ארכיון יומי: 28 באוגוסט 2021


ההיית או חלמתי חלום-יהודה ניני

ההיית או חלמתי חלום-יהודה ניני

תימני כנרת הגיעו לחוות כנרת ב־1912 וחיו סמוך לה עד 1930. הם נאבקו מאבק עיקש בטבעו הקשה של עמק הירדן, במצוקת דיור נוראה, בהתנכרות ולעיתים מזומנות התעלמות מכוונת מצד המוסדות המיישבים, ובד בבד בתוכניתם של חברי קבוצת כנרת – שעל־ידי אמצעי לחץ כגון מניעת מים להשקיה ולשתיה, מניעת קרקע, התנגדות לתוספת משפחות לשם הרחבת ישובם של עולי תימן והתנגדות להשלמת מספו יחידות הדיור ־ קיוו שיוכלו לאלץ את תימני כנרת לעזוב אר המקום. לאחר שמונה־עשרה שנות מאבק נעקרו תימני כנרת מן המקום שאהבו, מקום שנתנו למען שגשוגו שנים רבות מחייהם וקורבנות לא מעטים בנפש. סיפורן של עשר המשפחות אינו אלא מיניאטורה היסטורית ( מסכת היחסים בין הישוב לבין עולי תימן. לפנינו התנגשות בלתי נמנעת בין חברה מאורגנת, אידיאליסטית, מפלגתית ובעלת רקע זהה של תרבות וארצות מוצא לבין עולים חסרי ארגון, נטולי אידיאולוגיה חברתית או מפלגתית. יהודים ״סתם". לפנינו מאבק בין אלו שבאו ב״סוד הברית והיחד״ לבין יהודים שבאו לחיות את חייהם בארץ־ישראל ללא חלומות לשנות או פניה של החברה, לא שינוי ערכים ולא שינוי תרבותי, לבד מחלום גאולה.

לכאורה, ספר זה הוא סיפורן של עשר משפחות, למעשה הוא סיפורה של החברה היהודית המתהווה בארץ־ישראל שנישסעה בין עולי ארצות האיסלאם לבין עולי אירופה, בין ״מזרחיים״ ל״אשכנזים״ ובין דתיים לחילוניים. לפנינו סיפור אהבה שהוחמצה, ערגה למלאות הוויה שלא סופקה, חלום אחדות שנשאר בגדר חלום. מחקר היסטורי מרתק, מתועד ביסודיות ומנומק באופן מעורר אימון, פרי עטו של יהודה ניני, פרופ׳ להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב וראש בית־הספר למדעי היהדות, הנקרא כקינה אנושית מזעזעת.

עם עובד-1996

משעמד בפני הבעש״ט ״עניין פיקוח נפש גדול״ נוהג היה ללכת למקום מסוים ביער, להדליק אש, ולכוון מחשבותיו בתפילה – ואז מה שביקש לעשות קם והיה. דור לאחר־מכן, משעמד אותו ״פיקוח נפש גדול״ בפני המגיד ממזריטש, נוהג היה ללכת לאותו מקום ביער ולומר: איננו יכולים עוד להדליק את האש, אך עדיין יכולים אנו לומר את התפילות – ומה שביקש קם והיה. ושוב, דור אחד מאוחר יותר, היה על ר׳ משה ליב מססוב לבצע משימה זו. אף הוא הלך ליער ואמר: איננו יכולים עוד להדליק את האש, אף איננו יודעים את הכוונות הנסתרות שבתפילה, אך יודעים אנו את המקום ביער בו אירע הכול – וצריך להיות די בכך, ואכן, די היה בכך. אולם דור נוסף עבר, ורבי ישראל מרוזין נקרא לבצע משימה זו, ישב על כיסא הזהב בארמונו ואמר: איננו יכולים להדליק את האש, איננו יודעים את התפילה, איננו יודעים את המקום, אך את המעשה נוכל לספר. ואכן מוסיף המספר, לא נפלה השפעת סיפורו של האחרון מהשפעת מעשיהם של שלושת הראשונים.

[גרשם שלום ״החסידות – שלב אחרון״]'

פרקים כתורת החסידות ובתולדותיה, ירושלים תשל״ח, עמ׳ 50. רעין הסיפור נמצא בקובץ החסידי על ר׳ ישראל מרוזין – כנסת ישראל, ורשה תרס״ו, עמ' 23.

 

פתח דבר

הדחף שהביאני לכתוב את פרשת ״תימני כנרת״ ניעור בשעה שפנתה אלי אילת הלר כשהבינה את הסרט ״דקל שפל צמרת״ וביקשה ממני לתת מעין עדות היסטורית על מה שהיה שם. בעדותי בסרט שללתי את האפשרות שתימני כנרת גורשו. הסברתי כי מה שעשה בנציון ישראלי וקבוצת כנרת לתימני כנרת יכול היה להיעשות גם לעולים ממזרחה של אירופה, ואכן כפי שיראה הקורא הבאתי דוגמאות לכך בגוף העבודה. אודה, שהיתה זאת איוולת מצדי לחוות את דעתי בסרט ״דקל שפל צמרת״. איוולת, משום שלא ידעתי נושא זה על בוריו. מוסר־הכליות שליווה אותי מאז פירשנתי בסרט הנ״ל, הביאני לכך שאלמד נושא זה כהלכה.

בשלבים הראשונים של הכנת הסרט הכרתי את עמנואל מודחי, שהיה התחקירן של הסרט ומבניהם של תימני כנרת. בשיחות שניהלנו עלה נושא כתיבת ספר על פרשה זו שאותו יזם. עמנואל הציע לי לכתוב את הספר, הסכמתי בתנאי שאיש לא יתערב במהלך עבודתי ולא ינסה להטות אותי מדרכי. עמנואל מודחי ששקד שנים אחדות על איסוף חומר על תימני כנרת, הואיל בטובו להעמיד לרשותי את כל החומר הנאסף, ועל כך תודתי לו ולמסירותו. דומני כי יותר מכל אדם שקד עמנואל(עמי) מודחי על ליקוט שקדני של כל פיסת מידע ועשה דברים הרבה למען לא יאבד זכרם של תימני כנרת. ראויה אף שקדנותו זו לציון, להוקרה ולהערכה.

בניהם של תימני כנרת, נתנאל מרגלית ובנציון מנצור אף הם לא חסכו ממני דבר לא בחומר שהיה בידם ולא בעדויות שנותרו במשפחתם. ראויים בניהם של תימני כנרת לברכה על שלא ניסו אפילו פעם אחת להטריח אותי לא בעצות ולא בשאלות והניחו לי לעבוד כפי דרכי.

ספר זה מתועד אולי במידה רבה יותר ממה שנהוג. אולם מפאת רגישותו של הנושא סברתי כי מן הראוי שלא אחסוך בתיעוד וזאת כדי שהקורא יהיה שותף לי בדרכו שלו בפרשנותם של המאורעות. הנושא שלפנינו אינו ״עדתי״ במובן המקובל היום איש מאנשי כנרת, כולל בנציון ישראלי, לא היה נגוע בנטיות מפלות מטעמי עדתיות ומוצא. היתה בכנרת התנגשות נוראה בין אורחות חיים, תפישת עולם ואידיאולוגיה בלתי־מתפשרת הניסיון שעלה יפה מצדו של בנציון ישראלי להשליט את תפישת עולמו בכנרת הוליד הצלחות ובצדן עוולות. כששוחחתי עם אהרן שידלובסקי לפני שנים רבות הוא אמר לי בפשטות כי בנציון היה עושה זאת לכל מי שלדעתו לא היה מתאים לכנרת. משלמדתי את החומר נתאמתה לי אמירתו של שידלובסקי ונתחוורה כל צורכה. והנה אף־על־פי שאני מבין אותם אנשים ״קשים״, קשים לעצמם וקשים לזולתם, וכדרכם של האידיאליסטים, אמיתתם – אין בילתה. וכי אפשר להעלות על הדעת אפשרות אחרת בעולמם של אידאליסטים?

בנציון ישראלי הוא גיבורו של ספר זה. הקורא קצר״הרוח עלול לחשוב כי הוא ״האשם״ במה שאירע לתימני כנרת ולא היא. יש לראות את בנציון כמייצגו של הקולקטיב שחי ועבד בחוות כנרת שהפכה לימים לקבוצת כנרת. אולם כיוון שבנציון היה הפעיל והדומיננטי שבחבורה זו וכיוון שהוא אשר חתום על מסמכים רבים הקשורים לפרשה זו והוא אשר ניהל את המשא ומתן, שמו מוזכר תכופות בספר זה. אם עולה מספר זה אשמה כלשהי אין להטילה על כתפיו בלבד, כי כאמור אין בנציון אלא מייצגה של קבוצת כנרת.

ספר זה עצבות שורה עליו ועולה מבין שורותיו. עצבות זו באה לעולם מתוך קריאתם של המסמכים וניתוחם. יש וחשבתי שטוב לו לספר זה שלא נברא משנברא, אך משנברא יילך לדרכו בעצבותו אך ירבו בו הקרעים, כמאמר ש״י עגנון: כשספרים נקראים הם נקרעים וכשאינם נקראים אינם נקרעים.

א. סיפורם של אלמונים

מה שאירע, תחילתו בשנת תרע״ב היא שנת 1911 למניין המקובל. מה שאירע אינו מן הדברים שמשנים כביכול סדרי עולם או סדרי אומות. אין עניין זה נוגע אלא לקומץ קטן שאין בו להשביע חוקרי היסטוריה. הסיפור שאני בא לספר, אינו על כלל האומה היהודית ולא על פזורה מפזורותיה. הדברים שאני כותבם כאן אינם נוגעים אלא לעשר משפחות מגולת תימן. הוא סיפורן שלהן מאז טולטלו כשסערה רוחם בדחף משיחי והביאה אותם אל הארץ הנכספת, ארץ ההבטחה האלוהית. ארץ שנאמר בה לאביהם, לאברהם, ״אל תירא, אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד״ (בראשית ט״ו א׳).

סיפור זה אינו אלא מיניאטורה היסטורית, משהו העשוי להיחשב בעיני ההיסטוריונים כשביל היורד מדרכי המלך של ההיסטוריה היהודית ומוליך לצדי צדדיה הלא מכריעים. סיפורן של משפחות אלו אינו שייך לזרם המרכזי של העשייה הלאומית. מבין ראשי המשפחות או מבניהן לא היו אף לא קמו, לא הוגי דעות ולא סוללי נתיבות חדשות, לא בתולדות האומה ולא בתולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל. אף לא אחד מהם, מאלו שעלו מתימן בשנת תרע״ב ונתגלגלו כמה וכמה גלגולים עד שהגיעו לחופה של הכנרת, לבקעת גינוסר, לא כתב לה שיר. כרבים אחרים מבוני היישוב, היו כמאמר המשורר ״ענווי עולם״. איש מאלה שהוציאו שמונה־עשרה שנה לחופה של הכנרת לא זכה להיזכר בספרים המספרים בשבח גואלי עמק הירדן ומייבשי ביצותיו, אלו שהפכו עמק עכור לפתח תקווה.

סיפור זה שאני מספרו הוא סיפורם של אלמונים אשר לא באו בסוד הברית והיחד, לא של התנועה הציונית ככלל ולא של מפלגה ממפלגות הפועלים של אותם ימים. וכיוון שלא באו בסוד הברית והיחד, לא היו אלא יהודים סתם שחייהם ומותם כשל יהודים סתם, חיים שאין בהם לפרנס לא אתוס לאומי ולא מיתוס לאומי. אכן, אין לכחד, עלייתם לא באה מתוך דחפים לאומיים שביקשו לשנות סדריה של ההיסטוריה הלאומית או סדרי עולמה ואורחות חייה. הם עלו לארץ־ישראל כיוון שביקשו לחיות בארץ המובטחת להב ולאבותיהם ולמצוא בה נחת. הם עלו לארץ שלא ראתה נחת מאז אותה הבטחה אלוהית ועד היום הזה.

סיפור זה, תחילתו אי־שם בתחילת המאה וסופו בתחילת העשור הרביעי. סיפור שלכאורה יש לו תחילה ויש לו סוף. זהו סיפורן של עשר משפחות שבאו, כאמור, לבקעת גינוסר, לחוף הכנרת, לבית ״המוטור״ ונאבקו על חייהם דבר יום ביומו כעשרים שנה, כמאמר הכתוב ״בנפשו יביא לחמו״. מעשה שבהשקפה ראשונה, יש לו תחילה ויש לו סוף, שכן מאחר ולא מצאו מקום של נחת בכנרת, ויום קשה נרדף בידי קשה ממנו, קמו אלו ששרדו, השארית הנשארת, ועקרו בעל־כורחם למרמורק שליד רחובות וכאן מצאו מעט נחת. סיפורם תם אך לא נשלם. מה שנראה כשוליים הפך למשל. אין לכחד שמה שרואות עיני הבנים בימים אלו אינו דומה למה שחשו אבותיהם, הן באותם ימים כשעמלו לחופה של הכנרת והן בשעה שגלו מחופה של הכנרת ונתיישבו במרמורק. שונה הוא מראה העיניים ופרך הגוף תכלית שינוי, ממשמע אוזן והגדה שהיא איש מפי איש, מאומד ומשמועה. כן אין לכחד שפעמים, ממרחק הזמן, נראים הרים כצל וצל הרים כהרים. ומה עוד כאשר היצרים גוברים על התבונה ונמצא – שהאמת נעדרת.

אני בא לכתוב את סיפורם של ״תימני כנרת״ – כך הם נקראים בדף ההיסטוריה שלהם שטרם נכתב – מתוך מה שמגידים לי הכתובים.

הכתובים שנותרו יש לדקדק בהם ולקרוא שיטין ובין השיטין. לקרוא גם את שאינו כתוב. כי לעתים מזומנות היעדר דבר מן הכתוב מלמד לא פחות ממה שהכתוב מגיד. אסתייע בעבודתי לבד מן התעודות המקוריות, בעיתונות בת התקופה, בדברי זיכרונות שנכתבו הן בידי אנשים שחיו באותה תקופה ובתוכה והן בדברי זיכרונות שנכתבו על אנשים שפעלו בתקופה זו. בכתיבתי אסתייע אף בדברי זיכרונות שבעל־פה שנרשמו מפי אנשים שכבר הלכו לעולמם, או מפי אלו החיים עמנו היום. אני יודע כי יש להיזהר זהירות משנה בעדויות שבעל־פה, קל וחומר בעדויות שהושמעו שנים רבות אחרי המעשה. דרכן של השנים החולפות שהן מחריפות את המראות וצובעות אותם בצבעים אם עזים־כהים, אם בצבעים רכים־בהירים. שר השכחה אף הוא שולט במערכת הזיכרונות ואין הוא משכיח דווקא את הטפל. אין אני בא להיות לא קטיגור ולא סניגור, אף לא דיין ושופט; אלא כמי שמבקש לרדת לחקרי המעשים שהיו אז, להבינם, לנסות לפרשם ולהביאם לפני הקורא. אין אני יכול להיות שווה־נפש לכל מה שהיה, כי כתיבה היא בין היתר מעורבות רגשית. אך לא אעוות את הישר ולא אשא פנים.

אמרתי לעיל כי ״פרשת תימני כנרת״ יכולה שתהיה משל למה שאירע אז בתוך החברה הישראלית המתהווה, ולמה שמתרחש כיום בחברה הישראלית שטרם סיימה את התהוותה, וספק בעיני אם אי־פעם תסיים תהליך זה. ״פרשת תימני כנרת״ עשויה ללמדנו על תפישות עולם, מצוקות נפש, על ערגה למלאות ההוויה שלא נתמלאה, וחסרונה של מלאות זו מורגש ורוחש עד עתה.

אין אני בטוח כלל וכלל שבסיימי לכתוב את קורותיהן של עשר ־משפחות הללו תימצא תשובה לכל אלה התוהים ושואלים לפשרה של פרשה זו. איני בטוח שגם לאחר שאפרש את סדרם של המאורעות תימצא הסכמה והארץ תשקוט. אני כותב דברים אלו למען יעמדו הדברים לדור הבא אחרינו, ואולי למען יעמדו ימים רבים ובתקווה חרישית שיבוא יום והארץ תשקוט.

ההיית או חלמתי חלום-יהודה ניני

 

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946- מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948

הספר בא להצביע על התעלמותה של ההיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית מההעפלה של המוגרבים מצפון אפריקה. ההיבטים הדמוגרפים של מעפילי המגרב, תלאותיהם, דימויים בעיני המוסדות הציוניים-הסוכנות היהודית, התנועה הציונית- לא קיבלו מקום בספרות אלא כלאחר יד. המוגרבים העפילו ב-30 ספינות מחופי אלגייר, צרפת, איטליה ומזרח אירופה. דימויים השלילי כפי שמשתקף הדיווחים של שליחים מטעם הסוכנות היהודית השפיע בוודאי על היקף העפלה מהמגרב, זאת למרות שהקהילה היהודית במגרב ובלוב הייתה העתודה של המדינה היהודית שבדרך. השואה שדלדלה מאד את יהדות אירופה והעקורים היהודים מצאו דרכם בעיקר ליגולדן מדינעי-היא אמריקה, בעוד שיהודי המגרב ״חלו לעלות לציון בלי ההקשר המדיני של התנועה הציונית.

הספר מתמודד עם מדיניות ההעפלה של מוסדות היישוב כלפי יהודי המגרב. עם יבוא המאבקים הפוליטיים הארץ ישראליים בין השליחים של התנועות ששרתו במגרב. את מניעת התקציבים מתוכניות ההכשרה החלוצית שהפעילו הקהילות בתוניס, מרוקו. ובעיקר מזהה את החסמים שהביאו להדרתם במחנות קפריסין מתפקידים בוועדות השונות ומעבודה, ואת מחאתם הציבורית כלפי מנהלי המחנות ויחסם המפלה.

הקדמה

בתחילת שנות ה־80 של המאה ה־20 התחלתי להתעניין בסיפור ההעפלה של הוריי – רחל ואליהו ביטון – בספינה ״יהודה הלוי״. אבי כתב את סיפור העפלתם, ומצאתי שגם לאחר 32 שנים לא קהה זיכרונו. לאחר שראיינתי את חבריו להעפלה ואת מפקד הספינה מקיבוץ שדות ים, החלטתי לחקור לעומק את הנושא. העיון המחודש במקורות שבארכיונים שונה מהותית מקריאתם במאה הקודמת, עת נכתבו מחקרים על ההעפלה מצפון אפריקה ולוב. הקריאה הראשונה העצימה את תרומת מפעל ההעפלה לבניית המדינה שבדרך והתעלמה מהביקורת שלעיתים נרמזה בדיווחי השליחים, בדיווחי מפקדי הספינות ובהתכתבויות עם פקידי הסוכנות היהודית שביטאו חשש מאובדן שליטה על ההעפלה מצפון אפריקה ומהפיכתה לעלייה המונית. מקצת העדויות לאירוע תועדו שנים רבות לאחר מעשה. יומניהם וזיכרונותיהם של הפעילים שעסקו בהעפלה הדגישו את פועלם ותרומתם להקמת המדינה והתעלמו מהמעפילים עצמם. לאור זאת, הספר מבקש למקם את הסיפור של המעפילים מצפון אפריקה בהקשר של האתוס הציוני.

בשנים 1949-1948 הגיעו לישראל אלפי יהודים מארצות האסלאם. עובדה זו עוררה חרדה בקרב הממסד הפוליטי, שכן לנוכח העלייה ההמונית ההגמוניה של יהודי מזרח־אירופה, שהקימו ועיצבו את דמות המדינה, הייתה עלולה להישמט מתחת לרגליהם. לפיכך, בשנת 1949 כינס דוד בן־גוריון מפגשי אינטלקטואלים כדי לשמוע את דעתם על ״הישראלי החדש״. דבריו של מרטין בובר הביעו את רחשי ליבם של המשתתפים: ראשית, הוא תמך בתפיסתו של ארתור רופין על אודות ״ברירת החומר האנושי״, כלומר, סלקציה, והמשיך ב״אנו מצווים לומר את האמת כמות שהיא, להביע את הפחד הגדול מפני המשבר הממשמש ובא דווקא מצד עליית ההמונים. צפויות לנו סכנות איומות […] יש חרדה בליבי״.

וההמונים עלו: מים – תוניס, אלג׳יר, לוב ומרוקו; מנגב – תימן ומצרים; מקדם – עירק ופרס; מצפון – טורקיה, והציבו אתגר בפני החברה הישראלית המתהווה.

בספר זה אציג את סיפורם של המעפילים היהודים מצפון אפריקה ולוב – המוגרבים.[ בכל מקום שמצוין ״מוגרבים״ או ״המגרב״, הכוונה ליהודי ארצות צפון אפריקה ולוב.ד.ב] במהלך 22 חודשים, מאוגוסט 1946 עד מאי 1948, העפילו מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה כ־2,525 מוגרבים: 934 מעפילים בשלוש ספינות שהעפילו היישר מחופי אלג׳יר, וכ־1,600 מעפילים שהעפילו ב־27 ספינות מנמלי אירופה. עם זאת, הנתון הרשמי(1,200) התעלם מ־1,300 מעפילים הרשומים במאגר השמות של המעפילים מצפון אפריקה. מאגר השמות התבסס על רשימות שמיות של מעפילים שהגיעו מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה לפי הרשום בארכיונים בארץ ואיפשר לשרטט את דיוקנם של המעפילים המוגרבים.

בקרב המעפילים מצפון אפריקה היו גם פליטים יהודים אירופים שבזמן מלחמת העולם השנייה ברחו או הוברחו לצפון אפריקה וכן קבוצה של יהודים אירופים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה. הספר לא יעסוק בקבוצות אלו, שכן הוא מתמקד במעפילים ממוצא צפון־אפריקאי. עם הפסקת ההעפלה הישירה והממוסדת מחוף אלג׳יר החלה ״בריחה״ של יהודים מצפון אפריקה לאירופה באמצעות דרכונים מזויפים. אלו היו בעיקר מעפילים שלא הצליחו לעלות על שלוש הספינות הראשונות.

בספר אציג את סיפור ״הבריחה״ של יהודי צפון אפריקה, שהופעלה באופן לא רשמי בידי פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב׳. המעפילים, למעט קומץ של 44 צעירים שהעפילו בספינה הפורצים, גורשו לקפריסין. רק עשרה חודשים לאחר קום המדינה שוחררו כ־10,000 מעפילים, צפון־אפריקאים יחד עם שארית הפליטה, ממחנות הגירוש בקפריסין.

הספר בוחן את מדיניות הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ואת תרומת הפעילות הציונית הלא־ממוסדת בצפון אפריקה להעפלה משם. אציג את דימוים של המעפילים בעיני השליחים ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית במחנות המעבר באלג׳יר ובצרפת לפני ולאחר גירושם למחנות קפריסין, ואת מידת התאקלמותם במחנות קפריסין. המעפילים נאלצו להתמודד עם התיוג השלילי שליווה אותם מאז צאתם מצפון אפריקה עד לגירושם לקפריסין, ולאחר מכן במדינת ישראל. מערכת חסמים שמנעה מהמוגרבים להשתלב בחיי המחנות הביאה לניכורם ולהדרתם התעסוקתית והחברתית, והם הביעו את מחאתם בדרכים שונות. ניצני המחאה שהחלו במחנות בקפריסין היו חוליה בשרשרת שהובילה למאורעות ואדי סאליב בחיפה בשנת 1959, בהנהגתו של דוד בן הדוש, ממעפילי ״יהודה הלוי״, ולמחאת הפנתרים השחורים בשנת 1971.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון

28/08/2021

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 179 מנויים נוספים

אוגוסט 2021
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר