה בנוסח הספרדים. 20. מזבח כפרה: קבל מותה כקרבן המכפר על כלל ישראל כמות הצדיקים, על-פי מ״ק כח ע״א; זהר אחרי מות דף נו, ע״ב. 21. ובצרור… נפשה: על-פי שמ״א, כה, כט. נפשה רוחה ונשמתה: על-פי החלוקה המשולשת של הנפש בספר הזוהר ח״א רה ע״ב.

 

 

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-קינות על חורבן ירושלים ובית המקדש

השירה העממית

קינות על חורבן ירושלים ובית מקדש.

היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו וזימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות. הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים "צום החמישי . מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצמם היום הזה. זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצויין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה" : משנכנס אב ממעיטין בשמחה " ( תענית ד, ו )

בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה ואוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים "בסוף המגרב".

ומכוח אהבתם אליה הם שומרים לה אמונים וגועים בבכיה וביום זכרון חורבנה. בעינים יורדות דמעה ובלב שבור ונדכה, אמרו כולם בשבועה "אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"

חורבן הבית ופיזור האומה הדוויה לארבע כנפות ארץ חברו יחדיו עם המעמד הלאומי הנחות בגולה וברוב סבלותיה והשפלותיה. יהיו החיים אשר יהיו, הנה כאשר נזכר היהודי בארצו, או אז אין שוםערך לשום הישג בעיניו.

והנה האבל של תשעה באב השא אופי מיוחד בגלות מרוקו, פחות או יותר לפי המקום. בערים הגדולות והמפותחות בצפון, היה זה יום קודר ובא לביטוי בדברי נכאים. אולם אבל זה, זכר לחורבן הנורא, היה שחור משחור אצל היהודים יושבי עיירות וכפרי המערב והדרום הרחוק.עובדת היותם קטנים ומבודדים, ובמקרים רבים מנותקים כמעט ניתוק מוחלט, הוסיפה מימד משפיל יותר ומדכא יותר לאבל ולמנהגים. במקומות אלה היה סגנון הבניה פשוט ביותר, איכות החיים ירודה עד כי לא היה כמעט שום הבדל בין מציאות זו לבין מציאות החיים בירושלים בזמן חורבנה.רוב הסמטאות היו צרות מאוד ורוחבן לא עלה על ארבעה מטרים ואף פחות. שני חמורים כי יעברו זה מכיוון צפון וזה מכיוון דרום, והרי לך תאונת דרכים של שני חמורים. החשמל ונפלאותיו לא הגיעו אפילו למשמע האוזן, והתנאים הקשים מנשוא והאופל בתוך הבתים הבנויים טיט וחומר וקש וקורות עצי התמר, יצרו בייחוד בליל תשעה באב וביומו תוגה כבדה.הזיהוי, מדעת או שלא מדעת, של ההוויה האישית הציבורית בהווה העכור, עם הסיוט הלאומי העכור המושרש מני דורות, התממשבילל ובמספד היוצאים מלבבות דואבים, כשהאבל של "קריה נאמנה" הוא מוחשי מאוד.ובכלל, הצרות הקודמות השתרבבו ונתחברו את הצרות הנוכחיות, ובצירופן היו לשרשרת של בכי. נתרבו הצומות לאורת השנה, וכל צום הריהו זכר לאסון שקרה לעם, ואף דברי העידוד שבפי הנביא לא הפחיתו כאבם."כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה, ז, א-ג, ח, ט)

בליל תשעה באב נמנעו הנשים מכל לבוש צבעוני ומכל תכשיט ועטו בלויים ושחורים. גם הגברים הסתפקו בלבוש טלוא, רגליהם יחפות והליכתם בקומה שפופה. בייסוריו הנוראים וברגשי צערו ומרירותו, התלונן הנביא ירמיהו על הגורל המר. ובתלונתו ובקינתו אמר : "כה אמר אדוני צבאות, התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה, ואל החכמות שלחו ותבואנה, ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים" (ירמיהו, ט, טז, יז)

ואמנם הנשים התגודדו קבוצות קבוצות וצווחו על חורבן ציון, ששמעו עליו מפי הגברים והילדים, שהם שלמדו על אודות הפורענות וההרס. לנשים לא נקבעו קינות ומספדים מראש, הללו חוברו בו במקום, על ידי חכמות שידעו לתאר ולחרוז חרוז נוגה.המקוננות צרחו ורקעו על הארץ, ושרטו בקצות אצבעותיהן את הלחיים שהלכו והאידימו עד זוב דם, אף נתלשו הבגדים ונמרט השיער. יתר הנשים שהקיפו אותן במעגל, נסחפו עד מהרה אל זעקות נהי השבר, הבכי בהנורא וההספד הלכו ונתעצמו וגברו ממש כדברי הנביא : "כי שמענה נשים דבר אדוני, ותקח אזניכם דבר פיהו, וחמדינה בנותיכם נהי, ואשה רעותה קינה" (ירמיהו, ט, יט).צער אובדן העצמאות והמרכז הרוחני המקודש ביותר, נשתרבב בצער הגלות וקשיי הזמן ותהפוכותיו. בין קינה למספד, שנאמרו בערבית, ישבו הנשים על הארץ ועטפו פניהן במטפחות ובצעיפים שחורים, ובכו בדמעות דם. כך ישבו זמן מה מהרהרות ודוממות, עד כי שוב הופרה הדממה בפתאומיות על ידי אחת הנשים המקוננות, אשר ברצותה ללבות את שלהבת אש הזעקה צרחה ואמרה : "וואה וואה אווילי מייא, ראה זזית וולמלוכייא" (אוי לי ואבוי לי פי מאה, רק שמן ונזיד המלוכייא).ופירוש הצעקה הזאת כי בימים אלה בזוכרנו שוב את ההרג והשחיטה, נותר לנו ויאה לנו לאכול רק פת לחם טבולה בשמן, ותבשיל עלוב של ירק המלוכייא. ירק זה היה נפוץ וזול, ואכלוהו על פי רוב דלת העם בקהילה, והוא סמל להסתפקות במועט לדלות ולעוני מרודה.

אשר לגברים, הללו הטיבו להבין את משמעותו הלאומית של יום תשעה באב, וידעו את תולדות החורבן. כולם עד האחרון שבהם הפסיקו עיסוק ומלאכה מבעוד יום, ונפשם נשתלבה מבחינה רגשית בעגמת האבל.

לא הייתה שום ארוחה מיוחדת לקראת יום הייסורים, והסעודה האחרונה כללה מרק עדשים דליל ומעט לחם שעורים. מנהג זה נפוץ היה ועודנו מקובל, נהגו לאכול ביצה שלוקה וטבולה במעט אפר כמנהג המתאבלים, וזכר לאפר השריפה בבית המקדש. לעת ערב סרו כולם את בית הכנסת כשבידיהם ספר התעניות ושאר קינות בכתב יד.

ולהבדיל מתשעה באב הרי יום הכיפורים – כולו יראה, טהורה וקדושה ולפיכך נקרא הצום הלבן, על שום הבגדים הלבנים שלבשו, ועל שום הנפש המתענה שבאו להלבינה מכל חטא.

בליל יום הכיפורים וכל אותו יום היו מתהלכים שחוחים ונפולי פנים. יחפים צעדו לבית הכנסת ולחלות פני בוראם. ואיני מזכיר את יום הכיפורים שלא היו לו כל שירים עממיים, אלא כדי להדגיש את הבדל ההרגשה בינו לבין תשעה באב.

דווקא בתשעה באב היה כל יהודי אומר בלבו : ומפני חטאינו גלינו מארצנו ואבדה עצמאותינו. ואילו בליל יום הכיפורים וביום השבתון היה היהודי עושה למען זיכוך נפשו על ידי מצוות ומעשים טובים וחזרה בתשובה, למען יתוקן הפרץ הזה, ונשוב לעבוד את בוראנו באהבה בבית המקדש, שנזכה לראות בבניינו עם כהן בעבודתו ולוי במעמדו.קהל היהודים פסעו בדומיה את בית הכנסת האפל, כדי לקרוא ולזכור שוב את הפורענות הלאומית הגדולה, ולבכות את השריפה אשר שרף אדוני. בבית הכנסת הוסרה הפרוכת מעל ארון ספרי התורה, ויש ובמקומות שונים תלו במקומה סדין שחור ומאובק. באי התפילה לא החליפו אמירת שלום ולא דיברו כלל, ועין לעין הביעה אומר.

אבל גם באזורי מרוקו המפותחים, בכפריהם ובעריהם, אשר בבתי תפילותיהם היו כסאות וספסלים, נהפכו המושבים האלה עליונים למטה, כל הבאים ישבו ארצה ושילבו רגל ברגל, כאשר היד תומכת את הראש השמוט השח בכובד אבלו.

מתפללים חרישית תפילת ערבית, ובסיומה כאשר עטה החושך את הסביבה, יושבין לארץ ואומרין : "למי אבכה וכף אכה, ובבכי אמרר והמון מעי אשנן". זו הקינה הראשונה הסוללת דרך רבה להמשך. לאורו הקלוש של נר בודד פותח החזן באמירת מגילת איכה. במגילה, העשויה כתב יד בקלף מגולל או חלק ספר דפוס, נאמרת בלי ברכה. החזן מאריך בקול רם ונוגה בקריאת המלה הראשונה "איכה" וממשיך להאריך בה עד כלות נשימתו, לאחר מכן ממשיך הוא בניגון עצוב מאוד, ברוב אנחות ובדמעות שוטפות, וקורא אותה עד תומה, כאשר המתפללים עוקבים אחריו בדממה ובקשב. בסיום מכבים את הנר, אות לכיבוי הקוממיות עתיקת היומין והשליח ציבור מכריז על מנין השנים, למן השנה בה קרס הבית תחתיו ועד לאותה שנה.

בסיום התפילה העגומה הזו, שנאמרו בה קינות שונות בתוכן ובנגינות, מתפזרים האנשים איש איש לביתו ולמשכבו על הארץ ללא מצע. בין היתר יש ששמים למראשותם במקום משכבם אבן, רגב אדמה ובצל אחד.

על פי אחד ההסברים מתוך רבים, לנוהג זה, מסמלת האבן את האבנים אשר השליכו הנוצרים על היהודים הגולים, ששירכו דרכם והם כבולים בשלשלאות ברזל, אל מחוץ לארצם ההרוסה, הרחק מחורבות מקדשם. רגב האדמה מסמל את התפוררות המבנה היקר, המפואר והקדוש, הבצל מסמל זליגת הדמעות על כל אלה, ועל העם שנתפרד כקליפות הבצל הזה, הנתלשות בזו אחר זו.

למחרת השכם בבוקר עוד גברה אווירת הנכאים, וחזיונות אלה חוזרים ומדגישים יתר עוגמת נפש ודאבון הלב וקדרות חיצונית. אחרי התפילה בלי טלית ותפילין, קוראים קינות במחרוזת ארוכה, שחוברו ברובן על ידי רבי יהודה הלוי. קוראים גם קינות שחיברון חכמים אחרים, וכן משל פשוטי העם מדורות ראשונים ואחרונים. לשונם לא חסרה כושר ביטוי, גם הספיקה לקינה מרה. נאמרו גם קינות בערבית מוגרבית והן מופיעות בשלמותן בחלק זה בספרנו.

חקרתי ודרשתי היטב כדי לגלות שמות מחבריהן, אולם לא מצאתי שום מסמך או עדות מובהקת, וכל מאמצי לא הניבו כל תוצאה. השפה היא ערבית מדוברת, וכך רשמתיה ותרגמתי על פיה. ענין קינות אלה הוא תיאור תלאות הגולים בחייהם המחפירים, והתוכן רובו ככולו שאוב ממקורות הנביא ירמיהו, מהמדרש ומהאגדה ועוד תיאורים אלגיים, ככל שהשיגה ידו של אותו מחבר עלום שם.

בין הקינות שלוש קינות מיוחדות והן: קינה על חנה ושבעת בניה, קינה על עשרה הרוגי מלכות, וקינה על איוב המיוסר מארץ עוץ. על אף אורכן מצאתי לנכון להביא ולתרגם גם אותן.

הקינות מחוברות בדרך הפרוזה ועוטות תוגה אבלה. הן מתארות בפרוטרוט את גיבוריהן, ומוסיפות כאב על הרס גאון תפארת המקדש שחולל ונחרב, הן מבכות את הזבול שהיה לסמל רוחני ולמשגב יוקרתי של קדושה, ואת עינויי הגולים שגלה כבודם כלפנים ופנה זיו הדרם.

שלוש הקינות האלה שחוברו, למיטב ידיעתי ועניות דעתי, על־ידי יהודים בהיות נושאיהן שאובים ממקורות עמנו וקורותיו, לשונן פשוטה ומחברן הצליח להכיל בהן מרובה. בסיומה של כל אחת מהקינות האלה, מובעת משאלת לב המחבר לגאולה שלמה ולביאת המשיח. כן מטיף היוצר מוסר לקוראים ולשומעים להאמין ולקוות לימים טובים יותר, מתוך דבקות באל הרחום ובדרכיו הישרות. עיקר אמירת קינות אלה, שאין להן נגיעה ישירה וממשית לחורבן, היא מציאת תכנים נוספים אשר הוסיפו עוד אמצעי ביטוי ליום תשעה באב. נושאן הטראגי מצא ביום זה נתיבות בלבבות גדושי התפילות והקינות. לא נותר זמן פנוי לשיחות חולין בטלות, שאין להן קשר ליום החורבן.

בסיום קריאת הקינות, מהן בעברית ומהן בערבית, הופרה דממת הקשב והכל שוב געו בבכי, ובלב נותרה הרגשת תוכחה קשה וייסורי מצפון.

פשוטי העם, אשר חיברו קינות אלה (בערבית), חיפשו ומצאו פורקן לעצמם ולהרגשות זולתם, למען הדגשת האבל ומועקות הגלות. כך עבר תשעה באב, לילו ויומו, והותיר את רישומו הקודר והמעיק נוכח חשכת התפוצה וחוסר המעמד הלאומי. יהדות מרוקו שמרה על יום זה ועל כל תכניו, ובעטיו ביקשו מעשי חסד ותשובה, למען יתרצה הקדוש־ברוך־הוא וישמיע פעמי המשיח במהרה, והוא יופיע וימלוך בעמו במשפט ובצדק, ויוליכנו במהרה קוממיות לארצנו, כמימים וכשנים קדמוניות, בתקוות עם ביום ענותו לאמור:

״למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים, השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם״ (איכה ה-כ, כא).

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-קינות על חורבן ירושלים ובית המקדש

אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

 

 

debdou-1-090

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

ספר זה יוצא לאור במצוות ובהשתדלות האיש המופלא יוסף סעדיה מרציאנו הי״ו הקב״ה יתן לו הצלחה וברכה בבל מעשה ידיו בבריאות מעליא לאורך ימים ושנים טובות אכי״ר

מאת

אליהו רפאל בן לאדוני אבי הגאון הרב מאיר מרדכי מרציאנו הי״ו

ירושלים השלמה ת״ו

 

 

מבוא

מצוה גדולה קיים שאר בשרי החשוב והמעולה יוסף סעדיה מרציאנו הי״ו (בשיתוף יחידי סגולה מבני הקהילה) בראותו מצב בתי החיים של דבדו הולך ומדרדר פעל על מנת לעצור ההזנחה הנוראה.

פעולת ההצלה בללה: א) בניה מחדש של החומה מסביב לבתי החיים, ב) תיקון ושיפוץ המצבות ההרוסות, ג) סקר בללי של בתי החיים כולל רישום המצבות.

נקראתי ע״י בעל המצוה להגיע לדבדו בכדי א) להשגיח על מהלך העבודות באתר, ב) לתת תשובה לשאלות בענייני דת שיתעוררו במהלך עבודות השיפוץ (החומה ההולכת ונבנית לא תפגע בקברים, סגירת קברים פתוחים ל״ע, רישום מחדש של נוסח המצבות).

מן שמיא קא זכו לי להיות שותף למצוה חשובה זו. נסעתי לדבדו והשגחתי על הנעשה בבתי העלמין, קרוב לששה חדשים צמוד הייתי לביצוע התכנית שכללה גם שיפוץ בית כנסת הכהנים העתיק של דבדו הנקרא בית כנסת די אולאד צבאן, בית כנסת משפחת מרציאנו להרהאר, ובית כנסת משפחת מרציאנו בן עקו. שיפוץ בתי הכנסת בא ברגע הנכון, כי עוד זמן לא רב ושלושת בתי הכנסת האחרונים שעוד עמדו על תלם היו קורסים כפי שקרה לשאר בתי הכנסת.

באשר לבית עלמין העתיק ישנם מצבות קדומות מהתקופה הראשונה של יסוד הקהילה אשר דוגמתן קיימות בקהילות עתיקות כמו טיטוואן וכדומה והם מאבני מחצב, חצובות בהר הסמוך כפי שנהגו לעשות יהודי דבדו זה מאות בשנים, טבעיות ומונחות על הקבר וכאילו כאן נוצרו, ישנם מצבות מעובדות עם צורה של גוף אדם או ראש אדם בלבד ועוד סימנים נוספים ודוגמתן מצויות בבתי עלמין של טיטוואן, קסר אל קביר, סאלי, ראבאט ועוד, ובבית עלמין החדש ישנם גם מצבות מאבן שיש או עשויות מחול ומלט. בדורות הראשונים לא נהגו לכתוב מאומה על המצבה, ומנהג זה נמשך עד לראשית המאה העשרים — ובכל זאת פה ושם מצאנו רשום על מצבות בודדות שם פרטי של הנפטר, שם משפחתו ושנת פטירה, שבחי הנפטר מופיעות על המצבות מהמאה העשרים, וכן ידיעות נוספות המלמדות כי בשנה מסויימת נפטרו מספר רב של אנשים ממחלה מדבקת ב״מ. צפיפות הנקברים מורגשת בכל פינה ושעל בבית העלמין העתיק וכן בבית עלמין החדש, בל נשכח שהיתה תמותה גדולה של ילדים קטנים ב״מ ממחלות מדבקות ויש להניח, משום כך, שמספר גדול ורב של קברים שקעו באדמה ונראה שכל שטח בית עלמין העתיק גדוש קברים ומספר הבלתי נראים גבוה פי כמה מהקברים הנראים. נראה שבית עלמין העתיק מכיל למעלה מאלפיים קברים, אולי שלושת אלפים, אם לא למעלה מזה (לפי ההשערה גם בית עלמין החדש מכיל קרוב לאלף או אלף וחמש מאות קברים, מספר זה כולל גם קברי הילדים הקטנים ב״מ).

ההודאה לאל יתברך שזיכה אותנו במצוה יקרה זו, והסימן לכך ראינו בעובדה שאין אדם מאלה שעסקו בבניה ושיפוצים שנפגע תוך כדי מלאכתו או כתוצאה מכך. לי נאה ולי יאה להודות ולהלל לבורא עולם ששמרני בדרבים, תרתי משמע, בדרבים בהליכה מן הקודש אל החול ובחזרה, ובדרכים בתוך ארץ מרוקו, ברוך פודה ומציל, התהילה והתפארת לחי עולמים ב״ה וב״ש.

בתי העלמין

דורות רבים שאבו התרוממות רוח בימים בתקונם, עידוד ונחמה בתקופת משבר מזכרם הקדוש והזוהר של החסידים התמימים וישרי לב הטמונים בבתי עלמין בעיירה. גאוותם של בני הקהל היתה, בין השאר, על בעלי המופתים החסידים והצדיקים זיע״א שהובאו למנוחת עולמים בבתי העלמין.

שלושה בתי העלמין שימשו מקום קבורה לבני הקהילה לדורותיהם מיום הווסדה של הקהילה ועד יציאת אחרון בני הקהילה (מאיר מרציאנו די ישו וב״ב הם האחרונים לצאת מדברו ולעלות לארץ ישראל בקיץ תשנ״ה).

בית העלמין הראשון נמצא בקרבת הקדוש סידי יוסף, בין השכונות אלקצבא וקובויין, והיה בשימוש בין השנים 1680-1500 לערך; בית העלמין הנקרא״למערה לקדימא״ (בית עלמין הישן), או ״למערה תחתאנייא״ (בית עלמין התחתון) היה בשימוש בין השנים 1830-1680 לערך, השלישי נקרא ״למערה ג׳דידא״ (בית העלמין החדש) או ״למערה לפוקאנייא״ (בית העלמין העליון) היה בשימוש בין השנים 1980-1840 (שטח בית עלמין החדש מזכיר במדת מה בית העלמין שבהר הזתים בירושלים ת״ו).

מספר הכולל של מצבות בשני בתי עלמין הישן והחדש הוא קרוב לשלושת אלפים (בבית עלמין הישן נראה שיש מספר מצבות המתקרב לשלשת אלפים: הקברים, הלא נראים או שהמצבה שקעה או שלא הונחה כלל מלכתחילה, הוא גבוה יותר, אולי כפול ממספר הקברים הנראים לעין! ובבית עלמין החדש נראה שיש אלף קברים ומעלה, מספר הקברים השקועים באדמה גבוה הרבה ממספר הקברים הנראה לעין!) והיתכן שזה מספר הנפטרים מאז יום הווסדה של הקהילה? רבה של הקהילה בשנות תר״ע-תרפ״ה (1925-1910) הרב הדיין ר׳ שלמה הכהן צבאן ז״ל נתן תשובה לשאלה זו: … ויתחייב מזה שיש עוד בית עלמין ישנה אשר לא ידענו לה כי בית עלמין החדשה תחילתה בראש המאה השביעית (1840) והישנה יש בה קברות של המאה השישית (1840-1740) ומקצת מהמאה החמישית (1740-1640) נשארו מאות הקודמין עד המאה השלישית בהכרח יש

בית עלמין קדומה והיא נעלמת מאתנו והקול נשמע שהקברות שהם במקום הנקרא סידי יוסף שהמה יהודים (קונטרס יחס דובדו). מקום קבורה ראשון שהיה בשימוש הקהל הוא דבר מחוייב המציאות, מדוע? משום שבית עלמין הישן אין בשטחו מקום לקבורת נפטרים של תקופה המשתרעת משנת 1500 לערך (תקופת היווסדה של הקהילה) ועד לשנת 1840, קרוב לשלוש מאות וחמישים שנה!

והנה נודע לרב על קיומו של בית עלמין קדמון לשימוש בני הקהל בין השנים 1680-1500, הרב מצא סיוע המאשר קיומו של בית עלמין עתיק ״והקול נשמע שהקברות שהם במקום הנקרא סידי יוסף שהמה יהודים״. מקום מנוחת עולמים זה של האבות הראשונים זכיתי לראותו, המקום שמור להפליא, אין מקומי שיעיז לעבד ולגדל תבואה וכדומה בשטח זה הסמוך כאמור לקבר סידי יוסף, תושבי דברו רוחשים כבוד לשטח, ומאחד המקומיים שמעתי, משיח לפי תומו ״שטח זה היה פעם מקום קבורה יהודי״! יש בשטח בליטות, פה ושם, סימן של מקומות קבורה, ייתכן ובתקופה הקדומה לא נהגו להקים מצבה על כל קבר ומעטים היו הקברים שעליהם מונחת מצבה אולי משום כן לא נראים בשטח סימני קבורה ברורים! בית עלמין הקדום הזה, ירד מתודעת בני הקהילה ונשכח לאחר היעדרות ארוכה, של רוב יהודי דבדו שנטשו העיירה בין השנים 1680-1590 לערך.

בני הקהילה יצאו מדבדו כאמור בין השנים 1600-1590, לסיבה שעד היום לא עלה בידנו לדעת מהותה, המקור היחידי ללמדנו על כך הוא המכתב, מאת רבה של דבדו הרב יוסף בן שמעון הכהן סקלי ז״ל לרבה של העיר פאס הרב יעקב אבן צור ז״ל, ובמכתב, סתם הרב ולא פירש הסיבה ליציאתם של רוב היהודים; נחום סלושץ מומחה לקורות יהודי צפון אפריקה כתב שמצב בטחוני מסוכן גרם ליהודי דבדו להמלט מן המקום (יש בידנו עדויות לכך שחלק מבני הקהילה, והוא מיעוט, נשאר בכל זאת בדברו), פקודה מהשליט בשנת 1690 דרשה מיהודי דבדו המתגוררים בכפר דאר משעאל לחזור לדבדו, שובם של יהודי דבדו לעיר בית קברות האבות הכה גלים והידיעה הגיעה לקהילות רחוקות, ובעקבות יהודים החוזרים לביתם, באו משפחות חדשות להתיישב במקום. עדנה היתה לקהילת דבדו: בתים חדשים נבנו, בתים ישנים שופצו, נפתחו בתי כנסיות חדשים.

בית העלמין הקדמון, הממוקם במרחק ניכר מהשכונה נסגר. ראשי הקהל כבשו שטח קרוב, סמוך לבתים הראשונים של המללאח, והוא שטח הררי, סלעי, מעט תלול, ובחלקו התחתון, הקרוב לשכונה החלו לקבור ראשוני הנפטרים בתקופה החדשה של חיי הקהילה. על אחת המצבות הקדומות בחלק זה של בית העלמין רשום: ״שנת תפ״ד נלב״ע החכם רבי יוסף בן שמעון הכהן״, (שנת תפ״ד היא שנת 1724 למניינם). נחום סלושץ, שביקר בדבדו בראשית המאה העשרים, מצא מצבה ובה רשום שנת קבורה 1692!

בית עלמין הנקרא ״למערה תחתאנייא״ הנז״ל נראה מרחוק במו שטח זרוע אבנים המונחים כאן מימי בראשית, אך, האבנים האלה הנראים כל בך במקומם הטבעי, הם בעצם מצבות!

אנשי חברה קדישא נהגו לטפס לשטח הררי מכוסה אבנים גדולות וכבדות מאד, שקועות בקרקע, ובשטח ההוא סמוך לשכונת אלקצבא, עמלו קשות, ימים ולילות, לחצוב, ולחתוך אבנים שישמשו כמצבה. ששה עד עשרה אנשים, עוסקים במלאכת קודש, גמילות חסדים של אמת, ללא שכר או תמורה, לשם שמים, מה אני בחנם אף אתם בחנם, גררו וגלגלו האבן, בעמל רב מהשטח העליון שם נחצבה עד לבית העלמין. חציבת האבנים (״אבני מחצב״, מ״ב, י״ב, י״ג) היתה החלק המפרך ביותר בעבודה הקשה של אנשי חברה קדישא בדברו. סתימת הקבר ואטימתו היתה באמצעות לוחות אבן הנקראים ״אלחד״ שנחצבו בהר והם מחומר עשוי שכבות שכבות דקות, והן נחצבות בנקל, הנק׳ לוחות צפחה (וזה מקור שם השכונה הידועה בפי כל צפאח).

מדת המצבות נעה בין מטר וחצי לשנים וחצי או יותר! המצבות ברובן מקוריות, לא נגעה בהן יד מלבד מלאכת החציבה, אך ישנן מצבות אחדות, עליהן חרת איש חברה קדישא, ראש אדם, או ראש וגוף, או צורת גוף אדם, ונמצאות שתי מצבות מעובדות, מעוטרות מעשה ידי אומן (בבתי עלמין של קהילות טיטוואן, סאלי, קצר אלקביר, ועוד, ישנן מצבות בעלות עיטורים וצורות בעלות אופי אומנותי גבוה). עיטור המצבה ועיבודה שימש לדברי איש חברה קדישא, אמצעי לזיהוי קבר של אדם אמיד.

אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

"פנחס הוא אליהו"-מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

הזהר: "פנחס הוא אליהו" (רעיא מהימנא פנחס, רטו ע"א).

אמר ריש לקיש: "הוא פנחס הוא אליהו" (מד' אגדה במ' כה יג).

אליהו הנביא למד תורה עם רבנו-אור-החיים-הק', כדברי החיד"א.

והוא זה שיבשר את גאולתנו.

ננסה לבדוק מעט משיפולי 'אדרת אליהו הנביא' – בנגלה ובנסתר.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"פנחס בן אלעזר הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל,

 בקנאו את קנאתי בתוכם… הנני נותן לו את בריתי שלום.

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (כה, יא–יג).

 

ההכנות לקראת הגאולה – והכניסה לארץ ישראל.

טהרת המחנה ואהבת ארץ ישראל.

 

פרשת פנחס שנאמרה במחצית השניה של שנת הארבעים, ולקראת הכניסה לארץ, נקראת בימי בין המצרים או בסמוך אליהם, כדי להזכיר לנו את הסיבות לחורבן בית המקדש ותיקונן, והציפיה להקמתו מחדש.

פרשת פנחס מתארת נושאים רבים הקשורים בהכנה לכניסה לארץ, כמו חלוקת הארץ לשבטים, מינוי יהושע בן נון למנהיג שיכניס את עמ"י לארץ, בנות צלופחד האוהבות את ארץ ישראל, מבקשות ומקבלות בה נחלה, וכן פרשיות החגים וקרבנותיהם, אותן אנו קוראים בתורה בחגים.

 כל זה בא לרמוז לנו שיום יבוא ובקרוב, שמחת הגאולה תשקיף מבעד לחלוננו, כפי שאנו שמחים בחגים, בבחינת "ושמחת בחגך" (דב' טז, יד) – אל תקרא בחגך, אלא ושמחת בגאולתך.

 

הפער בין גולה ל- גאולה, מתבטא באות א'. האות א' נלקחה מהשם "א – היה".

אם בעבר אמרנו שהקב"ה "היה" אתנו רק בעבר בגולה, כיום אומר לנו הקב"ה: "א-היה" אתכם בעתיד בגאולה בא"י, בבחינת: "היה הווה ו-אהיה".

 

על תהליך הגלות והגאולה נאמר במדרש (ילק"ש שיה"ש ה', פס' א-ז):

הקב"ה חפץ מאוד לגאול אותנו "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא – טל".

כלומר, הקב"ה רוצה להשפיע עלינו מטובו כ"טל", המשקה והמרווה את השדות ללא טורח במשך ימות השנה, והמסמל את הנצחיות השמימית, כברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלהים מטל השמים".

אנחנו לעומת זאת, מתמהמהים מכל מיני סיבות הזויות – "פשטתי את כתנתי – איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי – איככה אטנפם". כלומר, פשטתי מעלי את מלבושי "כתנת", המסמלים את  מצוות התורה – "חלוקא דרבנן", וקשה לי להתנתק מהרגלי הרעים.

הקב"ה נותן לי עוד הזדמנות – "דודי שלח ידו מן החור", אבל כנסת ישראל ממשיכה להתמהמה.

לעיתים, כשכבר מחליטים לשוב לאבינו שבשמים – "פתחתי אני לדודי", הקב"ה כבר חמק  – "ודודי חמק עבר", היות ולא ניצלנו "עת דודים כלה".

 

התוצאה העגומה: "מצאוני השומרים הסובבים בעיר – היכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות". כלומר, בגלל שהתמהמהתי, הגויים שהם שליחיו של מקום, משתלחים בנו, עד לסיבוב הבא.

"נשאו את רדידי מעלי". החריבו את המקדש שעטף אותי כמו רדיד, והמלאכים "שומרי החומות" – עזבו אותנו.

המדרש הנ"ל אומר: "אני ישנה" – מבית המקדש, ו'לבי ער' בבתי כנסיות ובתי מדרשות. 'אני ישנה' מן המצוות, ו'לבי ער' לגאולה. 'אני ישנה' מן הגאולה, ו'לבי ער לקב"ה שיגאלני".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכבר בשנת "ת"ק = 1740, נפתחו שערי הגאולה, והכל תלוי ברצוננו להיגאל,

כפי שהוא מפרט בפרשות רבות, וכן בפרשתנו אצל שבט יהודה:

 "בני יהודה – פרשה זו תרמוז מאורעות עם בני ישראל… ירמוז לבית ראשון ובית שניואומרו 'לשלה'. נתכוון למושיע ורב הבא לגאול מגלות האחרון הנקרא שלה…

או תרמוז הפרשה לג' עניינים שיהיו בעת הפקידה: אחד. ביאת המשיח בן אפרים… ב. גילוי משיח בן דוד. ג'. כשימלוך ה' עלינו" (במ' כו יט).

 

המכנה המשותף לחמשת הנושאים המרכזיים בפרשה:

ההתקדשות והמוכנות – לקראת הכניסה לארץ.

 

א. פרשת פנחס פותחת בשכר לו זכה פנחס: "הִנְנִי נֹותֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במ' כה, יב) – בגלל קנאתו לה' בענייני עריות: "בקנאו את קנאתי בתוכם" (כה, יא).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפנחס קיים את המצוה בשלמותה, וללא כל נגיעה אישית: "והוא אומרו 'את קנאתי' – בכינוי להמדבר ברוך הוא". כלומר, פנחס עשה את המצוה לשם יחוד דקודשא בריך הוא בלבד.

כל זה בא לרמוז לפני הכניסה לארץ, ש"אלוקיהם של אלו שונא זימה" (סנהדרין קו ע"א) כעצת בלעם לבלק.

לכן, הקב"ה מצווה את משה לצרור את המדיינים שהחטיאו את עמ"י בעריות, לפני הכניסה לארץ (במ' כה, יז – יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צרור את המדינים והכיתם אותם" (במ' כה יז): "ונראה לפרש בהעיר, למה ציווה ה' מצוה זו שלא בזמנה, כי מצינו שאח"כ {פרשת מטות. לא, א-ב}, הוצרך ה' לצוות לומר, 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך'. אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעם טעם חטא הטבעי השולט באדם, שלא לרצונו… וכל עוד שלא נפרד מהחוטא תאוות הדבר, ותשוקתו אליו – הוא מושלל מהכפרה… וחפץ ה' לרפאתם בעצת ה' המכוונה – כדי לסלק מעליהם המגפה".

 

בהמשך אומר רבנו: "ואמר 'צרור' – לשון הווה. פירוש, יגבירו בהם השנאה, עד גדר שיהיה  נקבע בהם טבע הצרירות… ואמר 'כי צוררים' {לשון הווה}. הכוונה בזה לומר, תנאי הוא הדבר, שהשנאה ואויבות שתהיה לכם, לא על שסיבבו נפילה מישראל…  אלא כי צוררים הם וגו', על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה… ובזנות".

כלומר, השנאה תהיה תמידית, לא רק כנקמה בגלל אותם 24 אלף שנהרגו כתוצאה מכך, אלא כדי לעקור מהם את שורש חטא העריות שדבק בהם, לקראת הכניסה לארץ.

 דוגמא נוספת בענין הזה, ניתן למצוא בהפיכת סדום ועמורה, שאנשיה חטאו בעיקר, בעוון גילוי עריות, כדברי הגמרא: "ואנשי סדום רעים וחטאים ליהוה מאד" – רעים בגופם, וחטאים בממונם".

 רש"י: "שטופים בזימה" (סנהדרין קט ע" ע"א). לכן, הקב"ה החריב את סדום ועמורה.

עוד דוגמא: אחרי פרשת העריות נאמר: "והיה מחניך קדוש – ולא יראה בך ערות דבר" (דב' יג, טו).

 

ב. מפקד עמ"י לקראת חלוקת הארץ לשבטים ודיני נחלה. במפקד, התורה מעידה עליהם שהם בני אבותיהם שנולדו בטהרה, בבחינת, "שבטי י-ה – עדות לישראל" (תהלים קכב, ד) כדברי רב אידי בגמרא: "החנוכיה"א ברישא דתבותא, ויו"ד בסופה – י-ה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם" (ילקוט שמעוני. פנחס, רמז תשעג). רמז לענין קדושת עמ"י, לקראת כניסתם לארץ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה מדוע שם ה' נכתב הפוך: ה-י = החנוכי, ולא י-ה כסדרו.

את שם ה' – הוי-ה, יש לכוון במחשבה, ואסור להגות בפה כדברי מרן השו"ע. את שם ה', אנו מבטאים באדנות – אדנ"י, בבחינת "סוד יהוה – בהיכל קדשו" (תהלים יא, ד). "סוד יהוה" שהוא הוי-ה {26}, לא מבטאים, אלא הוגים ע"י "אדנ-י" {65}, הרמוז במילה "היכל" = 65.

"היכל קדשו" – הוא כיסא  הכבוד ממנו נחצבות נשמות בני ישראל. {כיסא = 91. שילוב  הוי-ה + אדנ-י = 91}.

שילוב הוי-ה עם אדנות {יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה} נכתב כך: יא-הד-ונ-הי {91}, בסוף השילוב, האות ה' קודמת לאות י', ולכן "החנוכי", הפלואי" וכו', כדברי רבי משה פרנקו, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק' ב"מאור החיים".

וכדברי קדשו: "אותיות חותם ה' בהיכל קדשו, ויבנה משניהם שם הויה י"ה הרמוז במאמר שבטי י"ה". "חותם ה' – האותיות החותמות את שילוב הוי-ה עם אדנ-י.

את הביטוי "אותיות חותם ה'", ניתן לדמות לסדר האותיות ההפוך בחותמת, שרק אחרי שחותמים, האותיות מתיישרות. דימוי ניסף: בארון הקודש = 'היכל' {אדנ-י}, שמים את ספר התורה המסמל את סוד ה' – הוי-ה.

 

ג. מינוי יהושע בן נון שיוריש את הארץ לשבטים (פרקים כו – כז). ישום ההבטחה האלוקית להוריש את הארץ.

 

ד.  פרשת בנות צלפחד המבקשות נחלה, רומזת לאהבת א"י. לאחר 40 שנות הליכה במדבר, כאשר חלק מהעם כבר התייאש, הן פונות למשה רבנו ומבקשות ירושה בארץ. משה מפנה את בקשתן לה', שעונה לו: "כן בנות צלפחד דוברות – נתון תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם" (במ' כז, ז), רמז לכך שהקב"ה משבחן.

התורה מפרטת את שמותיהן, ולא בכדי, היות ויש לכך משמעות בהקשר לאהבת הארץ: נועה לנוע לא"י. מחלה – מחול. להגיע לא"י במחול ובריקוד. חוגלהלחוג לא"י כציפור {במטוס}. מילכהללכת כמלכה לא"י. תרצהלרוץ לא"י (ע"פ חוקר הלשון ד"ר אבשלום קור).

 

ה. התורה גם מפרטת את קרבנות הציבור שיוקרבו בארץ, שכן במדבר לא הקריבו קרבנות מוספים וכו' (רמב"ן), אם כי קרבן התמיד הוקרב עוד בימי המילואים בבחינת "עולת התמיד העשויה בהר סיני" (במ' כח, ג-ו),

הקישור בין "עולת התמיד" ל"הר סיני", בא לרמוז לנו, שכשם שע"י קבלת התורה בהר סיני התקרבנו לקב"ה, כך על ידי קרבנות ציבור אותם נקריב בא"י, נהיה מחוברים לקב"ה.

 

רבנו-אוה"ח-הק' עלה בסערה השמימה  במוצש"ק לסדר פרשת 'פנחס',

 ונטמן לאחר כבוד, ביום א' בשבת ט"ו בתמוז {1743}.

 

הקשר בין פרשת פנחס לתורת הגלות והגאולה,

 במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת "פנחס" – פרשת ההכנות לעליה לא"י. ולא בכדי, כל חייו היוו הכנה אחת גדולה לעליה לארץ, אליה זכה לעלות עם תלמידיו וב"ב, כדי לזרז את הגאולה. למעשה, רבנו ביטל בכך את ג' השבועות, ופתח את שערי העליה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא שעלו אחריו, ולעליה ההמונית עד לימינו.

 

פירושו לתורה "אור החיים", זרוע אהבת הארץ, והדרישה לעלות אליה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהקדמה לפירושו לתורה: "והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלהי עולם".

רבנו אומר על הפס':  "בני יהודה ער ואונן, וימת ער ואונן בארץ כנען. ויהיו בני יהודה למשפחתם: לשלה משפחת השלני / לפרץ משפחת הפרצי / לזרח משפחת הזרחי / לחמול משפחת החמולי (במ' כו, יט – כב): "פרשה זו, תרמוז מאורעות עם ישראל… "ער" –  ירמוז לחורבן בית ראשון. "אונן" –  לבית שני.

"שלה, נתכוון למושיע ורב, הבא לגאול מגלות אחרון… דורו של משיח" {הנושא יפורט בהמשך}.

 

בפרשת בלק אותה קראנו בשבת הקודמת, אומר רבנו אומר על הפס': "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת… וישראל עושה חיל" (כד, יז):

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה. ויתבאר ע"פ דבריהם ז"ל שאמרו, בפס': "בעתה אחישנה" (ישעיהו ס' כב) – זכו אחישנה, לא זכו בעתה"  (ירושלמי תענית פ"א ה"א)… והוא רחוק מופלג. וזה לך האות, הן אנו בתחילת מאה הששית לאלף השישי. וכנגד ב' קיצים אלו דיבר הכתוב: כנגד אם זכו, אמר 'אראנו ולא עתה'. פירוש, לדבר שאני עתיד לומר, אבל אינו עתה בזמן זה, אלא בזמן אחר, ויכול להיות שאינו רחוק כל כך" היות ואם יחזרו בתשובה, הגלות תארך אפילו יום אחד, ככתוב: " יענך ה' – ביום צרה" (תהלים כ, ב).

"וכנגד קץ "בעתה" – אמר "אשורנו ולא קרוב", כמו צופה מרחוק, והוא אומרו "ולא קרוב", כי הקץ של בעתה, ארוך עד למאוד בעוונות".

 

בפרשת צו (ויקרא  ז, ב) אומר רבנו אור החיים הק': 'תורת העולה':

"ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו.

כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות".

 

 "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" (ויקרא כה כה):

"פרשה זו תרמוז עניין גדול… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם:

הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שלחן אביכם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל –

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

 

בפרשת ראה אומר רבנו על הפס':

"כי יהיה בך אביון באחד שעריך,

משיח-ושמו-חיים" (דב'. טו יא). רבים סוברים שהתכוון לעצמו.

 

"פנחס הוא אליהו" –  בתורת הנגלה.

הקנאות לה' ושכרה – לעומת הקנאות האישית ועונשה.

 

"מלמד שעמדו ממנו {מפנחס} בבנין ראשון – ח"י כהנים גדולים,

 אבל בבניין אחרון, עמדו ממנו פ' כהנים – בגלל מסירות נפשו (ספרי בלק קלא).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל אומר, שבעקבות הקנאות האמתית שהייתה נקיה מנגיעה אישית לכבוד הקב"ה, פנחס קיבל הבטחה לחיות לעולם, ולבשר על הגאולה העתידה ע"י אליהו הנביא שבא בגלגול של פנחס, וכדברי קדשו: "ואעבדיניה מלאך קיים –  ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא" (במ' כה, יב).

 

את ההפטרה בשבת הגדול שלפני חג הפסח והגאולה, חותם הנביא האחרון מלאכי בפס': "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כג- כד).

בגאולה, האבות והבנים יחשבו באופן שווה, היות ו"הארץ תהיה מלאה דעת ה' – כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט). לכן, לב האבות ילך לקראת הבנים, ולב הבנים ינהג כלב אבותיו, היות וכולם יכירו במלכות ה' בעולם.

 

דמותו המלאכית וההרואית של אליהו הנביא העולה בסערה השמימה, כאשר תלמידו אלישע הנביא זועק מקירות ליבו: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב, ב יב), ממשיכה לרחף בין מלאכים בשמי מרום, ונוחתת לעיתים גם בארץ בברית מילה של כל תינוק מעמ"י, כדי להיווכח שאכן עמ"י ממשיך ללכת בדרך ה', ומקיים את בריתו.

 אליהו הנביא גם מתגלה לצדיקים, והדוגמאות הן רבות. התלמוד מספר על 'גילוי אליהו' בבית מדרשם של חכמים רבים כמו רבי שמעון בר יוחאי ורבי יהודה הנשיא, וכן לרבנו-אור-החיים-הק' כדברי החיד"א.

 

בסוף פרשת "בלק", התורה מתארת את מעשה פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן המקנא לשם אלוקיו, והורג את זמרי בן סלוא – נשיא שבט שמעון, ואת כזבי בת צור שהייתה ביתו של בלק מלך מואב:

וַיַּרְא  פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם: אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה  מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במ' כה ו – ט).

 

בתחילת פרשת פנחס, התורה מתארת את השכר אותו קיבל פנחס, והסיבה לכך.

"וידבר ה' אל משה לאמר: פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן, הוּא" (במ', כה, יא – יד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שתי שאלות בפס': "ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה" (במ' כה, יד).

א. מדוע בתיאור המעשה בסוף פרשת בלק לא נזכרו שמות החוטאים ככתוב: "וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האישה אל קבתה", והם נזכרו רק בתחילת "פנחס"?

ב. כ"כ, מדוע הכפילות "המוכה אשר הוכה" לגבי זמרי, ואילו לגבי המדינית נאמר רק פעם אחת "ושם האישה המוכה המדינית?  

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את השאלה הראשונה כך: "אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח. גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה, אלא דווקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכיפר על בני ישראל. זכר גם כן, כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האישה ראש הקליפות ואביה מלך, כאומרו ראש אומות בית אב ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדשאלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא, ונתקדש שמו קידוש גדול ונכנעה כח הס"מ".

כלומר, ע"י פרסום שמו של זמרי שהיה נשיא שבט שמעון וכזבי שהייתה בת מלך – התקדש שמו יתברך עוד יותר, "ונמאס העוון כל כך בעיני כל".

נימוק שני:  "עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה (בלק, פרק כה, ו) לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות – {ככתוב: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" (בלק כה, ו), וכל עוד שלא עשה, לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה, פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים… ובכל כיוצא בזה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' גם מיישב את השאלה השניה: מדוע אצל זמרי נאמר: "ושם ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא", ואצל כזבי נאמר: "ושם האישה המוכה" (כה, יד-טו).

על כך משיב רבנו: הרשעים בחייהם נקראים מתים כדברי חז"ל (קהלת רבה ט, א). ברגע שזמרי חטא, נפשו נפגמה, בכך שדבק בו הרע בבחינת: "ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז). וכדברי קדשו: "והנה זה, אשר בעל ארמית, השחית נפשו בפגעו בה. והנה הוא מוכה מכת מוות קודם שהרגו פנחס. והוא מה שנתכוון הכתוב לומר – 'ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה'. כנגד הכאת הנפש, אמר, 'ושם ישראל המוכה', שמעת אשר געל נפשו ובא עליה, הוכה מכת נפש הישראלית, שהוא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל. וכנגד הריגתו שהרגו פנחס, אמר אשר הוכה… באומרו 'וידקור את שניהם".

כלומר, הביטוי 'הוכה' – מתייחס לכך שהרגו פנחס, ואילו הביטוי 'המוכה' – מתייחס לכך שכבר בעת שחטא עם המדינית, נפשו כבר הוכתה ונפגמה. כל זה מסביר, מדוע לגבי המדינית נאמרה הכאה אחת: "ושם האישה המוכה המדינית כזבי בת צור", היות והיא גויה חסרת הקדושה.

רבנו גם מציין מדוע זמרי מכונה 'ושם איש ישראל' למרות החטא? רבנו משיב: "ובזה נתן טעם, למה קראו איש ישראל – כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה. זה כתבתי אם אפשר". כלומר, מותו היא כפרתו.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על הפס': "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במ' כה' יג').

 מדוע פנחס מקבל שכר של שלום וכהונת ברית עולם, על מעשהו המנוגד לשלום?

רבנו משיב: הקנאות היא דבר פסול מעקרו, ועל כך מסופר בירושלמי בשם רבי יהודה בן פזי: "בקשו חכמים לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: "והייתה לו ולזרעו אחריו, ברית כהונת עולם". 

במעשה פנחס, התורה מעידה באופן מפורש שהוא קינא לאלוקיו בלבד, כאשר  כל מטרתו הייתה, להפסיק את המגפה, ולעשות שלום בין הקב"ה לעמ"י, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס':  "נתן טעם למה שבחר לו י-ה לזכות בכהונה בתורת מתנה מה', ולא מכוח אביו. אמר: 'תחת אשר קינא לאלוקיו' – הוא עשה לאלוקיו וחס על כבודו, גם אלוקיו ירוממהו…, וכנגד מה שאמר שתהיה לו שלום וגם תהיה לזרעו – אמר הכתוב: 'ויכפר על בני ישראל'. פירוש, שעשה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים".

 

רבנו גם אומר: "שהייתה הקנאה בשביל כבודי לבד, לא לאמצעות שום דבר זולתו. וזו היא מצוה שלמה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם והוא אומרו 'את קנאתי' בכינוי למדבר ברוך הוא" (במ' כה יא).

כלומר, הזוכה לקיים מצוה אחת בשלמות, זוכה לעולם הבא כדברי הרמב"ם: "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל… מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף בה כוונה מכוונות העולם, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה… הנה זכה בה לחיי העולם הבא" (רמב"ם. משניות מכות פ"ג משנה טז).

 

על השאלה מדוע חילקה התורה בין המעשה לשכר בשתי פרשות? חכמים אומרים שמכאן לומדים מסר חשוב: אין לנהוג בקנאות, ולפני שעושים מעשה חייבים להמתין ולחשוב בבחינת: "סוף מעשה במחשבה תחילה", לכן התורה הפרידה בין המעשה לשכר.

אחת הדוגמאות המפורסמות לכך מופיעה במפקד בפרשתנו:

"ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא). רש"י מפרש: "הם היו בעצה תחילה. (ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם – לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגהינם וישבו שם)".

משה רבנו כידוע, ביקש מקרח ועדתו לחכות עם המחלוקת עד הבוקר – 'לישון על זה עד הבוקר', אולי יחזרו בתשובה: "וידבר אל קרח ואל כל עדתו: בוקר ויודע יהוה את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו" (במ' טז, ה).

 רבנו-אור-החיים–הק'  אומר על הפס' הנ"ל: "עוד נתכוון בזה איש האלוקים לתת להם זמן הלילה להתבונן במעשיהם. אולי יכירו כי לא טוב עושים ויחזרו בתשובה".

 

לומדים מפה על גדולת משה רבנו העושה הכל למען השלום,

גם מול אלה שחתרו תחתיו, כמו קרח ועדתו.

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: במעשהו, פנחס פעל מתוך קנאות לה' בלבד, במטרה להשכין שלום בין הקב"ה לעמ"י,

ולכן, זכה לשכר בהתאם: ברית שלום, וגם כהונה המסמלת את השלום, דוגמת אהרן הכהן עליו נאמר באבות: "הוי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

הוא גם זכה לשלום בינו לבין עצמו, היות וכל רוצח, ירגיש נקיפות מצפון על מעשהו,

לא כן פנחס, שנתברך ע"י הקב"ה בברכת "הנני נותן לו את בריתי שלום", כדברי  הנציב מוולוז'ין בעל הפירוש "העמק דבר" (במ' כה' יב') האומר: "כי טבע המעשה שעשה פנחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב ורגש עז גם אח"כ, אבל כאשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שהיא תמיד בנחת ובמידת השלום".

 

בפרשת דינה ושכם בן חמור. אמרו שמעון ולוי ליעקב אבינו לאחר שחיסלו את תושבי שכם: "הכזונה יעשה את אחותנו". זו קינאה אישית, ולכן יעקב אבינו אמר להם בסוף פרשת ויחי: "שמעון ולוי אחים כלי חמס… ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה – אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".  את האנשים הקנאים יש לפזר, אחרת יהיו אסונות נוראיים במקום אחד. לוי תיקן את הקנאות האישית, בכך שלאחר חטא העגל אומר משה: "מי לה' אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי", והרגו את אותם האנשים שעבדו את העגל, ובכך עידנו את מידת הקנאות לכיוון אמוני, לכן קיבלו את תפקיד הכהונה שיש בו הקרבת קורבנות שכל מהותם דם ושחיטה, אך כשזו נעשית ע"פ ציווי ה', הדבר נחשב למעשה טוב בפני הקב"ה.

 

שבט שמעון לעומת זאת, לא תיקן את מידת הקנאות בה היה נגוע, ובפרשתנו רואים איך זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון, מחליט להתגרות במשה רבנו איש שבט לוי, כאשר במרד, הוא משתף גם את שבטו.

חז"ל אומרים שכאשר זמרי מציג לפני משה את האישה המדיינית ושואל אותו: "אישה זו מותרת או אסורה. אם תאמר אסורה, בת יתרו שהיא מדיינית מי היתרה לך? המדרש אומר שנעלמה ממנו הלכה.

 את הביטוי "נעלמה ממנו הלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו", ניתן להסביר כך: משה ידע את ההלכה, אבל לא רצה לענות בגלל נגיעתו האישית, בכך שאשתו הייתה בת יתרו כהן מדין, ולכן שום תירוץ ככל שיהיה – לא יתקבל.

 

הרמח"ל אומר: "הענף השלישי הוא הקנאה שיהיה אדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית, וכבודו מתרבה" (מסילת ישרים כ').

קיימת קינאה לה' כמו אצל פנחס, וקיימת קינאה אישית כדברי קהלת: "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כישרון המעשה, כי היא קינאת איש מרעהו" (קהלת ד, ד). עליהם נאמר "ורקב עצמות קינאה" (משלי יד, ל). כלומר, בשרם נרקב בקבר, בגלל הקנאה.

גופם של אנשים שאין בהם קינאה אישית, לא נאכל במותם על ידי תולעים כמו בסיפור בגמרא (שבת קנב ע"ב), המספר על רב נחמן ששכר פועלים לחפור באדמתו, ומצאו קבר של רב אחאי בר יאשיה שהרעים עליהם בקולו, וקראו לרב נחמן שדיבר אתו. רב אחאי הסביר לו שהוא זכה לכך שבשרו לא נאכל, בגלל שלא הייתה בו קנאה.

 

אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה סיפר לי על רבו – הרה"צ רבי משה שושן ע"ה שנפטר במרוקו.

לאחר שנים רבות, המשפחה החליטה להביא את הגופה לקבורה בצפת. אמו"ר השתתף בטהרה ובקבורה, ולהפתעתו הרבה – גופו של הצדיק היה שלם ובשרו חם, כאילו נפטר באותו יום, ולא אחרי שנים על גבי שנים.

כל זאת בזכות גדולתו בתורה, צדקותו הרבה, ואמונתו התמימה בבורא עולה, ללא שקינא באיש.

 

"פנחס הוא אליהו" בתורת הנסתר.

שתי הנשמות של נדב ואביהוא – התגלגלו בפנחס,

 ממנו עברו לאליהו, ומאליהו לאלישע.

 

הזהר הק' מספר שכאשר רבי שמעון בר יוחאי עסק בסוגיה הנ"ל, בא בנו רבי אלעזר ושאלו: נדב ואביהוא מה מעשיהם ב"פנחס"? הרי פנחס היה בחיים כאשר הם מתו. אם כן איך יתכן שנשמותיהם התגלגלו אצלו?

על כך ענה לו רבי שמעון: בני, סוד עליון כאן, וכך הוא: בשעה שנדב ואביהוא הסתלקו מן העולם, לא היו מסתתרים תחת כנפי הסלע הקדוש, היות ובנים לא היו להם, ובכך מיעטו דיוקן של מלך. מצד שני, היו ראויים לשמש בכהונה הגדולה בגלל צדקותם כפי שמתאר בהרחבה רבנו-אוה"ח-הק' בראש פרשת "בחקותי".

בשעה שפנחס קינא לה' והרג את זמרי וכזבי ויצא מן האוהל, התייצבו מולו 24,000 מאנשי שבט שמעון שביקשו לעשות בו שפטים, דבר שגרם לנשמתו לפרוח מרוב פחד. הקב"ה יודע תעלומות שידע בבירור שכל כוונתו לשם שמים, מעבר בנשמת פנחס את שתי הנשמות הקדושות של נדב ואביהוא, ובכך פנחס הפך לאדם אחר, כך שיכול להמשיך לשמש ככהן האמון על ברית שלום, היות והוא כבר לא הרוצח. לכן נכפלה המילה בן – "פנחס בן  אלעזר – בן אהרן הכהן". כלומר, הוא ראוי לכהונה כמו אהרן, כדברי השל"ה הק' (תורה אור, פנחס ב).

 

הזהר הק' בפרשת כי תישא (קצ"א) אומר: "פנחס הוא אליהו".

במדרש אגדה (במ' כה') אומר ריש לקיש:

הוא פנחס הוא אליהו – שתי הנשמות שהיו אצל פנחס,

באו בגלגול אצל אליהו הנביא שגם הוא קינא לאלוקיו.

מסורת זו מובאת גם בפרקי דרבי אליעזר (מז').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו פנחס הוא אליהו, אשר הוא עתיד לבשר עמ"י בגלות האחרונה… להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג' כד'),  ולכן נאמר "בקנאו את קינאתי" (במ' כה' יא') = שתי קנאות. הראשונה: קינאת פנחס, ואילו השנייה = בתקופה אליהו.

אצל אליהו נאמר: "קנא קינאתי לה' (מלכים א' יט'), בכך הוא רומז על קינאת פנחס ועל קנאתו שלו, ותפקיד הקנאה הוא: "לעשות שלום בעולם" (שיה"ר ד' ה'). וכן כדברי ריש לקיש: "פנחס הוא אליהו". אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא {בגאולה האחרונה}, אתה עתיד ליתן שלום ביני ובניהם שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג' כג'). ועל הכתוב בפרשתנו: "והייתה לו ולזרעו אחריו – שיהיו מבורכים ממני לעולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מכפילות הביטויים אצל פנחס: "בקנאו את קנאתי", וכן מכפילות הביטויים אצל אליהו: "קנא קנאתי לה' – הוא לומד על "פנחס הוא אליהו" כשהכוונה לאותו אדם החי בתקופות שונות החל מתקופת משה רבנו ופנחס, דרך תקופת המלך אחאב בה היה חי אליהו, וכלה בגאולה העתידה. כלומר, כל אחד מהם רמז לתקופתו ולתקופה השניה.

אותן שתי הנשמות שעברו בגלגול מנדב ואביהוא לפנחס, ומפנחס לאליהו הנביא, עברו גם לאלישע הנביא , שם נאמר "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה.  וַיְהִי כְעָבְרָם ואֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי". מהביטוי "נא" לומדים את ראשי התיבות של נדב ו – אביהוא שהיו בנשמתו של אליהו. כלומר, הנביא אלישע ביקש לקבל את שת הנשמות שהיו לאליהו, אותן אכן הוא קיבל. 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שישנם שני יעודים בברכת ה' לפנחס ולזרעו, וזה כנגד שני דברים שעשה פנחס.

  • ברית שלום – כנגד קנאתו לה' – ורמז גם לקנאת אליהו שהוא משורש נשמתו של פנחס שקינא לה', על שעבד העם לעבודה זרה.
  • קיבל ברית כהונת עולם כיון שבמעשהו כיפר על עוונות ב"י במדבר, וימשיך לכפר על עמ"י בכל הדורות, כיון שהיה כהן, בבחינת: "וכפר עליו הכהן" (ויקרא יד' כ').

 

בכל ברית מילה מופיעה דמותו המסתורית של אליהו הנביא כדי שיראה כיצד עמ"י שומר את בריתו של הקב"ה, היות והוא אמר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

המדרש (סדר אליהו זוטא ח') אומר: היה צריך אליהו לסנגר על עמ"י, שהרי לא כולם ביקשו להורגו אלא רק איזבל, והוא לא היה הנביא היחיד הנותר, אלא היו עוד 100 נביאים שאותם החביא הנביא עובדיה, לכן התבקש אליהו ע"י הקב"ה להעביר את שרביט הנבואה לתלמידו אלישע,  ולהגיע לכל ברית כדי לראות שאכן קיים שלום בין הקב"ה לישראל, ע"י קיום מצות ברית המילה.

 

המשורר רבי דוד חסין (מגדולי פייטני מרוקו), כתב שיר לכבוד אליהו הנביא,

 בו הוא מתאר ע"פ תרשים זרימה,

 את הניסים שאירעו לפנחס המקנא לאלוקיו, והניסים שהיו לאליהו הנביא.

להלן חלק קטן מהשיר המתאר את הקשר בין פנחס לאליהו. ואלישע ואליהו.

 

"אערוך מהלל ניבי /  לפני אלוקי אבי /

לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא".

 

"כהן לאל עליון הוא / פנחס הוא אליהו /

הנביא יקראוהו / הגלעדי התשבי.

 

בקדושה ובטהרה / עלה עלה בסערה /

אליו אלישע קרא / ויאמר אבי אבי".

 

 

תורת גלגולי נשמות  – על פי הקבלה.

אמר רבי שמעון: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם,

  רזא דגלגולא" (זהר. שמות כא, א).

 

מהו גלגול נשמה? על פי שער הגלגולים לרבנו חיים ויטל תלמיד האר"י הק', המוות אינו סיום סופי של האדם, אלא מעבר למציאות גשמית אחרת ע"י הגלמות נשמת המת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם, לא עלינו.

התפיסה הזו מופיעה כבר בזהר הקד' ע"י רבי שמעון בר יוחאי שאמר "רזא דגלגולא" = סוד הגלגול, בעניין אי קיום מצוות שבין אדם לחברו דבר הגורם לאדם לחזור בגלגול כדי לתקן (תחילת פרשת משפטים). התופעה הנ"ל החלה לקבל תאוצה בתקופת האר"י הק' ותלמידיו כפי שזה בא לידי ביטוי בשער הגלגולים ע"י המהרח"ו.

 

מדוע באים בגלגול? הנשמות חצובות תחת כיסא הכבוד ונהנות מזיו השכינה. בעצם, הן אוכלות בחינם, בכך שנהנות מ"נהמא דכיסופא" = לחם בושה. לכן הקב"ה מוריד את הנשמות לעולם העשייה בו האדם מקיים את מצוות ה', המזכות אותו לשוב לגן עדן בזכות ולא בחסד. באדם הראשון היו כלולות נשמות עמ"י.

לאחר שאכל מעץ הדעת, נפגמו אתו כלל נשמות עמ"י, כל אחת לפי מעמדה בנשמת אדם הראשון, לכן צריכות לחזור לתיקון הפגם. האבות לדוגמא כללו את כל נשמות עמ"י וניסו לתקן. זה עבר ל-יב שבטי י-ה, אח"כ לשבעים נפש בני יעקב, אחרי זה לששים ריבוא יוצאי מצרים. לדוגמא, אברהם אבינו בא לתקן את חטא עבודה זרה בו חטא אדם הראשון בכך שאכל מעץ הדעת בניגוד לצו האלוקי.

 

בכל אדם ישנם שלושה חלקי רוחניות: נפש, רוח ונשמה, ועליו לתקנם ולהבריקם כביום נתינתם.

גם בעולם המבחנים – ישנו מועד א' ב' ג'. אין ארוחות חינם בעולמנו, "אדם לעמל יולד", וצריכים לעמול קשה בגן הילדים, בבית ספר, בישיבה, בהקמת משפחה, ובעצם איפה לא.

כך בעולם הזה מול עולם הבא. מכירים את קריין ג'יפי-אס הקורא לנו: בצע פרסה…

להלן מספר הוכחות לתורת הגלגולים: "ממית ומחיה" – ממית עכשיו, ומחיה אותו בגלגול הבא. "ורפא ירפא" –אדם שגרם נזקים רפואיים, יחזור בגלגול כדי לתקן. "דור הולך, ודור בא" – רבי נחוניה בן הקנה אומר הדור שהולך הוא הדור הבא אח"כ בגלגול.

בהקדמה לשער הגלגולים מובאות דוגמאות לגלגולים: הבא על נידה, מתגלגל בגויה. הבא על גויה, מתגלגל בפרוצה יהודיה. המדבר לשון הרע, מתגלגל בדומם. הבא על אשת איש, מתגלגל עם האישה בריחיים. מי שאינו מברך ברכת הנהנין, מתגלגל במים. יש המתגלגלים בבעלי חיים.

כל זה במידה ולא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה אמתית – אין דבר העומד בפני שערי תשובה.

 

רבנו בחיי אומר שאותם {עשרים וארבעה אלף אנשי שכם} שנהרגו ע"י שמעון ולוי לאחר שטימאו את אחותם דינה,, באו בגלגול בשבט שמעון שחטאו במעשה זמרי. שמעון בן יעקב בא בגלגול בזמרי נשיא השבט. אנשי שבט שמעון באו בגלגול בעשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא בא בגלגול זמרי.

זמרי בן סלוא גימטריא  עקיבא בן יוסף. אשת טורנסרופוס הייתה גלגול כזבי בת צור שהתגיירה, התחתנה והעשירה את רבי עקיבא, והעמידה את ישיבתו.

 

כל זה מסביר את דברי הגמרא (יבמות סב. ע"ב) שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה. הייתכן? וכי רבי עקיבא חשוד על כך שלא העיר להם. אלא, התשובה לכך היא, הם באו בגלגול לתקן את הגלגולים הקודמים, כפי שנאמר בכתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות כ: "וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו, שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עוון שטים שלא היטהרו ממנו, עד אשר יחדיו מתו מותא תניינא.

הנה נגלה סוד תיקון נפשות תלמידי רבי עקיבא שבירורם החל במעשה שמעון ולוי בבני שכם, עובר דרך בני שבט שמעון, ומגיע לתלמידי רבי עקיבא שתוקנו לגמרי אחר מותם בבירור האחרון, ומכך נלמד שבכל גלגול נצרפים החלקים הרוחניים, ובייסורים (נשרפים) כל הסיגים והקליפות עד ברור החלקים הרוחניים להיותם ראויים לחיי עולם הבא.

 

בכתבי האר"י ז"ל מובא, שרבי עקיבא הוא גלגולו של זמרי בן סלוא (השם "עקיבא בן יוסף" עם האותיות הוא בגימטריא "זמרי בן סלוא), והיינו שנשמת זמרי חזרה בגלגול כדי לתקן את מה שחטא עם כזבי בת צור. זמרי שהיה נשיא שבט שמעון, היה בדרגה רוחנית גבוהה, וירד מדרגתו ע"י חטאו. הוא התגלגל ונולד בתור עם הארץ (רבי עקיבא עד גיל 40 לא ידע אפי' לקרוא), והיה צריך להתעלות ברוחניות עד דרגת רבי עקיבא. כיון שזמרי ירד ברוחניות ע"י אישה, לכן גם עלייתו בהיותו רבי עקיבא, הייתה ע"י העידוד והמסירות של אשתו רחל.

גם 24 אלף גברים משבט שמעון שנגררו אחרי זמרי וחטאו כמותו, חזרו בגלגול בתור 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, וכיון שידעו ברוח הקודש על מצבם הרוחני בגלגול הקודם, לא נהגו כבוד זה בזה. פטירתם הטרגית, היתה, כדי לכפר על גלגולם הקודם.

ימי בין המצרים.

"יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ  עִיר צִיּוֹן תְּמַלֵּא /

 וְשָׁם נָשִׁיר שִׁיר חָדָשּׁ וברְנָנָה נַעֲלֶה".

 

לאור המפקד של שבט יהודה – שבט המלכות,

רמזים לחורבן בית ראשון ובית שני – ובנין הבית השלישי.

למשיח בן יוסף – משיח בן דוד – מלכות ה' בעולם.

 

תורת תהליך הגאולה – בתורת רבנו אור החיים הקדוש,

ע"פ שמות בניו של יהודה בן יעקב.

 

"בני יהודה ער ואונן, וימת ער ואונן בארץ כנען.

ויהיו בני יהודה למשפחתם:

לשלה משפחת השלני / לפרץ משפחת הפרצי /

לזרח משפחת הזרחי / לחמול משפחת החמולי (במ' כו, יט – כב).

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש

 אומר על הפס' הנ"ל :

 "פרשה זו, תרמוז מאורעות עם ישראל…

"ער" –  ירמוז לחורבן בית ראשון.

"אונן" –  לבית שני.

"שלה" – נתכוון למושיע ורב, הבא לגאול מגלות אחרון…

 דורו של משיח. השלני – שלו אני".

"לפרץ – משפחת הפרצי" – רמז למלך המשיח.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש

 מתאר את התהליכים ההיסטוריוגרפיים

של חורבן בית ראשון ושני,

בנין המקדש השלישי, משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד, 

ע"פ משמעותם הנומרולוגית קבלית, של שמות יהודה ובניו.

 

 

"וימת ער ואונן בארץ כנען"-

רמז לחורבן בית ראשון ובית שני.

 

א. ליהודה נולדו שלשה בנים מאשתו הראשונה בת איש עדולמי ושמו שוע: ער, אונן ושלה.

 "ער" = רע. במקום להיות ער בעבודת ה' – הפך להיות רע. – רמז לחורבן בית ראשון.

 

ב. "אונן" – אנינות ואונאה – שהיו מצערים איש את רעהו בגלל שנאת חינם – חורבן בית שני.

אונן –  בנו השני של יהודה, ייבם את אשת אחיו תמר, אבל שיחת את זרעו ולא היה מוכן להקים זרע לאחיו ער, דבר הרומז לשנאת חינם שבגינה כידוע נחרב המקדש השני. לכן, התיקון יבוא ע"י אהבת חינם בין איש לרעהו.

מות ער ואונן בארץ כנען, רומז לחורבן שני בתי המקדש בארץ כנען שהיא א"י, וכדברי קדשו: "כי סילוק השכינה מהם, יקרא מיתה שפרחה הנפש שהיא השכינה, ונשאר הבית מת בעוונות… וטומאה".

 ואילו עמ"י, נרדם בשמירת המצוות, כאשר העבירה החמורה שבגינה נחרב הבית הייתה – גילוי עריות שזו גם סיבת מות ער ששיחת זרעו ארצה (שבת סב ע"ב). גילוי עריות גורם לשפיכות דמים ולעבודה זרה, בגינן נחרב המקדש.

 "ער" מלשון "אני ישנה ולבי ער"  (שיה"ש ה, ב),  שהיה הקב"ה, בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית. 

 

ג. "בארץ כנען"רבנו-אוה"ח-הק' אומר שבגלל "שישראל לא הורישו את הכנעני… זה סיבב להטותם מדרך המוסר", כפי שרבנו מרבה להדגיש: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם – והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם… וצררו אתכם על הארץ". (מסעי לג, נה). כלומר, הגויים יצררו אותנו, וידרשו גם את המקומות בהם אנחנו שולטים כמו נתניה וירושלים, כפי שקורה כיום.

 

"לפרץ – משפחת הפרצי",

                                 רמז למלך המשיח.

 

ד. "לשלה משפחת השלני" – רמז למשיח

 פירוש א: רומז למשיח בן דוד "הבא לגאול מגלות אחרון… וצריכים ישראל להצטער בשבילו ולקוות לישועתו".

"השלני  – אומות העולם יאמרו: "שלו אני", ויקבלו מלכותו.

 פירוש ב:  רומז למשיח בן יוסף "שתפגע בו מידת הדין וימות בעוונות ישראל". "ויכהו שם על השל". חלילא וחס, ולכן צריכים להתפלל בברכת "בונה ירושלים" שלא ייהרג משיח בן יוסף ע"י ארמילוס הרשע.

 

ה. "לפרץ משפחת הפרצי" מלך המשיח שיבוא מפרץ, יפרוץ לו דרך ככתוב: "המלך פורץ גדר… ואין מוחים בידו", וכן יפרוץ בגוים וינקום בהם, על הצרות אשר עוללו לישראל לאורך כל הדורות, ובפרט אדום.

ו. "ויהיו בני פרץ" – "ויהיו" לשון צער – רומז לחבלי משיח עד שהחכמים: עולא, רבה ורבי יוחנן אמרו: ייתי ולא אחמיניה". כלומר, לא רוצים לחיות בזמנו בגלל הצרות הרבות שיהיו.

ז. "לזרח משפחת הזרחי" –  "לזרח" – רמז לכבוד ה' שיזרח עלינו. "וכבוד יהוה, עליך זרח" (ישעיה ס).

ח. "לחצרון משפחת החצרוני"מלך המשיח שיבוא מפרץ – יבנה את חצר בית המקדש.

ט. "לחמול משפחת החמולי" – "שיחמול עלינו בכל ענפי החמלה" בעקבתא דמשיחא.

 

י. "אלה משפחות יהודה לפקודיהם: ששה ושבעים  אלף וחמש מאות".

 "ששה" – "לרמוז לגלות מצרים שהייתה לשישה דורות, דכתיב 'ודור רביעי ישובו הנה'…שג' דורות סבלו גלות לבד מיצחק ויעקב ויהודה, הרי שישה. כי התחלת הגלות הייתה משנולד יצחק".

"שבעים – לגאולת בבל, דכתיב: 'עד למלאת לבבל שבעים שנה" (ירמיה כט, י).

"אלף וחמש מאות" – לגלות אדום ממנה ניגאל בע"ה. וכדברי קדשו: "וכנגד גלות אדום שאנו עדיין בו, אמר אלף וחמש מאות. ואם היינו זוכים, ישראל היו נמנים קע"ב שנה שנשארו מאלף הד'. וכיון שלא זכו, יתחיל החשבון מאלף החמישי, וחמש מאות מאלף השישי {שנת 5500). ומקווים אנו כי הוא זה קץ גלותנו, ויתקיימו כל היעודים הרשומים, ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה, בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום".

 

בביטוי "ניצוצי גילוי הגאולה", הכוונה לגילוי אורות סימני תהליך הגאולה, היות והגאולה תבוא בשלבים, כמסופר על רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל בלילה {ועסקו בתורה}. עם עלות השחר, אמר רבי חייא לרבי שמעון: כך גאולתם של ישראל: "קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת – היא רבה והולכת. מאי טעמא? 'כי אשב בחושך – יהוה אור לי" (מיכה ז, ח. ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

בשחר, מתגלים ניצני אור, אח"כ חושך, ורק מאוחר יותר מגיעה הזריחה, כך הגאולה,. קמעא קמעא.

 

בנושא זמן הגאולה, ישנן דעות שונות. כמו דברי הרה"ג רבי עמנואל חי ריקי  שבחצרו ייסד רבנו-אוה"ח-הק' את ישיבתו "מדרש כנסת ישראל".

 בספרו "יושר לבב (עמ' מו – מז). וכן מדברי הדיין והמקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו שלמד תורה אצל הסבא של רבנו-אוה"ח-הק' רבי חיים בן עטר "הזקן". עיין (מקדש מלך וירא קיז ע"א), שם מדבר על שנת תקמ"ח = 1788 בה "יגלה כבודו עלינו מהרה".  

 

משמעות השם – י-ש-ש-כ-ר  בן יעקב אבינו,

בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש:

 

: בְּנֵי יִשָּׂשׂכָר – לְמִשְׁפְּחֹתָם

תּוֹלָע – מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי.

לְפֻוָּה – מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי

לְיָשׁוּב – מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁבִי

לְשִׁמְרֹן – משפחת השמרוני" (במ' כ"ו, כג -כד).

 

השם 'יששכר' נדרש בשלשה אופנים: 

א. 'יש שכר' – רק שכר לימוד התורה נקרא שכר וקנין אמיתי, וכל שאר קניני העולם הזה הם הבל. 

ב. 'יש שכר' –  שכל מה שיש בעולם הזה, נברא רק בשביל לומדי ועמלי תורה 

 ג.  'שי שכר' – רמז לשלוש מאות ועשר עולמות, [כמספר 'יש'] שיהיה לכל צדיק שעוסק בתורה

 

השמות של משפחות 'יששכר', רומזים על ארבעים ושמונה דברים בהם התורה נקנית: (פרקי אבות פרק שישי).

'לתולע משפחת התולעי', רומז לשני דברים 

א. 'ענוה' – כמו תולעת הכופפת עצמה, ובה מרומז 'המכיר את מקומו', מקבל יסורים באהבה' וכיוצא בזה 

 ב. עמל התורה בפה, כמו תולעת שכוחה בפיה, וזה רומז ל'עריכת שפתים'.

 

 לפוה משפחת הפוני' – הפה של לומדי תורה צריך להיות 'פנוי' מתאוות ומותרות, וגם מ'דברים בטלים', וזה רומז למיעוט שיחה ותענוג.

 

לישוב משפחת הישבי' – רומז ל'ישיבה' – למוד בקביעות ועקביות ולא דרך עראי, וגם לשון 'ישוב הדעת' להתיישב בכל פרט ופרט בלימוד, כמו עיון במקורות. 

 

לְשִׁמְרֹן – משפחת השמרוני" – בן תורה צריך ליזהר ולשמור יותר שלא יגרם חילול ה' בהתנהגותו.

חסידים הראשונים היו נשמרים שלא להיכנס לחמישים שערי היתר, שלא לבוא לשער איסור,

והוא נרמז  במילה 'לשמרון',  מלשון להישמר מהאיסור.

 

 

צום י"ז בתמוז – תיקון מעשה העגל בימינו,

ע"י תיקון עצת בלעם בשיטים עם בנות מדין.

 

'שוטטות' בין דפי הגמרא,

 במקום 'שוטטות' ב'כלים מכלים שונים'.

 

יומיים אחרי ההילולה של רבנו-אור החיים-הק', חל יום י"ז בתמוז בו אירעו לנו ה' דברים.

 באירוע הראשון, משה רבנו הוריד את הלוחות הראשונות אותן שבר בגלל חטא העגל,

וזאת לאחר שפרחו האותיות אותן חרט הקב"ה.

רבנו האר"י הק' אומר שהאותיות הנ"ל נשמרות כפיקדון אצל הקב"ה,

 ואותן אנו יכולים להוריד ע"י תיקון חטא העגל – בו אנו נגועים.

 

 התיקון יעשה ע"י הפסקת ההשתעבדות להבלי העולם הזה בהם משופע דורנו,

 החל מאהבת עולם החומר ובראשן אהבת המותרות הקורצות מכל עבר,

 דרך מחלת השוטטות בכלי תקשורת, ככתוב: "וישב ישראל בשיטים".

במקום זאת – ניתן לשוטט בין דפי המקרא והגמרא.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

אראנו נפלאות

לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.

 ישועת ה' כהרף עין – בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת 'פנחס', ונטמן בהר הזיתים מול הקודש והמקדש ביום א' בשב"ק – טו' בתמוז, שנת ה' תק"ג, כדי ליהנות מזיו השכינה.

רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – זכה שיום ההילולה שלו יחול לעולם באותו יום בשבוע בו חלה הילולת שני ענקי רוח:

משה רבנו – ז' באדר,  רבי שמעון בר יוחאי – ל"ג בעומר, בבחינת: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).

 

אותיות הקסם הפותחות את שמותיהם הקדושים: מ – ש – ח

 

מ – שה, ש – מעון, ח – יים, רומזות לכך שהם נמשחו במשחת הקודש מתוך שמחה דוגמת הכהן הגדול, הנביא והמלך, בבחינת: "על כן משחך אלהים אלהיך, שמן ששון מחבריך".

 

 הביטויים  מ-ש-ח = ש-מ-ח, רומזים למוטיב המרכזי בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך – שמן ששון מחבריך", וכן בשיר שכתבתי, והמופיע בראש הספר: "אור החיים קדשנו", לכבוד רבנו.

ביום הילולת הצדיק, נשמתו נכנסת לפני הקב"ה ככלה בחופתה, כך שהצדיק משקיף עלינו ממרום, היות והוא מצוי בשני העולמות – העליון והתחתון. ההתקשרות לצדיק יוצרת התעוררות בעולם הזה, דבר הגורם להתעוררות בעולם העליון המסוגלת להאיר את נשמתנו ולקבל את תפילותינו ברצון, ובפרט ביום ההילולה על ציונו הקדוש, כפי שמעידים רבים וטובים שנושעו ע"י הקב"ה בזכות הצדיק.

רבי חמא בר חנינא אמר: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז' ע"ב).

 

 

 

נס רפואי – בזכות רבנו-אור-החיים-הקדוש.

"והסירותי מחלה – מקרבך" (שמות כג, כה),

 

לפני שנים, השתתפתי בהילולת רבנו אור החיים הקדוש בהר הזיתים,

 עם חברי קהילת אור-החיים-הק' מנתניה, בה שימשתי כרב.

 למחרת, אושפזתי בביה"ח עם חום גבוה.

הרופאים היו אובדי עצות לסיבת החום הגבוה.

פתרונם היה: מקלחת קרה להורדת החום, ואקמול לכאבים.

 

לאחר כשבועיים של יסורים ותפילות,

חלמתי במוצש"ק והנה רבנו-אור-החיים-הק' ניצב ליד ראשי,

ומכריז ג' פעמים: "אבקש להסיר את המסכים – מעל משה שמיר".

בחלומי ראיתי שראש הישיבה בנתניה הרה"ג אשר דדון שליט"א

 שביקר אצלי בשבת,

מבקש מרבנו להתפלל לרפואת דודו שהיה חולה אנוש.

 רבנו השיב לו: "באתי רק בשביל משה שמיר".

 

הלילה הזה, היה הלילה הראשון בו הצלחתי להירדם כדבעי.

למחרת, נעשו לי בדיקות דם כמידי יום –

והפלא ופלא, הרופאים הודיעו לי בפליאה:

 "הבדיקות תקינות, ואתה תשוחרר בקרוב". אכן, למחרת שוחררתי.

לרופאים הנדהמים מהשינוי הפתאומי, סיפרתי על החלום ופשרו.

אחד מהם אף סיפר שהשתתף בהילולת הצדיק בירושלים.

 

הסיפור הנ"ל פורסם בעלון התורני אור-החיים-הק',

ע"י הדיין הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א.

  הרב אשר דדון מנתניה שכאמור ביקר אצלי, קרא את העלון ומיד התקשר אלי ובפיו בשורה:

 "החלום שלך אמת ויציב". לשאלתי מדוע? הוא השיב:

"באותה שבת שביקרתי אצלך, אכן דודי היה חולה אנוש, ולמרות תפילותינו הרבות נפטר.

 כלומר, רבנו-אור-החיים-הק' ראה ברוח קדשו שלא יוכל לעזור לו,

ולכן אמר: "באתי רק בשביל משה שמיר", כפי שראית בחלום".

אכן, תפילותינו לקב"ה בזכות רבנו-אור-החיים-הק',

 מתקבלות ועושות פרי,

בבחינת הכתוב: "גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".

 

בברכת התורה ולומדיה

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. משה בלישע בר רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. עליה אסולין ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.  הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה, בתוך שאר חולה עם ישראל.

 

 

 

 

 

 

 

Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal

Memoires marranes

Resurgences

Un bien singulier pelerin

Que cet homme aux yeux traverses

D'une tristesse millenaire;

II soupirait: *Jerusalem!»

Heinrich Heine, Melodies hebraiques, Yehuda ben Halevy.

L'on admettait generalement, au debut du xxe siecle, que toute trace de crypto-judai'sme avait depuis longtemps disparu dans le monde iberique: il etait acquis que la persecution inquisitoriale, le temps et, pour la partie lusitanienne, l'abolition de la distinction entre vieux et nouveaux-chretiens avaient fait leur oeuvre, de sorte que toutes les formes d'heresie judai'sante etaient desormais extirpees, et les descendants des conversos en quelque sorte dissous dans fensemble de la population. Or, si la grande majorite de ces derniers s'est effectivement assimilee a la societe globale, quelques indices, certes rares, attestent au long du xixe siecle la persistance d'une presence marrane; ce que confirment au xxe siecle d'etonnants mouvements de retour au judai'sme, d'abord au Portugal, puis au Bresil, dont les acteurs se considerent comme descendants des nouveaux- chretiens d'autrefois. Ces reapparitions au grand jour de ce qui etait reste clandestin pendant tant de siecles se signalent comme autant de resurgences, dans le monde lusitanien, des longues continuites d'un marranisme souterrain.

En revanche, la continuite documentaire est pratiquement rompue en raison du tarissement, dans la deuxieme moitie du xviiie siecle, de notre principale source d'information, a savoir les dossiers inquisitoriaux concernant l'heresie judaisante. Quelle est donc la preuve d'un lien entre les resurgences du present et les conversos du passe ? De fait, en l'absence de traces ecrites, se pose inevitablement le probleme de l'authenticite de l'ascendance nouvelle-chretienne des «Juifs marranes» d'aujourd’hui. D'autant plus que le succes des multiples eglises evangelistes, surtout au Bresil, au cours du meme xxe siecle, rend le tableau encore plus complexe: certaines de ces congregations (telle l'Eglise adventiste du septieme jour) adoptent en effet des symboles et des rites d'inspiration juda'ique (etoile de David, menorah, observation du shabbat, etc.), si bien qu'elles peuvent assurer une transition vers l'adhesion au judaisme normatif de personnes issues de milieux tres differents. Complexite supplementaire: il n'est pas rare, comme nous le verrons, que d'authentiques descendants de nouveaux-chretiens, dans leur itineraire religieux, passent par une phase evangeliste avant leur retour final au judaisme. Des lors, ce qui fonde sinon une preuve toujours certaine, du moins une forte presomption de veracite, c'est une conjonction de divers indices (donnees genealogiques, contexte social et historique, coherence de la tradition orale, recurrence de coutumes specifiques, etc). Dans le cas des phenomenes portugais et bresiliens, tous ces indices convainquent que nous sommes bien en presence d'authentiques resurgences marranes.

Resurgences marranes au Portugal

Rappelons l'ouverture de l'ouvrage Os Cristaos-Novos em Portugal no seculo xx, que Samuel Schwarz publie en 1925 :

L'existence de Juifs clandestins, en plein xxe siecle, dans un pays democratique et republicain d'Europe parait, a premiere vue, invraisemblable […]. Pourtant, ils existent encore, au Portugal!

L'on ne reviendra pas ici sur les circonstances extraordinaires de la decouverte, en effet sensationnelle, des crypto-juifs de Belmonte par Samuel Schwarz, dont le livre fait certainement date. Mais il convient de le situer lui-meme dans son propre contexte, celui d'une maniere d'effervescence, en ce temps au Portugal, autour de la question marrane.

Au cours de la meme annee 1925 paraissent effectivement deux autres livres, de caracteres respectivement tres differents, mais qui eux aussi confirment la presence persistante de groupes crypto-juifs au Portugal: il s'agit de A Invasao dos Judeus de Mario Saa, d'une part, et du tome V de Memorias Arqueologico-Historicas do Distrito de Braganga. Os Judeus no Distrito de Braganga de Francisco Manuel Alves, d'autre part.

Comme son titre l'indique, le livre de Mario Saa est un violent pamphlet antisemite: l'auteur, chantre de l'ideologie «integraliste », accuse les Juifs, corrupteurs de fame nationale, d'etre la cause de tous les maux du Portugal, a commencer par l'assassinat du roi Carlos, le renversement de la monarchie et la proclamation de la republique: « En octobre 1910, l'oeuvre glorieuse des Freres se vit vengee […]. La multitude des heretiques nouveaux-chretiens, si souvent reprimee, se rassasiait maintenant dans une orgie de revanche a 1'encontre du clerge […].» Ce genre de propagande reprenant les cliches les plus banals, mais virulents (complot judeo-maqonnique, esprit juif de subversion, etc.), n'etait alors pas isole: peu auparavant, en 1923, avaient ete traduits en portugais les Protocoles des Sages de Sion. – Pourtant, paradoxalement, au milieu de ses vituperations et imputations delirantes, Mario Saa procure des informations d'un reel interet sur certains aspects de la persistance, a son epoque, de pratiques crypto-juives:

[…] du metissage religieux que les nouveaux-chretiens professaient en secret, il reste encore aujourd'hui des vestiges en des lieux oublies de nos provinces, principalement pres des frontieres, dans la Beira et le Tras-os-Montes […]. Dans la Beira, il y a des localites entierement peuplees de Juifs, comme le bourg de Belmonte […], ou l'on va a la synagogue, pratique la circoncision, labattage du betail selon les regies judai'ques, etc. En ce lieu, comme en d'autres dans le Tras- os-Montes […], toute la population est juive, vivant selon les coutumes de la synagogue, mais toujours prudemment, sans meme en soupconner 1'origine juive! […]. Il s'agit dans les deux cas de populations qui ont perdu leur tradition genealogique, mais sans avoir perdu leur tradition religieuse. En d'autres lieux, cependant, comme a Bragance, survit toute la tradition de l'origine, de meme que la tradition de croyance: la tradition y est complete.

Ces considerations tres fines, veritablement pertinentes, a propos de coutumes pratiquees selon des modalites differentes (tantot dans l'ignorance de leur origine, tantot en toute conscience), venant d'un auteur si violemment hostile a l'objet dont il traite, montrent qu'il a egalement effectue une enquete serieuse sur les lieux memes qu'il evoque dans ses diatribes.

Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal

Page 33

Un siècle de floraison culturelle-Joseph Toledano

meknes
meknes

RABBI YEHOUDA BERDUGO (1690 1744)

Fils de rabbi Yossef. Enseignant de grand talent, il succeda a son parent maitre rabbi Moshe Toledano comme membre du tribunal ou il siegea a cotes de rabbi Yaacob Toledano et de rabbi Moshe Dahan. Malgre sa disparition prematuree, il a laisse une oeuvre considerable. Son livre le plus com Mayim amoukim, qui est comme son nom l'indique – les eaux profondes – commentaire tres approfondi de la Torah devait etre initialement publie avec le livre de son "ami dans l'ame", le celebre rabbi Haim Ben Attar, Or Hayaim mais ce dernier avait ete contraint de quitter precipitamment le Maroc sans avoir recupere le manuscrit. Bien qu'il n'ait ete imprime pour la premiere fois qu'en 1910, ce livre avait connu un succes prodigieux, plusieurs rabbins lui ayant consacre analyses et commentaires dont rabbi Abraham Lasry d'Alger, rabbi Moshe Elbaz de Sefrou, rabbi Yaacob et rabbi Yossef Berdugo de Meknes. Dans l'edition de 1975, rabbi Yaacob Zrihen de Tiberiade le comparait ( parait a… Maimonide !

RABBI MORDEKHAY BERDUGO (1715 -1762)

Surnomme Harav Hamarbitz ou Mordekhay Hatsadiq; son frere cadet, fut pendant vingt ans membre du tribunal rabbinique. Gendre et disciple de rabbi Moshe Berdugo; harav hamasbir Auteur d'un commentaire biblique connu Parachat Mordekhay imprime pour la premiere fois en 1948 et d'autres ouvrages non publies. Un des ses fils, rabbi Raphael sera la figure dominante du XlXeme siecle comme nous le verrons au chapitre suivant.

RABBI SHMOUEL DE AVILA (NE EN 1688)

Fils de rabbi Itshak, il fut le disciple de rabbi Yossef Bahtit et de rabbi Haim Ben Attar, le Vieux de Sale au cours de son sejour a Meknes. Ayant fait fortune dans le commerce international, il entra en conflit avec la communaute de Meknes qui exigeait de lui une grande contribution comme impots en fonction de sa fortune comme negotiant international, alors que lui se prevalait de sa qualite de talmid Hakham pour obtenir une dispense d'impot. Suite a ce differend, il s'installa a Sale puis a Rabat ou il fonda la plus illustre famille de rabbins de la ville. Dans son livre Keter Torah (Amsterdam, 1734), il defend notamment la cause des rabbins qui doivent etre exemptes d'impots quelle que soit leur fortune. Il a laisse deux autres livres Ozen Shmouel (Amsterdam, 1715), recueil de ses sermons et Meil Shmouel, commentaires, restes manuscrits.

RABBI MOSHE DAHAN

Fils de rabbi Yaacob, ne a Meknes dans une illustre famille de rabbins du Tafilalet.

A la mort de rabbi Moshe Berdugo en 1731, la communaute le fit revenir de Fes pour presider le tribunal: Un des notables de la ville; Aharon Benharrosh, lui fit don d'un terrain pour construire sa maison et sa synagogue et les autres notables se cotiserent pour en couvrir les frais. Ascete d'une grande piete, il fut considere avec son frere rabbi Mimoun comme "les deux colonnes sur lesquelless repose la Torah". Poete fecond, une des quinot, lamentations est entree dans la liturgie des synagogues de Meknes dans le rituel des prieres de la periode de ben hametsarim precedant le deuil de Ticha Beab. De meme son poeme en l'honneur du shabbat Meborakh shabbat chante les vendredis soirs. Sa mort en 1737 marqua fortement les esprits; coincidant avec une nouvelle attaque du mellah; interpretee comme la disparition d'un des remparts protecteurs de la communaute.

RABBI DAVID HASSINE (1727 -1792)

Plus grand poete en langue hebra'ique de l'histoire du Maroc, rabbi David Hassine a ete le chantre des heures de joie et des malheurs cette periode si troublee de l'histoire de la communaute ou malgre les exactions politiques la creation intellectuelle ne s'est pas tarie.

Ne l'annee de la disparition de Moulay Ismael et le debut des trente ans de guerres de succession, sa vie s'acheva en meme temps que celle du plus sanguinaire des sultans, Moulay Yazid, surnomme dans la litterature rabbinique Hamezid, le malfaiteur.

Ne dans une famille de lettres aisee, son pere rabbi Aharon, bijoutier; fut ruine dans le sac du mellah en 1728. II avait confie en garde a un certain Ha'im Toledano une cassette en argent, une ceinture et cinq poignards d'apparat, tous emportes par les pillards. Malgre cela, il assura a son fils une tres solide formation talmudique sous la direction du plus grand maitre de l'epoque, rabbi Mordekhay Berdugo, surnomme Hamartbitz, qui en signe d'appreciation pour son meilleur disciple lui donna sa fille en mariage. Passionne par les etudes, y compris de la Kabbale, parfait talmid hakham, rabbi David redigea l'epreuve de son premier livre, qu'il se proposait de completer plus tard, a l'age de 18 ans, Migdal David, qui ne devait jamais etre publie. Mais sa grande passion fut la poesie dans la tradition des grands maitres de l'ecole espagnole. Son hebreu biblique est enrichi d’emprunts a la litterature liturgique, a la langue rabbinique, a l'arameen et accessoirement a la Kabbale. II sut adapter la langue aux circonstances, ayant recours a des neologismes originaux et hardis et a d'astucieux jeux de mots. Vivant difficilement de son art poetique, il s'acquit une grande notoriete de son vivant au dela des frontieres de Meknes par ses visites dans toutes les villes du Maroc a la recherche de mecenes. A Gibraltar, il decouvrit avec emerveillement la musique classique europeenne, s'etonnant comment les musiciens peuvent en meme temps jouer de leurs instruments et lire les notes ! Des 1782, il chercha en vain a publier ses poemes qu'il avait regroupes en recueil. Mais ce n'est qu'en 1789 que le grand negociant anglais originaire de Meknes, Salomon Sebbag, qui avait pris sur lui de le faire imprimer avec le soutien d'autres donateurs – dont trois grands commercants de Mogador; Yehouda Guedalia, Meir Cohen Macnin et Itshak Attia – apporta le manuscrit a Amsterdam. Les difficulties d'impression furent si grandes que le livre ne devait paraitre qu'en 1807, quatorze ans apres la mort du poete. Le difficile travail de transcription avait ete fait grace au concours providentiel d'un correcteur originaire de Meknes; Moshe Dery (1775 -1842). Ce dernier a l'instar de nombre de ses compatriotes; avait fui Meknes en 1793 pour Londres et ensuite Amsterdam. Le recueil parut sous le titre de Tehila ledavid, Gloire a David, precede des prefaces -recommandations des plus grands rabbins de Meknes de son epoque, dont son beau -frere Raphael Berdugo, son gendre Binyamin Elkrief, de rabbi Moshe Maimran, et des rabbins de Fes et de Marrakech. Le livre connut une grande diffusion et devint rapidement introuvable au Maroc, recopie a la main pendant des generations, jusqu'a sa reedition a Casablanca par un de ses descendants, rabbi Abraham Hassine, en 1931. Une nouvelle edition critique a paru a Jerusalem en 1999, oeuvre des professeurs Ephraim Hazan de l'Universite de Jerusalem et Andre Elbaz de l'universite d'Ottawa, a laquelle nous empruntons la traduction en frangais des poemes. Nombre de ses poemes sont entres dans la liturgie des synagogues marocaines et dans les recueils de bakachot, dont l'hymne a Tiberiade Ohil yom yom estahe (Tous les jours, rempli d'espoir, je souhaite ardemment voir la ville) ou ete adoptes egalement par les commu- nautes sefarades d'Orient.

Par les themes choisis, il chante les aspirations collectives de la communaute; le cycle de sa vie quotidienne, le cycle de la vie juive de la naissance a la mort et les rejouissances des fetes liturgiques et familiales; ses epreuves quotidiennes et ses espoirs. Ses lecteurs s'identifiaient avec ses propres souffrances de la durete de l'exil en cette periode de persecutions et de famines

 

Dans mon exil, la poesie s'est tarie sur mes levres

Souviens toi mon Dieu de ma pauvrete et de mon

Denuement, carje n'ai plus rien.

Ma douleur a grandi, je n'en peux plus. Des jours sont venus, que je n'ai plus le gout de vivre

La malediction de chaquejour est encore plus terrible

Que celle du jour precedent…

Nous avons vu les tourments qui precedent l'ere messianique,

Mais le Messie ne s'est pas empresse de venir a nous.

Nous 1'avons attendu tous les jours Avec amour, avec passion.

 

La poignante complainte sur la persecution de Moulay Yazid est restee celebre :

En l'an 5500, la gloire de Meknes a ete aneantie;

Dieu fit surgir un demon qui y fit soudain irruption pour la devaster.

La horde des pillards est entree dans la ville;

Les propheties du prophete Elie

Sur la Terre d'Israel

Dieu les a toutes realisees (a Meknes)

Sans aucune exception

 Pourquoi cette grande colere contre nous ?

Des pillards en vagues successives

Nous denuderent comme on tond

Les chevres d'un an et les brebis….

Je pleurerai tous les jours

Les ecrits (detruits) de nos sages

Ils n'ont pas de prix

Ces ouvrages de commentaires et d'exegese…

Le malheur et l'affliction ont frappe (les Juifs du Maroc)

Si nombre d'entre eux ont abjure leurfoi

D'autres sont morts en martyrs

Pour sanctifier le Tout –Puissant

 

Mais parallelement l'espoir de la delivrance prochaine, du retour dans la terre des ancetres, dans Tiberiade reconstruite, est omnipresent:

 

Rassemble mes disperses, mes expulses Dieu Tout -Puissant

Accorde ta misericorde a Tes enfants

Qui demeurent dans les tenebres de l'Exil

En leur envoyant le Liberateur

Le Messie relevera bien haut l'etendard de Judah

Et deviendra notre souverain.

Les impies trembleront devant lui, reduits au silence

Alors nous briserons les chaines qui nous entravent

 

 Son plus proche disciple, rabbi Shelomo Halioua, dont l'oeuvre reste encore presque inedite, eut une carriere aussi aventureuse que son aine, voyageant de ville en ville a la recherche de genereux mecenes. II composa plusieurs elegies sur la famine et les persecutions de Moulay Yazid. II pleura la mort de son maitre.

 

Un siècle de floraison culturelle-Joseph Toledano

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא-מרוקו ויהודיה

  1. 5. מרוקו ויהודיה

ב־1947 מנו יהודי מרוקו כ־ 230.000נפש. כ־85% מהם גרו בערים הגדולות והבינוניות וכ־15% מהם היו מפוזרים ברחבי מרוקו, בעיקר בכפרי הדרום ובהרי האטלס. היהודים היוו מרכיב חשוב, לעתים מרכזי, בחייה הכלכליים של מרוקו. בין השנים 1951-1930 הייתה הגירה מתמדת של יהודים מאזורי הכפר לערי הפנים ולערי החוף, בעיקר לכיוון קזבלנקה. ב־1951 ריכזה קזבלנקה כ־47.1% מכלל יהודי מרוקו(ב־1931 חיו בה 23.3% בלבד מכלל האוכלוסייה). רוב המהגרים נמנו עם השכבות העניות. הם חיפשו פתרון למצוקתם הכלכלית ולחוסר ביטחונם. נהירתם לערים הגדולות גרמה לצפיפות, מן הקשות ביותר, בשכונות של המלאה. תנאי המגורים הירודים, המצב הכלכלי הקשה וחוסר תנאים פיזיים־תברואתיים מינימליים גרמו לעוני ולמחלות זיהומיות, ורוב הילדים של השכבות הסוציאליות העניות הסתובבו ברחובות ולא למדו בשום מסגרת חינוכית.

מרוקו זכתה בעצמאות במרץ 1956. עד סוף שנה זו עלו ממנה לישראל כ־110.000 יהודים. בין 1957 לאביב 1964 (סוף ״מבצע יכין״), עלו לארץ עוד כ־110.000 יהודים. במקביל, היגר חלק קטן מיהודי מרוקו לצרפת, לקנדה, לספרד ולארצות הברית. ב־1964 נותרו במרוקו כ־50,000 יהודים בלבד. תהליכי העלייה וההגירה השפיעו על כל הקהילה ועל מערכות החינוך בה.

רוב יהודי הכפרים מהרי האטלס ומן הדרום עלו לישראל, והנשארים התרכזו בעיקר בקזבלנקה. מיעוטם התגוררו בקהילות הגדולות לשעבר: פאס, מראקש, רבאט, ומכנאס.

בשנים 1952-1951 רק 14,864 ילדים בגילאי 19-10, מתוך סך הכל של 43,360 ילדים בגיל זה, למדו במערכת לימודית מסודרת. רובם למדו בבתי הספר של אליאנס, ולא מעט למדו במסגרות של ״חדרים״ למיניהם, בתנאים לא תנאים וברמה לימודית נמוכה. הלומדים בגילאי 14-10 היוו 50.16% מכלל הילדים בגילאים אלו. הלומדים בגילאי 19-15 מנו בסך הכל 2664 תלמידים שהיוו רק כ־14% מכלל הנערים בגילאים אלו. מתוך שכבה זו גויסו רוב מדריכי תנועות הנוער.

מעמדם החוקי של היהודים לא השתנה עקרונית עם הפרוטקטורט הצרפתי והם נשארו, מבחינת המח׳זן (המנהל המרוקאי), במעמד של נתיני המלך ותחת חסותו. מבחינה השלטון הצרפתי הם היוו חלק מן האוכלוסייה המקומית המרוקאית (.(indigenes השלטון הצרפתי מינה ״ממונה״ מטעמו כדי להבטיח שליטה ופיקוח על המוסדות והארגונים הקהילתיים היהודיים – inspecteur des institution Israelites

תפקידיו וסמכויותיו של הממונה הוגדרו על־ידי השלטונות כתפקיד משולש:

1-מפקח — Controleur.

2-שופט המגשר בין הארגונים – Arbitre.

3-ממליץ בפני השלטונות – Intercesseur

הוא היה ממונה בתחומים רבים:

בתחום הקהילתי והתרבותי – על 53 ועדי קהילות.

בתחום הדתי־רבני – על 27 רבנים ראשיים ועל שלוש מאות בתי כנסת.

בתחום המשפטי־יורידי – על 3 בתי דין עליונים ברבאט ובטנג׳יר, על 11 בתי דין רבניים ועל 13 רבנים ממונים.

בתחום החברתי – על 150 חברות צדקה למבוגרים, על 50 חברות צדקה לילדים.

כן היה הממונה יו״ר הסנטוריום של בן־אחמד.

 

בתחום הפוליטי – העניק ייעוץ בנוגע לקשר עם הארגונים היהודיים הבין־לאומיים והחיצוניים. הוא פיקח על התנועות והארגונים הציוניים, שימש יו״ר בישיבות הכלליות של הרבנים ושל ראשי הקהילות.

בתחום האדמיניסטרטיווי – הגיש הערות והמלצות למנהל הצרפתי בכל הנושאים הנוגעים לציבור היהודי, ובעת מלחמה שימש ״צנזור״ ביחס לדברים הנכתבים בעברית.

במסגרת הגדרה רחבה זו פעל מוריס בוטבול(,(Botbol Maurice שמונה לתפקיד הממונה על המוסדות היהודיים במרוקו בשנת.1943 הוא היה בעל אישיות סמכותית וזכה לגיבוי של רוב הגורמים. כפקיד צרפתי, הוא היה נאמן למדיניות ה״רזידנס״ (Residence היה המנהל הצרפתי במרוקו) ומילא בקפדנות את תפקידי הפיקוח שהוטלו עליו. עם זאת, הוא דחף את הרבנים הראשיים, ר׳ יהושע ברדוגו ור׳ שאול אבן־דנן, שגילו סמכות רבנית ופתיחות ורגישות קהילתית, לחדש ולפרש את ההלכה כך שתענה על צורכי הציבור בהתאמה לתהליכי המודרניזציה. הוא גם תרם את חלקו להקמת המוסד המתאם של הקהילות היהודיות (Le Conseil des Communautes) לאחר שתקנה שלטונית (״דהיר״) מ־1945 לרה־ארגון הקהילות, התירה תיאום ארצי של כל ועדי הקהילות וקיום אסיפות ארציות אחת לשנה. מוסד זה התחזק ופעל מתוך נאמנות למלך ולשלטון הצרפתי. הוא היה ליהדות מרוקו מוסד חשוב, מרכזי ורב ערך.

בוטבול, לפי המלצותיו לממשל, ניסה לאפשר קיום דיסקרטי של פעילות ציונית תוך שמירה שלא תעורר את התנגדות התושבים המוסלמים, אבל התנגד חריפות לפעילותם של גופים ציוניים ״זרים״(קרי, תנועות הנוער החלוציות) שהרבנים ראו בהם ארגונים אנטי־דתיים, אתאיסטיים וקומוניסטיים.

בני הנוער והצעירים היהודים במרוקו נחשפו לשפה ולתרבות הצרפתית באמצעות רשת ענפה של בתי ספר ״אליאנס״. יהודי מרוקו, בעיקר בוגרי בתי הספר של ״אליאנס״, קיוו שעם ״רכישת״ התרבות הזאת הם יזכו לאזרחות צרפתית (כמו יהודי אלג׳יריה). מרה הייתה אכזבתם כאשר התברר שאין לשלטון הצרפתי כוונה להעניק להם אזרחות צרפתית. הם נפגעו אף יותר עם אימוץ החוקים האנטישמיים של ממשלת וישי(בראשות פטן) במלחמת העולם השנייה, על ידי השלטון הצרפתי במרוקו. לעומת זאת, התחזקה הערכתם למלך מוחמר החמישי, שבעת צרה, על פי תחושתם, הגן על ״נתיניו״ היהודים ובלם, למרות חולשתו השלטונית, את המגמות ה״ווישיסטיות״. מציאות זו הביאה חלק מן היהודים לשקול מחדש את יחסם לחברה הסובבת אותם.

בשנת 1945 הוקמה, כאמור, מועצת הקהילות היהודיות, שהיתה גוף על־קהילתי שפעל לראשונה במרוקו. מנקודה הראות של השלטון הצרפתי מהלך כזה היה אמור לאפשר יותר שליטה והשפעה על חיי הקהילות היהודיות. אבל מוסד זה תרם לגיבוש התודעה היהודית הכלל־קהילתית, שהייתה חסרה עד אז בשל אופייה ובשל הפיזור של יהדות מרוקו, ללא קשר ארגוני על־קהילתי. בד בבד עם גיבוש התודעה הלאומית המרוקאית התחזקו התנועה הציונית במרוקו והמגמות הציוניות שפעלו בקרב הקהילה היהודית. כמו כן, חלק מבני הנוער מצאו את דרכם לתנועה הקומוניסטית המרוקאית.

לקראת השתתפותה של משלחת יהודים ממרוקו בוועידה של הקונגרס היהודי העולמי שזומנה עם תום המלחמה ושהתקיימה בנובמבר 1944 באטלנטיק סיטי נעשו הכנות יסודיות והתקיימו דיונים לניסוח העמדות שיעלו הנציגים.

בבחירות שנערכו לחברי המשלחת נבחרו:

שמואל דניאל לוי( (S.D. Levy – ציוני מובהק שכיהן כיו״ר הקק״ל, יליד תטואן, בעל אזרחות אנגלית.

פרוספר כהן – יליד מכנאס, מנהל בית הספר ״אליאנס״ של העיר מזגאן וחבר הנהלת הפדרציה הציונית של מרוקו.

מנחם מרציאנו – נשיא קהילת סאפי.

נוספו להם שני נציגים שהתגוררו בניו־יורק: חיים טולדנו – עיתונאי ואיש עסקים מטנג׳יר, וג׳אק פינטו – סוחר ובעל נכסים, לשעבר קונסול כבוד של יפן בטנג׳יר.

הוכנו חמישה נושאים לדיון, כולל בקשות ותביעות.

ש״ד לוי, שעמד בראש המשלחת, הסביר לבאי הוועידה שיהודי מרוקו שמחו על בואם של הצרפתים למרוקו, אך למרות אהבתם לצרפת ואופיים הנוטה לתרבות האירופאית, הם נתקלו במדיניות שנקט המנהל הצרפתי, שהוגדרה כ-Politique Indigene (מדיניות הילידים שנקבעה עוד בתקופת המושל הראשון, ליאוטה) וקבעה ש״אין הממשל יכול להעניק ליהודים מה שאין ברצונו להעניק לתושבים הערבים של מרוקו״. היהודים, כנתיני המלך היו נתונים למרותו של המח׳זן ומבחינת הצרפתים מעמדם היה שווה ערך למעמד האוכלוסייה הערבית המקומית.

תביעות המשלחת התייחסו לבעיות בחמישה תחומים:

1-מערכת החינוך. נקבע שיש צורך מיידי לבנות בתי־ספר כדי לאפשר קליטה של יותר ילדים המתדפקים על דלתות בתי הספר של רשת ״אליאנס״. רק ארבעת אלפים עד ארבעת אלפים וחמש מאות ילדים היו משולבים בחינוך יסודי, לעומת כארבעת אלפים ילדים שלא היתה להם מסגרת לימודית ועוד כארבעת אלפים היו מרוכזים ב״חדרים״ למיניהם, בתנאים היגייניים שאין הדעת סובלת אותם ושמן הראוי לתבוע את סגירתם.

2-הדיור הציבורי. תוארו תנאי המגורים במלאה, בעיקר בקזבלנקה ובמראקש, אך גם בפאס ובערים נוספות. היהודים חיו בצפיפות בלתי נסבלת ובמצוקה חברתית וכלכלית קשות מנשוא, והועלתה הדרישה להקצות שטחים לאזורי מגורים ציבוריים לאוכלוסייה זו, דרישות שעד אז לא נענו.

3-המעמד המשפטי. הועלתה דרישה חד־משמעית להוציא את יהודי מרוקו ממסגרת השלטון שפעל בשרירות לב של הפחות והקאדים, ונהג באפליה כלפיהם ולהעבירם לסמכות בית המשפט הצרפתי. כמו כן, הועלתה בקשה לשתף יהודים במוסדות הממשל.

4-עידוד עבודה חקלאית. הדו״ח העלה על נס את ה״הכשרה״ שהכינה יהודים שביקשו לעלות לישראל. צעירים במרוקו היו מוכנים ויכולים לנהל משק חקלאי. מרוקו היא ארץ חקלאית ומן הראוי היה לעודד זאת הן על ידי הקמת עוד בהי ספר חקלאיים והן על ידי מתן אפשרות לצעירים אלה להקים משקים חקלאיים משלהם עם תום הכשרתם החקלאית.

5-בריאות ובעיות החברה. הועלתה פנייה להפעיל גופים וולונטריים לפתרון הבעיות הקשות בתחומי הבריאות והמצוקה החברהית־כלכלית, כולל הקמת מרפאות, בתי־ילדים, מוסדות לילדים יתומים ומוסדות למניעת מחלת השחפת.

בנוסף עלתה הדרישה להתיר פעילות ציונית באופן חוקי במרוקו וכן עיתונות ציונית, מגביות לקק״ל, לימוד השפה העברית וזכות לעלייה לארץ ישראל.

בשובם מארצות הברית התקבלו שלושת הנציגים של יהדות מרוקו בהתלהבות רבה.

הם קיימו אסיפות ציבוריות בקזבלנקה ובערים הגדולות ובהן דיווחו על שליחותם. הם סיפרו לצעירים הרבים והנלהבים שבאו לשמוע אותם על התעניינותה של יהדות ארצות הברית ביהודי מרוקו, על התמיכה הרחבה בדרישות של יהודי מרוקו, כולל הדרישות הציוניות, וחיזקו בדבריהם את שאיפתם של צעירי מרוקו לשינויים ריאליים שיקדמו את מעמדם החברתי.

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושאמרוקו ויהודיה

עמוד 34

מיהו דני סעיל…הפנתרים השחורים

מיהו דני סעיל…

מועמד הפנתרים השחורים לכנסת, החשוד במכירת נשק גנוב מצה"ל לתא של מחבלים, היה טיפוס מתוסכל ובלתי יציב, שהסתבך מכל חייו בהרפתקות מפוקפקות.

נאצים! כולם נאצים ! כל המדינה הזו מחנה ריכוז אחד גדול: כולם רוצים לקבור את הבן אדם כשהוא עוד בחיים ! הצעיר הגברתן שצעק את ההאשמות האלה אל תוך המיקרופון, בהפגנה של הפנתרים השחורים, שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, היה דני סעיל. אחד מראשי הפנתרים וראש הסניף התל אביבי של הארגון.

ימים אחדים לפני ההפגנה, חזר סעיל מאיטליה, שם השתתף בכנס של ארגונים מהפכניים מזויינים, שאורגן על ידי האירגון האיטלקי השמאלי " לוטה קונטינואה" (המאבק נמשך).  נציגים של לוטה קונטינואה ביקרו בישראל וחיפשו נציגים ישראליים הולמים להשתתף בכנס. היפנו אותם לאנשי מצפן אך הם התרשמו כי מצפן היא קבוצה קטנה ובלתי רצינית. לעומת זאת התרשמו מהפנתרים השחורים, ואף הביעו את דעתם כי תוך כמה שנים תתחולל בישראל מהפכה מזויינת שהפנתרים יעמדו בראשה. הם הזמינו את נציגי הפנתרים להשתתף בכנס. כנציגים נבחרו דני סעיל וצ'רלי ביטון.

באותו כנס השתתפו גם נציגי קבוצת באדר מיינהוף הגרמנית, העומדת עתה במרכז המשפט הסנסציוני; הצבא האדום היפאני, אירגונו של קוזו אוקאמוטו.הארגון האורוגאי טופאמארוס, המחתרת התורכית אשר אנשיה רצחו את קונסול ישראל בתורכיה אפרים אלרום; הפנתרים השחורים האמריקאיים והצבא האירי הרפובליקאי אנשי אש"ף השתתפו כמשקיפים, שכן אנשי הלוטה קונטינואה רואים באירגוני הפידאיון צבא, ולא ארגון מהפכני.

כששבו צ'רלי ביטון ודני סעיל ארצה, נעצר סעיל על ידי המשטרה. טען דני בזמנו: עצרו אותי לשלושה ימים, האשימו אותי בהחזקת נשק ובקשרים עם הפתח"

דני שוחרר על ידי המשטרה מחוסר הוכחות, אך מאז אותו מעצר, בדצמבר 1972, חי בתודעה כי הוא נתון במעקב מתמיד של המשטרה.

מלך השוק

דני בן ה-38 עלה לכותרות העיתונים השבוע, כאשר פורסמה הודעתו על דובר צה"ל, שהאשימה אותו במכירת נשק גנוב מצה"ל לקבוצת פידאיון, שנלכדה על ידי כוחות הביטחון.

קודם לכן היה דני מוכר רק לאנשי הפנתרים השחורים ולאנשי שמאל המקורבים להם. דני סעיל גדלברמלה, כאחד מילדיה של משפחתו מעוטת היכולת.

איזור מגרויו היה קרוב לשוק, ורבים משכניו היו ערבים. עוד כנער חי בצל האפייה העדתית. הוא נהג לדבר עליה בלא הפסק, אטם לא עבר בחינה לרשיון נהיגה, אמר שז מפני שהוא עיראקי. אם לא נתקבל לעבודה או נתקל בבעיה באחד ממשרדי הממשלה, היה בטוח שזה משום היותו בן לעדות המזרח.

כשנשא לאשה את מזל סעדיה, ילידת תוניסיה, שהוריה מתגוררים ביבנה, הייתה מולו צעירה יפהפיה ופיקחית. חיש מהר נדלקה גם היא לרעיון מיגור האפלייה העדתית שהעסיק את בעלה, ונהגה לנהל סימפוזיונים על הנושא ביחד אתו.

למחייתו התפרנס דני סעיל מקיוסק שהיה בבעלותו בשוק של רמלה, בשוק הוא היה מלך.כולם הכירו אותו, עשו לו כבוד.היום נבוכים בעלי דוכני הירקות והסבלים שבשוק, כששואלים עליו, אומר אחד, סאלח מזרחי : הוא היה רואה כלב, היה מרחם עליו. תמיד שאל אם הכל בסדר, אם הגיע כסף מעזרה סוציאלית. איך מכר נשק לערבים? וואלה, אני לא מאמין"

גם ברחוב מגוריו ברמלה אין מאמינים כי דני סעיל מכר נשק לערבים, אחת השכנות מקוננת עליו; הוא היה כזה לארג', תמיד נתן כסף לעניים, תמיד התעניין אם הכל בסדר עם הילדים ! איל עשה דבר כזה? אני לא מאמינה.

לפוצץ את בית רבין

אדם נוסף שאינו מאמין כי דני סעיל מכר נשק לערבים תמורת כסף, הוא כוכבי שמש. פקיד בחברת המוניות המיגדל בירושלים. ממייסדי הפנתרים ושותפו של דני סעיל בארגון הכוח המהפכני השחור.

טוען שמש; אם היו באים ומספרים לי שדני פוצץ את הבית של רבין הייתי חושב שזה עלול להיות נכון, והייתי יכול אפילו להסביר את זה. בשעת ייאוש, דני יכול היה לעשות את זה. אבל למכור נשק לערבים תמורת כסף? זה לא מתאים לו; אילו היה ברשותו חומרי חבלה, היה מארגן לו איזה חמישה חברה, אחרי הכל הוא מכיר הרבה חברה שיש להם הרבה נגד המדינה, והיה מפוצץ את הסוכנות זה הרבה יותר מתקבל על הדעת. אבל למכור השק בכסף, זה לא מעשה פוליטי, זה עסקים, וזה לא מתאים לדני סעיל"

דני סעיל נחשב כטיפוס הרואה הכל בשחור לבן. היו לו פנטזיות, תוכניות גדולות במימדים לא ריאליים.

דימעה מכניסה זהב

לפני שהגיע אל הפנתרים השחורים, החליט כי כמו שיש סוכנות יהודית המארגנת עלייה, צריך לארגן סוכנות שתארגן ירידה. הוא הפיץ את הרעיון כי הפיתרון לבעיית אפלייתן של עדות המזרח הוא ירידה המונית מן הארץ ואף הביע את רעיונו בכתבה שמסר לעיתון הצרפתי 'לה מונד'

כסף לא חסר לדני סעיל אף פעם. הוא עסק בכמה עסקים בעת ובעונה אחת. מלבד הקיוסק שבשוק של רמלה, שבו עבדה אשתו מזל, ושהפך מאוחר יותר חנות ירקות היו לו טנדר להובלות ומישרד ברחוב ריינס 52 בתל אביב. הוא נהג לקנות מציאות, כגול מלאי של חנויות שפשטו את הרגל, ולמכור אותו במחיר גבוה יותר, אך את עיקר כספו הרוויח מתמונת קיטש ידועה, שאותה הפיץ תחילה באמצעות ילדים שמכרו אותה בתחנה…

כיתוב לתמונה

כוכבי שמש, יגאל בן-נון, דני סעיל וראובן אברג'ל, ארבעה ממנהיגי תנועת הפנתרים השחורים בתקופת האידיליה,  כשישבו ליד שולחן אחד. מאוחר יותר פרש שמש, יסד יחד עם סעיל את הכוח המהפכני השחור, יגאל בן-נון, מאנשי הימין בפנתרים בתל אביב בשל דיעותיו הפרו-פלסטיניות והאנטי ציוניות שאותן ביטא בפה מלא.

סביר להניח שיש המשך לכתבה….הבאתי את הדברים ככתבם וכלשונם על שלל הטעויות בכתבה…

 

 

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

מי אתה ישראל מיר

 

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

המשך מפוסט קודם…..

הם יושבים על סלעים ורגבי עפר בהפסקות הדרך ומפטפטים. ההתרגשות ניכרת על פניהם. זו הצופה אירועים חשובים והרי סכנות. שפת הדיבור השלטת היא יידיש. החייל הביישן ויפה התואר, מהעיר פס, העונה לשם יעקב ממן, מסב עם חבריו שלמה-סלומון, לימים יצחקי, מהעיר מקנס הסמוכה, ופרוספר אוחיון, לימים אשר, מקזבלנקה, ועם שייקה וידבסקי מקרקוב. המרוקאים מדברים ביניהם בשפה הצרפתית. יעקב, בעל התפיסה המהירה לקליטת שפות, שלמד יידיש בקפריסין, מדבר עם שייקה בשפתו זו. כך הוא מרגיש ביתר שאת את שותפות הגורל. למרות שלא עבר את השואה, חש יעקב עמוק בתוכו את הצער על אסון בלתי נתפס של חלק גדול מעמו. הוא ממשיך לספוג משייקה, כפי שעשה עוד מימי שהותם בקפריסין, עוד ועוד סיפורי זוועה, של אובדן כבד מנשוא. ואז מגיעה ההזדהות המלאה, זו שאינה יכולה להיות שלמה אלא עם דו-שיח בשפת היידיש.

״מגיעים עד לדרך לירושלים ולא יכולים להתקרב אליה״ רוטן יעקב בנימה של תסכול.

״כמו משה שהגיע עד הר נבו ומשם ראה את הארץ ולא נכנס אליה״ מגיב סלומון, שעוד מבית הספר במקנס היה ידען בתנ״ך. יעקב מתרגם לשייקה ביידיש את השיח הצרפתי.

״דווקא בשביל זה הביאו אותנו לכאן, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים״ מעיר שייקה. אומר ליעקב ביידיש שהוא מעדיף לחיות עם הערבים מאשר עם הגרמנים. יעקב מתרגם לסלומון ולפרוספר.

״מה לעשות, עכשיו הם האויבים שלנו, למרות שהם בני דודנו״ אומר פרוספר. שייקה מחכך בסנטרו במחווה ספקני.

״כן. אבל המלחמה תיגמר מתי שהוא ואנחנו נצטרך לחיות איתם בשלום״ מעיר שייקה. הפעם סולומון הוא זה שמפליט אנחה של ספקנות.

״האם אני שומע יידיש?״ נשמע קול מאחוריהם. נער ג׳ינג׳י מנומש וחייכני, עם פני תינוק, מתקרב אליהם. מסתכל על שייקה.

״הו, הנה יצחק רוטשטיין הג׳ינג׳י״ קורא יעקב.

״ווס מאכסט דו?״ מה שלומך, זורק רוטשטיין לחברה בלשון יחיד.

שייקה מביט בו ומחייך.

״אם אתה שואל לשלומנו אז צריך לומר ׳וואס מאכט איר׳״ מעיר לו שייקה. רוטשטיין מסמיק. שייקה מזכיר לו את המפגש הראשון שלו עם החברה בכפר הרא״ה, שם פטפט איתו שייקה ביידיש. רוטשטיין מהנהן ומסיט למצחו את כובע הסירה הפלמחניקי. עיניו הבהירות בוהקות במין ברק של שמחה וגילוי. יעקב זורק לו כמה משפטים ביידיש ומוסיף: ״מיר זענען אלע געזונט״, שלומנו טוב. רוטשטיין חוכך כפיו, מאדים כמו גזר ומתקפל מצחוק.

״תראו את השוורץ הזה, היידיש שלו משתפרת פלאים״ נלהב רוטשטיין.

״בינתיים היידיש שלו יותר טובה משלך״ מחמיא שייקה ליעקב חברו. רוטשטיין נד בראשו, הוא הלא יליד הארץ שאת מעט היידיש שלו למד מהוריו. הוא מסיר את הכובע מראשו וחובט בו בירכו במין מחווה של פליאה והסכמה. אחר כן הוא מתיישב לידם.

כולם משתתקים לפתע. נענים לקריאה.

״חבריה, תקשיבו״. קולה של אישה תמיד מסב את תשומת לבם המיוחדת של גברים. גילה, מתוך מגמה ציונית ורצון לנטיעת אהבת הארץ בלבם, מתחילה להסביר דברים על שער הגיא ומקורותיו התנכיים. היא דוגלת בגישה שצריך להכיר את הארץ ואת שורשי העם היהודי שישב ויושב בה. זאת כדי להילחם עליה מתוך אהבה והכרה, ועל בסיס רעיון וזיקה היסטורית. היא מציינת ששער הגיא מכונה גם ׳שער האימה׳ או ׳שער הגיהינום׳, בגלל האבידות הכבדות שספגו השיירות בדרך לירושלים. אומרת שלמוות כינויים רבים. לא, היא מבהירה, אין לה כוונה לייאש אותם, לרפות את ידיהם. היא פשוט מציגה בעיה שיש לפתור אותה. יעקב מעיר שבשבילו זה יהיה השער לגן העדן, משום שהוא מוביל לירושלים. גילה מחייכת והחברים צוחקים. גילה מציינת שהשיר ׳באב אל-ואד׳ הוקדש ללוחמי שער-הגיא וכי הגדודים האלה, אותם היא מובילה, יכולים גם כן להיכלל בהגדרה זו של לוחמים, למרות שמרביתם עדיין לא ירו ירייה בודדה אחת לעבר האויב.

״אני לא אוהב להשוויץ אבל כבר סיפרתי לך שיריתי הרבה, כשעבדתי אצל האמריקאים במחנה שלהם בעיר רבט״ לוחש יעקב לסלומון.

״ז׳אקי״ פונה סלומון ליעקב בכינויו הצרפתי, כשהוא מטלטל את ראשו במחווה של

התרפקות על זיכרונות ילדות ״אתה יודע מה אני אוהב אצלך?…״ ״מה אתה לא אוהב אצלי?״ מגיב יעקב במהופך ומחייך.

״לא, קשה לי למצוא משהו שאני לא אוהב אצלך״ נוהה סלומון אחריו, אבל מה שאני כן אוהב אצלך זו הענווה, האופי הרגוע שלך, והכי הכי זו האהבה שלך לחיים, ליופי בכול, באישה, בטבע, באדם ובנפשו של האדם..״.

״אתה מתפלסף ומגזים, חברי היקר, עם הדברים היפים שלך״ נבוך יעקב. סלומון מחייך בסיפוק כאומר: לפי התגובה שלך אני יודע שאני צודק.

ב.

המנוחה הקצרה מגיעה לסיומה. הצועדים קמים וממשיכים עד למשאבות התחתונות שהזרימו את המים למשאבות העליונות שליד קיבוץ שורש, מקום מושבו של כפר הפורעים הערבי ׳סריס׳. משם דחפו המשאבות הלאה את המים לירושלים. המשאבות שהקימו הבריטים בשנת 1936 היו נתונות לחבלות מצד ערביי הסביבה ולכן הוצבה בזמנו על גג בניין המשאבות עמדת שמירה בריטית. לא מזמן עברה העמדה לידי יחידות הפלמ״ח ואף הם לא החזיקו בה ממושכות. חלק מפלוגות חטיבת הראל ממתינות שם למשאיות שיסיעו אותם הלאה לקריית ענבים. החברה של גילה נכנסים לתוך הבניין ומשוטטים בין המשאבות המושבתות. בוחנים את הכתלים. קוראים את הכתוביות באנגלית, שהותירו החיילים הבריטים על הקירות. מישהו מהכותבים מבטא את געגועיו העזים לביתו. אחר כותב מילים לאהובתו. החבר׳ה עולים לגג ובוחנים את נופי גבעות שער הגיא. הסקרנים שבהם נכנסים למבנה העמדה המלבני שעל הגג ומשקיפים מבעד לאשנבים ולחרכי הירי המקיפים אותו. לאחר שהם יורדים למטה נושא רוטשטיין את עיניו לכרכוב הבניין ומבחין שם ברישום גרפיטי, שנכתב באבן זפת. הוא מזהה את שמו של אחד מלוחמי חטיבת הראל שליווה שיירות לירושלים. בשולי הקיר, סמוך לגג, נרשם: ״ברוך ג׳מילי, פ״ת פלמ״ח 1948״. הוא מסב את תשומת לבו של יעקב ממן לרישום. יעקב חושב על הצורך הזה של הנצחה על קירות. מביט בכיתוב ובוחן את תגובתם של סלומון ופרוספר שמגביהים מבט לשם ומחייכים.

״מה הוא מלכלך את הקירות״ מוחה סלומון בנימה מבודחת.

״למה לא, זה דווקא יפה. אולי הוא יחטוף איזה כדור במהלך הקרבות? אז לפחות שיזכרו אותו ככה״ אומר פרוספר. יעקב מהנהן.

״אני מסכים עם פרוספר״ אומר יעקב ״אני חושב שהכיתוב הזה הוא כמו זיכרון והנצחה. למשל כול החיילים האלה שמקום קבורתם לא ידוע, כמו ששמעתי מהסיפורים של המפקדים כאן. אם הם היו רושמים את שמם על הקיר, אז לפחות זה היה בשבילם כמו מצבה וזיכרון ולא כחללים ששוכבים מתחת למצבה ריקה, ללא שם וזיהוי. אלמונים שמקום קבורתם לא נודע ואף אחד לא יכול לבכות על קברם ולהניח שם זרי פרחים. תחשבו על זה״

״כמה שאתה רומנטי, יעקב״, מקניט רוטשטיין והנמשים שלו נדלקים כמו נורות נוצצות. סלומון מהנהן. שייקה שותק וחושב על כול קדושי השואה שלא זכו לא למצבה ולא לכיתוב. ששמם נחקק בשמיים בטבעות של עשן.

המסע הרגלי המתיש אמור להסתיים בקיבוץ קריית ענבים. שם הם מיועדים לשבת זמנית כחיל מצב, המיועד כתגבורת ליחידות פורצי הדרך לירושלים. במהלך כול המסע הרגלי נושא יעקב מבטים לעצי האורן הכהים שקרני ירח מנקדים מטבעות של כסף בקצות עלי המחט שלהם. הוא מלקט בעיניו רסיסי אור כלואים, המבצבצים מבין חופות הצמרות. מהרהר בימי עננה של מלחמה. הוא נוגע בסלעים ונושם את האוויר הצח והצונן של הרי ירושלים. הוא נזכר בקייטנות של ימי ילדותו ונעוריו המוקדמים. מבית הספר ׳אליאנס׳ בעיר פס היו לוקחים אותם לעיירת הנופש היפהפייה ׳איפרן. זו המוקפת ביערות אשוח וארזים, נושמת אוויר הרים, טובלת בירוק עד ואפופה באווירה שוויצרית. הוא בוחן עכשיו את מכנסיו הקצרים, את הנעליים הצבאיות וחולצת החאקי, המזכירים לו את מדי הצופים של אז. תוחב את אצבעותיו לתוך החגורה האמריקאית שלו ואומר לשייקה, שבסיום המלחמה הוא יחרוש רגלי את הארץ, לאורכה ולרוחבה, עם תרמיל אלפיני על הגב. ינשום אוויר של בריאות, כמו זה של הרי ירושלים, ישרוק שירי ארץ ישראל וירגיש שהוא מרחף. שייקה אומר שהוא מצטרף. יעקב מגלה לו שהוא באמת צריך חבר למסע. הם תוקעים כף. שפת היידיש המשותפת להם יוצרת ביניהם מעין ברית אחים, כמו חולקים סוד אישי משותף.

הם מגיעים. יעקב היה רוצה שהדרך תתמשך לה עד אין סוף. יש בזה איזו תחושה של שחרור מתגבר. משהו מן החלום שאינו נגמר. אבל עכשיו הם כאן בקיבוץ, קריית ענבים. פלנטה אחרת, ביתה של חטיבת הראל ובסיס הקבע שלה. בה ממוקמים חייליה, בקצה הדרומי של הקיבוץ, בתוך מבנה אחד והרבה אוהלים. נכון לעכשיו יושבים שם שני גדודים. כאן פוגשת גילה כמה מחבריה בפלמ״ח. ביניהם הרבה מאלה שהכירה בתור ׳צנחנים׳, שהוא הכינוי לטירונים של הפלמ״ח, ועתה הם כבר לוחמים מנוסים. התגבורת של גילה מגיעה במועדה. זאת לאור מצב של דלדול בכוח האדם של החטיבה לאחר קורבנות רבים. ימי האימונים הראשונים לא נמשכים זמן רב ואנשיה של גילה משובצים במחזור הכללי של הגדוד. הם מגיעים לפנות בוקר הישר לחדר האוכל. שם מכבדים אותם בתה ובעוגיות. מההרים ברקע נשמעים הדים עזים של התפוצצויות פגזים.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- אבירג׳ל     ابي رجل   Aberjel- Abiatar

 

  1. אבירג׳ל ابي رجل (Abirjel) Aberjel

Abergel,          Bergel, Aberdjel,.

Berdjel,           Aberzel, Berzel

Nom arabe: «Le pere du pied» ou (l'Homme au pied», desig'nant celui qui n'a qu'un seul pied, l'autre lui ayant ete ampute. Cet appellatif se retrouve souvent sous les graphies de אבירזיל אבירג׳יל et בירג׳יל•

Reuben Abergel, celebre rabbin a Fes, XVIe-XVIIe s. MR

Isaac Abergel, rabbin a Fes au commencement du XVIIe s

Joseph Abergel, ecrivain judeo-allemand,     probablement du XVIIe s. Auteur de Ein schon Gottlich Lied, poeme religieux

Simhon Abergel, rabbin celebre par son erudition, a Meknes, XVIIIe-XIXe s

Joseph Bergel, ecrivain neo-hebra'ique dans la premiere moitie du XXe s., professeur a Prossnitz (Moravia). En 1826 et en 1827, il publia divers articles et poesies dans le Bikkure ha-'Ittim (VI 40, 50; VII 3, 123, 133, 135) parmi lesquels figurent: Hash'arat ha-nefesh «L'Immortalite de l'Ame) dans le vol. VIII, 3-12 et Al Qeber Abi «Sur la tombe de mon pere», vol. VII, 123. II traduisit egalement des passages de Confucius du franqais a l'hebreu

Yom Tob Abergel et ses fils d'Oran, figurent parmi ceux qui ont contribue a la publication du Sepher Zebahim Shelenhn d'Abraham Anqawa (Livourne, 1837)

Joseph Bergel, medecin et auteur hongrois, ne en 1802 a Prossnitz, mort en 1885 a Kaposvar. Verse dans la litterature hebra'ique et rabbinique, il publia plusieurs ouvrages en allemand sur le Judaisme. II essaya d'introduire une nouvelle metrique dans la poesie hebra'ique dans son ouvrage de chants hebraiques Pirhe leshon 'Eber (Grosskanizsa, 1873)

Yom Tob Bergel, ne en 1812 et mort a Gibraltar en 1894. Un des plus riches et des plus respectes commerqants de Gibraltar. President de la Communaute pendant plus de 30 ans, il rendit de grands services à ses coreligionnaires, membre du Conseil de la Bourse et du Conseil Sanitaire, il prit une part très active dans l’administration des fonds de secours, lors de l’épidémie du choléra en 1865

Moses Bergel, fils de Yom Tob (8), riche commerçant de Gi­braltar très respecté, XIXe-XXe s

Abraham Bergel, fils de Yom Tob (8), s’établit à Marseille à la fin du XIXe s. pour fonder une succursale de la maison de commerce de son frère Moses (9)

David Abergel, président de la Communauté de Mazagan vers 1952.

David Bergel, membre du Comité de la Communauté Israélite de Tanger dont il fut le Contrôleur pendant quelques années. Consul honoraire de Cuba dans cette ville où il décéda en 1961.

Salomon Bergel, fils de David (11), membre du Comité de la Communauté Israélite de Tanger en 1962. Président du Comité de la «Quppah» de R. Yudah Benchimol. Fut Vice-Président de la Communau­té peu avant sa mort survenue en 1963

Yaïr Abergel, fondateur d’une synagogue à Elksar, et son frère Joseph, figurent parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sephert Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894)

Simon Abergel, fils de Yaïr (14), émigra en Argentine au début du XXe s

Dr. Meny Bergel, Directeur du Laboratorio de Investigaciones Leprológicas, à Rosario (Argentine)

Abraham Bergel, rabbin originaire d’Elksar, émigré en Argen­tine au début du XXe s. Mort à Rosario

 

בן אברג'ל (Ben Abirjel) Ben Aberjel

Ben Abergel

Même nom que l’antérieur précédé de l’indice de filiation.

 

  אביתרEbiatar

Abiathar, Abiatar

Nom théophore biblique (I Sam XIV, 3, XXII, 9, 20) dont le sens est «Père de l’Excellence», «Père de la Plénitude». Figure dans les an­ciens documents espagnols sous les graphies de Abiatar et Abeatar

Abiatar, Amora palestinien du Ille s., contemporain de Rabbi Judah

Jentob Abiatar, figure comme propriétaire d'une boutique à Huesca dans des documents des années 1212 et 1218. Baer I, 83;. R. ciel Arco La Aljama Judaica de Huesca «Sefarad» (1917) 271-301

Don Samuel Abeatar, figure dans des documents de l’époque de Don Juan I, roi de Castille, comme représentant de Don Salomon Axeas, fermier des monnaies en 1381

Sa'adia bar Yehuda bar Ebiatar, rabbin à Barca (Egypte) au IXIIe s

Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc אבירג׳ל     ابي رجل   Aberjel- Abiatar

Page 215

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה.

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

4.3 שירי המלחמה

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

א-״למה רבו לוחמי? למה רבו זועמי? // האם לא כדאי הוא לי לחיות שלו בגבולי?״ – בפיוט זה, שנכתב כנראה בתקופת ההמתנה, המשורר מלין על השנאה התהומית שרוחשים הערבים לישראל, בדומה לשירי תלונה של שירת הגלות והגאולה.

ב-״שוכן עליה, הבט משמיך; // פדה ברחמיך שה דחויה״ – שיר דו־לשוני, חלקו הראשון בעברית והשני בערבית יהודית, נכתב גם הוא בתקופה זו. המשורר מתאר כך את סיבות החרדה: ״עלי צבאו צבאות ערב וחרבם שלפו מנדנה. // נועצו ויאמרו, לא יראה יה״.

ג-״עין ראתה ותעידך, רב להושיע לבדך. // אנא, אל, עז ידך קום נא להראות את עבדך״ – עתירה להצלה מן האויבים המכתרים את ישראל ועומדים מוכנים לקרב.

ד-״איך היתה ונהיתה, כי רפתה ונלאתה? // יד קשתה על כל עלתה״ – בפיוט זה, כמו בכל יתר השירים שהקדיש לניצחון במלחמה, המשורר מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב שבאו להשמיד את ישראל ולבסוף הובסו וברחו על נפשם, ובא חשבון עם מנהיגיהם ובעיקר עם נאצר, ואף מרבה ללעוג להם. טענה נוספת החוזרת בכל השירים היא, שלא גבורת החיילים היא שהביאה את הניצחון אלא יד ה׳. כן הוא מעלה כאן את הסברה שאסונם של הערבים בא להם מאמונתם העיוורת בגורל. בסוף השיר המשורר משמיע מחמאות לעם ה׳, שקרנו עלתה כתוצאה מן הניצחון, ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם.

ה-״שישו בני מעי, יום חג לה׳, // יום זאבי יער נסו, ברחו מפני״ – המשורר מתאר את מנוסת המנוצחים מפני צה״ל, שהפסיק את המלחמה משום שהוא רודף שלום. הוא מקשר בין נס יציאת מצרים וקריעת ים סוף לבין הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים.

ו-״לא הכוחות לא המוחות // קבעו תבוסת מצרים עד לבכיתה, // כי יד רמה נעלמה // הפכה בין רגע על פניה שליתה״ – שיר פולמוס ולעג לצבאות ערב ולמנהיגם נאצר על מזימותיהם המלחמתיות ועל תבוסתם הניצחת. בעיני המשורר היו חיילי צה״ל שלוחי האל שביצעו את החלטתו להעניש את אויבי ישראל: ״לולא המם והחרימם אלהי צבאות מעל הבירה, // כי מלאכיו מבורכיו חיל צה״ל העלום על אש בחרדה״.

ז-״דגולים משלו, הוללים חדלו, // וגבולותינו שוב היום נגאלו״ – שיר קצר המעלה את מנוסת המנוצחים במדבר.

ח-צבאות ערב עמדו לקרב עם קול פחדים // מול בת ציון למרות עליון מושיב יחידים״ – הפיוט חוזר במידת מה על הטענות המועלות בשיר מס׳ ד לעיל. ראה את השיר מוער ומבואר להלן.

ט-״לערב כלהום חטטו עיונהום פיך, יא מדינת אסלאם, // ואלא יתמתעו קדמה יתמתעו פלמדון ולבלדאן [=הערבים כולם שמו עלייך את עיניהם, את עיר השלום, ולא הסתפקו בכל הארצות והערים שברשותם] – עיבוד לערבית יהודית של הפיוט הקודם.

י. ״הרימי רחל את ראשך כי דמעתך שוב לא תוסיף. // עד נצח לא יבוא שמשך וריחך לא יאסף״ ־ השיר מורכב משני בתים המעלים את הניצחון והרווחה של ישראל ואת התבוסה והקלון של הערבים.

יא. ״הקיץ הקץ על מושלך, קהיר, ולעין כל נקלה, // ובמפלתו סר צלך ועננך נעלה״ – שיר פולמוס חריף ולעג לנאצר ולצבאו על תבוסתם במלחמה.

יב. ״יום ימלוך עבד ליצרו, יד כל גבר למתנים, // אז יחפור צדק את קברו אם לא יעצום העינים״ – המשורר יוצא בפולמוס חריף נגד מצרים ומנהיגה נאצר, שהמיט עליה אסון ברברבנותו. כן הוא מתקיף קשות את מנהיגי ערב המושחתים, אשר ״לחכם ויסקי יערב״, כמאמר המשורר. הוא מסיים בעתירה להמשך הגאולה ובהעלאה על נס של כיבוש חברון, מערת המכפלה וקבר רחל.

יג. ״קול ענות במחנה העברים, / בכיה לדורות כימי עולם, // יום כמות נבל מתו אבירים, / ערבה כל שמחה באהלם״ – קינה על חללי צה״ל במלחמת ששת הימים. הקינה מוערת ומבוארת להלן.

יד. ״יא רבבי, אס מא ינססי דלגבינא, / פי כול זיל וזיל דאיים תנדכר, // גבינת אסבבאן מן כייאר למדינה, / ראחו מן ידינא מעא חמאם לוקאר״ [=אלוהיי, מה ישכיח יגון זה, שייזכר לעד בכל דור ודור, היגון על הצעירים מטובי הארץ, שנלקחו מידינו כמו יונים יקרות ערך?] – עיבוד ערבי־יהודי של הקינה הקודמת. גם קינה זו תובא מוערת ומתורגמת להלן.

שיריו המאוחרים של רד״ב, שנכתבו כולם בארץ, שונים מקודמיהם הן מבחינת התמטיקה הן מבחינת המבנים הפואטיים שלהם. המשורר קיבל השראה חדשה ואורך נשימה מרענן לאחר הגיעו לארץ. שירים אלה עולים בהרבה על קודמיהם באורכם ובתכנונם מבחינת הצגת העניינים ותיאור ההתרחשויות והעמדות. גם מבניהם הפרוזודיים מגוונים יותר הן משיר לשיר והן לעתים קרובות בתוך אותו השיר עצמו, כתוצאה מהרכבתו הרצופה על סדרה של מנגינות קיימת או על סדרה שהוא סידר אותה, כמו הסדרות המבוססות על מנגינות תזמורתיות שאינן נושאות תמליל במקורן הערבי, שנציג אותן להלן. אמנם בהיצגי ה״אני״ של המשורר לא חל שינוי מהותי. זה המשיך לשמש קודם כול דובר ונציג של הקהילה, כפי שנראה להלן, אך החרדות והחדוות שזימנו לו האירועים המסעירים וסערת הרגשות של המפגש עם הארץ ועם ירושלים השפיעו על נימת השיח השירי שלו ועל כיווניה הריגושיים המיוחדים, ואלה לבשו בחלק גדול מן השירים צורה של פולמוס חריף ושל לעג וקלס כלפי האויבים, ובחלק אחר הביעו רגשי שגב והוד.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה

עמוד 342

"וידבר ה' אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר:-מאת: הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

"וידבר ה' אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר:

זה הדבר אשר ציוה ה': איש כי ידור נדר לה'…

       לא יחל דברו – ככל היוצא מפיו יעשה" (מטות ל, ב-ג).

"מילה זו מילה" – כוחה של שמירת ברית הלשון.

 

הרה"צ רפאל עמנואל חי ריקי הי"ד אומר:

 אדם המקפיד לקיים את נדרו בבחינת "לא יחל/יחלל את דברו" –

 זוכה שהקב"ה "יעשה היוצא מפיו",

ויקיים את מה שהוא מבקש,

 לכן, הפרשה נקראת 'מטות',

שיוכל להטות מידותיו של הקב"ה מדין לרחמים (במדבר ל, ג)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"מטות" – שמה של פרשתנו, מהווה שם נרדף לשבטי ישראל. מה ההבדל בניהם? "שבט" – הוא ענף שנקטף מהעץ, ועדיין יש בו לחלוחית, וניתן לכופף אותו, ולעצב אותו. "מטה" – לעומת זאת, הוא גם ענף שנקטף מהעץ, אבל הוא כבר יבש לגמרי וחסר לחלוחית.

בעל "התכלת מרדכי" אומר: השבט והמטה – מסמלים את סוגי הקשר בין הקב"ה לעם ישראל.

 ה"שבט", מסמל את הקשר היותר גלוי כפי שהיה בנדודים במדבר, כאשר הכל התנהל ע"פ נסים גלויים.

 ה"מטה" לעומת זאת, מסמל את הקשר הסמוי לקראת הכניסה לארץ, כאשר המן כבר לא יורד מן השמים, וענני כבוד פרחו להם השמימה, אבל הקב"ה ועם ישראל, ממשיכים באותה ברית שנכרתה בהר סיני.

מצד שני, ה"מטה" מסמל את החוזק והעוצמה אותם עם ישראל אמור להקרין כלפי הגויים מסביב, כפי שקרה במלחמת מדין בה הרגו את הזכרים ואת מלכי מדין, כאשר את עריהם שרפו באש. אותה עוצמה, הופעלה במלחמת כיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון, וכן במלחמות ישראל לדורותיהן.

 

פרשת "מטות" פותחת בדיני נדרים ושבועות אותם מצווה משה רבנו את ראשי המטות ובני ישראל. משה רבנו מדגיש כאן שהציווי הוא בשם ה' ככתוב: "זה הדבר אשר ציוה ה'", ביטוי שאינו נפוץ בשאר המצוות.

 

"כי ידור נדר": 

הנדר יכול להיות חיובי או שלילי.

 

בנדר חיובי, האדם מבטיח לתת דבר מה בתור נדבה, כגון נדרו של יעקב אבינו עליו נאמר: "וידר יעקב נדר לאמור: אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך… ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלוקים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים, וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך " (בראשית כח, כ).

דוגמא נוספת הוא נדרה של חנה: "אם ראה תראה בעוני אמתך… ונתתיו לה'" (שמואל-א, א, יא). אכן, שניהם קיימו את נדרם בבחינת הכתוב בפרשתנו, "ככל היוצא מפיו יעשה". יעקב אבינו הפך את "האבן" {אבן השתיה בקודש הקודשים} ל"בית אלוקים", הלא הוא בית מקדשנו וכו', ואילו חנה הקדישה את בנה שמואל, לבית ה' במשכן שילה.

גם בפרשתנו, בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה, הבטיחו למשה רבנו לצאת חלוצים עם אחיהם, במלחמת כיבוש ארץ ישראל: "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה – כאשר אדוני דובר" (במדבר לב, כז).

משה רבנו דרש מהם לעמוד בהבטחתם, ככתוב: "והיוצא מפיכם – תעשו" (במדבר לב, כד).

אכן, בני גד ובני ראובן עמדו בהבטחתם כפי שמעיד עליהם יהושע בן נון: "אתם שמרתם את כל אשר ציווה משה עבד ה', ותשמעו בקולי לכל אשר ציוויתי אתכם" (יהושע כב, ב).

 

בנדר שלילי, כאשר הנודר מתחייב להינזר מהנאה מסוימת כמו הנזיר המתנזר מיין ככתוב: "כי יפליא לנדור נדר נזיר… יין וחומץ שכר לא ישתה" (במדבר ו, ב). נדר זה נקרא "איסר" = אוסר על עצמו, או כאשר נשבע לאסור על עצמו דבר המותר לו, ככתוב: "או השבע שבועה, לאסור איסר על נפשו".

על כל הנדרים הנ"ל, "לא יחל דברו – ככל היוצא מפיו יעשה".

"לא יחל דברו" – שלא יעשה דבריו חולין" כדברי רש"י. ו"לא יבטל פתגמיה", כדברי תרגום אונקלוס.

 שני הפירושים הנ"ל משלימים אחד את השני. בכך שכאשר אינו מבטל את דברו, הוא מקדש את הבטחתו.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות: א. הרי ידוע על פי חז"ל (נדרים עח) שמשה רבנו לימד את מצוות התורה תחילה לנשיאים שהם ראשי המטות, ורק אח"כ את העם. לכן, מדוע התורה הדגישה בדיני נדרים את עניין לימוד לראשי המטות תחילה, ורק אח"כ לעם?

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 176 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר