מורשת יהדות מרוקו

-משה דוד גאון-כרך א

רשמי מסע ואגרות של תירים וראשוני המתישבים באה״ק.

מראשית האלף הששי ועד לשנת ש׳ בערך׳ היתה ירושלים כעין טירה חרבה צודדת לב׳ שכל הנוסעים ועולי הרגל לדתיהם השונות היו נמשכים אליה כבחבלי קסם בבואם לבקר בא״י׳ וזו העיר העזובה לחצאין׳ סמלה את ״מדינת היהודים״ בשוממותה. בין הזמנים התקימו פה ושם׳ ביהודה ובגליל אילו ישובים זעירים של יהודים – מהם גם חקלאיים – שמצב כלם בדרך כלל היה דל ועלוב לאין ערוך׳ לרבות גם חסר בטחון׳ ועפי״ר באותם המקומות והאזורים הנדחים ששם שרדו במקרה קברי צדיקים ואנשי שם אשר נתקדשו׳ ושהעם בכל תפוצותיו רחש אליהם חבה והערצה. ישובים מסוג זה התקימו בחברון עיר האבות׳ – ביחוד בשתי ערי הגליל הראשיות צפת וטבריה וסביבותיהן׳ שכם וכד. אולם על ירושלים הביטו היהודים בכל התקופות כאל נקודה לאומית מרכזית מאירה׳ אפילו בימי הבינים הקודרים ביותר לתרבות האנושית׳ ותמיד נשאו אליה בניה הגולים ממרחק את עיניהם בדמע ובצפיה. ואילו יהודי ארצות המזרח הדבקים בדת ובמסורת׳ אשר ראו בשחרור העם העברי מידי עושקיו׳ ובבנין ירושלים אחד מיסודות האמונה המכריעים וההכרחיים׳ כח המשיכה וההשפעה של עיר האלהים המושפלת היה ביחס אליהם הרבה יותר גדול. הפסוק שבתהלות דוד (פרק ק״כ) ״וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך״ חולל סערת רוח כבירה מדי התבטאו׳ בקרב יהודי ארצות המזרח שהרגילו עצמם להשתעשע בספר תהלים׳ ע״י קריאתם בו בעתותיהם הפנויות, לא יפלא איפא׳ אם בני הקהלות הנזכרות אשר באו בין הזמנים ״להשתקע״ בארץ ישראל׳ פניהם היו מועדות ירושלימה. ראוי לציין כי עד היום רוב עולי ארצות המזרח׳ ביחוד האלמנטים הדתיים שבהם – המהגרים מבוכרה׳ גרוזיה׳ מרוקו׳ פרס׳ קורדיסטאן – מתרכז בירושלים המקודשת׳ אם כי בינתים חלו תמורות כבירות ורבות ערך במצב המדינה׳ כמה מהערים הנשמות נושבו׳ והאפקים התרחבו בכל המובנים.

מכאן שתולדות הישוב העברי בא״י במאות האחרונות שלובות הדק עם תולדותיה של ירושלים׳ שהיתר, עורק החיים והתקוות לכל העולים המעפילים׳ הן לאלו הבאים להתישב בה בהחלט׳ וכן לאותם גבורי הרוח שהתאמצו ליצור ישובים עבריים בשאר חלקי הארץ.

מפני חשיבותן ומעלתן של ערי ארץ הקודש׳ נהגו אחינו לכנות אילו מערי א״י בשם ארץ. כתוצאה מזה׳ יקראו עד היום לארבע הערים הגדולות׳ ירושלים״ חברון׳ צפת וטבריה׳ שבהן התאחזו היהודים מאז׳ בשם ארבע הארצות.

בסוף תקופת גאוני בבל נעתקה הגאונות לזמן מה לירושלים. אותה עת נוסדו בה ישיבות חשובות, ביחוד אחרי מותו של רב האי גאון בבבל. כתוצאה מכבוש ירושלים ע״י הסלדז׳וקים בשנת ד׳ תתמ״ה- 1075 נתבטלה הגאונות וישיבת החכמים נדדה לצור. בראשית המאה העשירית לספיה״נ חזרה הישיבה לירושלים.

השושלת הסֵלג'וּקית הייתה משפחה ממוצא טורקי, שהשתלטה על מרבית עולם האסלאם והרחיבה את גבולותיו. בסיס כוחם של הסלג'וקים היו שבטי האוע'וז שהתאסלמו. הסלג'וקים התקדמו מאזור הערבה האסייתית לתוך עולם האסלאם. בתחילת המאה ה-11 הצליחו הסלג'וקים להכניע ממלכות מוסלמיות אזוריות במרכז אסיה ולבסוף הצליחו להשתלט על כל שטחי ההשפעה של הח'ליפות העבאסית. הסלג'וקים היוו כוח במזרח התיכון עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. הסלג'וקים של רום, שישבו באסיה הקטנה המשיכו להיות כוח מקומי עד למאה ה-14.[א.פ]

אשר לתנאי החיים בירושלים במאה העשירית׳ מצב התושבים היהודים בה וכו׳ – ספרי הקראים (דפוס וכת״י) ואחרים׳ מכילים פרטים מענינים על כך• בזה אילו קטעים מהם:

– ״ודע׳ כי הנבלים אשר בישראל מדברים זה לזה: אין עלינו לבא לירושלים עד שיקבצנו כאשר השליכנו, – על כן עליכם יראי ה׳ לבא אל ירושלים ולשכון בה, להיות שומרים משמרות עד יום בנין ירושלים ככתוב: אל תתנו דמי
לו. אשרי הגבר אשר יבטח ויעז בעוז ולא יאמר – איך אלך לירושלים מפחד שודדים וגנבים ומאין לי מחיה בירושלים, על כן עליכם אחינו ישראל לצאת מכל המדינות׳ אתם יראי ה׳ טרם היות הרעה ומהומת צרה בכל הארצות.עתה עליכם כל דורשי ה׳ ללכת לפני רבים העתודים לפני צאן, ואתם אחינו ישראל אל תעשו כן. שמעו אל ה^, קומו ובואו אל ירושלים׳ ונשובה אל ה׳. ואם לא תבואו׳ כי אתם הומים ואצים אחר סחורותיכם׳ שלחו מכל עיר חמשה אנשים ומחיתם עמם׳ למען נהיה לאגודה אחת להתחנן אל אלהינו תמיד על הרי ירושלים.

סהל בן מצליח הכהן.

מאגרת אשר שלח החכם הקראי סהל בן מצליח הכהן מירושלים אל אחיו בבבל׳ בשנת ד״א תתק״ג לערך.

״אחינו׳ ירושלים חרבה׳ שחורה׳ גולה וסורה וגלמודה ואתם מתרפים ועל משכבכם ישנים׳ והיא שכורה ולא מיין׳ וצועקת בעד בנים כנסת היתומים לובשי שקים צמים ומתענים. צפד עורם על עצמם׳ עזבו סחורתם ושכחו משפחתם ומאסו ארץ מולדתם ועזבו ערים ושכנו הרים אשר על פת חרבה רצו ומאכילת בשר ושתית יין נואשו ובתורת ה׳ דבקו ועל דלתותיו שקדו ושמרו׳ ואל הר הזיתים עולים וצועקים, עליכם אחינו לבא ולגור בארץ ה׳ ולעמוד על שעריה׳ ולעלות אל הר הזיתים׳ נגד שער הקדים׳ ולהביט בטומאתו ולקונן על שוממותו.

ודעו אחינו׳ כי בירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח׳ ומנוחה לכל אבל׳ ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה׳ הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה׳ ובתוכה נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל׳ ומלמדות לבנותיהן נהי ואשה רעותה קינה••• ובחדשי תמוז ואב יגדל ההספד בירושלים, והאנשים והנשים בעפר מתפלשים צמים ומתענים בלבוש שק עולים אל הר הזיתים סחרחרי לבבות אנשי מכאובות וכו׳. וכאשר תלכנה שמה הנשים יצאו הערלים לקלל לחרף ולגדף, והאלקים יכריתם מעיר קדשו כי עברתם שמורה לנצח״.

סלומון בן ירוחם.

״היהודים כמו שידוע׳ לא יכלו להכנס לירושלים בלי סכנת נפשות במשך זמן של יותר מחמש מאות שנה׳ וכל זמן שהעיר הקדושה היתה בידי היונים. אמנם כשנוסדה מלכות ישמעאל נתנה להם הרשות לשבת בעיר׳ אולם אחרי כן
האשימו אותם במעשים רעים׳ בשתית יין׳ בשכרות ועוד,לכן קבעו להם שכונה מיוחדת בירושלים במקום שיכלו להתפלל ואסרו עליהם לבוא אל השכונות האחרות, ואחרי כן׳ חפצו לגרש אותנו לגמרי אל מחוץ לשערי העיר, – והנה קרבו לעיר הנוצרים עם חילם  כדי לגרשנו כלה מירושלים ולשים חיץ בינינו ובין העיר הקדושה׳ ואתפלל אל האלהים לבל תקום עצתם ולא תהיה״.

היהודים בירושלים בימי מלכי בית אומיה..

״בבנות עבד אל מליך בן מרון ״כפת אל צחרא״ ומסגד אל אקצא׳ העמיד עשר משפחות יהודים למשרתי ה״חרם״׳ לכבדו ולטהרו ולנקות כל חלאה תמיד׳ ויפרו וירבו ויהיו לעשרים משפחה• וכן שם מהיהודים אומנים לעשות כוסות׳ נרות ומנורות׳ גם להכין פתילות וכיוצא בזה לה״חרם״׳ ויהיו פטורים מכל מס הם ובניהם אחריהם׳ עד אשר בא עמר בן עבד אל עזיז האדוק ויקה המשרה הזאת מידם וישימנה על עבדי ״החרם״

שושלת בֵּית אוּמַיָּה ) ערבית: بنو أمية, בני אמיה; الأمويون , האמיים) הייתה שושלת הח'ליפים הראשונה של האימפריה המוסלמית אחרי תקופת ארבעת ה"ראשידון" ("ישרי הדרך": אבו בכר, עומר, עות'מאן ועלי). היא נקראת על שמו של אמיה בן עבד שמס, אחד מחשובי המנהיגים בעיר מכה לפני האסלאם. הח'ליפים לבית אומיה שלטו באימפריה המוסלמית מדמשק בין 661 עד 750, ולאחר מכן שלטו בספרד מ-756 ועד .1031[א.פ]

מוקדסי.

״בין ערי המחוז אין עיר יותר גדולה מירושלים, בתי ירושלים הם בתי אבן ולא תמצא בתים יותר יפים וחזקים׳ כשם שלא תמצא אנשים הגונים מיושבי ירושלים׳ ולא חיים נעימים מחייה׳ ולא רחובות מסחר נקיים מרחובותיה׳ ולא בית מסגד גדול מבית מסגדה׳ ולא מקומות קדושים רבים מאשר בה. הרבה אומנים בה ורופאים׳ אליה ישאף לב כל נבון׳ ואין לך יום שלא יהיה בה נכרי.

הנוצרים והיהודים ידם על העליונה בירושלים. יושבי העיר מרובים כי הרבה אנשים יבואו שמה ממזרח וממערב׳ נוצרים ויהודים, ומבצר בעיר׳ וחלק המבצר הוא על הר  וסביב שאר העיר חפירות ושמונה שערי ברזל לעיר. שערי ציון׳ שערי המדבר׳ שערי ההיכל׳ שערי באר ירמיהו׳ שער השלוח׳ שערי ירחו׳ שערי העמודים ושערי מגדל דוד. ובירושלים מים לרוב׳ וכה יאמר הפתגם-״החזן והמים־אדוני ירושלים.״ חזון יקר הוא למצא בירושלים בית׳ אשר לא יהיה בו בור אחד או אחדים.״

ז מוקדסי -גיאוגרף ערבי מושלמי׳ חי בחצי השני של המאה העשירית׳ נולד בירושלים ש׳ 946,

ומכאן שמו מוקדסי ע״ש העיר הקדושה. אחר בקורו במכה בשנת 965 התמסר לנסיעות ויכתב את
רשמיו על ספר  ההיסטוריונים מוצאים שתאורי מוקדסי הם אמתיים יותר מאלה של נוסעים מוחמדים
אחרים בני זמנו ולאחריו.

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה רשמי מסע ואגרות של תירים וראשוני המתישבים באה״ק.

-משה דוד גאון-כרך א

קסז. הָהּ לְאִשָּׁה

לאשת חיל. קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.

חריזה: אא בבבא גגגא וכר.

משקל: תשע הברות בטור (בדרך־כלל).

כתובת: קינה קוננתיה על אשה יראת ד׳ אשתו של שאר בשרי החכם השלם הדיין המצויין כהה״ר (=כבוד הרב הגדול רבי) יקותיאל בירדוגו נר״ו שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר. תמרור ׳שלמו לה״

סימן: אני דוד בן חסין חזק.

מקור:    א- סח ע״א; ק- צא ע״ב.

הָהּ לְאִשָּׁה פִּתְאוֹם בָּא עִתָּהּ / וַיְהִי בְּהַקְשׁוֹתָהּ בְּלִדְתָּהּ

אֵבֶל זֶה מְאֹד קָשֶׁה / כָּל יְמוֹתַי לֹא אֶנְשֶׁה

אֲסַחֶה בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה / לַסָּפוּד לְצָרָה וְלִבְכּוֹתָהּ

נִשְׁמַע בַּמָּרָה קוֹל מַר קוֹל נְהִי / צְעָקָה גְּדוֹלָה וַתֶּהִי 

5-אֶל נְדֹד יוֹנָה תַּמָּה אַחַת הִיא / לְאִמָּהּ בָּרָה לְיוֹלַדְתָּהּ

יֶחֱרַד לְבָבִי חֲרָדָה / אֶל אִשָּׁה נָאָה וַחֲסוּדָה

מֵאִישׁ נְעוּרֶיהָ נִפְרְדָה / וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה

דָּמוֹ לְרַפֹּאתָהּ וְלֹא נִרְפָּאתָה / וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה

לַשַּׁחַת קָרְאָה אָבִי אַתָּה / לָרִמָּה אִמָּהּ וַאֲחוֹתָהּ

10-יָקֹד אֵשׁ בִּלְבָבִי יוּקַד יִבְעָר / בְּשָׁמְעִי קוֹל בִּכְיַת הַנַּעַר

אֵל שְׂדֵי אִמּוֹ פִּיהוּ יִפְעַר / לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת אִתָּהּ

דּוֹדִים נוּדוּ וְסִפְדוּ עָלֶיהָ / וְזִכְרוּ כִּשְׁרוֹן מַעֲשֶׂיהָ

בְּאַקְרוֵּיי אַתְנוּיֵּ בְּנַהָא / זֶרַע קָדֵשׁ מַצַּבְתָּהּ

בִּמְקוֹם גִּלָּה שָׂשׂוֹן זוֹ מִילָה / קוֹל נְהִי קוֹלָן קִינָה וִילָלָה

15-צַלְמָוֶת חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה / נֶהֶפְכָה לְאֵבֶל שִׂמְחָתָהּ

נֶאֶסְפוּ בָּהּ כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת / מֵאַלִּיפוּת מְרֻבָּבוֹת

נֵרוֹת מִצְוָה מִבֵּיתָהּ לֹא כָּבוֹת / וּבְרָכָה מְצוּיָה בְּעִסָּתָהּ

חָסִין קָדוֹשׁ יְשַׁלֵּם פָּעֲלָה / וְיַפִּיל בִּנְעִימִים חֶבְלָהּ

וְגַם רֹב שָׁלוֹם יִלָּוֶה לָהּ / וְיָשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתָהּ

20-חָזָק צוּר אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא / קַבֵּל אוֹתָהּ מִזְבַּח כַּפָּרָה

וּבִצְרוֹר הַחַיִּים צְרוּרָה / תִּהְיֶה נַפְשָׁהּ רוּחָהּ וְנִשְׁמָתָהּ

1. 1. בא עתה: הגיע זמן פטירתה. ויהיה בהקשותה בלדתה: על-פי בר׳ לה, יז, בתיאור מות רחל כשילדה את בנימין. 2. לא אנשה: לא אשכח את המקרה המצער הזה. 3. אסחה… אמסה: ארטיב ואמלא בדמעותי, על-פי תה׳ ו, ז. ולבכותה: חידוד לשוני, על-פי בר׳ כג, ב ׳לספד לשרה ולבכותה׳. 4. נשמע קול במרה: על פי יר׳ לא, יד ׳קול ברמה נשמע׳. צעקה גדולה ותהי: שיעורו ׳ותהי צעקה גדולה׳ על-פי שמ׳ יב, ל. 5. אל נדוד: על התרחקותה והסתלקותה. יונה… ליולדתה: על-פי שה״ש י, ט. 6. יחרד… חרדה: על־פי בר׳ כז, לג. נאה וחסודה: על-פי כתובות יז ע״א, ושם בשבח הכלה. 7. ולא… לדעתה: על־פי בר׳ לח, כו. 8. לרפאתה ולא נרפאתה: על־פי יר׳ נא, ט. ויהי… מתה: מחמת לידתה, על־פי בר׳ לח, יח והשווה שורה 2. לשחת… ואחותה: על-פי איוב יז, יד. כשרון מעשיה: על-פי קה׳ ד, ד. 13. באקרויי אתנויי בנהא: בלימוד ובשינון לבניה, בדאגתה לכך שילמדו תורה, על פי ברכות יז ע״א. זרע קדש מצבתה: על-פי יש׳ ו, יג. וכאן עניינו שבניה משמשים לה כמצבת קודש. 14. במקום… ויללה: במקום השמחה וברית המילה לרך הנולד נשמעים קולות האבל על מות אמו. 15. נהפכה לאבל שמחתה: על דרך ׳שמחה לתוגה נהפכה׳ (מו״ק כה ע״ב). 16. מאליפות מרבבות: על-פי תה׳ קמד, יג, וכאן ביטוי לריבוי מדות טובות של הנפטרת. נרות… בעיסתה: כדרך שמתאר המדרש (בר״ר, ס, טז) את אוהל שרה ורבקה וציין בכך, כי הקפידה הנפטרת בשלוש המצוות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן (שבת לא ע״ב). 18. חסין: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ פט, ט. ישלם פעלה: על-פי רות ב, יב ותזכה לחלקה בגן עדן. ויפל בנעימים חבלה: יהיה לה חלק טוב ונעים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 19. רב… מנוחתה: על־פי תפילת האשכבה בנוסח הספרדים. 20. מזבח כפרה: קבל מותה כקרבן המכפר על כלל ישראל כמות הצדיקים, על-פי מ״ק כח ע״א; זהר אחרי מות דף נו, ע״ב. 21. ובצרור… נפשה: על-פי שמ״א, כה, כט. נפשה רוחה ונשמתה: על-פי החלוקה המשולשת של הנפש בספר הזוהר ח״א רה ע״ב.

קינות על חורבן ירושלים ובית מקדש.

היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו וזימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות. הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים "צום החמישי . מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצמם היום הזה. זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצויין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה" : משנכנס אב ממעיטין בשמחה " ( תענית ד, ו )

בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה ואוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים "בסוף המגרב".

ומכוח אהבתם אליה הם שומרים לה אמונים וגועים בבכיה וביום זכרון חורבנה. בעינים יורדות דמעה ובלב שבור ונדכה, אמרו כולם בשבועה "אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"

חורבן הבית ופיזור האומה הדוויה לארבע כנפות ארץ חברו יחדיו עם המעמד הלאומי הנחות בגולה וברוב סבלותיה והשפלותיה. יהיו החיים אשר יהיו, הנה כאשר נזכר היהודי בארצו, או אז אין שוםערך לשום הישג בעיניו.

והנה האבל של תשעה באב השא אופי מיוחד בגלות מרוקו, פחות או יותר לפי המקום. בערים הגדולות והמפותחות בצפון, היה זה יום קודר ובא לביטוי בדברי נכאים. אולם אבל זה, זכר לחורבן הנורא, היה שחור משחור אצל היהודים יושבי עיירות וכפרי המערב והדרום הרחוק.עובדת היותם קטנים ומבודדים, ובמקרים רבים מנותקים כמעט ניתוק מוחלט, הוסיפה מימד משפיל יותר ומדכא יותר לאבל ולמנהגים. במקומות אלה היה סגנון הבניה פשוט ביותר, איכות החיים ירודה עד כי לא היה כמעט שום הבדל בין מציאות זו לבין מציאות החיים בירושלים בזמן חורבנה.רוב הסמטאות היו צרות מאוד ורוחבן לא עלה על ארבעה מטרים ואף פחות. שני חמורים כי יעברו זה מכיוון צפון וזה מכיוון דרום, והרי לך תאונת דרכים של שני חמורים. החשמל ונפלאותיו לא הגיעו אפילו למשמע האוזן, והתנאים הקשים מנשוא והאופל בתוך הבתים הבנויים טיט וחומר וקש וקורות עצי התמר, יצרו בייחוד בליל תשעה באב וביומו תוגה כבדה.הזיהוי, מדעת או שלא מדעת, של ההוויה האישית הציבורית בהווה העכור, עם הסיוט הלאומי העכור המושרש מני דורות, התממשבילל ובמספד היוצאים מלבבות דואבים, כשהאבל של "קריה נאמנה" הוא מוחשי מאוד.ובכלל, הצרות הקודמות השתרבבו ונתחברו את הצרות הנוכחיות, ובצירופן היו לשרשרת של בכי. נתרבו הצומות לאורת השנה, וכל צום הריהו זכר לאסון שקרה לעם, ואף דברי העידוד שבפי הנביא לא הפחיתו כאבם."כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה, ז, א-ג, ח, ט)

בליל תשעה באב נמנעו הנשים מכל לבוש צבעוני ומכל תכשיט ועטו בלויים ושחורים. גם הגברים הסתפקו בלבוש טלוא, רגליהם יחפות והליכתם בקומה שפופה. בייסוריו הנוראים וברגשי צערו ומרירותו, התלונן הנביא ירמיהו על הגורל המר. ובתלונתו ובקינתו אמר : "כה אמר אדוני צבאות, התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה, ואל החכמות שלחו ותבואנה, ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים" (ירמיהו, ט, טז, יז)

ואמנם הנשים התגודדו קבוצות קבוצות וצווחו על חורבן ציון, ששמעו עליו מפי הגברים והילדים, שהם שלמדו על אודות הפורענות וההרס. לנשים לא נקבעו קינות ומספדים מראש, הללו חוברו בו במקום, על ידי חכמות שידעו לתאר ולחרוז חרוז נוגה.המקוננות צרחו ורקעו על הארץ, ושרטו בקצות אצבעותיהן את הלחיים שהלכו והאידימו עד זוב דם, אף נתלשו הבגדים ונמרט השיער. יתר הנשים שהקיפו אותן במעגל, נסחפו עד מהרה אל זעקות נהי השבר, הבכי בהנורא וההספד הלכו ונתעצמו וגברו ממש כדברי הנביא : "כי שמענה נשים דבר אדוני, ותקח אזניכם דבר פיהו, וחמדינה בנותיכם נהי, ואשה רעותה קינה" (ירמיהו, ט, יט).צער אובדן העצמאות והמרכז הרוחני המקודש ביותר, נשתרבב בצער הגלות וקשיי הזמן ותהפוכותיו. בין קינה למספד, שנאמרו בערבית, ישבו הנשים על הארץ ועטפו פניהן במטפחות ובצעיפים שחורים, ובכו בדמעות דם. כך ישבו זמן מה מהרהרות ודוממות, עד כי שוב הופרה הדממה בפתאומיות על ידי אחת הנשים המקוננות, אשר ברצותה ללבות את שלהבת אש הזעקה צרחה ואמרה : "וואה וואה אווילי מייא, ראה זזית וולמלוכייא" (אוי לי ואבוי לי פי מאה, רק שמן ונזיד המלוכייא).ופירוש הצעקה הזאת כי בימים אלה בזוכרנו שוב את ההרג והשחיטה, נותר לנו ויאה לנו לאכול רק פת לחם טבולה בשמן, ותבשיל עלוב של ירק המלוכייא. ירק זה היה נפוץ וזול, ואכלוהו על פי רוב דלת העם בקהילה, והוא סמל להסתפקות במועט לדלות ולעוני מרודה.

אשר לגברים, הללו הטיבו להבין את משמעותו הלאומית של יום תשעה באב, וידעו את תולדות החורבן. כולם עד האחרון שבהם הפסיקו עיסוק ומלאכה מבעוד יום, ונפשם נשתלבה מבחינה רגשית בעגמת האבל.

לא הייתה שום ארוחה מיוחדת לקראת יום הייסורים, והסעודה האחרונה כללה מרק עדשים דליל ומעט לחם שעורים. מנהג זה נפוץ היה ועודנו מקובל, נהגו לאכול ביצה שלוקה וטבולה במעט אפר כמנהג המתאבלים, וזכר לאפר השריפה בבית המקדש. לעת ערב סרו כולם את בית הכנסת כשבידיהם ספר התעניות ושאר קינות בכתב יד.

ולהבדיל מתשעה באב הרי יום הכיפורים – כולו יראה, טהורה וקדושה ולפיכך נקרא הצום הלבן, על שום הבגדים הלבנים שלבשו, ועל שום הנפש המתענה שבאו להלבינה מכל חטא.

בליל יום הכיפורים וכל אותו יום היו מתהלכים שחוחים ונפולי פנים. יחפים צעדו לבית הכנסת ולחלות פני בוראם. ואיני מזכיר את יום הכיפורים שלא היו לו כל שירים עממיים, אלא כדי להדגיש את הבדל ההרגשה בינו לבין תשעה באב.

דווקא בתשעה באב היה כל יהודי אומר בלבו : ומפני חטאינו גלינו מארצנו ואבדה עצמאותינו. ואילו בליל יום הכיפורים וביום השבתון היה היהודי עושה למען זיכוך נפשו על ידי מצוות ומעשים טובים וחזרה בתשובה, למען יתוקן הפרץ הזה, ונשוב לעבוד את בוראנו באהבה בבית המקדש, שנזכה לראות בבניינו עם כהן בעבודתו ולוי במעמדו.קהל היהודים פסעו בדומיה את בית הכנסת האפל, כדי לקרוא ולזכור שוב את הפורענות הלאומית הגדולה, ולבכות את השריפה אשר שרף אדוני. בבית הכנסת הוסרה הפרוכת מעל ארון ספרי התורה, ויש ובמקומות שונים תלו במקומה סדין שחור ומאובק. באי התפילה לא החליפו אמירת שלום ולא דיברו כלל, ועין לעין הביעה אומר.

אבל גם באזורי מרוקו המפותחים, בכפריהם ובעריהם, אשר בבתי תפילותיהם היו כסאות וספסלים, נהפכו המושבים האלה עליונים למטה, כל הבאים ישבו ארצה ושילבו רגל ברגל, כאשר היד תומכת את הראש השמוט השח בכובד אבלו.

מתפללים חרישית תפילת ערבית, ובסיומה כאשר עטה החושך את הסביבה, יושבין לארץ ואומרין : "למי אבכה וכף אכה, ובבכי אמרר והמון מעי אשנן". זו הקינה הראשונה הסוללת דרך רבה להמשך. לאורו הקלוש של נר בודד פותח החזן באמירת מגילת איכה. במגילה, העשויה כתב יד בקלף מגולל או חלק ספר דפוס, נאמרת בלי ברכה. החזן מאריך בקול רם ונוגה בקריאת המלה הראשונה "איכה" וממשיך להאריך בה עד כלות נשימתו, לאחר מכן ממשיך הוא בניגון עצוב מאוד, ברוב אנחות ובדמעות שוטפות, וקורא אותה עד תומה, כאשר המתפללים עוקבים אחריו בדממה ובקשב. בסיום מכבים את הנר, אות לכיבוי הקוממיות עתיקת היומין והשליח ציבור מכריז על מנין השנים, למן השנה בה קרס הבית תחתיו ועד לאותה שנה.

בסיום התפילה העגומה הזו, שנאמרו בה קינות שונות בתוכן ובנגינות, מתפזרים האנשים איש איש לביתו ולמשכבו על הארץ ללא מצע. בין היתר יש ששמים למראשותם במקום משכבם אבן, רגב אדמה ובצל אחד.

על פי אחד ההסברים מתוך רבים, לנוהג זה, מסמלת האבן את האבנים אשר השליכו הנוצרים על היהודים הגולים, ששירכו דרכם והם כבולים בשלשלאות ברזל, אל מחוץ לארצם ההרוסה, הרחק מחורבות מקדשם. רגב האדמה מסמל את התפוררות המבנה היקר, המפואר והקדוש, הבצל מסמל זליגת הדמעות על כל אלה, ועל העם שנתפרד כקליפות הבצל הזה, הנתלשות בזו אחר זו.

למחרת השכם בבוקר עוד גברה אווירת הנכאים, וחזיונות אלה חוזרים ומדגישים יתר עוגמת נפש ודאבון הלב וקדרות חיצונית. אחרי התפילה בלי טלית ותפילין, קוראים קינות במחרוזת ארוכה, שחוברו ברובן על ידי רבי יהודה הלוי. קוראים גם קינות שחיברון חכמים אחרים, וכן משל פשוטי העם מדורות ראשונים ואחרונים. לשונם לא חסרה כושר ביטוי, גם הספיקה לקינה מרה. נאמרו גם קינות בערבית מוגרבית והן מופיעות בשלמותן בחלק זה בספרנו.

חקרתי ודרשתי היטב כדי לגלות שמות מחבריהן, אולם לא מצאתי שום מסמך או עדות מובהקת, וכל מאמצי לא הניבו כל תוצאה. השפה היא ערבית מדוברת, וכך רשמתיה ותרגמתי על פיה. ענין קינות אלה הוא תיאור תלאות הגולים בחייהם המחפירים, והתוכן רובו ככולו שאוב ממקורות הנביא ירמיהו, מהמדרש ומהאגדה ועוד תיאורים אלגיים, ככל שהשיגה ידו של אותו מחבר עלום שם.

בין הקינות שלוש קינות מיוחדות והן: קינה על חנה ושבעת בניה, קינה על עשרה הרוגי מלכות, וקינה על איוב המיוסר מארץ עוץ. על אף אורכן מצאתי לנכון להביא ולתרגם גם אותן.

הקינות מחוברות בדרך הפרוזה ועוטות תוגה אבלה. הן מתארות בפרוטרוט את גיבוריהן, ומוסיפות כאב על הרס גאון תפארת המקדש שחולל ונחרב, הן מבכות את הזבול שהיה לסמל רוחני ולמשגב יוקרתי של קדושה, ואת עינויי הגולים שגלה כבודם כלפנים ופנה זיו הדרם.

שלוש הקינות האלה שחוברו, למיטב ידיעתי ועניות דעתי, על־ידי יהודים בהיות נושאיהן שאובים ממקורות עמנו וקורותיו, לשונן פשוטה ומחברן הצליח להכיל בהן מרובה. בסיומה של כל אחת מהקינות האלה, מובעת משאלת לב המחבר לגאולה שלמה ולביאת המשיח. כן מטיף היוצר מוסר לקוראים ולשומעים להאמין ולקוות לימים טובים יותר, מתוך דבקות באל הרחום ובדרכיו הישרות. עיקר אמירת קינות אלה, שאין להן נגיעה ישירה וממשית לחורבן, היא מציאת תכנים נוספים אשר הוסיפו עוד אמצעי ביטוי ליום תשעה באב. נושאן הטראגי מצא ביום זה נתיבות בלבבות גדושי התפילות והקינות. לא נותר זמן פנוי לשיחות חולין בטלות, שאין להן קשר ליום החורבן.

בסיום קריאת הקינות, מהן בעברית ומהן בערבית, הופרה דממת הקשב והכל שוב געו בבכי, ובלב נותרה הרגשת תוכחה קשה וייסורי מצפון.

פשוטי העם, אשר חיברו קינות אלה (בערבית), חיפשו ומצאו פורקן לעצמם ולהרגשות זולתם, למען הדגשת האבל ומועקות הגלות. כך עבר תשעה באב, לילו ויומו, והותיר את רישומו הקודר והמעיק נוכח חשכת התפוצה וחוסר המעמד הלאומי. יהדות מרוקו שמרה על יום זה ועל כל תכניו, ובעטיו ביקשו מעשי חסד ותשובה, למען יתרצה הקדוש־ברוך־הוא וישמיע פעמי המשיח במהרה, והוא יופיע וימלוך בעמו במשפט ובצדק, ויוליכנו במהרה קוממיות לארצנו, כמימים וכשנים קדמוניות, בתקוות עם ביום ענותו לאמור:

״למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים, השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם״ (איכה ה-כ, כא).

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-קינות על חורבן ירושלים ובית המקדש

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

ספר זה יוצא לאור במצוות ובהשתדלות האיש המופלא יוסף סעדיה מרציאנו הי״ו הקב״ה יתן לו הצלחה וברכה בבל מעשה ידיו בבריאות מעליא לאורך ימים ושנים טובות אכי״ר

מאת

אליהו רפאל בן לאדוני אבי הגאון הרב מאיר מרדכי מרציאנו הי״ו

ירושלים השלמה ת״ו

מבוא

מצוה גדולה קיים שאר בשרי החשוב והמעולה יוסף סעדיה מרציאנו הי״ו (בשיתוף יחידי סגולה מבני הקהילה) בראותו מצב בתי החיים של דבדו הולך ומדרדר פעל על מנת לעצור ההזנחה הנוראה.

פעולת ההצלה בללה: א) בניה מחדש של החומה מסביב לבתי החיים, ב) תיקון ושיפוץ המצבות ההרוסות, ג) סקר בללי של בתי החיים כולל רישום המצבות.

נקראתי ע״י בעל המצוה להגיע לדבדו בכדי א) להשגיח על מהלך העבודות באתר, ב) לתת תשובה לשאלות בענייני דת שיתעוררו במהלך עבודות השיפוץ (החומה ההולכת ונבנית לא תפגע בקברים, סגירת קברים פתוחים ל״ע, רישום מחדש של נוסח המצבות).

מן שמיא קא זכו לי להיות שותף למצוה חשובה זו. נסעתי לדבדו והשגחתי על הנעשה בבתי העלמין, קרוב לששה חדשים צמוד הייתי לביצוע התכנית שכללה גם שיפוץ בית כנסת הכהנים העתיק של דבדו הנקרא בית כנסת די אולאד צבאן, בית כנסת משפחת מרציאנו להרהאר, ובית כנסת משפחת מרציאנו בן עקו. שיפוץ בתי הכנסת בא ברגע הנכון, כי עוד זמן לא רב ושלושת בתי הכנסת האחרונים שעוד עמדו על תלם היו קורסים כפי שקרה לשאר בתי הכנסת.

באשר לבית עלמין העתיק ישנם מצבות קדומות מהתקופה הראשונה של יסוד הקהילה אשר דוגמתן קיימות בקהילות עתיקות כמו טיטוואן וכדומה והם מאבני מחצב, חצובות בהר הסמוך כפי שנהגו לעשות יהודי דבדו זה מאות בשנים, טבעיות ומונחות על הקבר וכאילו כאן נוצרו, ישנם מצבות מעובדות עם צורה של גוף אדם או ראש אדם בלבד ועוד סימנים נוספים ודוגמתן מצויות בבתי עלמין של טיטוואן, קסר אל קביר, סאלי, ראבאט ועוד, ובבית עלמין החדש ישנם גם מצבות מאבן שיש או עשויות מחול ומלט. בדורות הראשונים לא נהגו לכתוב מאומה על המצבה, ומנהג זה נמשך עד לראשית המאה העשרים — ובכל זאת פה ושם מצאנו רשום על מצבות בודדות שם פרטי של הנפטר, שם משפחתו ושנת פטירה, שבחי הנפטר מופיעות על המצבות מהמאה העשרים, וכן ידיעות נוספות המלמדות כי בשנה מסויימת נפטרו מספר רב של אנשים ממחלה מדבקת ב״מ. צפיפות הנקברים מורגשת בכל פינה ושעל בבית העלמין העתיק וכן בבית עלמין החדש, בל נשכח שהיתה תמותה גדולה של ילדים קטנים ב״מ ממחלות מדבקות ויש להניח, משום כך, שמספר גדול ורב של קברים שקעו באדמה ונראה שכל שטח בית עלמין העתיק גדוש קברים ומספר הבלתי נראים גבוה פי כמה מהקברים הנראים. נראה שבית עלמין העתיק מכיל למעלה מאלפיים קברים, אולי שלושת אלפים, אם לא למעלה מזה (לפי ההשערה גם בית עלמין החדש מכיל קרוב לאלף או אלף וחמש מאות קברים, מספר זה כולל גם קברי הילדים הקטנים ב״מ).

ההודאה לאל יתברך שזיכה אותנו במצוה יקרה זו, והסימן לכך ראינו בעובדה שאין אדם מאלה שעסקו בבניה ושיפוצים שנפגע תוך כדי מלאכתו או כתוצאה מכך. לי נאה ולי יאה להודות ולהלל לבורא עולם ששמרני בדרבים, תרתי משמע, בדרבים בהליכה מן הקודש אל החול ובחזרה, ובדרכים בתוך ארץ מרוקו, ברוך פודה ומציל, התהילה והתפארת לחי עולמים ב״ה וב״ש.

בתי העלמין

דורות רבים שאבו התרוממות רוח בימים בתקונם, עידוד ונחמה בתקופת משבר מזכרם הקדוש והזוהר של החסידים התמימים וישרי לב הטמונים בבתי עלמין בעיירה. גאוותם של בני הקהל היתה, בין השאר, על בעלי המופתים החסידים והצדיקים זיע״א שהובאו למנוחת עולמים בבתי העלמין.

שלושה בתי העלמין שימשו מקום קבורה לבני הקהילה לדורותיהם מיום הווסדה של הקהילה ועד יציאת אחרון בני הקהילה (מאיר מרציאנו די ישו וב״ב הם האחרונים לצאת מדברו ולעלות לארץ ישראל בקיץ תשנ״ה).

בית העלמין הראשון נמצא בקרבת הקדוש סידי יוסף, בין השכונות אלקצבא וקובויין, והיה בשימוש בין השנים 1680-1500 לערך; בית העלמין הנקרא״למערה לקדימא״ (בית עלמין הישן), או ״למערה תחתאנייא״ (בית עלמין התחתון) היה בשימוש בין השנים 1830-1680 לערך, השלישי נקרא ״למערה ג׳דידא״ (בית העלמין החדש) או ״למערה לפוקאנייא״ (בית העלמין העליון) היה בשימוש בין השנים 1980-1840 (שטח בית עלמין החדש מזכיר במדת מה בית העלמין שבהר הזתים בירושלים ת״ו).

מספר הכולל של מצבות בשני בתי עלמין הישן והחדש הוא קרוב לשלושת אלפים (בבית עלמין הישן נראה שיש מספר מצבות המתקרב לשלשת אלפים: הקברים, הלא נראים או שהמצבה שקעה או שלא הונחה כלל מלכתחילה, הוא גבוה יותר, אולי כפול ממספר הקברים הנראים לעין! ובבית עלמין החדש נראה שיש אלף קברים ומעלה, מספר הקברים השקועים באדמה גבוה הרבה ממספר הקברים הנראה לעין!) והיתכן שזה מספר הנפטרים מאז יום הווסדה של הקהילה? רבה של הקהילה בשנות תר״ע-תרפ״ה (1925-1910) הרב הדיין ר׳ שלמה הכהן צבאן ז״ל נתן תשובה לשאלה זו: … ויתחייב מזה שיש עוד בית עלמין ישנה אשר לא ידענו לה כי בית עלמין החדשה תחילתה בראש המאה השביעית (1840) והישנה יש בה קברות של המאה השישית (1840-1740) ומקצת מהמאה החמישית (1740-1640) נשארו מאות הקודמין עד המאה השלישית בהכרח יש

בית עלמין קדומה והיא נעלמת מאתנו והקול נשמע שהקברות שהם במקום הנקרא סידי יוסף שהמה יהודים (קונטרס יחס דובדו). מקום קבורה ראשון שהיה בשימוש הקהל הוא דבר מחוייב המציאות, מדוע? משום שבית עלמין הישן אין בשטחו מקום לקבורת נפטרים של תקופה המשתרעת משנת 1500 לערך (תקופת היווסדה של הקהילה) ועד לשנת 1840, קרוב לשלוש מאות וחמישים שנה!

והנה נודע לרב על קיומו של בית עלמין קדמון לשימוש בני הקהל בין השנים 1680-1500, הרב מצא סיוע המאשר קיומו של בית עלמין עתיק ״והקול נשמע שהקברות שהם במקום הנקרא סידי יוסף שהמה יהודים״. מקום מנוחת עולמים זה של האבות הראשונים זכיתי לראותו, המקום שמור להפליא, אין מקומי שיעיז לעבד ולגדל תבואה וכדומה בשטח זה הסמוך כאמור לקבר סידי יוסף, תושבי דברו רוחשים כבוד לשטח, ומאחד המקומיים שמעתי, משיח לפי תומו ״שטח זה היה פעם מקום קבורה יהודי״! יש בשטח בליטות, פה ושם, סימן של מקומות קבורה, ייתכן ובתקופה הקדומה לא נהגו להקים מצבה על כל קבר ומעטים היו הקברים שעליהם מונחת מצבה אולי משום כן לא נראים בשטח סימני קבורה ברורים! בית עלמין הקדום הזה, ירד מתודעת בני הקהילה ונשכח לאחר היעדרות ארוכה, של רוב יהודי דבדו שנטשו העיירה בין השנים 1680-1590 לערך.

בני הקהילה יצאו מדבדו כאמור בין השנים 1600-1590, לסיבה שעד היום לא עלה בידנו לדעת מהותה, המקור היחידי ללמדנו על כך הוא המכתב, מאת רבה של דבדו הרב יוסף בן שמעון הכהן סקלי ז״ל לרבה של העיר פאס הרב יעקב אבן צור ז״ל, ובמכתב, סתם הרב ולא פירש הסיבה ליציאתם של רוב היהודים; נחום סלושץ מומחה לקורות יהודי צפון אפריקה כתב שמצב בטחוני מסוכן גרם ליהודי דבדו להמלט מן המקום (יש בידנו עדויות לכך שחלק מבני הקהילה, והוא מיעוט, נשאר בכל זאת בדברו), פקודה מהשליט בשנת 1690 דרשה מיהודי דבדו המתגוררים בכפר דאר משעאל לחזור לדבדו, שובם של יהודי דבדו לעיר בית קברות האבות הכה גלים והידיעה הגיעה לקהילות רחוקות, ובעקבות יהודים החוזרים לביתם, באו משפחות חדשות להתיישב במקום. עדנה היתה לקהילת דבדו: בתים חדשים נבנו, בתים ישנים שופצו, נפתחו בתי כנסיות חדשים.

בית העלמין הקדמון, הממוקם במרחק ניכר מהשכונה נסגר. ראשי הקהל כבשו שטח קרוב, סמוך לבתים הראשונים של המללאח, והוא שטח הררי, סלעי, מעט תלול, ובחלקו התחתון, הקרוב לשכונה החלו לקבור ראשוני הנפטרים בתקופה החדשה של חיי הקהילה. על אחת המצבות הקדומות בחלק זה של בית העלמין רשום: ״שנת תפ״ד נלב״ע החכם רבי יוסף בן שמעון הכהן״, (שנת תפ״ד היא שנת 1724 למניינם). נחום סלושץ, שביקר בדבדו בראשית המאה העשרים, מצא מצבה ובה רשום שנת קבורה 1692!

בית עלמין הנקרא ״למערה תחתאנייא״ הנז״ל נראה מרחוק במו שטח זרוע אבנים המונחים כאן מימי בראשית, אך, האבנים האלה הנראים כל בך במקומם הטבעי, הם בעצם מצבות!

אנשי חברה קדישא נהגו לטפס לשטח הררי מכוסה אבנים גדולות וכבדות מאד, שקועות בקרקע, ובשטח ההוא סמוך לשכונת אלקצבא, עמלו קשות, ימים ולילות, לחצוב, ולחתוך אבנים שישמשו כמצבה. ששה עד עשרה אנשים, עוסקים במלאכת קודש, גמילות חסדים של אמת, ללא שכר או תמורה, לשם שמים, מה אני בחנם אף אתם בחנם, גררו וגלגלו האבן, בעמל רב מהשטח העליון שם נחצבה עד לבית העלמין. חציבת האבנים (״אבני מחצב״, מ״ב, י״ב, י״ג) היתה החלק המפרך ביותר בעבודה הקשה של אנשי חברה קדישא בדברו. סתימת הקבר ואטימתו היתה באמצעות לוחות אבן הנקראים ״אלחד״ שנחצבו בהר והם מחומר עשוי שכבות שכבות דקות, והן נחצבות בנקל, הנק׳ לוחות צפחה (וזה מקור שם השכונה הידועה בפי כל צפאח).

מדת המצבות נעה בין מטר וחצי לשנים וחצי או יותר! המצבות ברובן מקוריות, לא נגעה בהן יד מלבד מלאכת החציבה, אך ישנן מצבות אחדות, עליהן חרת איש חברה קדישא, ראש אדם, או ראש וגוף, או צורת גוף אדם, ונמצאות שתי מצבות מעובדות, מעוטרות מעשה ידי אומן (בבתי עלמין של קהילות טיטוואן, סאלי, קצר אלקביר, ועוד, ישנן מצבות בעלות עיטורים וצורות בעלות אופי אומנותי גבוה). עיטור המצבה ועיבודה שימש לדברי איש חברה קדישא, אמצעי לזיהוי קבר של אדם אמיד.

אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

5. 5. מרוקו ויהודיה

ב־1947 מנו יהודי מרוקו כ־ 230.000נפש. כ־85% מהם גרו בערים הגדולות והבינוניות וכ־15% מהם היו מפוזרים ברחבי מרוקו, בעיקר בכפרי הדרום ובהרי האטלס. היהודים היוו מרכיב חשוב, לעתים מרכזי, בחייה הכלכליים של מרוקו. בין השנים 1951-1930 הייתה הגירה מתמדת של יהודים מאזורי הכפר לערי הפנים ולערי החוף, בעיקר לכיוון קזבלנקה. ב־1951 ריכזה קזבלנקה כ־47.1% מכלל יהודי מרוקו(ב־1931 חיו בה 23.3% בלבד מכלל האוכלוסייה). רוב המהגרים נמנו עם השכבות העניות. הם חיפשו פתרון למצוקתם הכלכלית ולחוסר ביטחונם. נהירתם לערים הגדולות גרמה לצפיפות, מן הקשות ביותר, בשכונות של המלאה. תנאי המגורים הירודים, המצב הכלכלי הקשה וחוסר תנאים פיזיים־תברואתיים מינימליים גרמו לעוני ולמחלות זיהומיות, ורוב הילדים של השכבות הסוציאליות העניות הסתובבו ברחובות ולא למדו בשום מסגרת חינוכית.

מרוקו זכתה בעצמאות במרץ 1956. עד סוף שנה זו עלו ממנה לישראל כ־110.000 יהודים. בין 1957 לאביב 1964 (סוף ״מבצע יכין״), עלו לארץ עוד כ־110.000 יהודים. במקביל, היגר חלק קטן מיהודי מרוקו לצרפת, לקנדה, לספרד ולארצות הברית. ב־1964 נותרו במרוקו כ־50,000 יהודים בלבד. תהליכי העלייה וההגירה השפיעו על כל הקהילה ועל מערכות החינוך בה.

רוב יהודי הכפרים מהרי האטלס ומן הדרום עלו לישראל, והנשארים התרכזו בעיקר בקזבלנקה. מיעוטם התגוררו בקהילות הגדולות לשעבר: פאס, מראקש, רבאט, ומכנאס.

בשנים 1952-1951 רק 14,864 ילדים בגילאי 19-10, מתוך סך הכל של 43,360 ילדים בגיל זה, למדו במערכת לימודית מסודרת. רובם למדו בבתי הספר של אליאנס, ולא מעט למדו במסגרות של ״חדרים״ למיניהם, בתנאים לא תנאים וברמה לימודית נמוכה. הלומדים בגילאי 14-10 היוו 50.16% מכלל הילדים בגילאים אלו. הלומדים בגילאי 19-15 מנו בסך הכל 2664 תלמידים שהיוו רק כ־14% מכלל הנערים בגילאים אלו. מתוך שכבה זו גויסו רוב מדריכי תנועות הנוער.

מעמדם החוקי של היהודים לא השתנה עקרונית עם הפרוטקטורט הצרפתי והם נשארו, מבחינת המח׳זן (המנהל המרוקאי), במעמד של נתיני המלך ותחת חסותו. מבחינה השלטון הצרפתי הם היוו חלק מן האוכלוסייה המקומית המרוקאית (.(indigenes השלטון הצרפתי מינה ״ממונה״ מטעמו כדי להבטיח שליטה ופיקוח על המוסדות והארגונים הקהילתיים היהודיים – inspecteur des institution Israelites

תפקידיו וסמכויותיו של הממונה הוגדרו על־ידי השלטונות כתפקיד משולש:

1-מפקח — Controleur.

2-שופט המגשר בין הארגונים – Arbitre.

3-ממליץ בפני השלטונות – Intercesseur

הוא היה ממונה בתחומים רבים:

בתחום הקהילתי והתרבותי – על 53 ועדי קהילות.

בתחום הדתי־רבני – על 27 רבנים ראשיים ועל שלוש מאות בתי כנסת.

בתחום המשפטי־יורידי – על 3 בתי דין עליונים ברבאט ובטנג׳יר, על 11 בתי דין רבניים ועל 13 רבנים ממונים.

בתחום החברתי – על 150 חברות צדקה למבוגרים, על 50 חברות צדקה לילדים.

כן היה הממונה יו״ר הסנטוריום של בן־אחמד.

בתחום הפוליטי – העניק ייעוץ בנוגע לקשר עם הארגונים היהודיים הבין־לאומיים והחיצוניים. הוא פיקח על התנועות והארגונים הציוניים, שימש יו״ר בישיבות הכלליות של הרבנים ושל ראשי הקהילות.

בתחום האדמיניסטרטיווי – הגיש הערות והמלצות למנהל הצרפתי בכל הנושאים הנוגעים לציבור היהודי, ובעת מלחמה שימש ״צנזור״ ביחס לדברים הנכתבים בעברית.

במסגרת הגדרה רחבה זו פעל מוריס בוטבול(,(Botbol Maurice שמונה לתפקיד הממונה על המוסדות היהודיים במרוקו בשנת.1943 הוא היה בעל אישיות סמכותית וזכה לגיבוי של רוב הגורמים. כפקיד צרפתי, הוא היה נאמן למדיניות ה״רזידנס״ (Residence היה המנהל הצרפתי במרוקו) ומילא בקפדנות את תפקידי הפיקוח שהוטלו עליו. עם זאת, הוא דחף את הרבנים הראשיים, ר׳ יהושע ברדוגו ור׳ שאול אבן־דנן, שגילו סמכות רבנית ופתיחות ורגישות קהילתית, לחדש ולפרש את ההלכה כך שתענה על צורכי הציבור בהתאמה לתהליכי המודרניזציה. הוא גם תרם את חלקו להקמת המוסד המתאם של הקהילות היהודיות (Le Conseil des Communautes) לאחר שתקנה שלטונית (״דהיר״) מ־1945 לרה־ארגון הקהילות, התירה תיאום ארצי של כל ועדי הקהילות וקיום אסיפות ארציות אחת לשנה. מוסד זה התחזק ופעל מתוך נאמנות למלך ולשלטון הצרפתי. הוא היה ליהדות מרוקו מוסד חשוב, מרכזי ורב ערך.

בוטבול, לפי המלצותיו לממשל, ניסה לאפשר קיום דיסקרטי של פעילות ציונית תוך שמירה שלא תעורר את התנגדות התושבים המוסלמים, אבל התנגד חריפות לפעילותם של גופים ציוניים ״זרים״(קרי, תנועות הנוער החלוציות) שהרבנים ראו בהם ארגונים אנטי־דתיים, אתאיסטיים וקומוניסטיים.

בני הנוער והצעירים היהודים במרוקו נחשפו לשפה ולתרבות הצרפתית באמצעות רשת ענפה של בתי ספר ״אליאנס״. יהודי מרוקו, בעיקר בוגרי בתי הספר של ״אליאנס״, קיוו שעם ״רכישת״ התרבות הזאת הם יזכו לאזרחות צרפתית (כמו יהודי אלג׳יריה). מרה הייתה אכזבתם כאשר התברר שאין לשלטון הצרפתי כוונה להעניק להם אזרחות צרפתית. הם נפגעו אף יותר עם אימוץ החוקים האנטישמיים של ממשלת וישי(בראשות פטן) במלחמת העולם השנייה, על ידי השלטון הצרפתי במרוקו. לעומת זאת, התחזקה הערכתם למלך מוחמר החמישי, שבעת צרה, על פי תחושתם, הגן על ״נתיניו״ היהודים ובלם, למרות חולשתו השלטונית, את המגמות ה״ווישיסטיות״. מציאות זו הביאה חלק מן היהודים לשקול מחדש את יחסם לחברה הסובבת אותם.

בשנת 1945 הוקמה, כאמור, מועצת הקהילות היהודיות, שהיתה גוף על־קהילתי שפעל לראשונה במרוקו. מנקודה הראות של השלטון הצרפתי מהלך כזה היה אמור לאפשר יותר שליטה והשפעה על חיי הקהילות היהודיות. אבל מוסד זה תרם לגיבוש התודעה היהודית הכלל־קהילתית, שהייתה חסרה עד אז בשל אופייה ובשל הפיזור של יהדות מרוקו, ללא קשר ארגוני על־קהילתי. בד בבד עם גיבוש התודעה הלאומית המרוקאית התחזקו התנועה הציונית במרוקו והמגמות הציוניות שפעלו בקרב הקהילה היהודית. כמו כן, חלק מבני הנוער מצאו את דרכם לתנועה הקומוניסטית המרוקאית.

לקראת השתתפותה של משלחת יהודים ממרוקו בוועידה של הקונגרס היהודי העולמי שזומנה עם תום המלחמה ושהתקיימה בנובמבר 1944 באטלנטיק סיטי נעשו הכנות יסודיות והתקיימו דיונים לניסוח העמדות שיעלו הנציגים.

בבחירות שנערכו לחברי המשלחת נבחרו:

שמואל דניאל לוי( (S.D. Levy – ציוני מובהק שכיהן כיו״ר הקק״ל, יליד תטואן, בעל אזרחות אנגלית.

פרוספר כהן – יליד מכנאס, מנהל בית הספר ״אליאנס״ של העיר מזגאן וחבר הנהלת הפדרציה הציונית של מרוקו.

מנחם מרציאנו – נשיא קהילת סאפי.

נוספו להם שני נציגים שהתגוררו בניו־יורק: חיים טולדנו – עיתונאי ואיש עסקים מטנג׳יר, וג׳אק פינטו – סוחר ובעל נכסים, לשעבר קונסול כבוד של יפן בטנג׳יר.

הוכנו חמישה נושאים לדיון, כולל בקשות ותביעות.

ש״ד לוי, שעמד בראש המשלחת, הסביר לבאי הוועידה שיהודי מרוקו שמחו על בואם של הצרפתים למרוקו, אך למרות אהבתם לצרפת ואופיים הנוטה לתרבות האירופאית, הם נתקלו במדיניות שנקט המנהל הצרפתי, שהוגדרה כ-Politique Indigene (מדיניות הילידים שנקבעה עוד בתקופת המושל הראשון, ליאוטה) וקבעה ש״אין הממשל יכול להעניק ליהודים מה שאין ברצונו להעניק לתושבים הערבים של מרוקו״. היהודים, כנתיני המלך היו נתונים למרותו של המח׳זן ומבחינת הצרפתים מעמדם היה שווה ערך למעמד האוכלוסייה הערבית המקומית.

תביעות המשלחת התייחסו לבעיות בחמישה תחומים:

1-מערכת החינוך. נקבע שיש צורך מיידי לבנות בתי־ספר כדי לאפשר קליטה של יותר ילדים המתדפקים על דלתות בתי הספר של רשת ״אליאנס״. רק ארבעת אלפים עד ארבעת אלפים וחמש מאות ילדים היו משולבים בחינוך יסודי, לעומת כארבעת אלפים ילדים שלא היתה להם מסגרת לימודית ועוד כארבעת אלפים היו מרוכזים ב״חדרים״ למיניהם, בתנאים היגייניים שאין הדעת סובלת אותם ושמן הראוי לתבוע את סגירתם.

2-הדיור הציבורי. תוארו תנאי המגורים במלאה, בעיקר בקזבלנקה ובמראקש, אך גם בפאס ובערים נוספות. היהודים חיו בצפיפות בלתי נסבלת ובמצוקה חברתית וכלכלית קשות מנשוא, והועלתה הדרישה להקצות שטחים לאזורי מגורים ציבוריים לאוכלוסייה זו, דרישות שעד אז לא נענו.

3-המעמד המשפטי. הועלתה דרישה חד־משמעית להוציא את יהודי מרוקו ממסגרת השלטון שפעל בשרירות לב של הפחות והקאדים, ונהג באפליה כלפיהם ולהעבירם לסמכות בית המשפט הצרפתי. כמו כן, הועלתה בקשה לשתף יהודים במוסדות הממשל.

4-עידוד עבודה חקלאית. הדו״ח העלה על נס את ה״הכשרה״ שהכינה יהודים שביקשו לעלות לישראל. צעירים במרוקו היו מוכנים ויכולים לנהל משק חקלאי. מרוקו היא ארץ חקלאית ומן הראוי היה לעודד זאת הן על ידי הקמת עוד בהי ספר חקלאיים והן על ידי מתן אפשרות לצעירים אלה להקים משקים חקלאיים משלהם עם תום הכשרתם החקלאית.

5-בריאות ובעיות החברה. הועלתה פנייה להפעיל גופים וולונטריים לפתרון הבעיות הקשות בתחומי הבריאות והמצוקה החברהית־כלכלית, כולל הקמת מרפאות, בתי־ילדים, מוסדות לילדים יתומים ומוסדות למניעת מחלת השחפת.

בנוסף עלתה הדרישה להתיר פעילות ציונית באופן חוקי במרוקו וכן עיתונות ציונית, מגביות לקק״ל, לימוד השפה העברית וזכות לעלייה לארץ ישראל.

בשובם מארצות הברית התקבלו שלושת הנציגים של יהדות מרוקו בהתלהבות רבה.

הם קיימו אסיפות ציבוריות בקזבלנקה ובערים הגדולות ובהן דיווחו על שליחותם. הם סיפרו לצעירים הרבים והנלהבים שבאו לשמוע אותם על התעניינותה של יהדות ארצות הברית ביהודי מרוקו, על התמיכה הרחבה בדרישות של יהודי מרוקו, כולל הדרישות הציוניות, וחיזקו בדבריהם את שאיפתם של צעירי מרוקו לשינויים ריאליים שיקדמו את מעמדם החברתי.

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא–מרוקו ויהודיה

עמוד 34

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

המשך מפוסט קודם…..

הם יושבים על סלעים ורגבי עפר בהפסקות הדרך ומפטפטים. ההתרגשות ניכרת על פניהם. זו הצופה אירועים חשובים והרי סכנות. שפת הדיבור השלטת היא יידיש. החייל הביישן ויפה התואר, מהעיר פס, העונה לשם יעקב ממן, מסב עם חבריו שלמה-סלומון, לימים יצחקי, מהעיר מקנס הסמוכה, ופרוספר אוחיון, לימים אשר, מקזבלנקה, ועם שייקה וידבסקי מקרקוב. המרוקאים מדברים ביניהם בשפה הצרפתית. יעקב, בעל התפיסה המהירה לקליטת שפות, שלמד יידיש בקפריסין, מדבר עם שייקה בשפתו זו. כך הוא מרגיש ביתר שאת את שותפות הגורל. למרות שלא עבר את השואה, חש יעקב עמוק בתוכו את הצער על אסון בלתי נתפס של חלק גדול מעמו. הוא ממשיך לספוג משייקה, כפי שעשה עוד מימי שהותם בקפריסין, עוד ועוד סיפורי זוועה, של אובדן כבד מנשוא. ואז מגיעה ההזדהות המלאה, זו שאינה יכולה להיות שלמה אלא עם דו-שיח בשפת היידיש.

״מגיעים עד לדרך לירושלים ולא יכולים להתקרב אליה״ רוטן יעקב בנימה של תסכול.

״כמו משה שהגיע עד הר נבו ומשם ראה את הארץ ולא נכנס אליה״ מגיב סלומון, שעוד מבית הספר במקנס היה ידען בתנ״ך. יעקב מתרגם לשייקה ביידיש את השיח הצרפתי.

״דווקא בשביל זה הביאו אותנו לכאן, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים״ מעיר שייקה. אומר ליעקב ביידיש שהוא מעדיף לחיות עם הערבים מאשר עם הגרמנים. יעקב מתרגם לסלומון ולפרוספר.

״מה לעשות, עכשיו הם האויבים שלנו, למרות שהם בני דודנו״ אומר פרוספר. שייקה מחכך בסנטרו במחווה ספקני.

״כן. אבל המלחמה תיגמר מתי שהוא ואנחנו נצטרך לחיות איתם בשלום״ מעיר שייקה. הפעם סולומון הוא זה שמפליט אנחה של ספקנות.

״האם אני שומע יידיש?״ נשמע קול מאחוריהם. נער ג׳ינג׳י מנומש וחייכני, עם פני תינוק, מתקרב אליהם. מסתכל על שייקה.

״הו, הנה יצחק רוטשטיין הג׳ינג׳י״ קורא יעקב.

״ווס מאכסט דו?״ מה שלומך, זורק רוטשטיין לחברה בלשון יחיד.

שייקה מביט בו ומחייך.

״אם אתה שואל לשלומנו אז צריך לומר ׳וואס מאכט איר׳״ מעיר לו שייקה. רוטשטיין מסמיק. שייקה מזכיר לו את המפגש הראשון שלו עם החברה בכפר הרא״ה, שם פטפט איתו שייקה ביידיש. רוטשטיין מהנהן ומסיט למצחו את כובע הסירה הפלמחניקי. עיניו הבהירות בוהקות במין ברק של שמחה וגילוי. יעקב זורק לו כמה משפטים ביידיש ומוסיף: ״מיר זענען אלע געזונט״, שלומנו טוב. רוטשטיין חוכך כפיו, מאדים כמו גזר ומתקפל מצחוק.

״תראו את השוורץ הזה, היידיש שלו משתפרת פלאים״ נלהב רוטשטיין.

״בינתיים היידיש שלו יותר טובה משלך״ מחמיא שייקה ליעקב חברו. רוטשטיין נד בראשו, הוא הלא יליד הארץ שאת מעט היידיש שלו למד מהוריו. הוא מסיר את הכובע מראשו וחובט בו בירכו במין מחווה של פליאה והסכמה. אחר כן הוא מתיישב לידם.

כולם משתתקים לפתע. נענים לקריאה.

״חבריה, תקשיבו״. קולה של אישה תמיד מסב את תשומת לבם המיוחדת של גברים. גילה, מתוך מגמה ציונית ורצון לנטיעת אהבת הארץ בלבם, מתחילה להסביר דברים על שער הגיא ומקורותיו התנכיים. היא דוגלת בגישה שצריך להכיר את הארץ ואת שורשי העם היהודי שישב ויושב בה. זאת כדי להילחם עליה מתוך אהבה והכרה, ועל בסיס רעיון וזיקה היסטורית. היא מציינת ששער הגיא מכונה גם ׳שער האימה׳ או ׳שער הגיהינום׳, בגלל האבידות הכבדות שספגו השיירות בדרך לירושלים. אומרת שלמוות כינויים רבים. לא, היא מבהירה, אין לה כוונה לייאש אותם, לרפות את ידיהם. היא פשוט מציגה בעיה שיש לפתור אותה. יעקב מעיר שבשבילו זה יהיה השער לגן העדן, משום שהוא מוביל לירושלים. גילה מחייכת והחברים צוחקים. גילה מציינת שהשיר ׳באב אל-ואד׳ הוקדש ללוחמי שער-הגיא וכי הגדודים האלה, אותם היא מובילה, יכולים גם כן להיכלל בהגדרה זו של לוחמים, למרות שמרביתם עדיין לא ירו ירייה בודדה אחת לעבר האויב.

״אני לא אוהב להשוויץ אבל כבר סיפרתי לך שיריתי הרבה, כשעבדתי אצל האמריקאים במחנה שלהם בעיר רבט״ לוחש יעקב לסלומון.

״ז׳אקי״ פונה סלומון ליעקב בכינויו הצרפתי, כשהוא מטלטל את ראשו במחווה של

התרפקות על זיכרונות ילדות ״אתה יודע מה אני אוהב אצלך?…״ ״מה אתה לא אוהב אצלי?״ מגיב יעקב במהופך ומחייך.

״לא, קשה לי למצוא משהו שאני לא אוהב אצלך״ נוהה סלומון אחריו, אבל מה שאני כן אוהב אצלך זו הענווה, האופי הרגוע שלך, והכי הכי זו האהבה שלך לחיים, ליופי בכול, באישה, בטבע, באדם ובנפשו של האדם..״.

״אתה מתפלסף ומגזים, חברי היקר, עם הדברים היפים שלך״ נבוך יעקב. סלומון מחייך בסיפוק כאומר: לפי התגובה שלך אני יודע שאני צודק.

ב.

המנוחה הקצרה מגיעה לסיומה. הצועדים קמים וממשיכים עד למשאבות התחתונות שהזרימו את המים למשאבות העליונות שליד קיבוץ שורש, מקום מושבו של כפר הפורעים הערבי ׳סריס׳. משם דחפו המשאבות הלאה את המים לירושלים. המשאבות שהקימו הבריטים בשנת 1936 היו נתונות לחבלות מצד ערביי הסביבה ולכן הוצבה בזמנו על גג בניין המשאבות עמדת שמירה בריטית. לא מזמן עברה העמדה לידי יחידות הפלמ״ח ואף הם לא החזיקו בה ממושכות. חלק מפלוגות חטיבת הראל ממתינות שם למשאיות שיסיעו אותם הלאה לקריית ענבים. החברה של גילה נכנסים לתוך הבניין ומשוטטים בין המשאבות המושבתות. בוחנים את הכתלים. קוראים את הכתוביות באנגלית, שהותירו החיילים הבריטים על הקירות. מישהו מהכותבים מבטא את געגועיו העזים לביתו. אחר כותב מילים לאהובתו. החבר׳ה עולים לגג ובוחנים את נופי גבעות שער הגיא. הסקרנים שבהם נכנסים למבנה העמדה המלבני שעל הגג ומשקיפים מבעד לאשנבים ולחרכי הירי המקיפים אותו. לאחר שהם יורדים למטה נושא רוטשטיין את עיניו לכרכוב הבניין ומבחין שם ברישום גרפיטי, שנכתב באבן זפת. הוא מזהה את שמו של אחד מלוחמי חטיבת הראל שליווה שיירות לירושלים. בשולי הקיר, סמוך לגג, נרשם: ״ברוך ג׳מילי, פ״ת פלמ״ח 1948״. הוא מסב את תשומת לבו של יעקב ממן לרישום. יעקב חושב על הצורך הזה של הנצחה על קירות. מביט בכיתוב ובוחן את תגובתם של סלומון ופרוספר שמגביהים מבט לשם ומחייכים.

״מה הוא מלכלך את הקירות״ מוחה סלומון בנימה מבודחת.

״למה לא, זה דווקא יפה. אולי הוא יחטוף איזה כדור במהלך הקרבות? אז לפחות שיזכרו אותו ככה״ אומר פרוספר. יעקב מהנהן.

״אני מסכים עם פרוספר״ אומר יעקב ״אני חושב שהכיתוב הזה הוא כמו זיכרון והנצחה. למשל כול החיילים האלה שמקום קבורתם לא ידוע, כמו ששמעתי מהסיפורים של המפקדים כאן. אם הם היו רושמים את שמם על הקיר, אז לפחות זה היה בשבילם כמו מצבה וזיכרון ולא כחללים ששוכבים מתחת למצבה ריקה, ללא שם וזיהוי. אלמונים שמקום קבורתם לא נודע ואף אחד לא יכול לבכות על קברם ולהניח שם זרי פרחים. תחשבו על זה״

״כמה שאתה רומנטי, יעקב״, מקניט רוטשטיין והנמשים שלו נדלקים כמו נורות נוצצות. סלומון מהנהן. שייקה שותק וחושב על כול קדושי השואה שלא זכו לא למצבה ולא לכיתוב. ששמם נחקק בשמיים בטבעות של עשן.

המסע הרגלי המתיש אמור להסתיים בקיבוץ קריית ענבים. שם הם מיועדים לשבת זמנית כחיל מצב, המיועד כתגבורת ליחידות פורצי הדרך לירושלים. במהלך כול המסע הרגלי נושא יעקב מבטים לעצי האורן הכהים שקרני ירח מנקדים מטבעות של כסף בקצות עלי המחט שלהם. הוא מלקט בעיניו רסיסי אור כלואים, המבצבצים מבין חופות הצמרות. מהרהר בימי עננה של מלחמה. הוא נוגע בסלעים ונושם את האוויר הצח והצונן של הרי ירושלים. הוא נזכר בקייטנות של ימי ילדותו ונעוריו המוקדמים. מבית הספר ׳אליאנס׳ בעיר פס היו לוקחים אותם לעיירת הנופש היפהפייה ׳איפרן. זו המוקפת ביערות אשוח וארזים, נושמת אוויר הרים, טובלת בירוק עד ואפופה באווירה שוויצרית. הוא בוחן עכשיו את מכנסיו הקצרים, את הנעליים הצבאיות וחולצת החאקי, המזכירים לו את מדי הצופים של אז. תוחב את אצבעותיו לתוך החגורה האמריקאית שלו ואומר לשייקה, שבסיום המלחמה הוא יחרוש רגלי את הארץ^, לאורכה ולרוחבה, עם תרמיל אלפיני על הגב. ינשום אוויר של בריאות, כמו זה של הרי ירושלים, ישרוק שירי ארץ ישראל וירגיש שהוא מרחף. שייקה אומר שהוא מצטרף. יעקב מגלה לו שהוא באמת צריך חבר למסע. הם תוקעים כף. שפת היידיש המשותפת להם יוצרת ביניהם מעין ברית אחים, כמו חולקים סוד אישי משותף.

הם מגיעים. יעקב היה רוצה שהדרך תתמשך לה עד אין סוף. יש בזה איזו תחושה של שחרור מתגבר. משהו מן החלום שאינו נגמר. אבל עכשיו הם כאן בקיבוץ^, קריית ענבים. פלנטה אחרת, ביתה של חטיבת הראל ובסיס הקבע שלה. בה ממוקמים חייליה, בקצה הדרומי של הקיבוץ, בתוך מבנה אחד והרבה אוהלים. נכון לעכשיו יושבים שם שני גדודים. כאן פוגשת גילה כמה מחבריה בפלמ״ח. ביניהם הרבה מאלה שהכירה בתור ׳צנחנים׳, שהוא הכינוי לטירונים של הפלמ״ח, ועתה הם כבר לוחמים מנוסים. התגבורת של גילה מגיעה במועדה. זאת לאור מצב של דלדול בכוח האדם של החטיבה לאחר קורבנות רבים. ימי האימונים הראשונים לא נמשכים זמן רב ואנשיה של גילה משובצים במחזור הכללי של הגדוד. הם מגיעים לפנות בוקר הישר לחדר האוכל. שם מכבדים אותם בתה ובעוגיות. מההרים ברקע נשמעים הדים עזים של התפוצצויות פגזים.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

4.3 שירי המלחמה

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

א-״למה רבו לוחמי? למה רבו זועמי? // האם לא כדאי הוא לי לחיות שלו בגבולי?״ – בפיוט זה, שנכתב כנראה בתקופת ההמתנה, המשורר מלין על השנאה התהומית שרוחשים הערבים לישראל, בדומה לשירי תלונה של שירת הגלות והגאולה.

ב-״שוכן עליה, הבט משמיך; // פדה ברחמיך שה דחויה״ – שיר דו־לשוני, חלקו הראשון בעברית והשני בערבית יהודית, נכתב גם הוא בתקופה זו. המשורר מתאר כך את סיבות החרדה: ״עלי צבאו צבאות ערב וחרבם שלפו מנדנה. // נועצו ויאמרו, לא יראה יה״.

ג-״עין ראתה ותעידך, רב להושיע לבדך. // אנא, אל, עז ידך קום נא להראות את עבדך״ – עתירה להצלה מן האויבים המכתרים את ישראל ועומדים מוכנים לקרב.

ד-״איך היתה ונהיתה, כי רפתה ונלאתה? // יד קשתה על כל עלתה״ – בפיוט זה, כמו בכל יתר השירים שהקדיש לניצחון במלחמה, המשורר מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב שבאו להשמיד את ישראל ולבסוף הובסו וברחו על נפשם, ובא חשבון עם מנהיגיהם ובעיקר עם נאצר, ואף מרבה ללעוג להם. טענה נוספת החוזרת בכל השירים היא, שלא גבורת החיילים היא שהביאה את הניצחון אלא יד ה׳. כן הוא מעלה כאן את הסברה שאסונם של הערבים בא להם מאמונתם העיוורת בגורל. בסוף השיר המשורר משמיע מחמאות לעם ה׳, שקרנו עלתה כתוצאה מן הניצחון, ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם.

ה-״שישו בני מעי, יום חג לה׳, // יום זאבי יער נסו, ברחו מפני״ – המשורר מתאר את מנוסת המנוצחים מפני צה״ל, שהפסיק את המלחמה משום שהוא רודף שלום. הוא מקשר בין נס יציאת מצרים וקריעת ים סוף לבין הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים.

ו-״לא הכוחות לא המוחות // קבעו תבוסת מצרים עד לבכיתה, // כי יד רמה נעלמה // הפכה בין רגע על פניה שליתה״ – שיר פולמוס ולעג לצבאות ערב ולמנהיגם נאצר על מזימותיהם המלחמתיות ועל תבוסתם הניצחת. בעיני המשורר היו חיילי צה״ל שלוחי האל שביצעו את החלטתו להעניש את אויבי ישראל: ״לולא המם והחרימם אלהי צבאות מעל הבירה, // כי מלאכיו מבורכיו חיל צה״ל העלום על אש בחרדה״.

ז-״דגולים משלו, הוללים חדלו, // וגבולותינו שוב היום נגאלו״ – שיר קצר המעלה את מנוסת המנוצחים במדבר.

ח-צבאות ערב עמדו לקרב עם קול פחדים // מול בת ציון למרות עליון מושיב יחידים״ – הפיוט חוזר במידת מה על הטענות המועלות בשיר מס׳ ד לעיל. ראה את השיר מוער ומבואר להלן.

ט-״לערב כלהום חטטו עיונהום פיך, יא מדינת אסלאם, // ואלא יתמתעו קדמה יתמתעו פלמדון ולבלדאן [=הערבים כולם שמו עלייך את עיניהם, את עיר השלום, ולא הסתפקו בכל הארצות והערים שברשותם] – עיבוד לערבית יהודית של הפיוט הקודם.

י. ״הרימי רחל את ראשך כי דמעתך שוב לא תוסיף. // עד נצח לא יבוא שמשך וריחך לא יאסף״ ־ השיר מורכב משני בתים המעלים את הניצחון והרווחה של ישראל ואת התבוסה והקלון של הערבים.

יא. ״הקיץ הקץ על מושלך, קהיר, ולעין כל נקלה, // ובמפלתו סר צלך ועננך נעלה״ – שיר פולמוס חריף ולעג לנאצר ולצבאו על תבוסתם במלחמה.

יב. ״יום ימלוך עבד ליצרו, יד כל גבר למתנים, // אז יחפור צדק את קברו אם לא יעצום העינים״ – המשורר יוצא בפולמוס חריף נגד מצרים ומנהיגה נאצר, שהמיט עליה אסון ברברבנותו. כן הוא מתקיף קשות את מנהיגי ערב המושחתים, אשר ״לחכם ויסקי יערב״, כמאמר המשורר. הוא מסיים בעתירה להמשך הגאולה ובהעלאה על נס של כיבוש חברון, מערת המכפלה וקבר רחל.

יג. ״קול ענות במחנה העברים, / בכיה לדורות כימי עולם, // יום כמות נבל מתו אבירים, / ערבה כל שמחה באהלם״ – קינה על חללי צה״ל במלחמת ששת הימים. הקינה מוערת ומבוארת להלן.

יד. ״יא רבבי, אס מא ינססי דלגבינא, / פי כול זיל וזיל דאיים תנדכר, // גבינת אסבבאן מן כייאר למדינה, / ראחו מן ידינא מעא חמאם לוקאר״ [=אלוהיי, מה ישכיח יגון זה, שייזכר לעד בכל דור ודור, היגון על הצעירים מטובי הארץ, שנלקחו מידינו כמו יונים יקרות ערך?] – עיבוד ערבי־יהודי של הקינה הקודמת. גם קינה זו תובא מוערת ומתורגמת להלן.

שיריו המאוחרים של רד״ב, שנכתבו כולם בארץ, שונים מקודמיהם הן מבחינת התמטיקה הן מבחינת המבנים הפואטיים שלהם. המשורר קיבל השראה חדשה ואורך נשימה מרענן לאחר הגיעו לארץ. שירים אלה עולים בהרבה על קודמיהם באורכם ובתכנונם מבחינת הצגת העניינים ותיאור ההתרחשויות והעמדות. גם מבניהם הפרוזודיים מגוונים יותר הן משיר לשיר והן לעתים קרובות בתוך אותו השיר עצמו, כתוצאה מהרכבתו הרצופה על סדרה של מנגינות קיימת או על סדרה שהוא סידר אותה, כמו הסדרות המבוססות על מנגינות תזמורתיות שאינן נושאות תמליל במקורן הערבי, שנציג אותן להלן. אמנם בהיצגי ה״אני״ של המשורר לא חל שינוי מהותי. זה המשיך לשמש קודם כול דובר ונציג של הקהילה, כפי שנראה להלן, אך החרדות והחדוות שזימנו לו האירועים המסעירים וסערת הרגשות של המפגש עם הארץ ועם ירושלים השפיעו על נימת השיח השירי שלו ועל כיווניה הריגושיים המיוחדים, ואלה לבשו בחלק גדול מן השירים צורה של פולמוס חריף ושל לעג וקלס כלפי האויבים, ובחלק אחר הביעו רגשי שגב והוד.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה

עמוד 342

קְצָּצא עְלָא כֵלִיָּיאן יְרוּשָׁלַיִם

אווילי נמסי האייס, וונזדד פי חזאני,

עלא כלייאן ירושלים מא יידחכוסי סנאני.

נבכי בדמוע אדדם, וואלא נקבל לעזא.

עלא להיכאל דדי נהדם מן כתרת למעזזא,

וודכלו כיול מסררזא, ווכלאוו למכאגי,

ווכלאוו חיוט לבהזא בדדכאן וונניראני.

קינה על חורבן ירושלים

אויה לי כי אלכה המום, ואחדש ימים אבלים,

על חורבן ירושלים, לא יחייכו שיני השפיים.

אבכה בדמעות דם, ולא אקבל תנחומות,

על ההיכל, אשר נהרס, מרוב הוקרות.

פרצו לשעריו פרשים על סוס מאוכף, ורמסו המקומות.

וניתצו קירות ההדר בעשן ומדורות.

ייא נאס אללאה אסכט ווחנא מא בינא נשעפו,

בדדם נכתב אלכטט, לא סמאחא וואלא אעפו.

סמאוואת בתתלאלס לחפו, אווילי עלא מא ואני,

ווננצארא בחדידהום חררפו, דבחו לוי מעא לכוהני.

אנשים! האל זעף עלינו ולקח לא למדנו,

כי בדם נחקק הסימן, בלא סליחה ולא רוחמנו.

הרקיעים עטו בשחור אמתחות, אויה על אסונים,

הצוררים בברזל מוטטו, טבחו לויים עם כוהנים.

שממרו כמאמהום וזאוו, פארחין לדאכ אננהאר,

סתפאוו פינא אוגאזאוו דבחו וחדקו בננאר.

ייא חוסרא חכמוהום כיף לחות לקננאר, סגיר וושיבאני,

חתתא לכהן הודלק בננאר למקריב לקורבני

זקפו קומתם ובאו ששים ליום ההוא נכספו,

לאידנו שמחו וגייסו חיילות, שחטו ובאש שרפו.

אויה! כמו דגים לכדום בחכה, צעיר וזקנים,

גם כהן על מוקד הועלה, זה שהקריב קרבנות ושלמים.

תקאלת לחאלא בינא, עלא דדנוב וולכדע,

סבבתלנא מות אנבינא, זכריה בן יהודיע.

עלא סבבתו מאתו סגיר וולמראדדע דזאל או־נסוואני,

בלא אוצאייא ובלא אודע, מדבוחין פי כול רכאני.

הוחמר מצבנו מרוב עוון ומרמה,

על המתת הנביא זכריה בן יהוידע במזימה.

מתינוק ועד טף, מאשה ועד גבר.

בלי שאול בלי התרות, שחוטים בפינות ובכל עבר.

מן ססמא נאדא נאדי, אוצאח עלא נבוכדנצר,

קאללו, קום תפנני אולאדי, ירושלים תכצצר,

זאב לזיוס וובקא חאצר.

עלא פממ למדינא בעד ממא זא למבששר,

מא בא ייאמן ייא כוואני.

מזבולה זעקה בת קול, קראה לנבוכדנצר,

אמרה לו, קום השמד בני, וירושלים לתל נחרב.

הביא צבאות, במצור הקיף וסבב,

ולשער העיר בא, זעזוע המתרה להיזהר,

כי איש לא האמין לנביא המזהיר.

הוודו זוז דלמלאייכא סאגוהא למדינא,

דככלוה לבלאד טאייקא, נכסי כול מא חדינא.

אמר אללאה וודדינא מא אילו סארכ תאני

מקביל מא ייעטינא ארראחים אררחמאני.

ירדו שני מלאכים, הובילו אותו לירושלים המדינה,

הכניסוהו לעיר המובטחת, ונותץ כל אשר נבנה.

גזר מאמר האל קיבלנו, הוא אחד ואין שני לו.

סבלנו כל אשר גזר עלינו האל, ברחמיו שלו.

בית למקדש סארת מחקורא, וולחללוף מדבוח פיהא,

קדדאם ארון התורה, אלצנאם מעא ססביהא.

ייא חצרא וואיין נביהא, ללי ייסכר אררחמאני,

וידדד סיבא פיהא, מותת זכריה ייא כוואני

בית המקדש נותר נכלם, כי נזבח בתוכו החזיר,

ומול ארון קודש התורה, פסלים וצלמים למכביר.

עתה אין עומד על המשמרת, ואין משרתי האל הרחמן,

וכל זה נגזר על שהרגנו זכריה נביא נאמן.

הקצצא מובאת כאן בחלקה….(א.פ)

קְצָּצא עְלָא כֵלִיָּיאן יְרוּשָׁלַיִם-יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו

הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה

הריגת מוסלמי על ידי יהודי היתה תופעה חריגה, אבל מקורות עבריים, כמו גם מקורות זרים, אינם מסתירים עובדות אלה, שאירעו במקומות שונים במרוקו. בעקבות תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, אנו סוקרים את האירוע בדבר הריגת מוסלמי על ידי יהודי בקזבלנקה, ורק הודות להתערבות דיפלומטית, שוחרר היהודי מכלאו ומעמוד התליה. בנושא זה היתה התכתבות ענפה בין גורמים שונים בקזבלנקה ובלונדון.

הערת המחבר: בשנת שנ״ה (1595): ׳דברי הימים של פאס׳, מהד׳ בניהו, תשנ׳׳ג, עט׳ 62; ׳יהודי הכה ערבי׳: שמואל רומאנילי(1817-1757) ׳משא בערב׳, קמברידג׳ תרמ׳׳ה, עט׳ 65-64; מהד׳ תשכ״ט, עמ׳65 , 134; ׳יהודי הרג גוי מכת הרג׳. ההורג ברח, וכיון שלא מצאו אותו, העלילו על יהודי אחר: פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, חו׳׳מ, סי׳ שצב. לפי תעודה מה-29 באוקטובר 1863, יהודים נאשמו בתקיפתו של מוסלמי (F099/117) ; ב׳יומן עיר פאס׳ מסופר כי בשנת תר״ס בעקבות קטטה בין יהודי למוסלמי, האחרון הכה יהודי, וזה שלף אקדחו וירה במוסלמי: ׳יומן עיר פאס׳, בתוך: ׳פאס וחכמיה׳, תשל״ט, עמ׳ 194 ; יהודי במוגדור הרג כושי שקנה ממנו יין והשתכר. לפי מידע ב-7 ביוני 1901: 26 .JC, 1901, 7 June, p ; חכם בשם יצחק פינטו הרג נוצרי במראכש, כי לקח לו אשה יהודייה, (מלכי רבנן, עב ע״א).

ב-13 באוקטובר 1879 שלח ל״א כהן מברק ל׳אגודת אחים׳ בלונדון, ובו הודיע, כי יצחק עמאר נאסר בטנג׳יר, באשמת הריגתו של מאורי, וכי הוא יועבר לפאס, מקום מושבו של הסולטאן. בהמשך מתאר המכתב את גורלו המר של האסיר, שאין לו כל סיכוי שמשפטו יזכה לצדק. מר כהן מתאר את הפרטים הבאים: הנאשם שהיה לפנים תחת חסותה של ספרד, הוא סוחר מכובד בקזבלנקה. האיש העסיק מאורי, שהוכה בעת כעס. לאחר מספר שבועות המאורי נפטר. על מטת חוליו הוא העיד בפני שני עדים, שמותו נגרם על ידי המכה היהודי. בעקבות זאת נאסר עמאר, ונכבל. והוא אמור להישפט בפאס בפני בית משפט עליון, אשר לפי חוקי האסלאם אינו מקבל כל עדות של בלתי מוסלמי. למרבה הצער, החסות שהוענקה לו על ידי ממשלת ספרד למשך שמונה שנים נלקחה ממנו, עתה גורלו נתון לחסדי הממשל המאורי.

למזלו, הסיכון שבפניו ניצב, נודע לעו״ד ל״א כהן מ׳אגודת אחים׳ בלונדון, שעשה מאמצים לשחרורו, והוא נתמך על ידי אירופאים, ביניהם מר רפאל בן זכרי, מזכיר הכבוד של סניף ׳אגודת אחים׳ בג׳יברלטר. במשך הזמן, קרובי המאורי הנפטר וכמה מאנשי הממשל, עשו מאמצים כדי לסחוט כסף. היה חשש על ידי המעורבים בפרשה, כי גם יהודים מכובדים אחרים יהיו קרבנות לעלילות שקר. המטרה של ׳אגודת אחים׳ היא להגן על עמאר, בכל הכוח והעוצמה. הברון הנרי דהוורמס, חבר הפרלמנט הבריטי, שהוא גם נשיא ׳אגודת אחים/ פנה לשגריר ספרד בלונדון. ובאותו זמן הובטח שיתוף פעולה עם כי״ח בפריס, האדונים למשפחת רוטשילד סייעו בכך, שהביאו את הנושא ישירות לידיעתה של ממשלת ספרד. הפרשה נמסרה גם לידיעתן של כמה ממשלות נוספות. ׳אגודת אחים׳ פנתה לסיר ג׳והן דרומונד האי שגריר בריטניה במרוקו בנושא.

ב-29 באוקטובר 1879, לפי פרסום בעתון היוצא בג׳יברלטר, בשם Gibraltar Chronicle הודיע כתב בקזבלנקה ב-18 בחודש אוקטובר, כי ספינה צרפתית הגיעה מטנג׳יר ב-14 בחודש, ועליה סוחר יהודי בשם יצחק עמאר, מלווה על ידי שני חיילים. הוא יליד העיר רבאט, ונהנה בעבר מחסותה של ספרד. זו בוטלה ע״י שגריר ספרד בטנג׳יר, כי הציג תביעות ממאורים. עמאר הלך לטנג׳יר כדי ללחוץ לקבלת תביעותיו. העדות היחידה על הריגת המוסלמי ע״י היהודי היא, כי המשיך לעבוד עוד שלושה ימים, לאחר מכן. המוסלמי נפטר ממחלת הטיפוס. אין זה מוצדק שהממשל המרוקאי ידון בפרשה זו, רק בגלל שההורג הוא יהודי. עמאר נמצא עתה בידו של הקאיד, שהוא יליד תיטואן ואדם קנאי. שנאתו לנוצרים וליהודים אין לה גבולות. הנאשם נכבל בכבלים כבדים, ורק הודות להתערבותו של סגן הקונסול הספרדי, הועבר לביתו של הקאיד.

ג׳והן דרומונד האי דיווח ב-31 באוקטובר 1879 לשר החוץ הבריטי המרקיז מסליסבורי. בהקשר למכתבו מ-28 בחודש בדבר החסות שמעניקים נציגים זרים ליהודים, שהם בני חסותו של הסולטאן, אני מעביר אליך סעיף שפורסם ב-Gibraltar Chronicle מה-29 בחודש, בקשר ליהודי בשם יצחק עמאר שחסותו נשללה ממנו על ידי נציגה של ספרד, באשר הוא נאשם בהריגתו של מוסלם בקזבלנקה. היהודי נשלח לכלא בעיר זו ונשפט שם. החסות של ספרד הוענקה לו לפי החוק של ספרד. בעת שהותי בלונדון נפגשתי עם חברי ׳אגודת אחים׳ היהודית בקשר לפרשה זו. וזיר הבטיח שעמאר יזכה למשפט הוגן, וזו הזדמנות לסולטאן ולממשלתו להוכיח למדינות אירופה ואמריקה שהם שופטים בצדק, בהתאם לעובדות (30 .F0413/4, p).

באותו היום, ב־31 באוקטובר 1879 כתב דרומונד האי למוחמד בן מוכתסאר, הוזיר לענייני חוץ של הסולטאן חסן הראשון (שלט בין השנים 1894-1873): בשובי לטנג׳יר נודע לי מהקונסול הבריטי, כי יהודי תחת חסותה של ספרד נאשם בגרימת מותו של מאורי, ממכה בעת מריבה. שגריר ספרד הביע בטחונו, כי היחס כלפי עמאר יהיה הוגן. הכותב משוכנע שהסולטאן מעריך את היחס של נציג ספרד, וניתנו הוראות שהמשפט יהיה הוגן. יהודים באירופה משתדלים להשיג מעורבותן של ממשלות אירופה במשפט. היהודי לא התכוון להרוג את המוסלמי, והיתה זו תקלה שהוא נפגע. העיתונות בספרד מאשימה את ממשלת ספרד שהסגירה את היהודי לממשל של מרוקו, והוא יהיה קרבן לקיצוניות ולאכזריות (31 .F0413/4, p). מוחמר בן אלערבי ענה ב-4 בנובמבר 1879 לדרומונד האי: מאשר קבלת מכתבו בקשר ליהודי עמאר שהרג מוסלמי בקזבלנקה. המכתב הונח לפני הסולטאן לתשומת לבו. חוזר על כמה דברים שכתב דרומונד האי, הוא מתנגד לשפיכות דם נקיים, ומציע תחליף לעונש מוות, ע״י פיצוי כספי, דבר שמקובל בדינינו. סליחה עדיפה על קנאות וקיצוניות .

ב־6 בנובמבר 1879 שגריר בריטניה בספרד לשר החוץ הבריטי, מתייחס למכתבו של דרומונד האי מה-31 באוקטובר. הבאתי את הדברים בפני הדוכס מתיטואן, שמכיר את פרטי הפרשה, קיימת הבנה בין שלטונות בריטניה לאלה של ספרד בנושא. מתייחס גם לנושא של חסות חריגה במרוקו. דרומונד האי דיווח מטנג׳יר ב-10 בנובמבר 1879 לשר החוץ הבריטי. מתייחס למכתבו מה-31 באוקטובר בקשר ליהודי בשם עמאר הנאשם בכך שגרם למותו של מוסלמי. מעביר תרגום מכתב שכתב לוזיר סיד מוחמד בן מוחתסאר, ששלח באותו היום. הוא הציע לי כי אכתוב באופן פרטי לוזיר, דבר שעשיתי. דיווח של שגריר בריטניה במרוקו לשר החוץ הבריטי ב-16 בנובמבר 1879. מתייחס למכתבו מה-10 בחודש עם העתק מכתבו לוזיר הראשי של הסולטאן, בקשר לפרשת היהודי עמאר. מצרף תרגום תשובתו של הוזיר בנוגע לפרשה זו, ממנו תלמד על ההוראה שנתן הסולטאן למושל קזבלנקה

ב-5 בדצמבר 1879 פורסם שעמאר עוד לא שוחרר, אבל שוחרר מהכבלים בהם היה כבול. המשפטן מר לוי – כהן, עבר מטנג׳יר לקזבלנקה, כדי להגן עליו, כי לא היה ספק שידונו אותו למוות. ויש סיכוי שהודות לסניגורו מר לוי, חייו ינצלו. הבארון דה וורמס נשיא ׳אגודת אחים' כתב לדרומונד האי ב-8 בדצמבר 1879 : אני פונה אליך בקשר לאמצעים הננקטים בקזבלנקה נגד הסוחר היהודי יצחק עמאר, הנאשם ברצח מוסלמי, שהיה מועסק על ידו. פרטי הנושא מוכרים ליהודי מדינה זו. העובדות כפי שידועות לנו, אינן מוטלות בספק, שעמאר הוא קרבן לאינטריגות ולסחטנות מגמתית. אנו משוכנעים שהתערבותך אצל השלטונות, תשים קץ לעוול שנגרם, והנך מתבקש להפעיל את השפעתך לשחרורו של האיש המסכן. התובעים בקזבלנקה מצפים שסבלנותם של חברי עמאר תפקע. בתנאים אלה, פחות קשה להשיג את שחרורו המיידי .

דרומונד האי כתב ב-22 בדצמבר 1879 לשר החוץ הבריטי, בקשר ליצחק עמאר שנאשם בהריגתו של מוסלמי. מעביר לו העתקים של מכתב שכתב לי הברון דה ורמס, נשיא ׳אגודת אחים' ובו בקשה להשיג את התנצלותו של עמאר ושחרורו. תשובתי לברון דה וורמס, כי איני יכול להעביר לו העתקי ההתכתבות בנידון עם הממשל. אם הברון הנ״ל ירצה לפנות אליך, אוכל להעביר לו העתקי ההתכתבות בנידון. וכן להראות לו תרגום מכתבו של הסולטאן למושל מאזאגאן, בו הוא פוקד על יחס הוגן כלפי היהודים. הדבר יאשר את יחסו של הסולטאן ליהודים היהודים בקזבלנקה במאה הי״ט דרומונד האי כתב לשר החוץ הבריטי ב-18 בפברואר 1880. באשר ליהודי עמאר שגרם למותו של מוסלמי בקזבלנקה, קיבלתי הודעה מסגן הקונסול הבריטי שם, כי עמאר שוחרר מכלאו בפקודת הסולטאן.⁷ כתבתי בתחילת החודש לוזיר, ומסרתי לו כי מוסלמי קנאי הסית את משפחת המוסלמי הנפטר, לא לקבל פיצויים מעמאר. התברר, שעמאר שוחרר מכלאו ללא כל תנאים. הוא אמר שיסע לאירופה כדי להביע תודתו לאלה שפעלו לשחרורו.

במכתבו של Howard White ב-15 בספטמבר 1880 לשר החוץ הבריטי, הרוזן מגרנויל, נכתבו הדברים הבאים: בהתיחס לחמישה מכתביו של סיר דרומונד האי, בתאריכים 31 באוקטובר 1879 עד 18 בפברואר 1880, יש לי הכבוד להודיעך שהנתין המאורי יצחק עמאר מצ׳אר אלבידא, שלפנים עמד תחת חסותה של ספרד, נאשם בהריגתו של מוסלם, באמצעות מכה. הוא היה במאסר ושוחרר, הודות להתערבותו של ג׳והן דרומונד האי. הוא עזב את מרוקו, ועבר לאיטליה, וחזר עם מכתבי המלצה מממשלת איטליה לנציגה של איטליה מר סקובסו. כשהגיע לטנג׳יר, הוצג יחד עם אחיו לסיד מוחמד ברגאש [הוזיר לענייני חוץ] על ידי מר סקובסו, שמסר לסיד מוחמד שהם המליצו עליו לממשלת איטליה, ושהוא מינה אותו לסוכן קונסולרי של מר יצחק משה נהון, אחד מהנתינים המאורים העשירים, בעלי חסותה של איטליה. סיד מוחמד ברגאש הודיע בתשובתו למר סקובסו, שאינו יכול להכיר באחים עמאר, כנתינים המוגנים על ידי איטליה. אחד מהם היה בעבר תחת חסותה של ספרד, אבל נשללה ממנו על ידי השלטונות של ספרד, ורק לאחרונה סלח לו הסולטאן, על הפגיעה במוסלמי. הכלל כאן, כי כדי להעניק לנתין מאורי חסות זרה, דרוש כי שני אנשים נוספים ימונו כסוכנים קונסולריים. סקובסו הודיע למוחמד ברגאש, כי הוא עומד לשלוח את האחים עמאר לחצר הסולטאן, עם מכתבים לוזיר, בהם נאמר, כי מונו כסוכנים מסחריים של מר נהון, ולכן הם תחת חסותה של איטליה.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה

עמוד 43